כוכב שביט האלי 1910: סוף העולם הגיע


323 צפיות

ב-‏19 במאי 1910 הופיע כוכב השביט האלי - אולי גרם השמיים מעורר החרדה ביותר בהיסטוריה המודרנית - בסמיכות בלתי רגילה לכדור הארץ. היו אף שטענו כי העובדה שכוכב הלכת שלנו יחלוף דרך ענן הגז והאבק בן חמישים מיליון הקילומטרים של השביט מחייבת להתכונן לחיי נצח, שכן אין כל ספק כי הציאנוגן המצוי בשפע באותו זנב יביא להרעלה מונומנטלית של האנושות ולחורבנו של המין האנושי. ברחבי העולם חוו אנשים חוויות מוזרות ביותר בהשפעת המאורע. בירושלים, כמו בפאריס ובניו יורק, פירשו אנשים את ההתגלות הזאת כסימן לבאות וכזעם אלוהי ותלו בו את הסיבות להתרחשויות שונות ומשונות.

כוכב

כוכב השביט האלי כפי שצולם על ידי ג.וו. ריצ'י ב-‏8 במאי בטלסקופ שלמצפה הכוכבים שעל הר וילסון, קליפורניה. ראש הכוכב וראשית זנבו נראים כאן בבירור.

הדימוי הוויזואלי הקדום ביותר של התופעה הפסיכו-אסטרונומית הזאת הוא סצינה מפרק ישן נושן של מנהרת הזמן. גיבורי הסדרה, טוני ניומן ו-דאג פיליפס, נוחתים בעיירה כלשהי (בניו ג'רזי, אם אינני טועה) שעה שאור גדול מהל על הרקיע מלמעלה. השניים מצליחים איכשהו להיחלץ ממפולת במכרה ישן ולצאת לאוויר הצח ולאור היום רק כדי להיווכח שהשמיים עומדים לקרוס על העיר בפיצוץ אדיר, לאייד אותה תוך שניות ולהביא על העולם את סופו בפיצוץ קוסמי שכמותו לא חזו אפילו הנביאים הזועמים ביותר בהיסטוריה. מזלם הטוב של שני המדענים יפי התואר משחק להם שוב: מאחר והם מגיעים אל אותה עיירה מן העתיד הם גם יודעים היטב שסוף העולם לא יגיע באותו יום. הם גם מבינים כי הם זוכים לראות מראה מרהיב ומשתק שכמותו יכולים בני אדם בעלי תוחלת חיים ממוצעת לחוות פעם בחיים. פיסת שמיים ענקית מכוסה בשלהבת בוערת, צבעונית, מאיימת, המתקרבת עוד ועוד אל האדמה. 19 במאי 1910. סוף העולם הגיע. האש הנוראה עומדת לרדת אל כדור הארץ ולאכל אותו. שמה של התופעה ידוע זה מכבר, משום שתועדה על ידי אסטרונום בריטי עוד בראשית המאה השמונה עשרה. ובכל זאת, האימה שהילך השם על בני האדם הייתה כמעט בלתי ניתנת לתיאור. חוזים ומתנבאים למיניהם ראו בהופעתו סימן מובהק להגשמת ידעונותם. התקשורת, כרגיל, ליבתה את ההיסטריה. אחרי הכל, כמה פעמים בחייו של עיתון זוכים כתביו ועורכיו לתאר אתהופעתו של כוכב השביט האלי? התקשורת, אם כבר מזכירים את זה, הייתה גורם מפתח בפיתוח הנושא. התפוצה הגוברת של עיתוני הנייר, כמו גם השימוש הרחב בטלגרף והמצאת הטלפון הרחיבו בהרבה את האופציות להתקשרות בין אנשים ומקומות מרוחקים זה מזה. הדבר איפשר גם למבשרי קיצין ולרואי שחורות להעביר את בשורותיהם ביתר קלות. הופעת השביט האלי ב-‏1910 הייתה, במידה רבה, מבחן בולט ליכולתם לנצל את הטכנולוגיה המודרנית לצרכיהם.''אינפורמציה מדעית מעטה בידיים הלא נכונות עלולה להתגלות כמסוכנת'', אומר על כך מנתח המערכות והאסטרונום החובב גארי קרונק, העוסק בימים כתיקונם במעקב אחר כוכבי שביט, במהלך המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה פיתחו האסטרונומים מכשיר המאפשר להם לנתח את הנוגה המשתקף דרך כוכבי השביט. אחת התגליות הראשונות הייתה שכוכבי שביט משקפים את אור השמש, מה שאמנם נראה הגיוני מאוד בימינו משום שידוע לנו שכוכבי שביט אינם פולטים אור, אבל הפתיע לא מעט אנשים אז. מעניין, עם זאת, שכוכבי שביט בהירים משקפים, למעשה, את מעבר אור השמש דרך העננים המקיפים אותם ומורכבים מאבק ומגזים. תגלית זו אפשרה לאסטרונומים להגדיר, הלכה למעשה, את הרכב כוכבי השביט. אחת התגליות המוקדמות ביותר שלהם הייתה שכוכבי שביט מכילים ציאנוגן (cyanogen), גז בעל מקדם רעילות גבוה מאוד.בשנת 1910, כשהתגלה האלי לאור השמש, העריכו האסטרונומים כי מסלולו הפעם יהיה כה קרוב לזה של כדור הארץ, עד שהכוכב שבו אנו חיים יחלוף, בעצם, דרך זנבו של השביט אי-שם במהלך חודש מאי. באותה נשימה הבטיחו כולם כי לא נשקפת כל סכנה לכדור הארץ ושעיקר החוויה של הצופים תתמקד בכמה שקיעות שמש מדהימות ביופיין. בינתיים, עשו מחשבי הקיצין מהמידע הזה סלט שלם: אם כוכבי שביט מכילים גזים רעילים ואם כדור הארץ עומד לחלוף דרך זנבו של שביט, כי אז תושבי כדור הארץ מצויים בסכנה קיומית. עיתונים רבים מאוד נתנו ביטוי לחרדה הזו. האסטרונומים, מצידם, התנגדו לכך בחריפותבטענה שהגז המצוי בזנב השביט דליל כל כך, שלמעשה לא ייגרם שום נזק; אפס, רק עיתונים מעטים פרסמו בפועל, או בהדגשה רבתי, את ההפרכה המשעממת הזאת. ה''ניו-יורק טיימס'', למשל, מיהר לפרסם את דברי האסטרונום הצרפתי קאמיל פלאמריו, כי הגז ''ירווה את האטמוספירה ויתכן כי ימחה כל חי על פני הארץ''. העולם הלך והשתגע. על גבי גלויות של האלי שהופצו בפאריס לקראת היום הגורלי נכתבו המלים: ''כוכב השביט האלי: ''מזכרת מה-‏19 במאי 1910: סוף העולם''. יזמים זריזים מהרו להציע לציבור מסכות גז ומכלי חמצן. ב-טקסס, עצרה המשטרה המקומית זוג נוכלים שמכרו ''גלולות שביט – להגנה מושלמת מהגזים הרעילים'', אךהתושבים הזועמים אילצו את השריף לשחררם, בכדי לרכוש את הגלולות המופלאות. בעיתונות העולמית סופר על חטיפתה של ג'יין וורפילד בת ה-‏16 בידי בני כת ''החסידים הנבחרים'',בשל אמונתם כי את חורבן העולם תמנע רק הקרבת נערה בתולה.התופעה הזו עשתה שמות לא רק בערי הבירה המרכזיות של העולם אלא גם בפריפריה.קחו למשל את ירושלים של אותה תקופה. עיר נידחת למדי בפאתי האימפריה העות'מנית, שמביטה בהערצה בלתי מוסתרת על המתרחש בבירות העולם המודרני. הופעתו המדוברת של האלי חירפנה את הירושלמים באופן טוטאלי. ''האור'', עיתונו של המשכיל אליעזר בן יהודה, תיאר, למשל, את השפעת השביט האימתני על אופנת הנשים של אותה תקופה. הכלכלן דב גנחובסקי מצא את הקטעים הרלוונטיים ופרסמם בספרו ''סיפורים ירושלמיים'' ואני מצטט כאן כמעט את כל הטקסט שלו העוסק בכך: ''...והמצוין באמת הוא, שהפעם לא חיכתה ירושלים להאות מפריז, מווינה או מלונדון. ירושלים עצמה ניגשה להגשמת האופנה החדשה הזאת, שאפשר לקרוא לה 'אופנת הכוכב' או 'האופנה הכוכבית'. קרן הרעיון הזה הוא שכל החלוקות וקצה השמלות צריכות להיות ענודות בכוכבים כוכבים, מה שנותן להאשה הלובשת אותו תמונה מיוחדת ומקורית. והראיה שירושלים מצאה את הדרך הטובה, היא שבגיליונות האחרונים שהגיעונו ביום השישי מאירופה, מדובר גם כן על אופנה זו מנקודת מבטן של פריז ולונדון. גם שמה באה מהפכה בלבישה וכל הנשים השפירות לובשות חלוקות ושמלות מכוכבות יפה יפה. אלא שעוד יתרה עשתה אירופה: היא הוסיפה להכוכבים פה ושם גם זנבות, כי הלוא כוכבו של האלי מזונב הוא. בייחוד גדלו הזנבות בכובעים. מה יוכל לעשות כוכב, כשיש לו זנב!''.

מזכרת

מזכרת מה-‏19 במאי 1910: היום בו חלף כדור הארץ דרך זנבו של השביט האלי

''האור'' לא היסס הרבה כשליבה את ההיסטריה ברחובות. ''הגיליון הזה יבוא לידי הקוראים בשעה שבאמת לא יהיו אולי קוראים ולא יהיה עולם'', נאמר בו, ''אך אם בוא יבוא לידיהם הגיליון, הרי יהיו קוראים ויהיה עולם. ונבואתם של נביאי השקר לא נתקיימה. לכן טוב שידעו הקוראים עוד פרטים על אותו הכוכב, שהיה צריך להחריב אותם ואת כל אשר להם, ומכיוון שעברה הסכנה, יתענגו הקוראים על הפרטים שנמסור להם עונג מיוחד''. ''חורבן העולם? זאת היא, האמינו-נא, השאלה המעסיקה כיום את כל תושביו של כדור-ארצנו. באמריקה ובאפריקה, באירופה ובאסיה, באוסטרליה ואפילו בסביבות הקוטב הצפוני, הכול מדברים הימים האלה באפשרות של החורבן האיום, חורבנו של עולמנו כולו, והכול מכינים עצמם לקראת היום הארור הזה. ארור, הוי! לא, לא לכולם הוא ארור, ויש אלפי אנשים וביחוד אלפי בחורים ובתולות המאחלים לעצמם למות ביום הגדול הזה, למות לא לבדם, כמו שעושים זאת רק המיואשים שבהם, אלא ביחד עם כל היקום, עם כל החי והמת גם יחד. הפחד והדאגה, היגון הם גדולים. בניו-יורק השתגעו שלושה אנשים לרעיון שקרוב מאוד סופם. בפריז השליך איש זקן את עצמו מגגו של אחד הבתים הגבוהים. ברומא התפרצה באחד הלילות נערה בת שבע-עשרה החוצה בחצות ליל, כשהיא לבושה רק חלוק אחד...''. הלך הרוחות האפוקליפטי הזה לא פסח על ירושלים, ובדין. היו שזכרו כיהופעתו ההיסטורית של האלי בשמי ארץ ישראל בשנת 66 לספירה התפרשה בדיעבד כמבשרת כישלון המרד הגדול וחורבן ירושלים ובית המקדש השני. היו בודדים אחרים שידעו כי הופעתו של האלי ב-‏1456 הובנה בעולם הנוצרי כתגובת האל על כיבוש קונטסנטינופול על ידי הטורקים שלוש שנים קודם לכן. וכך דיווח ''האור'': ''אישה אחת במאה שערים התעלפה בימים האלה כשהודיעוה כי כוכב האלי החל להתראות במזרח שמינו. כל האנשים מחכים ברעדה ליום התשעה-עשר בחודש מאי, וכמובן רבו מאוד היועצים. ישנם שחושבים כי מוטב היה להסתגר במרתפים עד שזנבו של הכוכב יעבור מהארץ; אחרים מייללים על אשר אין די מכונות אוויריות כדי לעוף גבוה גובה, ואינם מבינים כלל שאדרבה, למעלה עוד יותר רע מאשר למטה. אבות רבים משתמשים בכוכב השביט כדי להשתיק את ילדיהם ולהכריחם לשמוע לקולם. והשיחה הכללית בכל ירושלים העיר היא – מה יהיה ביום הרביעי?''וכאשר נמצאה בחצר הרב מדוברובנה תינוקת בת יומה עטופה סמרטוטים, ובהתייעצויות הוחלט כי היא יהודיה על אף שהייתה מחותלת כדרך הערבים דווקא, היה גם להחלטה זו הסבר הקשור בכוכב השביט: ''מי היא האם? מתי זה ילדה? למה חיתלה את היולידה בחיתולים של ערבייה? למה הניחה אותה דווקא בחצרו של הרב מדוברובנה? איה האב? ואיך זה לא התגעגעה האם לשוב לביתה ולראות מה עשו בה? מספרים, שמפחדו של הכוכב האלי, אשר תקף את אישה הרה בימיה האחרונים, הפילה האישה, ומבושה צררה את היולידה בסמרטוטים ותזניחה''. מה קרה ביום הרביעי ובלילה שלפניו? ''סיפרו לנו שליל השלישי, בייחוד לפני אשמורת הבוקר, היה לילה של שמחה והוללות בירושלים. בכל הרחובות טיילו אנשים עד לאור הבוקר בשירים ובשמחה. כמעט כל תושבי העיר נשארו ערים בבתיהם או השכימו לקום אחרי חצות כדי לראות את הכוכב המפורסם. רוב התושבים כבר נואשו קצת, באשר מהכוכב עצמו לא ראו כלום, ורק את הזנב הארוך, הלבן והיפה מצאו במזרח השמים. איך שיהיה וכל העם דיבר רק בכוכב האלי ובהשפעתו על כדור-ארצנו. בלילה היה הקור גדול וחד, אך פני השמים היו נפלאים. כל הכוכבים הזהירו בזוהר מיוחד, והזנב כמו חצה את השמים לשניים, ממערב למזרח. בשעה ארבע התרומם הכוכב, וראשו התגלה בכל ההדר האפשרי. פניו היו כמעט אדומים, ואורתו הבהבה מאוד. זנבו נעשה אז יותר כהה כשמהמזרח התחיל להבקיע השחר. בכלל לא נרגש באוויר, לא בשמים ולא בארץ כל סימן של חורבן קרוב, של חורבן אפשרי. וכשיצאה השמש צפצפו הציפורים צפצופיהם היותר עליזים והיותר חיים, כי אין איש שיחשוב למות ולהיפזר באין-סוף העולם''. יום החורבן עבר. ''יום השישי היה בעיני העם הגבול האחרון לאפשרות חורבנו של העולם'', מספר ''האור'', ''ובהיות שיום השישי הזה היה אוויר נחמד, פחות חם ויותר מבושם מאשר הימים שלפניו, היות שהשמים הזדככו לגמרי והטבע צהלה ושוררה – התנדפו שאר הדאגות כליל. מהיום ההוא והלאה אין לכוכבו של האלי בשביל העם כולו אלא ערך של מאורע מדעי בלבד, או יותר נכון: ערך של מחזה שמימי שראוי ויפה להשקיף עליו. ובכן, נגמר, נגמר!''. אבל ביום ראשון שבה הבהלה. ''מעניינת מאוד העובדה שאף-על-פי שיום החורבן עבר, עוד רוב העם מאמין באפשרותו'', כתב ''האור'', ''ביום ראשון בשעות הצהריים התחולל פתאום רוח שלא ראינו כמותו מזה שנים אחדות. בתוקף נורא העלה הרוח אבק שכיסה בערפל את כל הרחובות, ניפץ חלונות, היכה דלתות, הרכין אילנות וגירש לפניו את האנשים. מאות כובעות התגלגלו בארץ והכלבים נבחו בבהלה. המחזה היה מיוחד במינו, וברגעים ההם האמין רוב העם, כי זהו האות של החורבן הקרוב. לאושר כולם שקט הרוח מהרה, ומכל השואה לא נשארו אלא עננים כבדים בשמים, טיפות אחדות של גשם ירדו, ובלילה שלטו קור גדול ורטיבות רבה. כוכב האלי ייראה לנו עוד ימים אחדים. הלילה ולמחרתו יגדל זוהרו ביחוד, ואולם מרוצו גם כן הולך וגדל ובעוד זמן מה לא נראהו עוד, עד שתעבורנה עוד חמש ושבעים שנה. מי ממנו יחיה עד אז?''אך אם לא בירושלים, אולי היה החורבן במקום אחר, נידח יותר ''ידיעה מוזרה מאוד במינה, שאפשר לחשוב כי שאובה היא מסיפורי 'אלף לילה ולילה', פשטה בארץ בימים האלה. העם מספר כי לרגלי התנגשות הכוכב האלי או זנבו עם הארץ נחרבו כליל ארץ חבש וארץ פרס. מדוע דווקא שתי המדינות הללו, ובאיזה אופן נודעו כל פרטי הדבר הזה לירושלמים המספרים? אל נא נשאל. כך הוא הדבר''. לבסוף נגמרה החגיגה גם בירושלים, שכה רעבה הייתה לכל חריגה מהשיגרה, ולא הייתה ברירה אלא לחזור לחיי היום-יום, לקשייו ולצרותיו. ''ביום רביעי עלו הרבה צעירים עברים על האניה הצרפתית לנסוע למרחקים. כל אלה עזבו את הארץ אחרי היאבקם עם המחסור זה כמה שנים, ולא יכלו לנצחו''. בליל ה-‏19 במאי 1910 חלף כדור הארץ דרך זנבו הקלוש של האלי, בלא כל השפעה ניכרת לעין. אדם אחד לבטח לא חש הקלה: לואיג'י סיירפיס, העצור במשטרת ניוארק שבניו-ג'רסי בשל עבירה זעירה, התוודה, בהאמינו כי יום הדין קרב, על רצח שביצע. (חלק ממאמר זה מובא כציטוט ארוך מתוך ספרו של דב גנחובסקי, סיפורים ירושלמיים, הוצאת כרטא, 1989)

באדיבות אתר אפלטון

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר