אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מאבק בין קודש לחול – שאלת הבעלות על קברי המלכים בירושלים


מבוא

לאורך המאה העשרים ועד לימינו אנו, עומדת לדיון פעם אחר פעם שאלת המקומות הקדושים בירושלים בניסיון להגיע להסדר מדיני בין הצדדים המעורבים בסכסוך היהודי-ערבי בא"י. מסיבה זו קיימת חשיבות רבה בליבון הסוגייה ושורשיה מהזווית היהודית, כאשר נדבך מרכזי להבנתה טמון בשלהי התקופה העות’מאנית (1840-1918), במהלכה החלו ביתר שאת המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים במרחב הארצישראלי ככלל ובירושלים בפרט. ממחקר זה, שנערך בהתאם לעקרונות המתודה הגיאוגרפית-היסטורית, עולה כי בשלהי התקופה העות’מאנית הייתה למשמעותם הסמלית של המקומות הקדושים חלק בלתי מבוטל בהתפתחות היישוב היהודי בעיר-העתיקה, בהקמת השכונות היהודיות ב"ירושלים החדשה" ובמאמצי ההתיישבות היהודית בעורף החקלאי (הינטרלנד) של העיר. אחת הפרשות שהתרחשו בתקופה הנדונה והסעירו את היישוב היהודי בארץ-ישראל (להלן: א"י( ובתפוצות הייתה רכישת מערת כלבא-שבוע (קברי המלכים( בידי משפחה יהודית מצרפת והעברתה לבעלות הממשלה הצרפתית

 

במרחק של כ- 700 מטר צפונית לשער שכם שוכנת אחוזת-קבר מפוארת החצובה על מערכותיה השונות בגוש סלע אחד הנקראת קברי המלכים. יוסף בן מתתיהו טען כי מערכת-קברים זו נחצבה בפקודת המלכה הלני מחדייב אשר קבלה את דת ישראל לפני חורבן בית שני. על-פי המסורת היהודית יוחסה המערה למקום קבורת כלבא-שבוע, חותן רבי עקיבא ומגדולי עשירי ירושלים אשר חי בימי חורבנה בידי הרומאים. ספרות הקבלה מייחסת את הציון לבן-דורו נקדימון בן-גוריון מעשירי ירושלים. במהלך הדורות נתקשרו אודות המערה אגדות שונות, והיא נזכרה בכתביהם של עולי-רגל יהודים, שביקרו בירושלים והתפעלו מאופן חציבתה ומהקישוטים המעטרים את הכניסה אליה. בל"ג בעומר נהגו יהודי ירושלים לבקר במערת כלבא-שבוע, הדליקו בה נרות והתפללו לעילוי נשמות הצדיקים שלטענתם נקברו במקום. בערבית נקראת המערה קבור אלמולוך או קבור א-סלאטין. על-כן זיהו אותה הנוסעים האירופאים עם קברי מלכי בית דוד (מלכי יהודה), ומכאן נודעה בשם קברי המלכים (Tombs of the Kings). בהסתמך על מסורת עממית, ציווה פחת ירושלים בשנת תר"ז (1847) לחפור במקום בחיפוש אחר אוצרות הטמונים שם, והסב למקום נזק כבד. במהלך המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים תיארו יהודים את ביקורם במערה, והחוקר קונרד שיק (Schick) אף שרטט תכנית לאתר-ההיסטורי.

חפירותיו של דה-סולסי בקברי המלכים.

בשנת תרכ"ד (1863) הגיע החוקר הצרפתי דה-סולסי (De Saulcy) בפעם השנייה לא"י, ובידיו רשיון מהשולטאן התורכי "...לתור הארץ...ולחפור בכל המקום אשר יחפץ וכל אשר ימצא משרידי ימים קדומים יוכל לקחתם ואיש לא יעמוד כנגדו". הוא החל במדידות בירושלים וערך חפירות על הר-הבית ובסמוך לשער הרחמים. לאחר-מכן חצה את הירדן ועלה להר נבו בניסיון לאתר את שברי לוחות-הברית.בשובו לירושלים ביקש דה-סולסי לערוך חפירות ארכיאולוגיות בקברי המלכים, ולשם-כך הגיע להסדר עם בעליו הערבים. במהלך העבודות נתגלו באתר עצמות אדם וארונות קבורה, למגנת לבם של יהודי ירושלים (ובייחוד מעדת האשכנזים), שהגיעו למערה בניסיון למנוע את המשך חילול הקברים במקום. עד מהרה התפשט דבר העוולה בקרב יהודי העיר אשר דיווחו על-כך ל"חכם באשי" חיים דוד חזן. האחרון התלונן בפני הפחה על המקרה, ובמקביל שלחה הקהילה היהודית בירושלים טלגרמות עם פרטי המקרה: לחברת כי"ח בפאריס, למשפחת רוטשילד, לשר משה מונטיפיורי ולגדולי ישראל בקושטא. הללו הגישו את מחאתם בפני "השער העליון" בתורכיה, ולאחר השתדלות נמרצת הגיע פקודה רשמית המורה על הפסקת העבודות בקברי המלכים. אולם בטרם הגיע הצו לירושלים אסף דה-סולסי את ממצאיו והביאם לנמל יפו. שם חיכתה לו אוניה צרפתית, עליה הועמסה הכבודה והפליגה לצרפת (מאוחר יותר הוצגו הממצאים במוזיאון הלובר בפאריס). לאחר-מכן, לקטו יהודי ירושלים את העצמות שנתפזרו לכל עבר והטמינו אותם שוב בכוכי המערה. בסיום עבודתם הכריזו רבני הקהילה האשכנזית על יום צום ומספד, וקוננו על הרעה שפקדה אותם.

 

בעקבות המקרה התפרסמה ידיעה בעיתון "המגיד" המבשרת כי הבנקאי היהודי-צרפתי יצחק פרירה (Pereire) מפאריס ביקש לרכוש ממשלת תורכיה את קברי המלכים "...למען ישארו בידי ישראל ולא ישלטו עוד בהם ידי זרים לחללם...". אולם נראה כי פרירה לא היה מודע כלל לעובדה כי האתר-ההיסטורי נמצא בבעלות ערבית פרטית, ולא ברור האם אכן פעל באותה-עת למימוש הרכישה.

 

רכישת קברי המלכים בידי משפחת פרירה.

בשנת תרל"ד (1874) החלה לפעול יהודיה מצרפת בשם ברטה אמליה ברטראנד (Bertrand) לרכישת מערת כלבא שבוע, במטרה להעבירה לרשות עם ישראל. מהצהרתה מתאריך 23 באפריל 1874 עולה כי היא עשתה זאת במצוות הוריה המנוחים (אביה עובדיה לוי ואמה נעמי רודריגז-הנריקס) במטרה "...לנצור את המבנה העתיק והנכבד הלזה...והמזכרת הזאת של אבות אבותינו...לשום עליו משמר מכל חלול ואי-כבוד". ב- 28 באפריל 1874 אישר בחתימתו ראש רבני צרפת אליעזר איזידור את דבריה בהכריזו "...וידעתי נאמנה כי המקנה הזאת השדה והמערה של קברות המלכים תקום לאחוזה לצמיתות לעדת ישראל להשתמר מכלל חלול ותועבה ולא תבולע עוד מידי זרים...". לביצוע הרכישה העבירה הנדיבה 30,000 פרנק לידי יעקב פסקל סגן קונסול אוסטריה בירושלים. הלה שיתף בדבר את "החכם באשי" אברהם אשכנזי ושניים מחברי ועד עדת הספרדים אשר ניהלו משא ומתן עם שלושת בעליה הערבים שהיו מעשירי ירושלים והתמידו בסרובם למכור את השטח ליהודים "...ובידעם [בעלי קברי המלכים] שהוא בשביל כללות ישראל [היהודים] לא ידעו שבעה ולא רצו למכור בכל הון".[ההוספות וההדגשה שלי, ד.ג].

בחלוף שלוש שנים בהן נכשלו הניסיונות לרכישת האתר-ההיסטורי, השיב פסקל את הסכום לבעליו. אך הגברת ברטראנד לא אמרה נואש, ופנתה לממשלת צרפת בכדי שתפעיל השפעתה בקושטא, ושלחה את הכספים למימון העסקה לקונסול הצרפתי בירושלים סלבאטור פטרימוניו. בשנת תרל"ח (1878) נשאו מאמציה פרי, ובתיווכו של חורשיד פחה מושל ירושלים הועברו לבעלותה קברי המלכים ונרשמו בטאבו בנאמנות קונסול צרפת בעיר. בכספי הגברת ברטראנד הוקף המגרש בחומה עם שערים ובמקום נבנה ביתן לשומר "...אשר ישב שם על משמרתו תמיד לבל יבואו בה זרים וטמא לא יעברנהו. והמקום הזה עתה שמור ונצור תחת פקודת משמרת הקאנזול [קונסול צרפת בירושלים, ד.ג] בשם כל ישראל". שטח המגרש היה 5000 אמות מרובעות לערך (כ- 2.5 דונם) ומחיר ערכו ההיסטורי עלה על שוויו הריאלי. אולם במהלך עבודות הבנייה ושיקום המערה בשנים תרל"ט-תר"מ (1879) הושלכו ממנה שוב עצמות. בשומעם את דבר חילול האתר, נזעקו גדולי רבני ירושלים אל קונסול צרפת בעירם בבקשה לחדול ממעשים אלו, ודרשו ממנו לשמור על כבוד המתים. לאחר-מכן לוקטו העצמות והובאו לקבורה מחודשת בטקס רב רושם, שבו נטמנו בצמוד למערת שמעון הצדיק הסמוכה.

העברת קברי המלכים לבעלות ממשלת צרפת.

בשנת תרמ"ו (1885)העביר הנרי פרירה (בשם יורשי הגברת ברטראנד האדונים המנוחים אמיל ויצחק פרירה) לממשלת צרפת את הבעלות על קברי המלכים. החוזה הרשמי בין הצדדים נחתם ביום 20.1.1886 בכפוף למילוי מספר תנאים שהציבו היורשים ממשפחת פרירה לממשלה הצרפתית, מסמך אותו תרגם דוד ילין:

1. לא להביא בעתיד שום שנוי בנוגע לתעודה הנוכחית של ציון זה.

2. לקים את זכר המתן הזה ע"י כתובת שתוקם על חשבון הנותנים על הקיר המערבי של פרוזדור הקבר, ואשר תעודתה להזכיר, מלבד שמות הנותנים, גם את שמות המלמד פ. די סולסי, שהוציא ציון מפורסם זה מהשכחה, האדון [סלבאטור] פטרימוניו שהיה קונסול צרפת בירושלים, ואשר הוציא לפעל את הרכישה בעד האדונים אמיל ויצחק פיריר [פרירה], והאדון מ. מוס, אדריכל הממשלה, אשר תקנהו והחזירהו ליושנו.

3. להחזיק לעולם ועד את הכתובת שדבר עליה לעיל, ונוסחה יהיה כך קברי מלכי יהודה [בעברית, צרפתית וערבית] ציון שנרכש בשנת 1878 ע"י אמיל ויצחק פאריר [פרירה] להחזיקו לשם המדע ולשם זכרון קדש לנאמני בני ישראל, עפ"י מועצותיו של האדון די סולסי, חבר המכון הצרפתי, ובהשתדלות האדון ס. פטרימונו, קונסול צרפת בירושלם, החזר ליושנו, תקן ע"י האדון מוס, אדריכל הממשלה הצרפתית. נתן לצרפת ע"י המשפחה פיריר [פרירה] בשנת 1885.[ההוספות שלי וההדגשה במקור, ד.ג].

עם היוודע דבר החוזה בירושלים התעורר גל מחאה בקרב יהודי העיר אשר פנו לראש רבני תורכיה משה הלוי בבקשה להפעיל השפעתו בקושטא למניעת העברת מקום קדוש זה לידי זרים. ויכוח חריף על קבילות החוזה בין משפחת פרירה לממשלת צרפת קם מעל דפי העיתונות בירושלים ובחו"ל, שפירסמו את תוכן הצהרתה של הגברת ברטראנד בדבר קניית המערה וסביבתה, המצביעה על רצונה להקדיש את הנחלה לעם ישראל לעולמי עד, שזכתה לגושפנקא משפטית מצד ראש רבני צרפת. שאלה זו עלתה ביתר שאת בל"ג בעומר באותה שנה (תרמ"ו), במהלכו הגיעו מאות מתפללים יהודים אל קברי המלכים - במסגרת ביקורם המסורתי במערת שמעון הצדיק - ונדרשו באלימות ואיומים לתשלום מאת השומר, שהציב בכניסה קונסול צרפת בירושלים: "...בעת אשר לעיניהם [היהודים] נכנסו רבים מבני העמים [הזרים] פנימה מבלי תת אף פרוטה קטנה".[ההוספות שלי, ד.ג].

ביקורו של הרצל באתר-ההיסטורי וסגירתו למבקרים.
 

 

במהלך שהותה של המשלחת הציונית בירושלים בציפייה לפגישתה עם הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת תרנ"ט (נובמבר 1898), ערכו חבריה ביקור בקברי המלכים. בהזדמנות זו ציין הרצל ביומנו את מסירת הקניין ההיסטורי מידיי משפחת פרירה לממשלת צרפת באומרו "כה רחוק ונמנע נחשב הדבר, שליהודים עצמם תהיה פה פעם נחלת מה". עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה הכניסה לקברי המלכים חופשית. אך בתקופת המנדט הבריטי נסגר האתר-ההיסטורי למבקרים, וניתן היה לבקר בו רק עם רישיון מאת הקונסול הצרפתי או תמורת תשלום בכניסה.

 

בתקופה זו נתבטל המנהג לבקר במקום בל"ג בעומר ונשתכח. במהלך שנת תרצ"ג (1933), פעלה עיריית ירושלים להרחבת הרחוב הראשי המוביל לקברי המלכים, ופנתה לשם-כך לממשלת צרפת בבקשה לרכוש ממנה רצועה צרה מהמתחם ההיסטורי. אולם בשל החוק הצרפתי האוסר לוותר על אף שעל מאדמת הלאום בלא רישיון מיוחד, נאלצה הממשלה הצרפתית להביא את בקשת העירייה לאישורו של בית המחוקקים (הצעת חוק מספר 1672). בשנת תרצ"ה (1935) דיווח דוד ילין, כי בעקבות עבודתה של עיריית ירושלים בשטח, נערכו מספר שינויים בכניסה לקברי המלכים: "...ובמקום הפתח הקטן הקודם שהיה בתוך סמטה הפונה מדרך המלך ירושלם-שכם נפתח פתח חדש רחב ויפה ליד דרך המלך". במקביל התחקה החוקר ישעיהו פרס אחר פרשת קברי המלכים, שבמהלכה ניסה לאתר תעודות חדשות בנושא רכישת האתר-ההיסטורי בידי משפחת פרירה והעברתו לבעלות ממשלת צרפת, אך "העלה חרס בידו".

ממצאים חדשים בפרשה.

במהלך כתיבת עבודת הגמר, איתרתי בארכיון משרד החוץ הצרפתי בנאנט, עדויות נוספות העשויות לשפוך אור חדש על השתלשלות הפרשה, והן ראויות למחקר מקיף בעתיד. בשנים האחרונות עומד סגור למבקרים האתר-ההיסטורי של קברי המלכים (למעט אפשרות לתיאום ביקורים עם השומר הערבי, שחי בסמוך עם משפחתו). עובדה זו עומדת בסתירה גמורה לתנאי ההסכם, שהעמידה משפחת פרירה לממשלת צרפת בעת העברתו לבעלות האחרונה. אמנם בשנים האחרונות פתחה הקונסוליה הצרפתית בירושלים את קברי המלכים לטובת מספר ארועי תרבות שערכה במתחם. אך זהו צעד תמוה נוכח היותו מוכר מטעם רשות העתיקות כאתר-היסטורי בעל חשיבות ארכיאולוגית ומוכרז על-ידי הרשות הארצית לשרותי דת במדינת ישראל כמקום קדוש. לאור כל זאת, מן הראוי היה כי ממשלת צרפת תורה לשגרירותה בישראל לפתוח את המתחם, לטובת תפילות ציבור המאמינים ולמען הקהל הרחב שיזכה ליהנות מיופיו וייחודיותו.

במקביל על הרשויות בצרפת ובמדינת ישראל לבחון את מעמדן המשפטי של מספר נקודות מחלוקת בפרשה: א) הצהרתה של הגברת ברטראנד, שלמעשה הקדישה במקום מושבה בסנט-ג’רמן-אליי (23 באפריל 1874) את האתר-ההיסטורי לטובת עם ישראל באישורו ובחתימתו של ראש רבני צרפת והקאנסיסטאריום בפאריס אליעזר איזידור (28 באפריל 1874). עם זאת חשוב לציין כי ההקדש של הגברת ברטראנד, לא נרשם בבית-המשפט השרעי בירושלים על-ידי הקהילה היהודית בעיר; ב) חוקיות העברת הנכס לבעלות ממשלת צרפת באמצעות בני משפחת פרירה יורשי הגברת ברטראנד; ג) אי-קיומם של התנאים, שהציבו בני משפחת פרירה בחוזה (שטר המתנה) בעת העברת הבעלות על קברי המלכים לממשלה הצרפתית (20 בינואר 1886).

קישורים חיצוניים

מאמר של רון פלד באתר YNET, כולל סיור וידאו באתר

קברי המלכים – סקר מצב של רשות העתיקות

--------------------------------------------------------------------------------

[1] מאמר זה מבוסס על תת-פרק בעבודתי לתואר מוסמך - "ובא לציון גואל": המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בירושלים וסביבותיה בשלהי התקופה העות’מאנית (1840-1918), שנכתבה בהנחיית פרופ’ יוסי כץ במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה, אוניברסיטת בר-אילן רמת-גן, תשס"ה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דותן גורן