משפט המכשפות מסיילם

 By courtesy of Famous Trials

תרגום זיו מגן

 O Christian Martyr Who for Truth could die
When all about thee Owned the hideous lie!
The world, redeemed from superstition's sway,
Is breathing freer for thy sake today 

מילים אלו נכתבו על ידי ג'ון גרינליף וויטיר (Whittier) ונחקקו על מצבה המציינת את קברה של רבקה נורס  (Nurse), אחת מן ה"מכשפות" שהורשעו בסיילם 

מיוני ועד ספטמבר בשנת 1692 הובלו בעגלה תשעה עשר גברים ונשים שהורשעו כולם בעיסוק בכישוף לגבעת הגרדום, מדרון צחיח בסמוך לכפר סיילם, לתלייה. אדם נוסף שגילו מעל שמונים נמחץ למוות תחת אבנים כבדות על סירובו לעמוד לדין באשמת כישוף. מאות אחרים הואשמו בעיסוק בכישוף. תריסרים נמקו בכלא משך חודשים ללא משפט. ואז, רק מעט לאחר תחילתה, הגיעה אל קיצה ההיסטריה ששטפה את מסצ'וסטס הפוריטנית.  

כפר סיילם 1760

מדוע התרחש סילוף צדק זה? מדוע הוא התרחש בסיילם? דבר בטרגדיה הזו לא היה מחויב המציאות. רק שילוב אומלל של מלחמת ספר ממושכת, תנאים כלכליים, סכסוך קהילתי, שעמום גיל הנעורים ורגשות קנאה אישיים יכולים לספק הסבר למערבולת ההולכת וגוברת של האשמות, משפטים והוצאות להורג שאירעו באביב ובקיץ 1692.  

בשנת 1688 הזמין ג'ון פוטנאם (Putnam), אחד מזקני הכפר רבי ההשפעה ביותר של סיילם, את סמואל פאריס (Parris), סוחר ובעל מטעים מצליח באופן שולי מברבדוס, להטיף בכנסיית הכפר. שנה לאחר מכן, לאחר משא ומתן על משכורת, הצמדה לרמת המחיה ועצי הסקה חינם, קיבל על עצמו פאריס את משרת כומר הכפר. הוא עבר לכפר סיילם עם אשתו אליזבת' וביתו בת השש בטי, אחייניתו אביגיל וויליאמס ושפחתו האינדיאנית טיטובה (Tituba), אותה רכש פאריס ברבדוס.  

סיילם שהפכה לביתו החדש של פאריס הייתה מצויה בתהליך שינוי: אליטה מסחרית החלה מתפתחת, אנשים בולטים החלו מתעניינים פחות בתפקידי הנהגת העיירה, שני שבטים (הפוטנאמים והפורטרים) היו נתונים בתחרות על השליטה בכפר ובדוכן ההטפה ודיון סוער התקיים בשאלת מידת העצמאות הרצויה לכפר סיילם, שהיה קשור יותר באזורים החקלאיים הפנים-יבשתיים מאשר בעיר, שהייתה מרכז סחר ימי.  

בעת כלשהי במהלך חודש פברואר, בחורף הקר במיוחד של שנת 1692, הפכה בטי פאריס הצעירה חולה באופן מוזר. היא התרוצצה הנה והנה, צללה תחת רהיטים, התכווצה מכאב והתלוננה על חום. הגורמים לתופעות אלו עשויות היו להיות שילוב של מתח, אסטמה, רגשות אשמה, התעללות בילדים, מחלת הנפילה והזיות פסיכוטיות, אולם היו תיאוריות אחרות. תקופה קצרה קודם לכן ראה אור ספרו האהוד של קוטון מאת'ר (Cotton Mather), "השגחות אלוהיות חקוקות בזיכרון", המתאר את העיסוק בכישוף בו נחשדה כובסת אירית בבוסטון, והתנהגותה של בטי שיקפה בדרכים מסוימות את זו של הדמות המכושפת המתוארת בספרו של מאת'ר שנפוץ בקריאה ובשיחה. קל היה להאמין, בכפר סיילם בשנת 1692, כשמלחמת האינדיאנים משתוללת במרחק של פחות ממאה קילומטרים (ובאזור פליטי מלחמה רבים), כי השטן נמצא בסמוך. מוות פתאומי ואלים העסיק את המוחות.  

הדיון בכישוף גבר כשחבריה למשחק של בטי, ובכללם אן פוטנאם בת האחת עשרה, מרסי לואיס (Mercy Lewis) בת השבע עשרה ומארי וולקוט (Walcott) החלו מפגינות התנהגות חריגה דומה. כשתרופות האליל שלו כשלו מריפוי, הציע וויליאם גריגס (Griggs), רופא שנקרא לבדוק את הילדות, כי ייתכן ומקור בעיותיהן של הילדות הינו על-טבעי. האמונה הרווחת לפיה נהגו מכשפות להטיל את כישופיהן בילדים גרמה לאבחנתו של הרופא להיראות סבירה באופן הולך וגובר.  

שכנה, מארי סיבלי (Sibley) הציעה סוג של כישוף נגדי. היא אמרה לטיטובה לאפות עוגת שיפון בשתן הקורבן המכושף ולהאכיל בה כלב (כלבים נחשבו לסוכנים בהם עשו מכשפות שימוש לביצוע פקודותיהן השטניות). בשלב זה החל כבר החשד מתמקד בטיטובה, שהייתה ידועה כמי שסיפרה לילדות סיפורי אותות ומופתים, וודו וכישוף מן המסורת של ילידי עמה. השתתפותה באירוע עוגת השתן הפכה אותה לשעיר לעזאזל ברור מאליו אפילו יותר להתרחשויות בלתי מוסברות. 

בינתיים המשיך מספר הילדות החולות ועלה, עם היווספותן של אליזבת' האברד (Hubbard), סוזאנה שלדון ומרי וורן (Warren). על פי ההיסטוריון פיטר הופר (Hoffer) הנערות "הפכו את עצמן ממעגל של חברות לכנופיה של עברייניות צעירות". (רבים מאנשי התקופה הלינו כי האנשים הצעירים חסרו את הדבקות ותחושת השליחות בה ניחנו דור המייסדים). הנערות התעוותו לתנוחות גוף מעוררות פלצות, נפלו בתנוחות קפואות והתלוננו על תחושות צביטה ונשיכה. בכפר בו האמינו הכול כי השטן היה אמיתי, נמצא בקרבת מקום ומשפיע על העולם האמיתי, הפכו החשדות בנוגע למחלתן של הנערות לאובססיה. 

בעת כלשהי בין העשרים וחמישה בפברואר, בו אפתה טיטובה את עוגת המכשפה, והעשרים ותשעה בפברואר, בו הוצאו צווי מעצר כנגד טיטובה ושתי נשים נוספות, נקבו בטי פריס ואביגיל וויליאמס בשמות אותן שהטילו בהן את מחלתן וציד המכשפות החל. עקביות ההאשמות של שתי הבנות רומזות במפורש כי הן עיבדו את סיפוריהן יחד. במהרה היו גם אן פוטנאם ומרסי לואיס מדווחות כי ראו "מכשפות עפות דרך ערפילי החורף". משפחת פוטנאם רבת ההשפעה תמכה בהאשמותיהן של הבנות, כשהיא מעניקה תמריץ ניכר לתביעות. 

השלוש הראשונות שהואשמו בכישוף היו טיטובה, שרה גוד (Good) ושרה אוסבורן. טיטובה הייתה בחירה ברורה מאליה. גוד הייתה קבצנית ופליטה חברתית שגרה בכל מקום בו הואיל מישהו לשכן אותה ואוסבורן הייתה זקנה, נוטה לריב ולא הגיעה לכנסייה מעל לשנה. הפוטנאמים הגישו את תלונתם כנגד שלושת הנשים לשופטי השלום המחוזיים ג'ונתן קורווין (Corwin) וג'ון הת'ורן (Hathorne) שקבעו לערוך חקירות לחשודות בכישוף באחד במרץ, 1692, בפונדק של אינגרסול (Ingersoll). משהופיעו מאות במקום, הועברו החקירות לבית המפגש. בחקירות תיארו הבנות התקפות בידי דמויות רוחותיהן של שלושת הנשים, וחזרו על תבניותיהן, השגורות והמבוצעות באופן מושלם בשלב זה, של התכווצויות בנוכחותן של אחת מן החשודות. שופטי השלום, במנהג הנפוץ של אותם הימים, שאלו את כל אחת מן החשודות את אותה השאלה שוב ושוב. האם היו מכשפות? האם ראו את השטן? כיצד, אם אינן מכשפות, הן מסבירות את ההתכווצויות שנראה כאילו נגרמו על ידי נוכחותן? סגנונן ואופיין של השאלות מראה כי שופטי השלום האמינו באשמתן של הנשים. 

העניין עשוי היה להסתיים בנזיפות אלמלא טיטובה. לאחר שבתחילה הכחישה בעיקשות כל אשמה, כשהיא חוששת, אולי, מהפיכתה לשעיר לעזאזל, טענה טיטובה כי אדם בעל שיעור קומה מבוסטון פנה אליה – השטן, בבירור – כשהוא מופיע לעיתים ככלב או כחזיר, וביקש ממנה לחתום בספרו ולבצע את עבודתו. כן, הצהירה טיטובה, היא הייתה מכשפה, ויתרה מזאת, היא וארבע מכשפות אחרות, ובכללן גוד ואוסבורן, עפו באוויר על מוטותיהן. היא ניסתה למהר אל הכומר פאריס לייעוץ, אמרה, אך השטן עמד בדרכה. ווידויה של טיטובה הצליח להפוך אותה משעיר לעזאזל אפשרי לדמות מרכזית בתביעות המתרחבות. ווידויה תרם גם להשתקת רוב הספקנים, ופאריס בליווי כמרים מקומיים אחרים החלו בציד מכשפות קנאי. 

במהרה, על פי דיווחיהן שלהן עצמן, החלו דמויות הרפאים של נשים אחרות לתקוף את הנערות החולות. מרתה קורי, רבקה נורס (Nurse) שרה קלויס (Cloyce) ומרי איסטי (Easty) הואשמו בכישוף. במהלך דרשה בכנסייה שנערכה בעשרים במרץ, צעקה לפתע אן פוטנאם, "הביטו במקום ישיבתה של האישה הטובה קלויס, על הקורה, כשהיא מניקה את הציפור הצהובה שלה בין אצבעותיה!" במהרה הצטרפה אימה של אן, אן פוטנאם הבוגרת, למאשימים. דורקאס גוד, ביתה בת הארבע של שרה גוד, הפכה לילדה הראשונה שהואשמה בכישוף כאשר שלוש מן הנערות התלוננו על נשיכתן בידי דמות הרפאים של דורקאס. (בת הארבע נאסרה, הושמה בבית הכלא במשך שמונה חודשים, צפתה באימה שהובלה אל הגרדום ו"שפכה את ליבה בבכי ואיבדה את שפיותה"). האשמותיהן של הנערות והופעותיהן המלוטשות יותר מאי פעם, ובכללן ההצגה החדשה של איבוד כושר הדיבור, הוצגו בפני קהל רב ומאמין. 

כשהן "תקועות" בבית הכלא ועדותן המרשיעה של הנערות החולות מתקבלת באופן נרחב, החלו החשודות רואות בהודאה דרך להימנעות מן הגרדום. דליוורנס הובס (Deliverance Hobbs) הייתה המכשפה השנייה שהתוודתה, כשהיא מודה בצביטתן של שלוש מן הנערות לפקודתו של השטן ובהתעופפותה על מוט כדי להשתתף בוועידת מכשפות בשדה פתוח. בתי הכלא קרבו לתפוסתם המלאה והמושבה "נדה על סף התוהו ובוהו" כשהמושל פיפס (Phips) שב מאנגליה. פעולה מהירה, הוא החליט, נדרשה. 

פיפס יצר בית משפט חדש, "בית המשפט לשימוע וקביעה", שיאזין למקרי הכישוף. חמישה שופטים, ובכללם שלושה מידידיו הקרובים של קוטון מאת'ר, מונו למשפט. השופט הראשי ונציג בית המשפט בעל ההשפעה הרבה ביותר היה צייד מכשפות שש-אלי-קרב ששמו וויליאם סטאוטון (Stoughton). מאת'ר דחק בסטאוטון וביתר השופטים להאמין להודאות ולקבל "ראיות רפאים" (עדויות של החולים לפיהן זכו לביקור מדמות הרפאים של החשוד). השופטים פנו להנחיה מן הכמרים, שהיו באופן כללי חסרי הכשרה משפטית, בעניינים שנגעו לכישוף. עצתו של מאת'ר התקבלה. השופטים החליטו גם להרשות את מה שכונה "מבחן המגע" (הנאשמים התבקשו לגעת בחולים על מנת שניתן יהיה לבחון באם מגעם, כפי שהניחו באופן רווח, יפסיק את ההתכווצויות) ואת בחינת גופם של הנאשמים במטרה לאתר עדות ל"סימני מכשפות" (שומות או סימני גוף דומים שאותם עשויים יצורי המחמד של המכשפות למצוץ). ראיות שלא היו מתקבלות באולמות משפט עכשוויים – שמועות, רכילות, סיפורים, הנחות בלתי מבוססות, השערות – גם אלה הורשו, באופן כללי. רבות מן ההגנות אותן לוקחים הנאשמים העכשוויים כמובנות מאליהן חסרו בסיילם: למכשפות הנאשמות לא ניתן כל ייעוץ משפטי, הן לא יכלו להביא עדים שיעידו תחת שבועה לטובתן ולא היו להן כל ערכאות ערעור רשמיות. הנאשמות יכלו, לעומת זאת, לייצג את עצמן, להמציא ראיות ולבצע חקירה נגדית למאשימים אותן. המידה בה יכולות היו הנאשמות בעיירה סאלם לעשות שימוש באמצעי ההגנה הצנועים שברשותן השתנתה באופן ניכר, כשהיא נסמכת על חדותן ועל השפעתן בקהילה. 

בחינת גופם של הנאשמים במטרה לאתר עדות ל"סימני כישוף"

המכשפה הנאשמת הראשונה שהובאה לדין הייתה ברידג'ט בישופ. גילה כמעט שישים, בעלת בית בושת, ביקורתית כלפי שכניה וללא התלהבות יתרה לתשלום חשבונותיה, הייתה בישופ מועמדת סבירה להאשמה בכישוף. העובדה שתומאס ניוטון, התובע המיוחד, בחר בבישופ לתביעתו הראשונה מרמזת כי הוא האמין שהתביעה כנגדה תהיה חזקה יותר מאלו שכנגד כל אחת מן המכשפות החשודות האחרות. במשפטה של בישופ בשני ליוני, 1692, העיד פועל חקלאי כי ראה את דמותה של בישופ גונבת ביצים ומשנה את צורתה לזו של חתול. דליוורנס הובס, שיש להניח כי איבדה את שפיותה עד אותה העת, ומרי וורן, שתיהן מכשפות להודאתן, העידו כי בישופ הייתה אחת מהן. כפרי ששמו סמואל גריי (Grey) סיפר לבית המשפט כי בישופ ביקרה במיטתו בלילה ועינתה אותו. חבר מושבעות שעליהן הוטלה המשימה לבחון את גופה של בישופ דיווחו כי מצאו "גבשושית של בשר". כמה מן הנערות החולות העידו כי דמות הרפאים של בישופ הטילה בהן את מחלתן. כפריים רבים אחרים תיארו מדוע חשבו כי בישופ הייתה אחראית למקרים שונים של מזל רע שאירעו להם. הייתה אפילו עדות לפיה, בעת שהובלה תחת משמר ועברה על פני בית המפגש של סיילם, הביטה בבניין וגרמה לחלק ממנו ליפול אל הקרקע. חבר המושבעים של בישופ פסק כי היא נמצאה אשמה. אחד מן השופטים, נתניאל סלטונסטול (Nethaniel Saltonstall), מזועזע מהתנהלות המשפט, פרש ממנו. השופט הראשי סטאוטון חתם על גזר דין המוות של בישופ ובעשירי ביוני, 1692, היא הובלה לגבעת הגרדום ונתלתה. 

עם התחממות קיץ 1692, התגבר קצב המשפטים. לא כל הנאשמות היו ידועות לשמצה כברידג'ט בישופ. רבקה נורס הייתה אישה אדוקה ומכובדת שדמות הרפאים שלה, על פי אן פוטנאם הצעירה ואביגיל וויליאמס, תקפה אותן באמצע מרץ 1692. אן פוטנאם המבוגרת הוסיפה את תלונתה לפיה דרשה נורס כי תחתום בספרו של השטן ולאחר מכן צבטה אותה. נורס הייתה אחת מתוך שלוש האחיות לבית טאון (Towne) שכולן זוהו כמכשפות והיו חברות במשפחת טופספילד (Topsfield) שבינה ובין משפחת פוטנאם שררה מריבה עתיקת יומין. למעט עדויותיהם של בני משפחת פוטנאם, נראה כי פיסת הראיה העיקרית כנגד נורס הייתה עדות לפיה מעט לאחר שנורס הרצתה בפני בנג'מין האולטון (Houlton) על שהרשה לחזיר שלו לחפור בגינתה, מת האולטון. חבר המושבעים של נורס פסק כי היא אינה אשמה, למורת רוחו הרבה של השופט הראשי סטאוטון, שהורה לחבר המושבעים לחזור למקום מושבם ולשקול שוב הצהרה של נורס שעשויה הייתה להיחשב כהודאה באשמה (אך סביר יותר כי הצביעה על בלבול בנוגע לשאלה, מאחר ונורס הייתה קשישה וכמעט חירשת). חבר המושבעים התכנס שוב ובפעם זו מצא אותה אשמה. בתשעה עשר ביולי, 1692, רכבה נורס בלווית ארבע מכשפות מורשעות אחרות אל גבעת הגרדום.  

אנשים שבזו להאשמות בכישוף היו נתונים תחת סיכון להוות מטרות להאשמות כאלו בעצמם. אדם אחד שהביע ביקורת בגלוי נגד המשפטים שילם על ספקנותו בחייו. ג'ון פרוקטור (Proctor), דמות מרכזית בתיאורו הבדוי של ארתור מילר את ציד המכשפות בסיילם, "המבחנה", היה בעל פונדק שנהג להשמיע את דעותיו וכפר בציד המכשפות בציבור. כנגד פרוקטור העידו אן פוטנאם, אביגיל וויליאמס, ג'ון האינדיאני (עבד של סמואל פאריס שעבד בפונדק מתחרה) ואליזבת' בות' בת השמונה עשרה, שהעידה כי רוחות רפאים באו אליה והאשימו את פרוקטור בסדרת רציחות. פרוקטור השיב מלחמה כשהוא מאשים את המכשפות שהודו בשקר, מתלונן על עינויים ודורש שמשפטו יועבר לבוסטון. המאמצים התגלו כחסרי תועלת. פרוקטור נתלה. רעייתו אליזבת', שהורשעה אף היא בכישוף, ניצלה מהוצאתה להורג בשל הריונה (המתקה "למען הבטן"). 

אף אחת מן ההוצאות להורג לא גרמה לחוסר נוחות בסיילם יותר מזו של מי שהיה כומר הכפר בעבר, ג'ורג' ברוז, (Burroughs). ברוז, שהתגורר במיין בשנת 1692, זוהה בידי כמה ממאשימיו כמנהיגן של המכשפות. אן פוטנאם טענה כי ברוז כישף חיילים במהלך מערכה צבאית כנגד וואבאנאקיס (Wabanakis) בין השנים 1688-89, הראשון בשרשרת אסונות צבאיים שניתן היה לתלות את האשמה להם בברית אינדיאנים - שטן. בספרה המעניין "במלכודת השטן", טוענת ההיסטוריונית מרי בת' נורטון כי מספר ההאשמות הגדול כלפי ברוז והחיבור בינו לבין מלחמת הספר היא המפתח להבנת המשפטים בסיילם. נורטון מסיקה כי התלהבות בית המשפט בתביעות הכישוף נבעה בחלקה הלא קטן מרצונם של השופטים להסיט את "האשמתם בהגנה בלתי הולמת על אזורי הספר". רבים מן השופטים, מצביעה נורטון, שיחקו תפקידים ראשיים במאמץ המלחמתי שלא צלח באופן מופגן. 

בין שלושים מאשימיו של ברוז הייתה מרסי לואיס בת התשע עשרה, פליטה ממלחמת הספר. לואיס, בעלת העוצמה והדמיון הרבים ביותר בין המאשימים הצעירים, מסרה עדות חיה באופן בלתי רגיל כנגד ברוז. לואיס סיפרה לבית המשפט כי ברוז הטיס אותה לראש הר ובהצביעו על הארץ הסובבת, הבטיח לה את כל הממלכות כולן באם רק תחתום בספרו (סיפור דומה מאד לזה המופיע בספר "מתי", שבברית החדשה, 4:8). לואיס אמרה, "לא הייתי חותמת גם אם היה משליך אותי מטה על מאה קלשונים". בעת ההוצאה להורג, היה מצופה מנאשם בקהילות האדוקות להתוודות ובכך להציל את נשמתו. כאשר המשיך ברוז על גבעת הגרדום להתעקש על חפותו ואז דקלם באופן מושלם את תפילת האל (דבר שלא אמור היה להיות ביכולתן של מכשפות לבצעו) דווח כי הקהל היה "נרגש ביותר". סערת הרוחות בקהל גרמה לקוטון מאת'ר להתערב ולהזכיר לסובבים כי ברוז זכה ליומו בבית המשפט והפסיד בו. 

אחד מקורבנות ציד המכשפות בסיילם לא נתלה אלא דווקא נמחץ תחת אבנים כבדות עד מוות. זה היה גורלו של גיילס קורי (Giles Corey), שגילו נע בין שמונים לתשעים, אשר, לאחר שבילה חמישה חודשים כשהוא נתון בשלשלאות בבית הכלא בסיילם לצד רעייתו שהואשמה גם היא, לא היה בו דבר מלבד בוז כלפי ההליכים. כשהוא מבחין בחוסר התועלת שבמשפט וכשהוא מקווה שעל ידי הימנעות מהרשעתו עשויה החווה שלו, שבמקרה אחר הייתה מועברת לרשות המדינה, לעבור לשני גיסיו, סירב קורי לעמוד לדין. העונש על סירוב שכזה היה מחיצה. שלושה ימים לאחר מותו של קורי, בעשרים ושניים בספטמבר, 1692, נתלו שמונה מכשפות מורשעות נוספות וביניהן מרת'ה, רעייתו של גיילס. הן היו הקורבנות האחרונים של ציד המכשפות. 

בתחילת סתיו 1692 החלה תאוות הדם של סיילם שוככת. ספקות הועלו באשר לאפשרות כי אנשים מכובדים רבים כל כך עשויים להיות אשמים. האב ג'ון הייל (Hale) אמר, "לא ניתן לדמיין כי במקום בו קיים ידע רב כל כך, ינתרו באופן מפלצתי רבים כל כך, על פני שטח אדמה קטן כל כך, לחיקו של השטן בעת ובעונה אחת". השכבה העליונה והמשכילה של המושבה פתחה במאמצים לסיים את היסטריית ציד המכשפות שאפפה את סיילם. אינקריס מאת'ר (Increase), אביו של קוטון, פרסם מה שכונה "העלון הראשון של אמריקה בנושא הראיות", עבודה שכותרתה הייתה "מקרים של מצפון" וטענה כי היה "עדיף כי עשר מכשפות חשודות יימלטו על פני הרשעתו של אדם אחד חף מפשע". אינקריס מאת'ר דחק בבית המשפט שלא להרשות ראיות רפאים. סמואל ווילארד (Willard), כומר בעל השפעה רבה מבוסטון, הפיץ את "מספר אבחנות בלתי משויכות" בו טען כי השטן עשוי ליצור דמות רפאים של אדם חף מפשע. עבודותיהם של מאת'ר ווילארד נמסרו למושל פיפס. יש להניח כי הכתבים השפיעו על החלטתו של פיפס להורות לבית המשפט שלא להרשות ראיות רפאים ומבחני מגע ולדרוש הוכחת אשמה על פי ראיות ברורות ומשכנעות. משלא הורשו ראיות הרפאים, הסתיימו עשרים ושמונה מתוך שלושים ושלושה משפטי הכישוף האחרונים בזיכוי. שלושת המכשפות המורשעות זכו בחנינה מאוחר יותר. במאי 1693 שחרר פיפס מבית הכלא את כל שאר המכשפות שהואשמו או הורשעו. 

עד תום ציד המכשפות, הוצאו להורג תשע עשרה מכשפות ומכשפים שהורשעו, לפחות ארבע מכשפות שהורשעו מתו בבית הכלא ואדם אחד, גיילס קורי, נמחץ למוות. בין מאה למאתיים בני אדם נוספים נעצרו ונכלאו באשמת כישוף. שני כלבים הוצאו להורג כחשודים בשיתוף פעולה עם המכשפות. 

תקופת כפרה החלה במושבה. סמואל סואול (Sewall), אחד מן השופטים, פרסם הודאה ציבורית באשמה והתנצלות. כמה מנציגי חבר המושבעים יצאו בהצהרה לפיה "תעתעו והטעו אותם באופן עצוב" בגזרי הדין שלהם. הכומר סמואל פאריס הודה בשגיאות בשיפוט אך הסיט, בעיקר, את האשמה כלפי אחרים. פאריס הוחלף בתפקידו ככומר הכפר סיילם בידי תומס גרין, שהקדיש את חייו המקצועיים לאיחוי קהילתו השסועה מחדש. המושל פיפס האשים את וויליאם סטאוטון בעניין כולו. סטאוטון, שבאופן ברור היה אשם יותר מכל אחד אחר במקרה הטראגי כולו, סירב להתנצל או להסביר את עצמו. הוא ביקר את פיפס על כי הפריע בדיוק כאשר עמד "לטהר את הארץ" ממכשפות. סטאוטון הפך למושל הבא של מסצ'וסטס.  

המכשפות נעלמו, אך לא כן ציד המכשפות באמריקה. על כל דור ללמוד את שיעורי ההיסטוריה או להסתכן בחזרה על טעויותיה. על סיילם להזהיר אותנו, כי נחשוב בכובד ראש על האופן הטוב ביותר בו נוכל לשמור מכל משמר ולשפר את מערכת הצדק שלנו.

זכויות היוצרים שייכות לאתר Famous Trials  וזכויות התרגום לאתר אימגו

קריאה נוספת אימגו:

• ציד מכשפות: משפטי המכשפות במאה השבע עשרה

• המכשפה מאגם הקיכלים: דיוקנה של מושבה פוריטנית

• שלוש מכשפות במבצע (מקבת)

היסטוריה אמריקאית:

• המהפכה האמריקאית חלק א'

• המהפכה האמריקאית חלק ב'

• מגלים את אמריקה

• חמש פעמים טקסס

• דדווד: זהב בגבעות השחורות

• ז'אן לאפיט: הפיראט מביצות לואיזיאנה

• הביטול של דרום קרוליינה

• שובו של הבאפלו

• בלדה לחמור: פיירפליי קולורדו

• משפט וויאט ארפ - הולידיי

• המשפט של צ'רלס מנסון

• נאום גטיסבורג - אברהם לינקולן

• מלחמת העולם השניה באוקיאנוס השקט

• מדוע הוטלו פצצות האטום על יפן?

• האמריקאים רכשו מידע על לוחמה ביולוגית יפנית

• נפט - שמן הסלע

• משבר חברת הרכבות האמריקאית

• הגברת באדום של וול סטריט

• המדיניות הניאו ליברלית בממשל רייגן

• הפרטה, הלאמה או החמצה

• משבר הטילים בקובה

• ג'ון דיר: טרקטורים ושוויון

• תומס דייבנפורט

• ההגמוניה האמריקאית

• ממשל קנדי וג'ונסון

• התפתחות ממשל ניקסון