אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חוכמת הסריס - כרות האשכים לוכד את הרוצחים


התמונה של רמי נוידרפר

איסטנבול היא אחת הערים האהובות עלי במיוחד, למרות שביקרתי בה רק פעם אחת. יש משהו קסום בכרך הענקי הזה המחבר את אסיה ואירופה, בחיבור שאינו רק גיאוגרפי, אלא גם היסטורי, תרבותי, ודתי. איסטנבול, הלא היא סטמבול הלא היא קונסטנטינופול, הלא היא קושטא, הלא היא ביזנטיון, המשתרעת על שתי גדות הבוספורוס מהן יוצאת קרן הזהב המופלאה, הייתה ברציפות בירתן של אימפריות חשובות במשך כאלף וחמש מאות שנה. הקיסרות הרומית, האימפריה הביזנטית, והאימפריה העות'מאנית הטביעו בה חותם מרתק של כנסיות ומסגדים, ארמונות והרמונות, פוליטיקה ביזנטינית ותככים עות'מאניים, זונות שהפכו לקיסריות, ערב רב של בני לאומים שונים – יוונים , ארמנים, יהודים, תורכים. חומות אדירות שיכלו לתוקפים אותם במשך מאות שנים, צבאות אדירים שאיימו על העולם כולו, בזארים ושווקים, סמטאות אפלוליות, דרווישים מרקדים, מסעדות דגים ובתי תה שוקקים, את כל אלה נמצא באיסטנבול המעטירה.עקב כל אלה שמחתי ליטול לידי את הספר חוכמת הסריס (הוצאת ידיעות אחרונות, 330 עמודים, 2006) המשלב שני ז'אנרים שאני מאד אוהב – הרומן ההיסטורי והרומן הבלשי. במידה מסוימת התאכזבתי משני פניו של הספר, אך, באופן פרדוקסאלי, אני ממליץ עליו מאד.הקוראים היקרים מוזהרים: מאמר זה אינו רק ביקורת ספרותית, אלא מכיל גם מידע בלתי נחוץ בעליל, על כמה ממאפייניו האזוטריים של הממשל העות'מאני.סיפורנו מתרחש בשנת 1836 , בדיוק עשר שנים אחרי שצבא מודרני שהקים סולטאן שאפתני הדביר ברחובות איסטנבול את חיל היניצ'רים המסואב, שסיכל כל ניסיון לשינוי. ואולם, עשרה ימים לפני מצעד צבאי חשוב, מפגן כוח שאמור להכשיר את הקרקע לרפורמות מרחיקות לכת, נעדרים מהחיל החדש ארבעה פרחי קצונה. כשגופתו של אחד מהם מתגלה בקדירת מרק ענקית, נקרא הבלש יאשים טוגאלו לפתור את התסבוכת ולהציל את האימפריה מקונספירציה יניצ'רית. אם לא די בכך, עליו לחקור גם רצח של אחת מפילגשי הסולטאן בהרמון ואת גניבת תכשיטי נפוליאון מאמו של הסולטאן.הסולטאן הרפורמיסט הוא מחמוד השני (1785- 1839), המכונה כך בטעות תרגום מבישה, שכן שמו מבוטא בטורקית מהמוט (אין בטורקית האות חית) כך אומר לנו איחתיאר, ידידנו המומחה להיסטוריה ולתרבות העות'מאנית, בשם מחמוד השני, שכן בלשון הטורקית, לא מבוטאת האות חית... ובכן מחמוד הנ"ל ניסה בתקופת שלטונו לבלום את ההידרדרות בכוחה של האימפריה העות'מאנית, ואת הזעזוע שפקד את תרבות האיסלם עם פלישתו של נפוליאון בונפרטה למצרים, ולאחר העצמאות שנאלצו להעניק ליוון הנוצרית.עשר שנים קודם לכן, אם כן, ב1826, דיכא נחמוד השני את מרד היַּניצָ'רים, גוף הממלא תפקיד מרכזי בסיפורנו. מי היו היַּניצָ'רים?

היַּניצָ'רים[1] (מטורקית yeniçeri - חיילים חדשים) היו בין יחידות העלית בצבא העות’מאני שהטילו במשך מאות שנים את חתיתם על אירופה כולה, עד לנפילתם הספקטקולרית. ב1826. החיל נוסד בהוראתו של מוראד הראשון בסביבות שנת 1326 או 1330. בהתחלה על פי תקדים הממלוכים, גויסו לחיל רק נערים לא מוסלמים, כשהדגש היה על נערים נוצרים. כל המועמדים לגיוס אוסלמו, רבים מהם ללא כפיה, לפני שהורשו להתגייס לצבא. היניצ'רים הראשונים היו צבא הקבע הראשון של האימפריה. גיוס מקרב האוכלוסייה הלא מוסלמית, שחסרה את האמצעים או סיבות פוליטיות למרידה במלכות הבטיחה את נאמנות החיל, בניגוד לכוחות מקומיים שהיו חבים נאמנות גם לשליט מקומי או שהיו בעלי אינטרסים סותרים עם הסולטאן. בנוסף לכך, טורקים רבים לא רצו לשרת בחיל הרגלים כי החיל נחשב נחות יחסית לחיל הפרשים.יחידות היניצ'רים הראשונות הורכבו מצאצאיהם של שבויי מלחמה ועבדים. אחרי 1380 החל הסולטאן סלים הראשון לגייסם בעזרת מס מיוחד שנקרא "דוושירמה". המס הוחל בעיקר על האוכלוסייה הנוצרית של האימפריה. בהתחלה הגיוס היה אקראי, אך עם עליית הדרישות של הצבא, התחילה סלקציה בעת הגיוס וביכרו נערים חסונים על פני החלושים. גיל הגיוס עמד על שמונה עד חמש עשרה. אף שהחיל היה יוקרתי, האוכלוסייה הנוצרית לא ראתה את הגיוס בעין יפה ורבים מהם הלינו על האכזריות שבקריעת הילדים מחיק משפחתם, אסלומם והפיכתם למכונות הרג רצחניות.

הנערים היו נתונים למשמעת קפדנית וחיו בתנאים קשים על מנת לחשל את גופם. במסגרת האימונים הנערים אוסלמו והשלטונות ציפו מהם להתנזר מקיום יחסי מין. כמו כן, נאסר עליהם לגדל זקן. היניצ'רים חונכו לראות בחיל את ביתם החדש, בחבריהם לנשק את משפחתם החדשה ובסולטאן את אביהם. רק החסונים ושקדנים זכו להיכנס לחיל בגיל 24 או 25. החיל ירש את רכוש היניצ'רים המתים.בתמורה לנאמנותם, זכו היניצ'רים לטובות הנאה רבות. בראשית דרכם הם קיבלו שכר רק בעתות מלחמה, אך החל מאמצע המאה ה-18 הם היו יכולים להציע את שירותיהם בשיטור או מסחר. מגוריהם סופקו על ידי השלטונות. הם נהנו מפטור מלא ממסים ורמת חייהם הייתה גבוהה יחסית לאוכלוסייה נוצרית באימפריה. עם השחרור מהצבא, רבים מהם הפכו למושלים ומורים. בנוסף לכך, עם פרישתם מהשירות מפאת גיל או פציעה זכו בפנסיה מסודרת.גודל החיל השתנה במהלך הדורות, אך רוב הזמן נע בין 100,000 ליותר מ-200,000 בני אדם. החיל אורגן ביחידות שנקראות "אורטה" (סדר גודל של חטיבה). בתקופתו של סוליימן הראשון החיל כלל 165 אורטות, אך עם הזמן המספר גדל לכ-200. המפקד העליון של החיל היה הסולטאן עצמו.

האורטה לא הייתה בעלת מספר קבוע של חיילים והייתה יכולה לכלול בין 100 ל-3,000 בני אדם. הפיקוד על אורטה נמסר לקצין שנשא בתואר "אגה".בשלהי ימי הביניים הייתה הקשת כלי הנשק העיקרי של היניצ'רים. בתחילת העת החדשה היו בין הרגלים הראשונים שאימצו את כלי הירי כנשקם העיקרי. כלי הירי הראשונים נכנסו לשימוש אחרי המלחמה נגד ההונגרים (1440 - 1443) ואחרי התבוסה נגד הממלוכים השימוש בכלי הירי התרחב עוד יותר. בסוף המאה ה-16 המוסקטים החליפו לחלוטין את הקשתות. המוסקט הטורקי היה ארוך יותר וירה כדורים כבדים יותר לעומת המוסקט האירופאי. לקרב פנים אל פנים נשאו אלות, חרבות כבדות וגרזנים. להגנתם לא לבשו בדרך כלל שריון גוף. האימפריה העות'מאנית השתמשה ביניצ'רים בכל מלחמותיה החשובות והם היו בין הגורמים העיקריים לניצחונם. עם הזמן, החיל נהיה יוקרתי עד כדי כך שב-1683 מחמט הרביעי ביטל את המס והנערים התגייסו מרצון. אפילו משפחות מוסלמיות שאפו להתקבל אל החיל.עם הזמן, זכו היניצ'רים בכח רב באימפריה והם ניצלו אותו לרעה, כדי להשיג לעצמם הטבות, שכר גבוה, משרות בכירות והכנסה נוספת. מרידתם הראשונה הייתה ב-1449 בדרישה לשכר גבוה יותר, שנענתה על ידי השלטונות. בשנת 1565 קיבלו אישור להתחתן. במאה ה-18 היו יוקרת החיל וכוחו הפוליטי גדולים עד כדי כך שהם שלטו אפילו על הממשלה. בנוסף לכך, בעזרתם כוחם הרב היה ביכולתם להשפיע על בחירת הסולטאן ואפילו להחליפו, אם דרכיו לא מצאו חן בעיניהם. עוצמה זו הייתה בעוכרי האימפריה כי היניצ'רים התנגדו לחידושים ומודרניזציה בצבא בניסיון לשמר את כוחם. זה גרם בסופו של דבר לפיגור שהלך והחריף בטכנולוגיה ובטקטיקה צבאית.ככל שהחיילים שקעו בחיי תענוגות והפנו את מרצם למסחר, רווח כספי ופוליטיקה כך ירדה יעילותם ככח לוחם. החל מהתבוסה מול וינה ב-1683 גבולות האימפריה החלו להצטמק. מרידות חוזרות ונשנות מצד היניצ'רים החריפו את המשבר שהמדינה הייתה נתונה בו. במאה ה-19 איבדו היניצ'רים כל רסן והפילו את סלים השלישי שניסה להעביר רפורמות במבנה הצבא. בסופו של דבר החליט מחמוד השני לפזר את החיל. בשנת 1826 הסולטאן החל לגייס כוחות חדשים והיניצ'רים התמרדו שוב.

היסטוריונים אחדים טוענים שהסולטאן התגרה ביניצ'רים בכוונה על מנת לשבור את כוחם. היניצ'רים התקוממו באיסטנבול, אך האוכלוסייה הפנתה עורף ליניצ'רים והסולטאן שלח בהם כוחות פרשים שטבחו בהם עד אשר היניצ'רים נסוגו לקסרקטינים. גם בשלב זה לא עצרו הכוחות הנאמנים לסולטאן והחלו לירות מתותחים אל תוך מגוריהם. יניצ'רים נוספים נטבחו ביער בלגרד, שכשמו כן לא הוא - נמצא מצפון לאיסטנבול.המעטים ששרדו את הטבח הנורא גורשו וכעבור שנתיים הסולטאן הלאים את נכסיהם. ברחבי האימפריה ידוע הארוע ההוא בשם "המאורע המבשר טוב".נחזור לספר: גם המחבר, העיתונאי ג'ייסון גודווין, נשבה בקסמה של איסטנבול כאשר למד היסטוריה ביזנטית באוניברסיטת קיימברידג'. לפני שחיבר את ספרנו כתב גודווין מספר ספרים , בניהם ברגל אל קרן הזהב, המתאר את מסעו ברגל דרך מזרח אירופה אל איסטנבול שזכה לשבחים lords of the horizons אודות ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית, "תולדות הארכיטקטורה העות'מאנית", "עולמן הפרטי של הנשים העות’מאניות" ו...the janissaries (היניצ`רים, 1994).נחזור לספרנו: בספר שלפנינו משלב גודווין את הידע המעמיק שלו בנפתולי ההיסטוריה העות'מאנית והעיר איסטנבול, ומכניס אותן לתוך חקירה פלילית של בלש פרטי, המשתלב בדמויות הבלשים הבדיוניים הדגולים של הרומן הבלשי, שרלוק הולמס, הרקול פוארו, ארל סטנלי גרדנר או האב ויליאם מבסקרוויל, שלכולם ייחודיות משלהם. כדי לציין ולייחד את יאשים, גיבור עץ היֶניצֶ'רים ( כך נקרא הספר בשפות אחרות), נטל ממנו המחבר את אשכיו והפכו לסריס."ברוך כישרונות אך נטול אשכים" - כך הכיתוב השנון-במפתיע על כריכת הספר, מתאר יפה את גיבורנו, המהלך לו בחוצות איסטנבול, כשהוא בן בית במידה שווה בארמון הסולטאן ובמחנות הצבא, אצל הקיסרית האם ובין הפילגשים הצעירות, במסעדות המרק ובבתי הקפה, בארמונות השגרירים האירופיים, ובביבי הפשע."יאשים ניחן בהרבה דברים – קסם הטבוע מלידה, כישורים לרכוש שפות, והיכולת לפעור לרווחה פתאום את העיניים האפורות האלה. קולו הפנט גברים ונשים כאחד ברוך משונה, אפילו לפני ששמו לב מי המדבר, אבל ביצים לא היו לו".ליניצ'רים, כך אנו למדים מהספר, היה קשר מוזר ל- מרק. מפקד האורטה של היניצ'רים נקרא çorbaci, שפירושו מגיש המרק. בכל אורטה הייתה קערת מרק גדולה, וטקסי אכילת המרק בצוותא היו טקסי אחווה חשובים. כאשר נודע ליניצ'רים על הקמת צבא חדש על ידי מחמוד השני, עברה השמועה מאורטה לאורטה, והפכו את קערות המרק, כסימן למרד. לא יפלא איפה, שמעשה הפשע הראשון אותו נדרש לחקור הבלש נטול האשכים הוא מציאת גופתו של קצין מן הצבע החדש בתוך קערת מרק גדולה. עוד נשובה למרק.נחזור אל הסולטאן – "בעודו ישן או ער, היה מפקד צבע המאמינים, ומצביא הכוחות המזוינים העות'מאניים. אבל כבר חלפו שנים רבות מזמן שפרס את דגל הנביא, וניצב בראש גייסותיו להבטיח את שלום כס מלכותו במעשה גבורה יוצא דופן. בראש הצי שלו עמד הקפּוּדָאן פאשה, ועל חייליו פיקד הסֶרעַסכֵּר".מה עושה הסולטאן כאשר אינו יוצא למלחמה? יש לו משימות חשובות, שהרי הוא לא רק סולטאן, אלא גם כליף המאמינים, אולם, וזה לא פחות חשוב, על הסולטאן , למלא את חובותיו המיניות, ולהוכיח כי כוחו במותניו לשגל מדי ערב נערה צעירה, בתולה , אך, המגיעה אל מיטתו, כשהיא מבושמת ומקושטת, ערוותה מגולחת למשעי, והיא מיומנת במלאכת האהבה. בתולה מיומנת במלאכת האהבה? יתמה הקורא, ואני אלחש על אוזנו כי אכן כך הוא – מיטב הנשים והפילגשים אימנו את הבתולות, והסבירו להן כיצד לענג את הסולטאן ירום הודו.

אולם מוחמד, כך מגלה לנו המחבר, היה עייף ושבע תענוגות. "ב"משכן האושר" בתחום הפנימי ביותר של ארמון טופקאפי שהכניסה אליו אסורה לחלוטין, שכב הסולטאן פרקדן על כרים (לא מישהו בשם כרים, סוטים שכמותכם..) מרט בכעס את שמיכת הסאטן וניסה לדמיין מה יוכל לבדר אותו בשעות הבאות...הוא תהה אם יוכל פשוט להעמיד פני ישן...אבל הוא ידע מה יקרה אם יסה להעמיד פנים. בעבר עשה כך וניפץ את כל תקוותיה ושאיפותיה של הגֶזדֶה הנחמדה, הבחורה שנחרה לחלוק אתו את מיטתו בלילה ההוא. פירוש הדבר יהיה להקשיב לאנחותיה, ואחריהן יבואו סריטות חיישניות קלות על ירכיו וחזהו, ולבסוף הדמעות. כל ההרמון יטיח בו מבטי נזיפה חודש שלם. היא תבוא תכף. מוטב שתהיה לו תוכנית. להזדווג כתרנגול כנראה הכי בטוח. בכנות גמורה, הרי הוא די שמן ואיננו רוצה להכאיב למישהו. אילו יכול במקום זה רק לשכב במיטה עם פאטימה, שאהבה להתגפף כמעט כנוהו, שתשפשף לו את כפות הרגלים!".

לא כך קרה, במקום להזדווג כתרנגול שומע הסולטאן את קולו הצייצני של אחד הסריסים המבשר לו על רציחתה של הגזדה, בתוככי קודש הקודשים של ההרמון הפנימי."שלח להביא את יאשים" אמר הסולטאן המותש.יאשים היה סריס, אדם שסורס על ידי השליטים כדי להבטיח את נאמנותו לאדוניו. כקודמיהם הביזנטים, העסיקו העות’מאנים את הסריסים במשרות אמון, ובמיוחד , כמובן, בשמירה וטיפול בנשות ההרמון. על פי המסורת המוסלמית, אסור כידוע לגבר לצפות בנשותיו של אדם אחר, ולכן הוטלה המשימה על הסריסים.הסולטאן קיבל את הסריסים שלו במתנה מאנשים שחפצו להאדיר את שמם בשער העליון, כי סריס , זאת יש לדעת, היא מתנה יקרת ערך: ראשית יש לתפוס נער שחור, צעיר ושרירי, אחר כך יש לקצוץ את מה שטעון קיצוץ, ואז, בהעדר אנטיביוטיקה ותרופות של ממש , היו רוב המקוצצים מתים מזיהום או מכאבים.אחד הדברים שלמדתי מהספר כי היה הבדל בין הסריסים השחורים והלבנים. בעוד שלסריס הלבן קוצצו רק אשכיו, הרי לסריס השחור נחתך כל הגעשעפט, וכדי להשתין נעזר בצינור כסף מיוחד. כמובן, שלקודש הקודשים, ההרמון עצמו, נכנסו רק הסריסים השחורים בעוד הלבנים מלאו תפקידים שונים באדמיניסטרציה של הארמון.

בהרמונו של הסולטאן היו שתי דמויות שהיה להן כוח מיוחד – הוולידֶה סולטאן, הלא היא אמו של הסולטאן המכהן,והקיזלאר-אגא – הלא הוא הסריס השחור הראשי.הקיזלאר אגא היה האדם השלישי בחשיבותו ברחבי האימפריה - אחרי הסולטאן והווזיר הגדול. הוא היה מפקד אחד מכוחות צבא האימפריה, ודרגתו הייתה פאשה בעל שלושה זנבות (זנבות של טווסים, רק לסולטאן היו ארבעה זנבות) . הקיזלאר אגא יכול לגשת אל הסולטאן בכל עת והוא זה שהעביר את המסרים בין הסולטאן לווזיר הגדול. הקיזלאר אגא היה גם המוציא והמביא בקשר בין הסולטאן לאמו, שהתגוררה כמובן בארמון.הוולידה סולטאן בסיפורנו היא צרפתיה במקורה, ולכן מוצאת גם היא שפה משותפת עם יאשים הסריס , השולט בלשונות זרות, בקי בתרבות העולם , ולמרבה הפלא, הינו אפילו מאהב רב און (הסופר לא טורח להשכילנו בפרטים הטכניים של העניין). נגלה לכם, מבלי לפגוע בעלילה, כי יאשים מבלה ליל אהבים סוער בחיקה השופע של אשת השגריר הרוסי היפהפיה. "ידה החליקה בין שדיה. בחיי חשב יאשים, היא נהדרת, יותר מכל הבחורות בהרמון הסולטאן. עורה הלבן, שערה השחור כהובנֶה"...

כשמגלה אוגניה היפהפיה את העדר אשכיו של יאשים, היא דווקא מתמלאת תשוקה :"פי אלף יותר טוב" אמרה והתפרקדה על הכרים שמאחוריה. היא הגביהה רגל ענוגה."קח אותי תורכי!" נאנחה אוגניה.ואכן, הספר לוקח אותנו , בעקבות יאשים, אל ההרמון ואל ההרמון, אל מקומות הפולחן של דרווישים מפולחנים סודיים ( שלקח לי זמן להווכח שבמציאות לא היו ולא נבראו) , אל המקום בו פרצו חילות העות’מאנים את חומות קונסטנטינופול ב1492, אל החמאם בו מוצא יאשים כמעט את מותו בידי אויביו, לולא עוזר לו השגריר הפולני ומציל את חייו. שגריר פולני? ישאל הקורא חד העין הבקי בהיסטוריה, שגריר פולני? ב1838 הרי לא הייתה כבר פולין קיימת? זה מביא אותנו לרובד נוסף בספר המרתק הזה – משחקי הגומלין שבין המעצמות. הסולטאן המשיך לקיים יחסים דיפלומטיים עם פולין, פשוט כדי להרגיז את הרוסים, יריביה הגדולים של האימפריה העות'מאנית. מנגד, האנגלים שיש גם להם אינטרסים שהטורקים יהיו חלשים מחד אך ימשיכו לחצוץ בדרום אירופה בין רוסיה ושאר היבשת.

אנו מתוודעים לגילדות העתיקות של מבשלי המרק שראשיה נלחמים כנגד כל שינוי במתכון המסורתי: "התפישה האומרת שמרק מעיים טוב זקוק לתוספת של קורט כוסברה" היא חידוש נורא בעיני השמרנים שכן : "השינוי היא חדשנות, חדשנות מוליכה לכפירה, כפירה מוליכה לאש הגיהנום."

אנו פוגשים את הקוצֶ'קים, מין דראג קווינס עות’מאניים - גברים המחופשים לנשים העוסקים בריקוד אך גם מעניקים את חסדיהם לגברים ( כאן באה הנקודה היהודית היחידה בספר – בין הקוצ'קים היו לא מעט יהודים שכן ההומוסקסואליות הייתה אסורה על המוסלמים, טוען המחבר)פה ושם אנו לומדים מתכונים טורקיים משובחים שכן יאשים, בנוסף לשאר מעלותיו הוא גם בשלן בחסד. תבשיל צדפות באורז, מרק מעיים מסורתי ועוף באגוזים במיץ רימונים הם חלק מן המעדנים אותם מבשל יאשים לקורא הרעב.לא רק למקומות מרתקים ומנהגים אקזוטיים מתוודעים אנו בספר מרתק זה אלא גם לאנשים מעניינים. המגוון האנושי של בני איסטנבול - מן הירקן ובעל בית הקפה ועד אמו של הסולטאן - מן הסרעסכקר ???המתהדר בטוניקה מערבית ועד לשגריר הרוסי המתנשא, מתואר באמפטיה נעדרת סטריאוטיפים; בולט בתבונתו הנאורה האימאם מן המסגד שבו מתפלל יאשים, המעניק לגיבורנו הסבר מלומד ואינטליגנטי על תולדות אמונתם הדתית הייחודית של היניצ'רים; ולצדו דמויות כמו הסריס האפריקני הצעיר והנבון העובד בארכיון המדינה, הידידה הרקדנית פרין, ועוד רבים - בהם שני כבאים ששמם הקורץ הוא אורחאן ופאלמוק.חיש קל מגלה יאשים שתי מזימות נוראות, שתיהן מובלות על ידי כוחות הריאקציה כנגד הסולטאן חפץ הרפורמות. שתי כנופיות חורשות מזימות איומות, שעתידות להגיע לשיאן באותו הזמן, ולהביא לקיצו את משטרו של מחמוד השני.מבלי לגלות לכם כיצד, נספר שיאשים מצליח, ברגע האחרון, לסכל את מזימות הבוגדים ולהציל את האימפריה מאבדון.מדוע, אפוא, יצאתי מעט מאוכזב מן הספר, מדוע , לאחר הצבעוניות המרתקת של העלילה, המראות והניחוחות, של איסטנבול, נשארתי עם טעם לוואי מר בסיומו?שתי סיבות מצאתי לכך: ראשית, חיפושי אחרי הרקע ההיסטורי הביא אותי לגלות שהמחבר רקח כאן אירועים שלא היו ולא נבראו, שהם דווקא עיקר עניינה ובניינה של העלילה. לא מדובר ביאשים הסריס שהוא דמות בדיונית, אלא בעצם מרד היניצ'רים המתואר בספר, שלא היה ולא נברא, אירועים וגופים, שלא היו ולא נבראו, ונחזים להיות אמיתיים.

שנית, הסיום: פתרון העלילה הבלשית קורה כמעט בחתף, בפרץ של אירועים דרמטיים אלימים, בהן מוצאים את מותם הקושרים והסריס מציל את הסדר הקיים. אירועים אלה נראים לי תפורים ביד גסה, מאולצים משהו, ומשאירים חשש שמא לא ידע המחבר כיצד לסיים את העלילה באופן אלגנטי ולכן רקח את הסיום הזה. במחשבה שנייה, אם נזכור שהסופר הוא עיתונאי והיסטוריון , ולא מחבר רומנים בלשיים, אולי יש מקום לסלוח לו על כך.לסיכום? אם אתם אוהבים היסטוריה, אם הניחוחות והטעמים של האוריינט מדברים ללבכם, אם אתם רוצים להתוודע לדמויות אקזוטיות זרות ומרתקות, רוצו לקרוא את "עץ היניצ'רים". אם אתם מחפשים רק רומן בלשי מבריק שבו פותר הבלש באופן מזהיר תעלומה מסתורית, אל תקראו את "חוכמת הסריס".קישורים נוספיםהיניצ'רים – מתוך האנציקלופדיה הקלאסיתסריסים – מתוך האנציקלופדיה הקלאסיתההרמון העות'מאני – הכל אודות טורקיההמדינה והממשל העות'מאנילאן חודר הבלש המסורס – ביקורת באתר "הארץ"צרוב בתודעה – עץ היניצ'רים – ביקורת מאת אבנר ש"ץ--------------------------------------------------------------------------------[1] מקור המידע על היניצ'רים הוא מהויקיפדיה, בעברית ובאנגלית, ומן האנציקלופדיה הקלאסית, המבוססת על בריטניקה, מהדורת 1911.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר