אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היוזמה להקמת שכונה יהודית חדשה מסביב לקבר הרמבם בטבריה


הקדמה.

מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה החלו לפעול ביתר שאת גורמים יהודיים שונים לאחיזה באתרים המסמלים את זיקתו ההיסטורית של העם היהודי לארץ-ישראל (להלן: א"י). פעמים רבות נכשלו ניסיונותיהם בקניין אתר זה או אחר, אולם לעיתים הניבו מאמציהם פרי והועברו לידיהם "אדמות שלא יסולאו בפז". היו גם מקרים בהם לא הסתפקו היהודים בבעלות משפטית על "אתרי המורשת" אלא החליטו לשמרם בהקימם נקודות התיישבות בסביבתם. במאמר זה אבחן את היוזמה היהודית להקמת שכונת "מיימוניה" (שכונת הרמב"ם) מסביב לקבר הרמב"ם בטבריה.

טבריה הידועה במסורת היהודית כאחת "מארבע ארצות הקודש" (ירושלים, חברון, צפת, טבריה) השתרעה בשלהי המאה התשע-עשרה על-פני מרחב מצומצם לאורך שפת הכנרת. באותן שנים צמחה אוכלוסיית העיר-העתיקה, והפכה את תנאי המחייה במקום לקשים מנשוא: צפיפות הדיור גדלה, דמי השכירות האמירו, באויר שררה תחושת מחנק והזוהמה פשטה בסמטאות. כל אלו גרמו להתפרצותן של מחלות מהן מתו רבים מתושבי העיר. אין תימה אפוא כי "פריצת החומות" בערים כירושלים ויפו והיוזמה לבניית שכונות מודרניות בהן, הניעו את יהודי טבריה לפעול בעירם באופן זהה. בראשית המאה העשרים החלו בני "היישוב הישן" בעיר לפתח יוזמות פרטיות להקמת שכונות יהודיות מחוץ לחומה. בקרבם צמחו מספר אגודות חברים, אשר פעלו להשגת מימון לרכישת המגרשים ולבניין הבתים. אך הן היו דלות אמצעים מאחר ורוב חבריהן התפרנסו מכספי ה"חלוקה". במקביל נותר בתוקפו החוק העות’מאני, שאסר על בנייה מחוץ לחומת העיר-העתיקה.

"היציאה מהחומות" בטבריה בשלהי התקופה העות’מאנית.

במהלך שנת תרס"ח (1908) "נפרצה" לראשונה חומת טבריה על-ידי מסדר נזירות איטלקי, שהחל בהקמת בית ללא היתר מהשלטון התורכי, אולם מפאת אוזלת ידה של הפקידות המקומית הושלמה בנייתו. באותה שנה התחוללה בתורכיה מהפכת "התורכים הצעירים", ולאחריה פרסמה הממשלה בקושטא צו המתיר לערביי טבריה לקבל לידיהם קרקעות הפקר (מוואת) מסביב לעיר שהן "ללא בעלים", בתנאי שיעבדו אותן וישלמו מסים לשלטון כחוק. אולם לנוכח פגיעת הערבים בבית העלמין היהודי הקדום נזעקו רבני טבריה ואל רחבי קהילות ישראל בגולה נשלחו שדר"ים לגיוס תרומות לרכישת האדמה מסביב למצבות הנותרות. בכספי העדה הספרדית בעיר נרכש מגרש (כדונם אחד) בצמוד לחלקה בה קבורים על-פי המסורת היהודית: ריב"ז ותלמידיו, רב כהנא, הרמב"ם והשל"ה (להלן: חלקת הרמב"ם). שטח זה נרשם כהקדש (ווקף) יהודי בספרי-האחוזה (טאבו) על-שמו המושאל של "החכם באשי" בטבריה רבינו חיים יששכר אבואלעפיה, מאחר והחוק העות’מאני לא הכיר בבעלותן של חברות או אגודות על אדמות. בנוסף-לכך תרמו בני הקהילה הספרדית בעיר ויהודים מצפון-אפריקה כספים לגידור החלקה למניעת השחתת הקברים על-ידי הערבים. בשנת תרע"א (1911) בוטל החוק התורכי, שאסר על בנייה מחוץ לחומה וחברת יק"א ניצלה זאת לבניית "שלושת הבתים" – שלוש חוות חקלאיות – בסמוך לה.

ייסוד "הועד המיימוני" ויוזמתו להקמת שכונה לזכר הרמב"ם

ביטול החוק עורר יוזמות חדשות להקמת שכונות יהודיות מחוץ לעיר-העתיקה. במהלך שנת תרע"ג (1913) ייסדו בני העדה הספרדית בטבריה את "הועד המיימוני", כאשר הרוח החיה סביב פעילותו היה הרב יעקב משה טולידאנו (להלן: הרימ"ט). מטרתו המרכזית של הועד הייתה גאולת הקרקעות מסביב לקבר הרמב"ם והקמת שכונה יהודית בשם "מיימוניה" לזכרו. המניעים שעוררו את חברי הועד לבניית השכונה נבעו מכמיהתם אחר איכות חיים גבוה, ורצונם "להימלט" מהעיר-העתיקה על שלל תחלואיה אל עבר פרבר מודרני מחוץ לחומה. בראי חזונם "ניבאו" החברים את הקמתו של מרכז עירוני – אזורי, שיביא להתפתחות טבריה והגליל-התחתון, אך עם "רגליהם על הקרקע" עסקו ללא לאות בהנצחת הרמב"ם ומורשתו. השיקולים שהנחו את "הועד המיימוני" בבחירת האתר להקמת השכונה היו מגוונים והתייחסו לצדדים המעשיים והערכיים שבו. מבחינת גורמי המיקום, הביעו החברים את רצונם להישאר בקרבת העיר-העתיקה, והכירו בחשיבות פרשת הדרכים המובילה אל הקבר וסמיכותה לדרך המלך המחברת בין טבריה-נצרת-חיפה. מבחינת גורמי האיתור, עמדה למקום קדושתו ומשמעותו הסמלית בלב החברים. אולם בד-בבד לוותה הבחירה באתר בטעמים שימושיים. חברי הועד הדגישו את התשתית הקרקעית לבניין וגינון במקום, ונתנו דעתם לאיכות הסביבה וזמינות מקורות המים שבו.

לאחר מו"מ עם בעלי הקרקעות הערבים במקום, הוערך שטח בן עשרה דונם במחיר 8000 פרנק, שכלל את גידורו וההוצאות לרכישתו. למימון העסקה פנה הרימ"ט אל נציג ההסתדרות הציונית בא"י, הד"ר ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ-ישראלי", והציג בפניו את מטרות "הועד המיימוני". רופין וסגנו ד"ר יעקב טהון הכירו בחשיבות הרכישה, והבטיחו לפעול להשגת הלוואה הדרושה לועד בתנאים שניתנו לחברת "אחוזת-בית" ביפו. אולם באותה עת "המשרד" היה נתון במצוקה כלכלית, והשניים הציעו להרימ"ט להפנות את הבקשה לקק"ל או לחברת "פלסטינא נדל"ן". בתגובה התריע הרימ"ט כי רכישת האדמה אינה סובלת דיחוי, מאחר וערביי טבריה החלו בבניית בתיהם בסמוך לחלקת הרמב"ם. הוא הטיל את המשימה על קק"ל, ואיים לדווח לעיתונות על המצב לאשורו באם לא תחול בו התקדמות. אך מנהלי "המשרד הארץ-ישראלי" הביעו חשש מפרסום ציבורי לנושא והציעו לו לעניין מוסדות נוספים ביוזמת הועד. בצר לו פנה הרימ"ט אל דוד ילין בא-כוחה של "קרן מזכרת משה" (שהוקמה לזכרו של השר משה מונטיפיורי), והציג בפניו את יוזמת "הועד המיימוני". הרימ"ט העריך כי להקמת השכונה תידרש הלוואה בסך 125,000 פרנק, כאשר עלויות הבנייה ורכישת הקרקע לכל דייר יסתכמו ב- 4000-5000 פרנק, שאותם תלווה "קרן מזכרת משה" למשתכנים בפריסה לתשלומים. לדבריו מספר התושבים בשכונה החדשה ינוע בין 20-25 משפחות בעלות אמצעים בינוניים ובכל בית יהיו: שני חדרים, מטבח, אכסדרה וגינה קטנה.

באספת "קרן מזכרת משה", בסתיו תרע"ד (1913) אושרה עקרונית ההלוואה ל"ועד המיימוני" בסך 63,000 פרנק למשך עשרים שנה. סכום זה היה מחצית מהנדרש להקמת השכונה. לקבלת ההלוואה הציבה ה"קרן" שני תנאים: א) השגת ערבויות ממוסד ידוע להחזרת התשלומים במועד. ב) בניית שכונה יהודית מודרנית במתכונת דומה לשכונות בירושלים שהוקמו בתמיכתה. זלמן דוד לבונטין מנהל האפ"ק הודיע לראשי ה"קרן" כי הבנק יערב להלוואה ל"ועד המיימוני", והציע לתת אותה במסלול שניתן לשכונות – "אחוזת-בית" (תל-אביב) ו"הרצליה" (חיפה). כעבור מספר חודשים הודיע הרימ"ט לילין כי מכספי החברים נרכשה חלקה בת שבעה דונם והביע תקווה כי בעזרת ההלוואה ישולש השטח. בט"ו בשבט תרע"ד (1914) פרסם "הועד המיימוני" "קול קורא" לגיוס הכספים החסרים להקמת השכונה. באותם ימים חוללה חלקת הרמב"ם על-ידי הפלחים והרימ"ט הציג בפני ילין את האפשרות לגידורם של יתר קברי הצדיקים הנמצאים בעיר. אולם בקיץ אותה שנה פרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה, והיוזמה "הוכנסה למגירה" עד לסיומה.

הקמת שכונת "מיימוניה" והמאמצים להרחבתה בתקופת המנדט הבריטי.

לאחר כיבוש א"י בידיי הצבא הבריטי, שב הרימ"ט ארצה מהאי קורסיקה, בו התגורר ביחד עם 750 גולים יהודים בעלי נתינות זרה, שגורשו מטבריה על-ידי הממשל העות’מאני לאחר פרוץ המלחמה. עם חזרתו לביתו הוא חידש את מאמציו לרכישת האדמות מסביב לקבר הרמב"ם, ופעל להשגת הלוואה לבניית השכונה. בשנת תרפ"ב (1922) הוא החל לנהל מגעים עם קק"ל בנוגע לרכישת מגרש בבעלות ערבית המפריד בין חלקת הרמב"ם לשטח היהודי המיועד לשכונה. הנהלת קק"ל הכירה בצורך לגאול מידי לא-יהודים את האדמה בסביבת חלקת הקבר ושיוותה לכך ערך לאומי. בהתאם-לכך אישר דירקטוריון קק"ל את ההחלטה לתמוך ברכישה. אלא שנתגלעו קשיים במו"מ עם בעל האדמה הערבי והוחלט להשהות את רכישת החלקה. בד-בבד הציגה הנהלת קק"ל בפני לשכתה הראשית בהאג תוכנית ראשונית לטיפוח חלקת הרמב"ם (שכידוע לא נמצאה בבעלותה), ואף סיפקה כתובת למי שעשוי לתרום לדבר. בניסיון לשכנע את הרב אבואלעפיה להעביר את החלקה הרשומה בטאבו על-שמו לבעלות הקק"ל, נעזרה הנהלת הקרן בהרימ"ט, ופנתה אליו ישירות בטענה כי ההד הציבורי לצעד זה יביאו לגיוס הכספים הדרושים לגאולת יתר קברי התנאים והאמוראים בעיר. אולם הרב אבואעלפיה השיב כי מסיבות השמורות לעדה הספרדית בטבריה נבצר ממנו לעשות-כן.

לקבלת הלוואה לבניין ששת הבתים הראשונים על החלקה שנרכשה לפני המלחמה, פנה הרימ"ט למנחם אוסישקין ולד"ר רופין, ובישר לשניים על רכישת עשרה דונם נוספים (מצפון לחלקת הרמב"ם) בדרך העולה לשכונת "אחוזת-בית" הטבריינית (קרית-שמואל). בשנתיים הבאות, תרפ"ג-תרפ"ה (1923-1925) העלו בפני הנהלת הקק"ל הרימ"ט ואחיו ברוך טולידאנו שורת הצעות להרחבת השכונה באמצעות רכישת מגרשים בבעלות ערבית, שהקיפו את חלקת הרמב"ם. אולם בשל חשש לספסרות בקרקעות החליטה קק"ל "להסתלק מכל הענין". בניסיון נוסף של הרימ"ט בשנת תרפ"ה (1925) לקבלת תמיכה כלכלית מהנהלת קק"ל לרכישת מגרש להקמת בית-כנסת לתושבי שכונת "מיימוניה" לא עמדו לו כל נימוקיו בדבר התפתחותה: כל האדמה שבסביבת קבר הרמב"ם שהנקבע מראש לקנותה…היתה בערך 70 דונם, ולמרות שכלה עומדת במרכז יפה, סמוך לעיר וע"י הכביש [טבריה-נצרת-חיפה], ונחשבת לאדמת-עיר, בכ"ז [בכל-זאת] נרכשו כבר לפני המלחמה ולאחריה עד היום, 49 דונם…והשכונה שנוסדה על אדמה זו, היא מצליחה, ובה נמצאים בתים צבוריים כביה"ס העברי, ובית-יתומים מיסוד ועד הסיוע, ומשרד ב"כ היק"א…". בייאושו פנה הרימ"ט להנהלה הציונית בירושלים, גולל בפניה את הפרשה בתקווה כי הפעם יזכה בסיוע הכספי הדרוש לועד השכונה. המקום הקדוש והנערץ הנ"ל [קבר הרמב"ם] שעד לפני עשר שנים היה נתון בסביבה כלה זרה נעשה עתה למרכז ישוב יהודי חשוב שיש לו עתיד מזהיר. השכונה "מימוניה" היא גם הראשונה לשכונות-היהודיות שנבנו מחוץ לעיר [העתיקה]…" אולם בקשתו הועברה לקק"ל לעיון חוזר, הסכום לא אושר, המגרש נמכר לנוצרי והקשר בין הצדדים נותק. על-אף הכישלון נסתיימה בחודש אלול תרפ"ז (1927) בניית מצבת הכבוד סביב קברו של הרמב"ם, בתרומת איגנאץ בוייר נשיא הקהילה היהודית במדריד וחבריו.

בשנת תרצ"ב (1932) ערך הרימ"ט ביקור בטבריה (באותה עת התגורר במצרים מתוקף תפקידיו הרבניים), וגילה שתי מצבות יהודיות עתיקות בחצר בית הערבי, שאותו ניסה לרכוש בעבר להרחבת "מיימוניה". כעבור שנתיים הוא פנה לאוסישקין ששימש כנשיא הקק"ל בבקשה לרכוש את המגרש, והזכיר לו את תגלית מצבת ר’ דוד הנגיד (נכד הרמב"ם), שזכתה לפרסום בעיתונות. הרימ"ט שיבח בפניו את התפתחות השכונה הנמצאת במרכז טבריה וציין כי מתגוררות בה למעלה מארבעים משפחות. בתשובה הבטיח יוסף ויץ מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל לאסוף פרטים נוספים אודות השטח ללא כל התחייבות מצדו. מידע בנושא אכן הועבר לויץ על-ידי יוסף נחמני מנהל רכישת הקרקעות בגליל בחברת יק"א שהתגורר בטבריה. במכתבו המליץ נחמני לקק"ל לרכוש את המגרש האמור על-מנת ש"יהיה השטח כלו עברי" לכבוד חגיגות השמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם (1135-1204), שנערכו בשנת תרצ"ה (1935). אך ככל הנראה דחתה קק"ל גם הפעם את ביצוע הרכישה.

בשנת תרצ"ה (1935) נערכו ברחבי העולם חגיגות וכינוסים מדעיים לזכר הרמב"ם, ונדפסו חוברות מיוחדות הנושאות את מורשתו. אות הפתיחה לחגיגות החל בספרד ומשם הן התפשטו אל רחבי אירופה, אפריקה, אמריקה וא"י. בקורדובה עיר הולדתו של הרמב"ם הוחזר לקהילה היהודית בית-הכנסת הקרוי על-שמו, הממשל הספרדי הביע חרטה על גירוש יהודי ספרד, וביקש מהם לשכוח את העבר. גם ביתר תחנות חייו - בפאס (מרוקו) ובקהיר (מצרים) - התקיימו טקסים והרצאות לזכרו. בא"י הופיעו מידי יום כותרות בעיתונים שדיווחו על ההכנות לאירוע, והוקמה לטובתו ה"ועדה לחגיגות הרמב"ם", אשר הוציאה סיכה מיוחדת לציונו. לכבוד המאורע תוקנה וסויידה מצבת הרמב"ם וסביבתה רוצפה. באוניברסיטה העברית על הר הצופים נערך טקס מרשים בנוכחות נציגי הממסד הציוני, שבו הכריזו מנהיגי "הוועד הלאומי" על פתיחת חודש הרמב"ם (י"ד ניסן – י"ד אייר, תרצ"ה). הרב הספרדי הראשי בן-ציון חי עוזיאל ומנהלי האוניברסיטה העברית נשאו אף הם ברכות ועוררו את לימודי משנתו של "הנשר הגדול". בעיתונות המקומית פורסמו מודעות הקוראות להמוני בית-ישראל להשתתף בחגיגה המרכזית שתיערך בטבריה בחול-המועד פסח, ולרחבי הארץ נשלחו שליחים להזמנת התושבים לשמחה. לטובת החגיגה העמידה עיריית טבריה תקציב מיוחד, העיר קושטה בדגלים וברחובותיה הוקמו שערים עליהם נתלו מנורות חשמל ונמכרו סרטים וסיכות לציון האירוע. בכנרת נבנה מגדלור אליו שטו סירות לצלילי תזמורת וברכסי ההרים הודלקו לפידים שנראו למרחוק. בימים ראשון ושני, ג’ ו- ד’ לחול המועד פסח תרצ"ה הגיעו החגיגות לשיאן. ביומם הראשון נערך בטבריה כינוס מדעי לזכרו של הרמב"ם, ואילו ביומם השני התקיימה בעיר תהלוכה גדולה בהשתתפות כחמשת אלפים איש שהגיעו מכל קצוות הארץ ומחוצה לה. התהלוכה התקדמה משכונת "קרית-שמואל" אל עבר חלקת הרמב"ם בשכונת "מיימוניה" שם נחנך מבנה הקבר במעמד ראשי הממסד הציוני ורבים מערביי טבריה.

הזנחת השכונות ההיסטוריות בטבריה לאחר הקמת המדינה.

לאחר קום מדינת ישראל הועברה חלקת הרמב"ם לרשות משרד הדתות ובמקום הוכשרה פינה נאה למבקרים. ברבות השנים הופנו משאבים רבים לפיתוח טבריה-עילית והוזנחה העיר-התחתית. בעקבות זאת נתבלו השכונות הראשונות, שנבנו מבעד לשערי טבריה ההיסטורית ("מיימוניה", "מואריס" ו"אחווה") - רמת השירותים בהן ירדה, תושביהן הוותיקים עזבו ונוצרו בעיות דיור עקב תשתית לקויה ובנייה בלתי-מתוכננת. בשלהי שנות השישים של המאה הקודמת גובשה לאזור תכנית פיתוח במסגרת הפרוייקט לשיקום שכונות. בתכנון הושם דגש על שימור מבנים ייחודים תוך הקפדה על סגנון הבנייה מאבני הבזלת השחורה האופייני לטבריה, אולם התכנית לא יצאה אל הפועל במלואה עד לימינו אנו.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דותן גורן