אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רחוב הפרחים 22 - הטרגדיה של יהודי גרמניה מזויות אישית


רחוב הפרחים 22" נולד עם החוויה המעצבת של חיי הבוגרים, מותו של אחי גידי במלחמת יום הכיפורים. גדלתי בין אנשים, קבוצות, מערכות חינוך ששיקפו את האמונה החילונית על כל רבדיה. אני ובני דורי נקלענו למעין מנהרת מעבר שבה החלו האמונות להתפורר והשאלות החדשות להתנסח. מותו של גידי גרר אל פתחי את השאלה בלי שיכולתי עוד להתחמק ממנה. האסון שלי ושל אמי, הטרגדיה של גידי, לא יכלו להידחק אל מערכת תשובות כלשהי.השאלה באה ממקום אינטימי. כשהייתי כבן חמש נפטר אבי בשבוע שבו נולד גידי, וכבר אז עמדו חיי בצל סוד החילופין התמוהים האלה, שבהם לא היו לי לא יד ולא מקום. אחרי 23 שנה הלך גם אחי, בעל הסוד, ונותרנו שניים, אמי ואני, והיו לנו שלושים שנה לברר זה עם זה מה הטעם לכל זה, ולא הצלחנו לעשות זאת יחד. לא יכולתי למצוא טעם במערכת האינטימית עצמה. גם לא במערכת הלאומית. מלחמת יום כיפור, על הדרך שבה פרצה, על מקומה בשרשרת המלחמות, בהיותה תוצר של גבהות לב ישראלית ולא רק של מזימות ערביות, לא יכלה למצוא את מנוחתה בנוסחה לאומית של "מלחמה על הבית" ו"מחיר הכרחי".

על פי הבנתי, מלחמת יום כיפור חיברה אותנו, את המדינה, את החברה הישראלית, את בני דורי ודור אחינו הגדולים למקום שממנו רצינו להימלט: הגורל היהודי. גידי, הישראלי כל כך ועם זאת מחובר בטבורו לתרבות אירופה, הפך בעמק הבכא בגולן, שרוע בודד בין פגרי טנקים ואבני בזלת שחורים, לקורבן של הגורל היהודי, ולבן המין האנושי של המאה העשרים ואחת, שתבעה קורבנות אדם במאות מיליונים ולא שבעה עדיין. כך הובילה אותי חידת מותו של גידי אל משפחתי היהודית גרמנית, שהיתה התפאורה והסאונד המובנים מאליהם של חיי. פטפוטים יקים, מאכלים יקים, גאווה יקית. בני דורו של סבא היו אנשים נמוכי קומה אבל גבוהי מחשבה, וגם הם רחקו מהסטריאוטיפ של היהודי הקורבן. בסיפור שלהם היה טמון ההקשר שבו אולי יימצא תשובות כלשהן. הם לא היו ניצולי שואה במובן הרגיל, אנשים שעברו את התופת ושעברם נשרף עם העיירות והגיטאות. הם נעקרו מעריהם ובתיהם בגרמניה, אבל נשארו אזרחי התרבות הגרמנית. הם דיברו גרמנית, קראו גרמנית, כתבו גרמנית וחשבו גרמנית. ובכל זאת, הם היו בדרכם פנים אחרות של הגורל היהודי, והמפתח היה אותו פתק שהפך מיתוס משפחתי, שהשאירה הילדה פרייער, אשתו הנוצרייה של דוד אמי אריך פרייער, ביום אביב של שנת 1934 בפרוור של אמסטרדם: "אין לנו מה לעשות יחד יותר. אתה תיסע לפלשתינה שלך, אנחנו חוזרות לגרמניה". אנחנו: הילדה ואיבון, בתם היחידה. אולי הפרידה הקשה הזו, ללא ברכת שלום, היתה מתרחשת גם בגרמניה, אבל ב-1934, כשנה לאחר שספרי ההוצאה של בני הזוג נשרפו ביום שריפת הספרים ב-10 במאי 1933, זכה גם הפתק חורץ הגורלות הזה להקשר ולפירוש היסטורי. מן הפתק הזה מהדהדת טרגדיית הקורבן שאריך נשא כל ימיו, יחד עם החלום ההזוי שישוב ויתאחד עם משפחתו. מאריך הלכתי אל סביבתו, אל אחיו ואחיותיו, אל בתו, ואחר כך אל אבי, וכל אחד מהם סיפר לי את הסיפור היהודי-גרמני בדרך של פיענוח הדמות והביוגרפיה. אחיו של אריך, סבי קורט פרייער, הוא היהודי החי בספירה האינטלקטואלית, בעולם האידיאות, מאוהב ברעיונות, עובר כעלם מחזר מרעיון לרעיון, מן הציונות אל הסוציאליזם, תחנת קצרה ברעיון הלאומי הנשגב עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אהבת שפינוזה, ונחיתה בגיל מבוגר על הקרקע הרחבה ובטוחה לכאורה של המרכסיזם. הרעיונות של סבי היו מזור לכאבי המציאות, והוא על כן איש האמונה החילונית בטהרתה. אחותם הבוגרת של אריך וקורט, טרודה, נישאה לרופא יהודי והם לא הביאו ילדים. טרודה ומרטין חיו ומתו באותה פינה שבחרנו במשפחתנו ובחרתי אני לשכוח, דהיינו, השואה. מרטין הביא אל הספקטרום היהודי-גרמני את אלה שהיו אחוזים כל כך בזהותם הגרמנית שלא יכלו לראות ולשמוע את הקולות. אהבתו הקנאית לריכרד ואגנר היתה עבורי מפתח לערוץ נוסף של הזהות היהודית-גרמנית. הוא לא שמע את הקולות גם כשסגרו את הקליניקה שלו בשטטין, ובחורף 1940 נקרא עם אשתו להגיע לרכבת לתוככי פולין, משם לא חזרו. עד שהגעתי אל טרודה ומרטין היתה השואה עבורי סיפור ששל היהודים הלא גרמנים.

גם אני לא שמעתי את הקולות, ולא עמדתי על עומקה של הטרגדיה של יהדות גרמניה. האחות הצעירה, קתה, עם בעלה אלברט לא פרחו מרעיון לרעיון אלא אהבו את הציונות מלידתה ומילדותם, בנו בית ציוני המחובר ליישוב המתהווה בישראל בברלין. ובכל זאת ספק רב אם גם הם היו מגיעים לפלשתינה לולא עליית היטלר לשלטון. כאן בנו בית משלהם בקרית ביאליק, אחד ממרכזי הייקים בישראל, אבל בגורל צאצאיהם התגלם משהו מההרואיות והמכאוב של הרעיון הציוני ומימושו. בתם רחל הקימה עם חבריה את בית הערבה שלחופי ים המלח, ונאלצה לנטוש אותו. נכדה חזר אל הבקעה, היה מראשוני הקיבוץ החדש גלגל, ונהרג בתאונה בדרך מירושלים ליריחו. הילדה חזרה לגרמניה ובתה איבון, יהודייה לא מודעת, שירתה כפועלת בצבא הגרמני, שם הרתה וילדה את בתה היחידה מרטינה לטייס שנעלם אחר כך בשדות הקטל. היא הלכה אל הקומוניזם, אל המקום שבסופו לא יהיו לאומים, לא יהיו יהודים ולא-יהודים, וזכתה לעלות בסולם ההיררכיה של עיתונאי גרמניה האדומה. עוד ערוץ פתחתי אל עולמו של אבי, משורר קומוניסט, שמעולם לא רצה להגיע לפלשתינה, אך הלך אליה עקב הכורח ואחרי אשתו הראשונה. אני לא ידעתי עליו, על חייו ועל שירתו כמעט דבר. כשהלכתי לחקור את חייו ולהקימם מחדש גיליתי שהגורל היהודי העסיק אותו במחרוזות של שירים שכתב בגרמנית, כשהוא מנסה לקשור את יהדותו אל הרעיונות והקיום האירופי, מקבל ומסרב לקבל את יהדותו בעת ובעונה אחת. מן היהודים-גרמנים שבתי אל המעגל האינטימי, משפחתי הקטנה והמצטמקת. בגידי היה מכל אלה, מאהבת אירופה, מאהבת התרבות, מאהבת היותו ישראלי, מהדבקות בחיים האופיינית לכל בני משפחתנו. דווקא הוא מכולנו מצא מסילות אל סבא קורט, ובשנה בה הלכו שניהם לעולמם, 1973, קיימו חליפת מכתבים שבה עסקו בגורל העולם, סבא באופטימיות הגליאנית, גידי בפסימיות המבשרת את הפוסט-מודרניזם, כשהוא צופה וחש איך המאה העשרים סוגרת גם עליו ועל חייו. סגרתי את המעגל האינטימי בהליכה צעד צעד, אכזרית מבחינתי אך הכרחית, בשדות הבזלת השחורה ובדקותיו האחרונות ובשניות שבהן טרפו קליעים סוריים את גופו, ושם נותר מוטל חודשים ארוכים. אחר כך גיליתי את סיפור מותו מתואר בדיוק מצמרר בשירים שתירגם, ודווקא של ברטולד ברכט. בנובמבר 1989 נקלעתי ל-ברלין בשבוע שבו נפלה החומה. הלכתי לאורכה, מולי זרמו אנשי העולם החדש אל העולם הישן, ועמדו בתור לקבל מרק ומאה מארקים. ביקרתי את איבון ובעלה, קומוניסטים מסורים, יהודים שלא חיו ולא חשו יהודים, אבל עולמם חרב, ואני חשתי דווקא שאולי נפתרה החידה ובדרך כל כך טורדת מנוחה: הכל היה מיותר, הקורבן היה מיותר, החומות שנפלו יחזירו עתה את כולנו, פליטי המאה העשרים, לחיק המין האנושי השפוי והנבון. השנים שבאו אחר כך לימדו שלא כך הוא, אבל זה סיפור אחר. בחרתי לכתוב את הספר כבדיון הבנוי על חומרי מציאות, אנשים שהיו ואירועים שהיו. המקור לכך הוא במזג אישי וביראת כבוד כלפי המציאות כמות שהיא, שכל מה שעלינו לעשות הוא לפענח את החוקים המניעים אותה ולנסות להבין אותה. נתתי חיים לאבי שנעלם, מצאתי את המנגנון המניע את חייו של אריך פרייער הערירי, נטעתי את גידי בליבת הגורל היהודי ובניתי לו אנדרטה כלבב שנינו. בכל אלה אין נחמה, אבל את הנחמה יש להשאיר לשוטים ולנבערים. גם את זה למדתי ממשפחתי היהודית גרמנית, שבה ריחפו מפעם לפעם אשליות על עולם המחר, אבל אל ההווה הישירו תמיד מבט גלוי עיניים ונחוש, וידעו לעשות את המעשה הנכון.

רוביק רוזנטל הוא עיתונאי וסופר, תושב תל-אביב, נשוי ואב לחמישה. רוביק רוזנטל הוא עורך הדעות של "מעריב", עורך כתב העת "פנים", ומרכז הסדנאות לעיתונות בחוג לסוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה. רוביק רוזנטל הוא בעל הטור "הזירה הלשונית" בסופשבוע של "מעריב", והטור הפותח במקומון "זמן תל אביב". כיהן בעבר כעורך הדעות של "חדשות", כסגן עורך "על המשמר" וכעורך מוספו השבועי "חותם". ספרו "רחוב הפרחים 22" יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2003

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רוביק רוזנטל