אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רחוב הפרחים 22 - פרק 5 - חלק ראשון


1

איבון עמדה במרכז הכנסייה הקטנה בשדרת ביסמרק בלב העיר גלוכאו שבסכסוניה, שם חיה עם אמה מאז יצאו מאמסטרדם בקיץ 1935. היא היתה בת 15 ולמדה לחבב את גלוכאו הקטנה, המוקפת גבעות ויערות, אם כי בלילות עוד חלמה את חלומות ברלין, שהתרחשו כולם במבואות ובחדרים של הבית ברחוב הפרחים 22.

בשורה הראשונה של כסאות העץ הקשים ישבה הילד?ה והביטה באיבון בתשומת לב רבה, ולידה סבתא שרלוטה. בשורות האחוריות ישבו עוד כמה קשישות מן הסביבה, וגבר מקריח שישב ובחן את איבון ורשם לעצמו רשימות בפנקס קטן. איבון עמדה מול הכומר והוא קרא תפילה, ואחר כך טבל את ידיו הלבנות הרחוצות היטב באגרטל המים הכסוף המעוטר בציורי מלאכים, והטיל אגלים אגלים של מי קודש על פניה, על חולצתה ועל שערה ואמר, בזה הנני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש. איבון הציצה לאחור וחייכה להילד?ה והילד?ה סימנה לה להסתובב והיא הביטה בכומר בפנים רבות חשיבות. הכומר השמיע תפילה ואחר כך יצאו שלוש הנשים מהכנסייה, והקשישות שעוד נותרו לשבת נעצו בהן מבטי תוכחה. איבון אמרה, "זה באמת היה קצר" והילד?ה אמרה, "אמרתי לך, זה שום דבר". הן צעדו ברחובות גלוכאו, הילד?ה בפנים חתומות, שרלוטה כבדת צעד ואיבון בדילוגים קלים על פני המרצפות. אחר כך ישבו לחוג את האירוע בבית קפה, והילד?ה הזמינה להן קפה בקצפת. "כן, זה היה מכובד, בהחלט מכובד", אמרה שרלוטה. "זה היה בסדר", אמרה הילד?ה, "בהחלט בסדר". איבון הביטה בשתיהן בעיניים צוחקות ועשתה תנועת צלב מהירה ופוחזת ואמרה, "רואים על הכומר הזה שהוא נאד נפוח". הילד?ה היסתה אותה בכעס ואמרה, "נו, באמת, ילדה כפויית תודה שכמותך". איבון והילד?ה גרו בדירה קטנה בת שני חדרים בפרבר מזרחי של העיר גלוכאו. בלילה שלפה הילד?ה מיטה קטנה מתחת למיטתה בחדר השינה ואיבון הצטנפה בה ונרדמה. ביום הלכה איבון לבית הספר והילד?ה נפנתה לגומחה בחדר האורחים, שם הציבה מכונת תפירה ועשתה עבודות תיקון שהלכו והתרבו, כיוון ששמה יצא באיזור כתופרת דייקנית ומהירה. איבון שנאה את בית הספר. היא ישבה בספסל האחורי בכיתה והמורה כמעט לא פנתה אליה. נאסר עליה גם להשתתף במסדר הבוקר או לצאת לטיולים עם כל הכיתה "עקב הנחיות מיוחדות של משרד החינוך הפדרלי". לעיתים יצאו הילד?ה ואיבון בשעות אחרי הצהריים לשוטט בעיר או לכיכר השוק או לבקר את סבתא שרלוטה. ללייפציג נסעו כמה פעמים בשנה וביקרו שם במוזיאון העירוני. בקיץ נהגו שתיהן לצאת לאיזור הגבול הצ'כי, לבלות בחלקות יער מיוחדות, או לשבת ליד הנהר.

בערבים היו רחובות גלוכאו שוממים, מוארים באור הדלוח של מנורות הגז. מעט מכוניות נסעו בכבישים מלאי המהמורות, ובתי הקפה שבמרכז העיר התרוקנו בשעה מוקדמת. מדי ערב צעדו ברחובות יחידות קטנות של לובשי חולצות חומות מן הסניף המקומי של פלוגות הסער, ואיבון רצה לרחוב והביטה בצועדים בשקיקה. אחר כך שקעה בקריאת ספרים שהחלו להיערם על מעט המדפים בדירה הקטנה, ובקריאת העיתון המקומי של איזור גלוכאו וצביקאו, שבו הובאו בפירוט רב חדשות מן האזור ומן המדינה, צילומי טקסים רבי רושם של המפלגה, או ביקורים של מנהיגים חשובים ואנשי צבא. עם בנות כיתתה, שהיו חברות בתנועת הנוער ההיטלראית, לא התרועעה כלל.

כמעט מדי יום כתבה איבון מכתב. היא כתבה לדודתה טרודה וזכתה למכתבי מענה חמים, רחומים. טרודה הזמינה אותה לבוא אליהם לשטטין, כפי שעשו כל קיץ, שנה אחר שנה, ואיבון השתוקקה אל הטיול הקסום ביער בוכוולדר, שיערות ברלין וסכסוניה גם יחד לא ישוו לו לעולם. היא התגעגעה אל השיטוט בכיכר העיר, ונזכרה בהצצה הסקרנית אל מקדש הפסנתר של מרטין. אחרי קריאת כל מכתב מטרודה איבון היתה פונה לאמה? ואומרת, "ואולי ניסע בכל זאת לשטטין, טרודה כל כך מבקשת", והילד?ה אמרה, "זה בלתי אפשרי, לא השנה".איבון כתבה מכתבים גם לאביה אריך, שעדיין התגורר באמסטרדם. היא שאלה לשלומו, האם הבריא ממחלתו והוא ענה לה במכתבי געגועים שבהם כתב על חייו, ותמיד הבטיח לה שהנה יום פגישתם קרב ובא, והוסיף כמה שורות להילד?ה, שקראה אותן בחטף והניחה את המכתבים למשמרת. אל הילד?ה לא כתב יותר לאחר שנשלמה חליפת מכתבים קצרה ביניהם, על ניירות רשמיים של נוטריונים, ובה הוסדרו גירושיהם ללא פגישה וללא טקס. פעם הביא הדוור מעטפה עבה שעליה בולים משונים כתובים באנגלית וחותמות רבות, והילד?ה אמרה, "זה מפלשתינה, איבון, אבא שלך עכשיו בפלשתינה". איבון, שכבר היתה נערה בת 16 וגופה צימח, אחזה במכתב מכל צדדיו ורחרחה בו, והילד?ה שאלה, "מה באמת את חושבת שאת עושה?" "מעניין איזה מין ריח יש לפלשתינה", אמרה איבון, והילד?ה אמרה, "אח, שטויות, שטויות גמורות". איבון קראה את המכתב שהיה סתום מעט ואפילו מבולבל. היא קראה כל מלה בכתב היד התם, הרועד של אביה, שאותו לא ראתה זה שלוש שנים, ופניו העגולות ועיניו הירוקות הגדולות כבר החלו להישכח ממנה, ומיד ישבה והשיבה לו, וביקשה שיכתוב לה על אותה פלשתינה, מה טיבה, והאם הוא עובד בפרדס התפוזים, ואם כן מה טעמם של התפוזים בפלשתינה. את עניין התפוזים זכרה עוד משיחות סוערות שנערכו בעניין פלשתינה בביתם של ק?ת?ה ואלברט בברלין. אחר כך הוציאה תמונה מרוטה ששמרה בארון הלימודים שלה והביטה בה בעיון. הילד?ה אמה ואריך אביה עומדים על שפת אגם, הילד?ה בראש מורם, בשיער קצר, מזדקר לאחור, לבושה כותונת חוף שחורה נטולת שרוולים ובסנדלים, מחייכת שלא כדרכה, חיוך שיש בו שאלה, השלמה. אריך כפוף מעט אליה, אוחז בידו הימנית את כף ידה השמאלית הצמודה לגופה, לבוש בגד ים שחור העוטף אותו מכתפיו וכמעט עד ברכיו, יחף, לחייו סמוקות וקרחתו מבהיקה, והוא מרים ראשו אל אותה נקודה עילית נסתרת כהילד?ה, ועל פניו שפוך חיוך שיש בו יותר גאווה מאושר. לצד התמונה כתב אריך בכתב יד נחפז, "כאן היינו בחופשה בוואנזה, 12 בספטמבר 1926. יום שמש נפלא. איבון אוהבת מאוד לבוא הנה ולשחק בחול". יום אחד חזרה איבון מבית הספר ומיד החלה לחטט בארונות הבית עד ששלפה מאחד מהם גליל נייר מוארך. היא החלה לשרטט עליו בהתרגשות קווים וריבועים, וכשיצאה הילדה מחדר השינה מנומנמת מעט אמרה לה איבון, "תעזרי לי, הרבה שמות חסרים לי". הילדה אמרה, "בשביל מה לך את זה, אני כל כך עסוקה עכשיו", ואיבון אמרה, "צריך להביא לבית ספר. שכחתי איך קראו לסבא וסבתא של אבא". "אחר כך, אחר כך", אמרה הילדה, "אני עסוקה עכשיו", וניגשה אל מכונת התפירה להשלים את תפירתן של שמלות וכותנות שניתנו לה לתיקון. כשישבו שתיהן לארוחת הערב במטבח הקטן, נוגסות בנקניקיות ותפוחי אדמה מטוגנים הילדה אמרה, "את לא יכולה למלא את כל המשבצות בציור, אני מקווה שאת מבינה את זה, איבון".איבון יצאה אל חדר האורחים והניחה את הציור הגדול, המשורטט בקפדנות ומעוטר בציורי דמויות וצבוע בצבעים על השולחן. הילדה עמדה לידה והניחה את ידה על כתפה, ואיבון אמרה, "אבל אי אפשר ככה למחוק את אבא, ואיזה מין אילן יוחסין זה, יש מישהו בעולם שאין לו אבא?""אלה זמנים רעים", אמרה הילדה. "את תמיד אומרת את זה", אמרה איבון בטרוניה, "אבל את בעצמך מחקת אותו, כמו כולם"."לא הכל אפשר להסביר", אמרה הילד?ה בשקט, "זה לא היה ככה", ואיבון אמרה, "את מחקת אותו, הוא היה חולה ואת לא רצית לטפל בו, ומה היה קורה אם הוא היה מת שם בבית החולים ב-אמסטרדם". הילדה ישבה בידיים משוכלות ושתקה. איבון אמרה, "אני לא כועסת, אמא, רק תסבירי לי, תסבירי לי מה קרה" והילד?ה אמרה, "לא היה לזה עתיד, אבא לא היה יכול לחזור לגרמניה". "יכולנו לנסוע אתו לפלשתינה", אמרה איבון, "ודווקא לא היה אכפת לי, לפחות לראות מה יש שם". הילד?ה השיבה עתה בחיפזון, מעט קצרת רוח, "לא היה לי מה לעשות שם, מה הייתי יכולה לעשות שם, איבון, תגידי לי את". איבון הוציאה, כמעט בלי משים, את הצילום מחוף ואנזה מן הארונית, והילד?ה נדהמה לראות אותו אחרי שנעלם לפני שנים, כשחזרו לגלוכאו אחרי מסע בן יומיים תמימים ברכבות, ואמרה, "איפה מצאת את זה", ואיבון אמרה, "אולי גם את זה את רוצה למחוק" והילדה התקצפה, "ועכשיו באמת עברת את הגבול". איבון אמרה, "אני מצטערת, אמא, אני רק רוצה להבין", ואז פרצה הילד?ה בבכי. איבון נדהמה כי הילדה מעולם לא בכתה בפניה, וכמעט אף פעם לא דמעו עיניה, גם לא אז, בתחנת הרכבת באמסטרדם, כאשר עמדו על הרציף וחיכו לרכבת שתיקח אותן חזרה אל המולדת, שתי נשים ולהן שתי מזוודות חומות. עכשיו פרצה הילדה ביבבות קצרות, חנוקות, ומיד פסקה ואמרה, "זה נגמר, איבון, מה שהיה ביני לבין אבא שלך נגמר". איבון אמרה, "אני לא מבינה מה את אומרת", והילד?ה אמרה, "אי אפשר להסביר את זה".

שוב שתקו, ואחר כך אמרה איבון, "אבל אהבתם זה את זו כשאני נולדתי", והילד?ה הביטה בה בעיניים גדולות, מופתעות, ואמרה, "אני לא יודעת, שנינו היינו כבר די מבוגרים, רצינו להתחתן ושיהיה לנו ילד, אולי שני ילדים, רצינו לעשות דברים, לעשות משהו כדי שגרמניה תהיה טובה יותר, אבל אהבה, אני לא יודעת, איבון, אהבה זה עניין של מזל. אולי לך יהיה מזל באהבה, ואז תבואי ותלמדי אותי איך זה בדיוק". איבון קמה וצעדה בדירה הקטנה הלוך ושוב, מקיר אל קיר, ואחר כך חפנה את ציור המשפחה הגדול שעליו עמלה כל אותו יום בכפות ידיה, הפכה אותו לכדור נייר, הידקה אותו והשליכה אותו אל מיכל האשפה הקטן במטבח.

2

בתשעה בנובמבר 1938, בשעת אחרי צהריים מוקדמת, יצא מחנותו האדון פרנץ גומל, גבר כרסתן ששפמו עשוי כמברשת, בעל בית המסחר לחומרי משרד 'גומל את גומל בערבון מוגבל' שברחוב סכסוניה בגלוכאו. לנגד עיניה הנדהמות של העלמה איבון פרייער, שסייעה לו בעבודות סידור וקופה ושירתה קונים בשעת הצורך, צעד אל בית המרקחת השכן של הרוקח מוריץ שניידר כשהוא אוחז באלה גדולה שהיתה מושלכת באחת מפינות החנות, וניפץ לרסיסים את שמשת בית המרקחת. מוריץ יצא מבית המרקחת רועד כולו. במקום התקבצו עשרות אנשים, נערים נלהבים, אנשי משטרה, שכנים. איבון יצאה מפתח החנות ושמעה את האדון שניידר שואל בקול גבוה מאימה, קול שעורר צחוק בקהל, "למה יעשה האדון גומל דבר שכזה", וגומל צווח, "יהודי מצחין, אני לא חייב לך כל הסבר", וחבט באלתו במצחו. עכשיו פסע גומל אל החנות בצעד מדוד והחל להכות באלה על המדפים. בקבוקי תרופות נופצו אל הרצפה והחנות העלתה מיד ריח מעיק. אחרי האדון גומל פרצו לבית המרקחת חבורות נערים וגברים צעירים וגם כמה נשים נסערות, עקרו את דלפק בית המרקחת ממקומו והחלו לשלוף מגירות מהארונות. האולם הקטן התמלא טבליות בצבעים שונים, עוד ועוד בקבוקים מנופצים, מסמכי רפואה קרועים. אחר כך נופצו גם המנורות אחת לאחת, והחבורה הפורעת יצאה החוצה כשהיא מדלגת מעל עיי חורבות בית המרקחת. אחד אחד נתקלו בגופו הרועד של מוריץ שניידר השרוע על הרצפה. ממצחו ומאפו נזלו נחילי דם. איש לא ניגש אליו. דוממים עמדו אנשי העיר סביבו ושמעו אותו מחרחר חרחורי מוות. מאי שם רצה אליו אשה ביבבות חנוקות, טבלה את ידיה בדם מצחו ואמרה, מוריץ, מוריץ, והביטה סביב ואמרה בקול חלוש, hilfe, hilfe, עזרה, עזרה. הקהל פנה לדרכו, הנערים הנלהבים רצו אל חנות אחרת מעבר לרחוב, פרצו לתוכה וגררו את בעל החנות החוצה כשהוא משותק מאימה. מר גומל שב לחנותו, הניח בשלווה את האלה במקומה ועמד מאחורי הדלפק, עד שראה את איבון מביטה בו בעיניים קמות ואמר, "נו, ועכשיו תסתלקי". ימים מעטים לאחר מכן יצאה איבון ברכבת ל-ברלין, נושאת מזוודה חומה ובה מעט בגדים וספרים ונייר מכתבים ומעטפות וכלי רחצה ואת תעודת ההטבלה לא שכחה לקחת אתה. הילדה נופפה לה מן הרציף. הרכבת חנתה לשעה קלה בתחנה בלייפציג, וכשהגיעה לתחנת הרכבת אנהאלטר בברלין, שאותה לא ראתה איבון חמש שנים תמימות, הרי היתה אז ילדה זהובת צמות ועכשיו היא עלמה בת 17 שחייה בידיה, רחב לבה כל כך שכמעט התמלטה מפיה צווחת אושר.איבון ירדה מהרכבת והחלה לצעוד ברחובות העיר אל ביתה של ידידתה מילדות פרידל יעקובוס. הרחובות היו מלאים אנשי משטרה ובכל מקום נקהלו קבוצות קבוצות של אנשים נסערים, זועמים. על הקירות נכתבו לכל אורך דרכה של איבון כתובות בצבעים שונים, אדום ושחור, מוות ליהודים, יהודים החוצה, וצלבי קרס גדולים וקטנים. על המרצפות נערמו עדיין ערימות זכוכית גבוהות וחפצים, ופה ושם נראו כתמי דם גדולים שכבר החלו להשחיר. צווחת האושר נתקעה בגרונה, וברגליים רועדות הגיעה לביתה של פרידל, שפתחה את הדלת המוברחת בשבעה בריחים וחיבקה אותה ואמרה, "איבון, איבון, כל הזמן חשבתי עליך", והן ישבו שעות רבות וסיפרו זו לזו את סיפורי נערותן, ולא שמעו עוד אותו הלילה את הקולות שבאו מבחוץ. אחר כך הלכה איבון לעבוד בפאתי ברלין. שם פגשה אותה המלחמה, במחנה חיל האוויר של לוקנוולדה, שהיה מקום רחב ידיים, עסקני, ועמד בו בדרך קבע ריח מעורב של דלק וגריז, אבל כמעט שלא נשמעו בו הדי יריות ורעמי פגזים וקולות נפץ. גם האנשים שהתרוצצו במחנה לא היו נלהבים מדי או נואשים מדי כדרכם של אנשים בעת מלחמה. האויב היה רחוק, המלחמה היתה מחרוזת של שמועות. שדרי הרדיו סיפרו על התקדמות הצבא והצלחותיו בכל החזיתות. את איבון סבבו גברים נמרצים, ונשים שעבדו עמה מן הבוקר עד שעות הערב בכתבנות ובסידור משרדים ובעבודות חרושת ואריזה. היא כתבה אל אמה בגלוכאו מכתבים קצרים, נדירים, וקיבלה ממנה מכתבים דאוגים, שכבר עברו בדרכם אליה קורא נוסף. את המכתב האחרון שהגיע אליה מפלשתינה עוד לפני שפרצה המלחמה שמרה אתה, על אף שהיה כתוב בכתב יד רועד ומעורפל ולא ניתן היה ללמוד ממנו דבר.

ובכל זאת, כך כתב לה אביה אריך פרייער, יום פגישתנו הולך וקרב, הוא יודע זאת בבטחון, אם כי אינו יכול לנקוב במועד המדויק, מסיבות מובנות. מן המחנה כמעט לא יצאה. בערבים נפלה תשושה על מיטתה בחדרי הנשים. בסופי השבוע, אם לא היתה תורנות מיוחדת או עבודת חירום, התכנסה עם חבורה מן המחנה ליד חדר האוכל המרכזי וכולם ישבו ופטפטו. מדי פעם הביא קצין רב תושייה אוצרות קטנים של שוקולד אגוזים ומשקאות חריפים, שלא ערבו לחיכה של איבון. היא היתה עלמה נעימה וצחקנית, אפשר היה לגלגל אתה שיחה, וכאשר נגעו הגברים בכתפיה ובלחייה ובירכיה לא התנגדה, אבל אחרי זמן מה התרחקה ופרשה לחדרה. באחד מסופי השבוע יצאה אל ברלין חבורה קטנה ובה המהנדסים מקס וברטולד, איבון ועוד שתיים מחברותיה. מקס היה יוצא ובא לעיתים קרובות למשרד שבו עבדה, והפעם הביא אתו את ברטולד ידידו, שהיה גבר גבוה כבן ארבעים, ושערו כבר החל להאפיר. היו לו עיניים חמות, וכשאיבון דיברה האזין לה בתשומת לב. רחובות העיר הרחבים היו ריקים. בכבישים נסעו בעיקר משאיות צבא עמוסות חיילים וציוד. המטוסים שיצאו מלוקנוולדה חלפו בקול רעש מעליהם. חנויות רבות נסגרו וחלונותיהן העלו אבק. כשחלפו ברחובות מזרח העיר איבון ביקשה מהנהג לעצור. היא רצה אל אחד הבתים, עלתה נרגשת במדרגות והלמה בדלת שלא היה עליה שם. אשה עבת בשר וחמורת-סבר פתחה את הדלת ואמרה, "מה בדיוק את רוצה". איבון אמרה, "אני מחפשת את חברתי, פרידל יעקובוס, היא גרה פה עם ההורים שלה, מרטין ונלי יעקובוס". "אין כאן שום פרידל", אמרה האשה, ואיבון אמרה בתחנונים, "היא גרה כאן, אולי את יודעת לאן הם עברו", והאשה אמרה, "אני מבקשת שתלכי מכאן עכשיו, תיכף ומיד", סגרה את הדלת ונעלה אותה מבפנים. איבון יצאה מן הבית המומה. ברטולד קפץ מן המכונית, ניגש אליה ואמר, "מה קרה, איבון" והיא אמרה, "הם לא נמצאים כאן, הם הלכו מכאן, לאן הם הלכו", וברטולד שאל, ואולי אמר, "הם היו יהודים". איבון לא ענתה. ברטולד חיבק את כתפיה, הוביל אותה למכונית וישב לידה. היא פרצה בבכי מר, ממושך, בכי של מי שאינה יודעת, כמו אמה?, את מלאכת הבכי. ברטולד אמר, "את צריכה לבכות עכשיו, לגמור את הבכי, אל תבואי ככה למחנה". היא הביטה בו והוא נענע בראשו ארוכות, ועל שפתיו עלה חיוך נעים, מאיר וחומל. ארבעים טבעות שנים נחרצו בפניו, וידיו היו גדולות וחמות, וירכיו ירכי גבר קשים. לאיטן נפגשו ידיהם בחשכת המכונית, והיא ליטפה את כפות ידיו שהיו חמות יותר ויותר והוא אמר, "איבון, האם את בוכה עוד?" והיא אמרה, "לא, די לבכות, די לבכות איבון", ושניהם פרצו בצחוק. עם ערב הגיעו למחנה. ברטולד רץ לעסקיו, איבון נתכנסה במיטתה, ובפעם הראשונה בימי בחרותה ידעה אושר.3

ימי איבון במחנה היו עתה קצרים, והלילות ארוכים ומאושרים. גופה של איבון פרח ונפתח, וכל בוקר היו עינוגי הלילה מתנחשלים בה בגלי חום. היא היתה חומקת לחדרו של ברטולד כשהחושך ירד על המחנה, ויוצאת ממנו עם שחר לנמנום אחרון בחדרה לפני צאתה לעבודה. ברטולד אהב אותה לאט, בהקשבה, ולימד אותה את מלאכת האהבה. היא קראה לו, ברטי, ברטי איש גדול שלי, mein grosser mann והוא היה צוחק ואומר, ואת אשה קטנה, פצפונת שלי. על השידה הקטנה בחדר המגורים שלו במחנה ניצבה תמונת אשה שחורת שיער, צוחקת. הוא כמעט שלא דיבר אודותיה, ואיבון בחרה שלא לשאול. לילה אחד סיפרה על אריך אביה, שאותו לא ראתה כמעט עשר שנים, וגם מכתב לא הגיע ממנו זמן רב כל כך, ועל פניו עבר אז צל. שמו של אריך פרייער לא עלה עוד בחדר הקטן, שהדיף ריח גופות רחוצים, ריח בשמים קלים שהשיגה איבון באחת הנסיעות החטופות אל העיר. המלחמה, שעד כה היתה שמועה רעשנית, התרחשה בארצות רחוקות, בין אנשים שאיבון לא הכירה ולא תכיר אף פעם, שורות של שמות ומספרים שבהם נתקלה במהלך היום במשרד הכתבניות במחנה, בפקודות מבצע של חיל האוויר ובמידע על מטוסים חדשים שהתקבלו ומטוסים שנעלמו ולא חזרו, ועימם גברים שיצאו מן המחנה לחזיתות השונות בכל רחבי אירופה. בערב אמרה לברטולד, "אני חושבת שהמלחמה לא תימשך כל כך הרבה". "מה מביא אותך לחשוב ככה?" שאל ברטולד. "זה מוביל לאבדון או לנצחון", אמרה איבון, "אתה לא חושב?" ברטולד צחק ואמר, "מה נעשה עם הנצחון? כל גרמני יקבל חלק מהעולם וישלוט עליו, ואנחנו? איזה חלק ניקח?" "אני אהיה מלכת פלשתינה", אמרה פתאום איבון ונבוכה. ברטולדעיווה את פניו ואמר, "מה רע בכמה פיורדים בנורווגיה, היית שם פעם, פצפונת?" והיא אמרה, "יותר מדי קר בחורף, וכמעט אין שמש". "בפלשתינה חם מדי", אמר ברטולד משועשע, והיא צחקה ואמרה, "כבר אנחנו רבים, אז מה יהיה כשתיגמר המלחמה?" ברטולד שתק והיא אמרה, "אתה בוודאי חושב על זה". הוא ישב על המיטה ולפתע נראה לה זקן ועצוב. היא חיבקה אותו, והוא אמר, "תלכי, תלכי עכשיו פצפונת, אני עייף היום, אני עייף כל כך". איבון קמה, התלבשה בחטף ויצאה אל אוויר המחנה הקר. בימים הבאים לא ראתה איבון את ברטולד, שנרשם למשמרות לילה במפעלי התחזוקה והתחמושת. אחר כך חזרה אליו, והם בילו את לילותיהם יחד בשלווה, בשיגרת אוהבים, ופעם הקיאה במשרד והובהלה אל רופא המחנה. הלה ערך בדיקות מדוקדקות, וכשחזרה אליו אחרי כמה ימים הוא סגר את הדלת, הביט בה בפנים חמורות ושאל אותה האם קיימה יחסי מין לאחרונה עם גבר כלשהו, והיא ישבה נרדמת על הכסא הסגפני ומלמלה, "והרי נזהרנו, כל כך נזהרנו"."יש מה לעשות בעניין שכזה", אמר הרופא, "זאת את בוודאי יודעת, אם כי כבר הגעת לסוף החודש הרביעי, וזה בהחלט הרגע האחרון". איבון הביטה בו בתחינה והוא משך בכתפיו ואמר, "אף אחד לא יכריח אותך, אבל את יודעת, הזמנים עכשיו קשים, ואיזה עתיד יש לתינוק במחנה צבאי באמצע מלחמה", והוסיף בחשש, "את בוודאי יודעת מי האב". ברטולד רכן מתחת לכנפי מטוס תובלה באולם התחזוקה הגדול. היא נופפה לו והוא ניגש אליה מרצין, מעט כועס, כי אסר עליה לבוא אליו לשם. היא הביטה בו והניחה ידה על בטנה והוא אמר מיד, "הרי זה נפלא, הרי זה נפלא, איבון, איבון שלי" ונשק לה בזהירות. בערב שכבו זה ליד זו. הוא הניח ידו על בטנה ונשק לה ארוכות, נשיקות חמות, מלטפות. איבון היתה מבולבלת ומאושרת, החרדות חלפו בה כסכינים מלובנות. בבוקר חמקה לחדרה וישנה יום ועוד לילה ועוד יום. מן המלחמה הגיעו שמועות רעות, שפרצו את מסך הכזבים של שידורי הרדיו, את נאומי העידוד והוראות השעה שנשלחו אל החיילים בחזיתות ובמחנות. הילד?ה כתבה לאיבון על משפחה שהכירה מגלוכאו, שארבעת בניה אבדו תוך כמה חודשים בחזיתות השונות, ועל הדוורים המשוטטים ברחובות העיר ובידיהם מעטפות של משרד המלחמה והם דופקים על הדלתות. מדי יום ביומו נשמעים קולות יבבה וצווחה מאחד הבתים, כתבה הילד?ה, וביקשה לדעת בדאגה מה שלומה והאם היא זקוקה למשהו עכשיו, בימים הקשים העוברים עליה. ברטולד היה חם מתמיד אבל גם חסר מנוחה. פעם גילה את אוזנה שמחלקת ההנדסה במפעלי התחזוקה מתמעטת ואנשים נשלחים לחזית, והיא אחזה בידו בחוזקה. היא חשה את רחמה גדל ואת תינוקה הסובב במי החיים, ולרגע התאוותה כל כך לבן, שיצא מרחמה ויביא גאולה לעולם, ואחר כך חשבה שלזכרים אין עתיד בעולם הזה, ואולי אם תימשך המלחמה ממילא תוכרז תוחלת החיים של הגבר לא יותר מ25- שנה, והנשים ישלטו בעולם. באחד הלילות אמרה איבון, "לא דיברנו על שם" וברטולד אמר, "אין לנו עוד מושג אם זה בן או בת". "לא, ברטולד", אמרה איבון, "שם משפחה. אתה יודע שזה תלוי בך". ברטולד לא ענה. למחרת היה טרוד במשמרת לילה, ואיבון ראתה אותו חולף בבוקר מרחוק ונכנס אל חדרו. בכל שלושת הלילות אחר כך היה שקוע בעבודתו והיא לא העזה להפריע לו, ורק ספרה את הימים עד סוף השבוע. בלילה הרביעי שקעה איבון בחלומות רעים וצעקה בשנתה. כשנעורה ראתה לצד מיטתה אגרטל לבן שלא היה שם קודם, ובו זר פרחי בר שצמחו בשולי המחנה, ולידם נייר לבן, מקופל.

היא פתחה אותו נרגשת. שבע מלים נכתבו בו, שבע מלים שנמלטו מן הנייר בצווחה, כעורבים שחורים. אהובתי, אני יוצא לבולגריה, שמרי על עצמך, ובסופן חתימת ידו המסולסלת, המעין-גותית, b. איבון ישבה על מיטתה בוהה בעיניים צלולות בתקרה. מתוך כריסה נשמע קול הלמות לב תינוק. 4 המלחמה הגרמנית דעכה אל תהומות ההשפלה והאובדן, התבוססה בקרבות אבודים אחרונים, גוועה עם מיליוני חיילים גרמנים שישבו במחנות השבי בעיניים מושפלות וזקני פרא, ופרפרה, מבוהלת, בשידורי התעמולה שהפכו פרועים ומפוחדים. ערי גרמניה נחרבו בזו אחר זו. שטטין, שהיהודים שנותרו בה נשלחו למחנות הריכוז, נשטפה בעשרות גיחות של מטוסים שפצצותיהם השחיתו את רחובותיה ופערו חללים גדולים בבתים העתיקים. על לייפציג, שבה נולדה מרטינה בקיץ 1943, נשפכה אש וגופרית. דרזדן, שהוטחו עליה אלפי טונות של פצצות שחורות, נהרסה עד היסוד. איבון עבדה בבית חרושת לפרוות והתגוררה עם נשים צעירות שניתקו ממשפחותיהן בקסרקטין בלייפציג, שחדריו דלים וקירותיו טחובים. מרטינה שכנה בבית יתומים בלייפציג, והילדה באה אליה לעיתים תכופות מגלוכאו והיתה לה לאם שנייה. הצבא האמריקני נכנס לערי סכסוניה, והרחובות מלאו בדפים מודפסים שבהם הודיע הצבא האמריקני כי חוקי הנאצים בטלים. פרנסי העיר גלוכאו קראו למעט תושביה היהודים שנותרו חיים לחזור אל עירם ולזכות במגורים ועבודה. איבון ומרטינה הקטנה שבו לעיר האפורה, שעתה ניצתו בה חיים חדשים. זכרו של ברטולד, שהשלטונות הכריזו עליו כנעדר, הלך והתעמעם, וגם תמונה לא נותרה ממנו. הפתק בן שבע המלים אבד ושמו של ברטולד לא עלה עוד על שפתי איבון לעולם.גם את שנותיה הראשונות בגלוכאו בילתה מרטינה בבית יתומים, שבו גדלו ילדים גרמנים שאבותיהם אבדו במלחמה, ואמותיהם לא מצאו קורת גג ופנאי לטפל בהם בקשי הימים. אל הרחובות יצאו אנשים צעירים, הוקמו מועדונים ותנועות ושרו שירים שנאסרו בתריסר שנות האופל. איבון התפרנסה מעבודות מזדמנות ועשתה את דרכה ל'חוג האנטי-פשיסטי', שאסף אליו אנשים צעירים רבים, וקמו לו סניפים ברחבי סכסוניה. נהרו אליו אנשי המחתרות, שהמלחמה הפכה אותם לגיבורים, מעט יהודים ששרדו את התופת, וגברים ונשים משועממים. באו גם מלחכי פינכה שמצאו בו מקום לחדור דרכו אל השלטון החדש, ובוגרי הנוער ההיטלראי, ביניהם כמה מבנות כיתתה של איבון, שצווחו צווחות תהילה לפיהרר במסדרי בית הספר שבהם עמדה היא בצד נכלמת. הילדה היתה עתה אשה כבת שישים, ומוחה היה צלול כתמיד. חייה סבו סביב מרטינה הקטנה, שאותה ביקרה מדי יום בבית היתומים בגלוכאו. איבון יצאה מביתה בבקרים וחזרה בלילות רוגשת. לילה אחד, כשהילד?ה היתה ערה עדיין וקראה בספר, אמרה איבון בהתרגשות, "אח, אמא, אמא, היית צריכה לשמוע". הילדה הניחה את הספר, הסירה את משקפיה, הביטה ארוכות באיבון ואמרה, "אבל תיזהרי, איבון, תיזהרי". "ממה יש להיזהר", תמהה איבון, והילדה אמרה, "מישהו מושך בחוטים האלה, מישהו משתמש בכם". "אבל זה בפירוש חוג לא מפלגתי, והרי זה כל העניין", אמרה איבון. "הפוליטיקאים יהרסו הכל, איבון", אמרה הילד?ה. "אריך ואני היינו כמוך, חשבנו שאם נחנך את האנשים לצדק ולשוויון ולהומניזמוס הם יהיו טובים יותר, אבל הפוליטיקאים שלנו עשו עיסקות אפלות ונלחמו זה בזה מלחמות טיפשיות, ותראי איזה אסון הביאו עלינו". איבון האזינה ואמרה, "מוזר, כל כך מוזר, מאז המלחמה לא הזכרת את אבא", והילד?ה אמרה, "לפעמים אני חושבת עליו". איבון אמרה, "אני אכתוב לו מכתב, עוד היום אכתוב לו, הרי אפשר כבר לכתוב לפלשתינה". מיד ישבה וכתבה מכתב ארוך ובו סיפרה לו בהתלהבות על החוג האנטי-פשיסטי, ושאלה אם חוגים שכאלה קמים גם בפלשתינה. גם על נכדתו מרטינה שנולדה לאב שמת במלחמה והיא כבר מתרוצצת ומדברת כתבה לו, ושאלה אולי ידוע לו מה עלה בגורלם של טרודה ומרטין. באפריל 1946 הגיע לביתה של איבון בגלוכאו מכתב מפלשתינה. שלא כמכתבים שכתב לה אריך לפני המלחמה, שהיו רפים ומבולבלים, היה המכתב הזה ארוך ונכתב בשפת מחלצות גרמנית, שפת סיפור צבעונית, משובצת בתיאורים מפורטים של ניחוח התפוזים במושב הקסום מגדיאל שבלב פלשתינה, שבו התגורר עתה, ועוד ביקש לדעת פרטים, אם רק תוכל, על נכדתו מרטינה, ואלו מלים היא כבר יודעת לומר, והאם ניכר בה שהיא נצר לבית פרייער. עשרה עמודים הכיל המכתב, איבון קראה בו בשקיקה ודמותו של אריך חזרה ועלתה מול עיניה. הוא כתב לה על טרודה ומרטין, שעל גורלם קיבל מידע מפורט ממעט הניצולים מיהודי שטטין.

מרטין מת ממחלתו בבית החולים בעיר גלוסק חודשיים לאחר שיצאו ברכבת משא משטטין לכיוון לובלין בפקודת השלטונות, וכי ניתן לומר, כך כתב, ש"הוא זכה בחסדי הגורל למות על מיטתו".על גורלה של טרודה, כתב אריך, ידוע רק שלא זכתה לשבת ליד מיטתו במותו, אלא היטלטלה עם יהודי העיר ממקום למקום, ללובלין ולב?יכו?ב?ה ולב?ל?ז?'ץ. יתכן שמתה בתלאות הדרך, ואולי אף שמה קץ לחייה, אם כי הוא אינו נוטה לחשוב כך. "סביר יותר להניח", כתב, "שחיתה חיים רעים עד שנת 1942, עם יהודי שטטין וערים אחרות בעיר בלז'ץ, ונשלחה למחנות באוקטובר. על מה שאירע בבלז'ץ העיד הרופא משטטין, הדוקטור מו?ס?ב??אך?, שהצליח להסתתר ולהינצל. בבוקר ה28- באוקטובר 1942, סיפר הדוקטור מוסבאך בפרטי פרטים, פרצו אנשי אס.אס אל משכנות היהודים בבלז'ץ. בכל מקום נשמעו קולות ירי וצעקות נואשות. את האנשים המסכנים דחפו כמו בהמות, משפחות הופרדו ובני משפחה נקרעו האחד מהשני. כל מי שעוד היה כשיר לעבודה יועד למחנות הריכוז, נשים זקנות וילדים הגיעו למחנות הגזים. כשיצאנו ממקום מחבואנו, סיפר הדוקטור, נגלתה לעינינו הזוועה המחרידה. בכל מקום שכבו גוויות, בבית העלמין נערמו הררי גוויות, אני אישית משכתי מתחת למתים תינוק חי ונושם. בבית החולים שכבו מתים במיטות, קורבנות ירי שנורו בראשם". איבון קראה את המכתב וידיה רעדו. היא נתנה אותו להילדה, שקראה בו בקפידה, בפנים חתומות, וכשסיימה רק אמרה, "כלבים, כלבים רעים", ועוד קמט מר צויר בפניה. "אבל איך אפשר להבין את כל זה", אמרה איבון, "הרי לא ידענו על כך דבר". "לא רצינו לשמוע", אמרה הילדה. חמש שנים הייתי חלק ממכונת המלחמה", אמרה איבון לאחר הרהור, "ובזמן הזה טרודה סבלה כל כך". "גם את יכולת להיות בצד של הקורבן", אמרה הילד?ה, "יכולת להיות שם, איבון, עם טרודה, ועם פרידל, אל תשכחי שהחיים ניתנו לך במתנת גורל". "אני לא שוכחת", אמרה איבון, "והחוג הזה, זו הדרך שלי, אמא". "מאנשים שמתקבצים בקבוצות לא יוצא שום דבר טוב", אמרה הילדה ופניה היו קפוצות, "משם באות המלחמות". איבון אמרה, "ואיך את רוצה לעשות עולם יותר טוב, לבדך?" "תמיד תסתכלי אל תוך לבך", אמרה הילדה. "הטוב נמצא רק בתוך נשמתו של האדם היחיד", ואיבון אמרה, "וכשאת מסתכלת ללבך, אמא, מה את רואה?" הילדה שתקה, הנידה ראשה ואמרה, "יש שם כתם אפל, אבל אני אדם טוב, את יודעת את זה, איבון". שתיהן ישבו ושתקו. איבון אמרה פתאום, "תכתבי לאריך, אמא, תעני לו, הוא מצפה לתשובה". "אני אכתוב, איבון", אמרה הילד?ה מפויסת, "עוד השבוע אכתוב". איבון קמה והניחה את מכתבו של אריך בתוך קופסת עץ קטנה, סגרה אותה, ועל המכסה המעוטר בתבליטי ציצים רפרפה נשיקה.

5

מעט גברים הגיעו אל החוג האנטי-פשיסטי ולפעמים היה דומה בעיני איבון למפגש פטפוטי נשים. היא אמרה בלבה שהיא בת לדור אבוד, שכמעט כל הגברים בו נעלמו במלחמה, ועל הנשים נגזר ללמוד לחיות בלי אהבה, אלא אם כן יחוקק חוק המאפשר לכמה נשים לחיות עם גבר אחד, דבר שלא יעלה על הדעת בגרמניה, שמחוקקיה לא ניחנו בדמיון. פעם הופיע בחבורה גבר נלהב, ומיד עטו עליו כל העלמות. איבון התקרבה והציצה למרכז המעגל, שם עמד אותו גבר ונשא נאום בזכות שלטון מעמד העובדים והעלה על נס את ברית הסובייטים, "שרק בזכות עוז רוחה וצבאה הנפלא הובס הפושע היטלר ומרעיו". הוא הניף את זרועו, שעליה היה חקוק מספר כחול. בקרב קהל המאזינים נשמעה המיית הפתעה והערצה והוא אמר, "ארבע שנים ישבתי בקצט! היכו אותי! ידעתי רעב! ואתם יודעים מה החזיק אותי בחיים? האמונה, האמונה שהרשע ייעלם ומעבר לפתח מצפה עולם חדש, נפלא!" לקול מצהלות הנשים אחז הבחור בגיטרה והחל לנגן ולשיר והן הצטרפו אליו. כשסיים קד קידה, והבנות מחאו כפיים בהתלהבות. איבון נרתעה מעט מן הגבר הנואם ושר כאילו הוא עומד בכיכר העיר. להפתעתה הוא ניגש אליה, הושיט יד נמרצת ואמר, "לותאר קילמר, ובשבילך, קו?ל?י?ה!" "הרי זה נעים לי מאוד, שמי איבון", אמרה. "בואי אתי", אמר קוליה כמצווה, "הקפה על חשבוני!" הם ישבו באחד מבתי הקפה הקטנים שנפתחו לאחרונה ברחוב הראשי של גלוכאו והיא אמרה, "למה דווקא אותי הזמנת, יש שם נערות יפות כל כך", והוא אמר, "יש לך חוכמה בעיניים, אני אוהב את העיניים שלך". איבון נבוכה והוא אמר, "וכלל לא סיפרתי שם את האמת, כלומר, את כל האמת". איבון נדרכה והוא אמר, "היתה לי אמונה, אבל גם מזל היה לי, ובחיים האלה צריך מזל, הרבה מזל. תפגשי אותי גם מחר בשעה חמש? אם כן, אספר לך סיפור קטן על מזל גדול", והיא צחקה ואמרה, "נו, יהיה מחר בחמש". כל הלילה לא עזב קוליה את מחשבותיה. הוא צץ בחלומה ושנתה נדדה. למחרת רצה אחרי העבודה לבית הקפה. קוליה כבר ישב שם, נושף בסיגריה, מזמזם זמר רוסי עליז. איבון ישבה והוא אמר, "הצלחתי לחיות כי הגסטפו תפס אותי בתור אסיר פוליטי, אבל אם היו המנוולים תופסים אותי כאסיר יהודי..." � והוא העביר בתנועה חדה את ידו על צווארו. איבון אמרה, "אתה יהודי, אם כן?" והוא ענה, "חצי יהודי, אמא פרוטסטנטית, אבא יהודי, אבל הוא לא האמין באלוהים אפילו יום אחד!" איבון רצתה לומר דבר מה, אך הוא היה עתה נסער מתמיד ואמר, "עכשיו אנחנו בונים עולם חדש, ובו כלל לא יהיה חשוב מי יהודי ומי גרמני, מי מתפלל לישו ומי צם ביום כיפור! מי עני ומי עשיר! האם ברור לך הדבר הזה, איבון? אני רואה בעינייך שהכל ברור לך, ברור כשמש בצהריים!" "זה כאילו העולם כולו יהיה משפחה אחת גדולה", אמרה איבון, אחר השתתקה לרגע ואמרה, "אח, אילו שטויות, איך העולם יכול להיות משפחה", אבל קוליה אמר, "לא, את צודקת, כל כך צודקת, וכך יהיה. העולם כולו יהיה משפחה גדולה, משפחת בני האדם, ואת איבון תעברי מעיר לעיר ותבשרי את הבשורה, משפחת בני האדם! נפלא! כל כך נפלא". ניכר היה שקוליה עמד לשאת נאום נוסף, אבל איבון אמרה פתאום, "גם אבא שלי יהודי, והוא עכשיו בפלשתינה". קוליה קם, הושיט ידיו לצדדים ואמר, "איבון, הרי זה לא יתכן, הרי אנחנו נשמות תאומות, ומעתה רק המוות יפריד בינינו", ואיבון צחקה ואמרה, "אתה לא ממהר מעט, קוליה". הוא קימט את מצחו ואמר, "מחר, כאן, כאן ניפגש, בחמש". למחרת בשעה חמש ישב קוליה וחיכה לה בבית הקפה, כאילו לא מש מכסאו מאז אתמול. כשקרבה איבון לשולחן קפץ ממקומו, הוביל אותה אל כסאה וישב מולה. הפעם סיפר לה על המחתרת האנטי-פשיסטית, שבה היה חבר מאז שהוא זוכר את עצמו, בתא מיוחד שבראשו עמדה אשה, אניה שמה. על אניה דיבר בחרדת קודש, וטרח לציין ש"גם מבחינת גילה יכלה להיות אמא של כולנו". על התא פקדה בנחישות ובחוכמה, כמה וכמה פעמים כמעט ונתפסו, והנה הגיע אותו יום מר ונמהר, וכאן עצר בדיבורו ואמר, "ועל כך, העלמה פרייער, על כך נדבר מחר בשעה חמש". קוליה אץ לדרכו.

המשך יבוא...

קריאה נוספת - אימגו

רחוב הפרחים 22 - הטרגדיה של יהדות גרמניה מזוית אישית

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק ב' - חורבן ותקומה?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רוביק רוזנטל