אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הביטול של דרום קרוליינה


בשנת 1832 הגיעה לשיאה ההתכתשות הפוליטית בין הממשל בוושינגטון לבין מדינת דרום קרוליינה. בשיא העימות, קיבלה דרום קרוליינה את החלטת "הביטול", שמשמעה פרישה מהאיחוד.

4 בינואר 2008, שעה 22:45

הלילה הבהיר היה זרוע כוכבים ומהמרפסת החיצונית של בית המושל ניתן היה להבחין בקלות, לאור הירח שטייל בשמיים, במדרונות ההרים התלולים ובסימני השלג של החורף. הגבר האלגנטי וכסוף השיער בחליפה הכהה נשען על המעקה ונעץ מבט מהורהר בנוף הפסטורלי ובקו הרקיעי שזהר באורות ניאון.הואידע שההנאה הקטנה הזו לא תימשך זמן רב. הזמנים היו דרמטיים מדי. בקרוב יהיה עליו להיטרד בשאלות קשות שיתבעו את כל זמנו. הוא קיווה שששים ושתיים שנותיו לא ניכרו עליו במלואן ברגע המכריע הזה.

לא היה עליו להמתין זמן רב. הדלת המחברת את המרפסת עם המשרד הפנימי נפתחה, וגבר אחר, צעיר למראה,הגיח החוצה. "יש לנו תוצאות אמת ראשונות", אמר בקול נייטרלי שניסה להבליע התרגשות גדולה, "אני מציע שתבוא ותראה בעצמך".

האיש בחליפההכהה נכנס פנימה. בפנים, במשרד, שררה פעלתנות שקטה. עשרה אנשים איישו טלפונים, עמדות מחשב ושולחנות עבודה, כשהם חבושים אוזניות המחוברות לפומיות טלפון ומקלידים נתונים אל תוך בסיס מידע ממוחשב. העוזר הצעיר ניגש אליו ובידו נייר שעליו שורבטו במהירות כמה נתונים מספריים יבשים. "אני חושב שזה אומר הכל, אדוני המושל", אמר, "משאל העם מאשר ברוב של למעלה משמונים אחוז את ההחלטה שקיבלו הסנאט ובית הנבחרים באוגוסט שעבר".

המושל הנהן שוב. אחר כך הסתכל בלוח שנה ישן שהיה תלוי על הקיר ממול ושהנציחצילומים מהמאורעות שהובילו להחלטה לערוך משאל עם - החל מהצעת החוק שהתירה מחדשנישואין פוליגמייםבמדינה המורמונית, דרך הצהרת הנשיא קרישבה אזכר אתנאום ה"בית המחולק כנגד עצמו"של לינקולן ויצא נגד"הקלהוניסטים המורדים מיוטה", וכלה בתשואות הסוערות שבהן קיבלו רבבותתומכים בטמפל סקוור את החלטת בית הנבחרים והסנאט של יוטה להכריז על המדינה כרפובליקה עצמאית, בכפוף לאישור משאל עם. והוא ידע שההמונים מתכנסים גם עכשיו, מן הסתם חוגגים את תוצאות המשאל. מקלט רדיו שהיה פתוחבאחד המשרדים הסמוכים אישר את שידע ממילא.שדר נרגש קראה תוצאות מקלפיות שהגיעו מוורנאלומניוטון טאון.הן היו חד-משמעות.

"נרד למטה ונודיע את החדשות לאזרחי המדינה שלנו", אמר לבסוף, "בספרי ההיסטוריה יירשם עתה שבארבעה בינואר אלפיים ושמונה, בדיוק מאה ושתים עשרהשנים אחרי שהכריז הנשיא גרובר קליבלנד על קבלתה שלמדינת יוטה לארצות הברית של אמריקה, היאהחליטה לפרוש ממנהולהקים רפובליקה עצמאית משלה". 

אנדרו ג'קסון נאלץ להתמודד עם מה שאף נשיא לפניו לא חווה: החלטתה של מדינה ממדינות הברית (דרום קרוליינה) לפרוש מהאיחוד על בסיס ההגדרה שלה כמדינה עצמאית מלכתחילה.

התרחיש שמתואר כאן לא קרה, כמובן, מעולם; ספק אם הוא יתרחש בעתיד הקרוב או בכלל. אפס, כולנו יודעים שאפשר לפרוש ממדינות הבנויות על בסיס פדראלי. אפשר, לפחות באופן תיאורטי. בפועל, העובדה שברית בין מדינות שונות היא מציאות המתקיימת לאורך ימים ושנים, מגבשת מחדש הנחות יסוד התקפות לגבי הפדרציה כולה מחד ולגבי המדינות המרכיבות אותה מאידך. אם הפדרציה היא גוף יציב, הנשען על יסודות חברתיים ומשטריים תקינים, היא לא תקבל תמיד באהדה פרישה של אחת ממרכיביה, משום שפרישה כזו עלולה לערער את כל הסדר הפנימי שנבנה בעמל רב ולאורך שנים. ודי להיזכר מה הייתה תגובתה של יוגוסלביה, למשל, כשניסתה סלובניה לנצל את התפרקות הגוש המזרח-אירופה בסוף שנות השמונים ולהודיע על פרישתה ממנה. בקנדה זה עומד על הסף כל הזמן. קוויבק, פרובינציה גדולה ועשירה שההיסטוריה והתרבות שלה מבוססים על מתיישבים צרפתיים, מקיימת משאלי עם בהם נופל רעיון הפרישה על שברירי אחוזים. אם תפרוש, היא תנתק, למעשה, בין מזרח קנדה למערבה ותמיט צרה גדולה על אוצר המדינה של קנדה.

אבל לא פחות מהפרישה עצמה מרתקת התיאוריה המדינית שמאחוריה. התפיסה שמדינה הנכנסת לברית פדרטיבית יכולה גם לפרוש ממנה באורח דומה אינה כה פשוטה כפי שהיא נשמעת. היא באה לידי ביטוי בצורתה החריפה ביותר בימי כהונתו של אנדרו ג'קסון, הנשיא השביעי של ארצות הברית. ג'קסון נאלץ להתמודד עם מה שאף נשיא לפניו לא חווה: החלטתה של מדינה ממדינות הברית (דרום קרוליינה) לפרוש מהאיחוד על בסיס ההגדרה שלה כמדינה עצמאית מלכתחילה.

באחד ממאמרי הקודמים, "הקונסול יצא מדעתו", הבאתי את סיפורו הנשכח של וורדר קרסון, מי שכיהן כקונסול האמריקני הראשון בירושלים, התקרב ליהודי היישוב ולבסוף התגייר. מי שמינה אתקרסון לתפקידו היה אז מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ון קלהון. אבל מעבר למינויו ההיסטורי של קרסון, מינוי שפתח את המעורבות הדיפלומטית של ארצות הברית בארץ ישראל, הרי ששמו של קלהון קשור בהיסטוריה האמריקנית דווקא בנוגע לנושא אחר, חשוב לא פחות. קלהון היה האיש שהתווה את מדיניות הביטול של דרום קרוליינה. החלטת הביטול, שהיוותה תקדים היסטורי שעליו התבססו, בין היתר, כל מדינות הקונפדרציה כשבחרו לפרוש מהאיחוד, הייתה אחד המשברים החוקתיים המפורסמים בתולדות אמריקה. כמו הרבה התפתחויות היסטוריות, היא הייתה תולדה של השתלשלות עניינים שהחלה כמה שנים קודם לכן - וקשה לתאר את המעצמה הגדולה בעולם בלא המבנה החוקתי הייחודי שלה, שהוא במידה רבה תולדה של אותו משבר.

כדי להבין במלואו את המצב המיוחד שבו מצאה עצמה דרום קרוליינה באותן שנים, יש צורך להתייחס אלהתחרות שהתנהלה בין המפלגות השונות במדינות הדרום האחרות. בחירות 1800, בהשתתפות הרפובליקנים והדמוקרטים, סימנו את סופה של המערכת המפלגתית הראשונית, כלומר זו שהתקיימה בשנים שלפני הכרזת העצמאות ובדור שאחריה. נצחונו של תומאס ג'פרסון וכניסתו אל הבית הלבן חייבו את הפדראליסטים (המפלגה שממנה יצאו ג'ורג' וושינגטון וממשיכו בנשיאות ארה"ב, ג'ון אדאמס)להתמזג עם הרפובליקנים: בעשרים השנים הבאות היתה ארה"ב עדה לדומיננטיות רפובליקנית, הן ברמת המדינה הבודדת והן בתחום הפדראלי. במדינות נעלמה כמעט לחלוטין התחרות בין המפלגות. עד 1828 היו כל נשיאי ארה"ב - ג'יימס מדיסון, ג'יימס מונרו, ג'ון קווינסי אדאמס - יוצאי המפלגה הרפובליקנית. למעשה, לא היו לפדראליסטים כל מועמדים מטעמם ברמה הארצית או הלאומית. התוצאה הייתה התפוררות איטית של המפלגה, שהסתיימה בהתפרקותה.

בבחירות 1824 כבר ניכר ראשיתו של קרע אצל הרפובליקנים עצמם. בווירג'יניה, מקום בו היו ג'ון קווינסי אדאמס והרפובליקנים תמיד פופולריים, זכה ויליאם קרופורד מג'ורג'יה בהתמודדות על מועמדות המפלגה לנשיאות. אופוזיציה צצה בתוך המפלגה גם בקנטקי, שם תמכו המקומיים באישיותו וברעיונותיו של הנרי קליי. לראשונה מזה עשרים וארבע שנים, נוצר איום על השלטון הרפובליקני, בדמותו של הדמוקרט הקשוח אנדרו ג'קסון. הוא הפסיד אמנם בבחירות 1824, אבל הפך ליריבם המושבע של הנשיא אדאמס ושל המפלגה הרפובליקנית. ב-1828 כבר התייצבו רוב מדינות הדרום מאחורי ג'קסון, שתמך נמרצות בהגדלת משקלן של זכויות המדינות הבודדות.

האידיאולוגיה הרפובליקנית

התרבות הפוליטית של דרום קרוליינה, אולי השמרנית במדינות ארצות הברית באותה תקופה,נשלטה על ידי המסורת הרפובליקנית. הרפובליקנים ביססו את ממשליהם על "ריבונות העם ושוויון האנשים". יתר על כן, הם חששו משלטון חזק, שהיה האנטי-תזה לערך הגבוה ביותר בעיניהם, הלא הוא החירות - שאותה תפסו כיישום הזכות לקיים קהילות חופשיות ובעלות ממשל עצמי. את השלטון ראו כהימשלות בידי אחרים וכמערכת ממשל מונרכית. השלטון קומם אותם כמעט בכל דרך שהיא."כדי לשמר את האיזון העדין בין חירות ושלטון, הדגישו הרפובליקנים מאוד את מה שהם כינו 'מוסר'", ניתח את המצב ההיסטוריון הארי ווטסון, "קונספציית המפתח הרפובליקנית, האידיאה של מוסר ציבורי, נתפסה כרעיון נעלה יותר מאשר ככנות פשוטה; היא כללה שאיפה אזרחית להניח בצד את האינטרס הפרטי למען טובת הכלל...". אם לפשט את הדברים, ניתן לומר שהתיאורטיקנים הרפובליקניים קיוו שאזרחים מוסריים יזכרו כי אינטרסיהם הפרטיים ישתלמו בטווח הרחוק -אם תבוא טובת הכלל ראשונה.

שום מדינה לא הושפעה מן האידיאולוגיה הרפובליקנית כמו דרום קרוליינה. עוד בראשית המאה ה-18 התפתחה דרום קרוליינה כמערכת עקבית של רעיונות והנחות שבקעו מתוך הדוגמה הפוליטית הרפובליקנית. באופן טבעי, האמינו אנשי דרום קרוליינה, כי בני האדם הם מושחתים מטבעם (במיוחד אלו שבשלטון). מסיבה זו, עוצבה התרבות הפוליטית של דרום קרוליינה כך שתוכל להגן על מה שתושביה תפסו כחירותם.

החל מראשית ההיסטוריה שלהם, היו תושבי דרום קרוליינה חשדניים במיוחד לגבי האלמנטים המשחיתים שבתנועות ובמפלגות השונות. רוב המנהיגים הפוליטיים בדרום קרוליינה בתקופה שעוד היתה תחת השלטון הקולוניאלי, האמינו כי "מפלגות ותנועות או כל צירוף שהוא של אנשים הפועלים יחד למען מטרות אנוכיות הן מסוכנות מקדמת דנא". תושבי דרום קרוליינה האמינו כי תנועות פוליטיות התירו לאינטרסים פרטיים להתעלות על הכלל ובכך אפשרו לנושאי המשרות להישאר בשלטון - דומה מאוד ליחס שמגלים כיום ציבורים רחבים בישראל כלפי הממסד הפוליטי. אחד מאנשי דרום קרוליינהאמר אז:"אינני תומך בשום אדם ובשום מפלגה. אינני תומך באיש, ובוודאי שלא במפלגה. הן (המפלגות)נפרדות מן העקרונות ומן הכנות", אמר.

על מנת להבטיח שבמדינה זו לא יצמחו מעולם תנועות פוליטיות ושחירותה לא תיהרס עד היסוד, פיתחה דרום קרוליינה ממשל אריסטוקרטי במיוחד, שדחה על הסף כל תחרות מפלגתית ודחף את דרום קרוליינה אל מחוץ לזרם הפוליטי המרכזי באמריקה שלפני מלחמת האזרחים. בהיאבקם בעקרונות הרפובליקניים, שאלו עצמם אנשי דרום קרוליינה מהי הדרך הטובה ביותר להגן על חירויותיהם מפני סמכויות השלטון המרכזי. התשובה היתה במתן האפשרות לבעלי הרכוש לבחור, באמצעות הגבלות על ההצבעה, נציגים מקומיים שיוכלו לפעול כ"מגינים הטבעיים של חירות העם ורכושו". למרות זאת, היו הנבחרים חייבים לייצג את אותן איכויות רפובליקניות אשר עליהן הגנו. לפוליטיקאי צריכה להיות, אם כן, היכולת לנהוג באדישות ובעצמאות כלפי הלחץ החיצוני שהפעילו התנועות. הדבר ההגיוני ביותר היה שבעל מטעים עשיר ייצג את המדינה, שהרי כאדם עשיר ומלומד הוא היה משוחרר מטרדות היומיום. עצמאות כלכלית היתה, עבור בעלי המטעים, הדרך להפריד בין חייהם שלהם לבין העולם הפוליטי ולהישאר אדישים כלפי קבלת ההחלטות. יתר על כן, רעיון הרפובליקניזם אמר כי בעלי מטעים אלה יכולים לנהל שלטון בצורה אפקטיבית במיוחד.

הגישה הנאיבית סברה כיהמהפכה האמריקנית תוכל, לפחות בטווח הנראה לעין, להפוך את התרבות הפוליטית של דרום קרוליינה לדמוקרטית, כפי שהיה במדינות אחרות. בפועל קרה ההיפך: המהפכה חיזקה עוד יותר את הרפובליקניות. היא הדגימה למדינות הדרום ביתר שאת, מבחינתן, את חיוניותה של הרפובליקה ואת הצורך לסמוך על יושר העם (כלומר, תושבי המדינה - לא תושבי האיחוד). בדרום קרוליינה, לפחות, הצטיירה הדמוקרטיזציה כהתקפה ישירה על חירות המדינה. מסיבה זו, גם חיזקו מדינאיה עוד יותר את מחויבותם למניעת שחיתות. כשניסו לשמר את מעמדם כמנהיגים במערכת פוליטית שמרנית במיוחד, הם החיו מחדש את האידיאל הקולוניאלי של אנשים עצמאיים, בעלי רכוש, אשר התמסרו לרעיון באופן אלטרואיסטי לחלוטין. בלב דרום קרוליינה הטרום-מלחמתית פיתחה התרבות הפוליטית המקומית אידיאולוגיה רפובליקניתפופולרית ששרדה אתהשינויים שחולל דור המהפכה. כמו קודמיהם, היו הפוליטיקאים בדרום קרוליינה עצמאיים מבחינה כלכלית ולכן גם חופשיים מהשתייכות לאגודות כלשהן, כולל מפלגות. הערכים שעליהם גדלו וחונכו היו אנטי-תזה להתפתחות מפלגתית. משמעותה של מפלגה פוליטית, מבחינתם, היתה כניעה לרשות חיצונית והיאלצות להישמע לרצונם של אחרים.

המדינאים הרפובליקניים לא היו היחידים שעסקו בהגבלת הקונפליקטים המפלגתיים. אחד האתגרים הממסדיים היה החקיקה של דרום קרוליינה, אשר החזיקה בידיה יותר כוח מכל ממסד מחוקק במדינה אחרת. סמכות המחוקקים התבססה על יכולתם לבחור ולשלוט במושל. כשהיה המושל נבחר, לא היתה לו העוצמה הנדרשת להטלת ווטו על החקיקה או על סמכות המינוי, והוא היה מוגבל לקדנציה אחת של כשנתיים. חסרונן של בחירות כלל-מדינתיות לתפקיד המושל מנעה את היווצרותן של קואליציות אלקטורליות, מה שהביא גם לכך שלא התפתחו מנגנונים מפלגתיים מסודרים. קלהון, שכיהןלא רק במוסד החקיקה של המדינה אלא גם כסנאטור של ארה"ב, כמזכיר מדינה ומלחמה וכסגן-נשיא (במשך שתי קדנציות) התרעם וטען כי בחירות עממיות למושל יהיו בבחינת צעד בלתי זהיר, כיוון שהמפלגות שיצוצו לשם כך יפרידו את המדינה בפועל ל"כמעט שני חצאים שווים" וייצרו עוינות פנימית, שתפגע באחדות הנדרשת מדרום קרוליינה לשמירה על זכויותיה מול שאר המדינות.

אלמנטנוסף שמנע התפתחות מפלגות היה הכוח שנשמר בידי המוסד המחוקק לבחירת האלקטורים שיצביעו עבור המועמד מועדף עליהם לנשיאות ארה"ב. ב-1832 פתחו מדינות ארה"ב את הבחירות לנשיאות בפני המוני העם - כולן, מלבד דרום קרוליינה. משום כך גם התפתחו שם ארגונים מפלגתיים וקואליציות אלקטורליות. בדרום קרוליינה נחשבו הבחירות לנשיאות כמעט לבלתי רלוונטיות. מסיבה זו לא הושפעו הבחירות למוסד המחוקק המדינתי כמעט מעולם מן התחרות על הנשיאות הפדרלית. העובדה שהאלקטורים לא נבחרו על ידי העם בודדה את אנשי דרום קרוליינה מדאגות לאומיות, הרחיקה מהם עוד יותר את התחרות בין המפלגות במדינות האחרות ואילצה (או אפשרה; עניין של נקודת השקפה)את דרום קרוליינה להתמקד בענייניה שלה.

אחדות: יבול, חשש ואידיאולוגיה

דרום קרוליינה היתה משוחררת יחסית מהסכסוכים הפנימיים שהיו בקולוניות אחרות,סכסוכים שהולידו את ריבוי המפלגות. כלפי פנים, לפחות, היה זה מצב מבורך; ואולם, בכך נכנסה דרום קרוליינה אל תוך המהפכה האמריקאית עם ניסיון אפסי במחלוקות פנימיות וראתה בהם אתגרים חיצוניים לגבי המדינה. הממשל הדרום קרולייני, ששורשיו ברפובליקניזם, הציג את "האידיאלים הקלאסיים של הרמוניה ושיווי משקל". פשרת 1808,תיקון חוקתי שהבטיחייצוג בבית הנבחרים שלהמדינה לאוכלוסיה לבנה המשלמת מיסים, הצטיירהכצעד שהחזיר את ההרמוניה הפוליטית למדינה. ב-1809 הובטחה זכות בחירה לכל גבר לבן מגיל 21 ומעלה. הדמוקרטיה הפוליטית הפכה את הרטוריקה של השוויות הרפובליקני להיראות כאמיתית בעיני האזרחים הלבנים הפשוטים. האיש שניצח על המהפכה הזו, ג'ון קאלהון,זכה לשבחים רביםעל יצירת "עם מאוחד" ועל הפיכת דרום קרוליינה ל"רפובליקה יפה ומבוססת היטב". הדרום קרוליינים האמינו כי ההרמוניה אשר נוצרה בעקבות התפתחות זכות הבחירה ופשרת 1808, תגן עליהם מ"דמוקרטיה פרועה, אכזרית ומפלגת".

חוקי המכס היוו את ראשית המחלוקת שנסבה סביב הטענה שמדינה יכולה לבטל את חברותה בברית ממש כשם שהיא יכולה להצטרף אליה

גם מבנה הכלכלה הדרום קרוליינית נעזרה בהקמת חברה הרמונית ושוויונית אשר מונעת הצורה ייחודית את התפתחות המפלגות.כלכלת דרום קרוליינה נשענה עלגידול אורז, שתפוקתו הכפילה את עצמה מ-1730 עד 1760 ועלתבואת האינדיגו, שגדלה מכמות כמעט אפסית לרבע מיליון טון בשנהבמשך אותה תקופה. ה"בום" הכלכלי הפך את החברה להומוגנית יותר, משום שהואהביא ליצירת חברה של בעלי מטעים. התרבות הפוליטית של דרום קרוליינה הכתיבה כי בעלות על אדמה נוטה להפגין מעמד חברתי ומובילה לעצמאות. ולכן, רכשו בעלי האמצעים מטעים. בשנים שלפני מלחמת האזרחים החלו לגדל במדינה מצרך חשוב חדש - כותנה. הצמיחה בשוק הכותנה הייתה מהירה במיוחד: עד לשנת 1830 היוותה הכותנה שלושת רבעים מכלכלתה של דרום קרוליינה.

בדרום קרוליינה חסר היה המגוון האתני והדתי אשר היה קיים כמעט בכל מדינה אחרת. בעלי המטעים של האזור התחתי עד מהרה הפכו את המדינה להומוגניתבאמצעות מעבר אל פנים המדינה ונישואים בין מעמדות. דרום קרוליינה גם לא היתה עדה לגל המהגרים הגרמניים אשר בו התנסו מדינות דרומיות אחרות בשנות ה- 1830. החוסר במגוון האתני והדתי לא רק שסיכלאת היווצרותה של אופוזיציה פנימית אלא גם מנע באופן ישיר את התחזקות המפלגות.

תושבי דרום קרוליינה היו מאוחדים גםבאמצעות הפחד: כקולוניה, הפחד מפני פלישת זרים; כמדינה עם השיעור הגבוה ביותר של עבדים - הפחד מפני מרד; וכמדינה שכלכלתה וסגנון חייה התבססו על עבדות - הפחד מפני הדוגלים בביטול העבדות. דרום קרוליינה הצבאית חשה מאוימת כל הזמן. גם כשג'ורג'יה נוצרה כמדינת חיץ בכדי להגן על דרום קרוליינה מפני פלורידה הספרדית, המדינה עדיין היתה בסכנת התקפה מן הים. דרום קרוליינה גם עמדה בפני התקפה של שבטי הקריק והצ'ירוקי. ולכן, שיקולים אסטרטגיים המתייחסים למיקום גיאוגרפי הולידו סולידריות קהילתית.

החשש המתמיד ממרד עבדים אילץ את אזרחי דרום קרוליינה להתאחד בפני "האויב מבית". אוכלוסיית העבדים עלתה בצורה חדה כאשר שגשוג כלכלי קיבל אחיזה חזקה במדינה.ב-1710 הגיע מספרם של העבדים לכארבעים אחוז מהאוכלוסייה הכללית. ב-1730 כבר עלה מספר העבדים לכמעט כפליים מאוכלוסיית הלבניםועד לסוף התקופה הקולוניאלית היחס הגיע בכמה קהילות לשבעה עבדים שחורים על כל אזרח לבן. החשש הקבוע מפני מרד עבדים פחת משהו בתקופה בה עדיין היההחוק הבריטי מסוגל להחזיקם תחת שליטה - לפחות לתפיסתם של הלבנים במדינה. אבל, אחרי 1776 נותרו הלבנים של דרום קרוליינה לבדם מול גזע שאותו ראו כמי שמוכן למרוד בכל רגע או להצטרףלכל התקפה חיצונית.עד 1850, דרום קרוליינה היתה המדינה בעלת היחס הגבוה ביותר בין עבד לבעלים בין כל מדינות בהן היתה עבדות, והיחס הגבוה ביותר בין בעלי עבדים לבין לבנים שאינם בעלי עבדים, אוכלוסיית עבדים אשר היתה מפוזרת באופן שווה יותר ברחבי המדינה מאשר בכל מדינה אחרת. הלבנים של דרום קרוליינה מצאו את עצמם במצב אשר לא התנסה בו אף אזרח לבן קודם לכן באף מדינה שבה קיימת עבדות, הם היו במיעוט, ופחדו מהרוב. באווירה זו של פחד מתמיד, שיחקה נוכחות העבדים בתפקיד של גורם מגבש וריכזה בין המיעוט הלבן את הנטייה היוצאת דופן כלפי אחדות אידיאולוגית וסולידריות פוליטית וקהילתית.במקביל, ככל שגדלו שווקי הכותנה גדלה תלותם של הלבנים במדינהבעבדים , וכתוצאה מכך עלה גם מספר העבדים. בהבינם את חשיבות העבדות לתוצרתם, עמדו הדרום קרוליינים בהגנתם על ממסד זה.

מדיניות הביטול של קלהון

ב-1816 הצליחו שניים מבניה הבולטים של דרום קרוליינה,ויליאם לונדס וג'ון קלהון, להעביר בסנאט חוק שאפשר הטלת מכסי מגן. בדומה לניו-אינגלנד היה גם למדינת הולדתם שפע של מים כמקור לכוח, אך שלא כניו-אינגלנד, היתה בה גם כותנה. הרעיון המרכזי שמאחורי המכסי המגן היה לעודד הקמת תעשייה גם בדרום קרוליינה.אפס, השנים הבאות הוכיחו כי ציפיות אלו היה נטולות כל יסוד. מנהלים מוכשרים היו נדירים בדרום, ומנהלי מטוויות צפוניים לא הצליחו לטפל בעבדים, שאותם אפשר היה להעסיק בגידול הכותנה ולזכות ברווח מהיר. ההטבות של מכסי המגן זרמו אל היצרנים בצפון, ואילו בעלי המטעות בדרום נשאו בנטל העלות הגבוהה של מוצרי התעשייה. ככל ששיעורי מכסי המגן עלו בחקיקה רצופה של הקונגרס, והארץ כולה התעשרה, פחת עושרה של דרום קרוליינה. כאשר התפשט אזור גידול הכותנה את "החגורות השחורות" של אלבמה ומיסיסיפי, נמכרה כותנה, שמחירה היה 31 סנטים לליברה ב-1818, במחיר של 8 סנטים לליברה בלבד ב-1831. למעשה, מכס המגן רק החריף מצוקה שנבעה ביסודה משיטת עיבוד הכותנה, שהיתה הרסנית לאדמה, אך בעלי המטעות סירבו להכיר בכך; יתרה מזאת, המעמד העליון של דרום קרוליינה החל לחשוש מבעיית יחסי הגזעים, ובעליהם של מטעות הכותנה הצטרפו מגדלי האורז, בשאיפה לצמצם את עוצמת הממשל הלאומי.

ב-1828 סיפק הקונגרס עילה חדשה למרירות ב"מכסי המגן המתועבים". מכס זה היה תוצר של פוליטיקאים, והמוצר העיקרי שעליו נועד להגן היה הנשיא. חברי קונגרס מתומכיו של ג'קסון הציעו חוק, שיקבע היטלי יבוא גבוהים יותר על חומרי גלם מאשר על מוצרים מוגמרים, בתקווה שקולות ניו-אינגלנד יסייעו להביס הצעה זו ושהאחריות תיפול על אדאמס; אך למגינת ליבו של הדרום נכשלה התכנית.

קלהון, לשעבר לאומי נלהב, האמין כעת כי שגה שגיאה חמורה, מפני שמכסי המגן נהפכו למכשיר של עושק אזורי ומעמדי. במסמך הקרוי "הצגת הדברים של דרום קרוליינה", שאושר ב-1828 בבית הנבחרים של המדינה, שטח קלהון תורה חדשה, "ביטול" שמה (אם כי אבהותו עליה נשמרה בסוד). החוקה, טען, כוננה לא על ידי העם האמריקני, כי אם על ידי 13 מדינות ריבוניות. אם היו ריבוניות ב-1787, הכרח שתהיינה ריבוניות גם ב-1828. מאחר שהמימשל הפדראלי משמש רק סוכן של המדינות, תוכל ועידה מדינתית, המכשיר הבלתי-אמצעי של ריבונות המדינה, לנקוט בצעדים כדי למנוע אכיפת כל חוק מחוקי הקונגרס, שנראה לה כסותר את החוקה, בגבולות המדינה. עם זאת הכיר קלהון בסמכות חוקתית אחת שפרשנותה עליונה על זו של כל מדינה יחידה - סמכות הנובעת מתיקון-פרשנות פדראלי שיאמצו שלושה רבעים מהמדינות. לפי תורת "הביטול", תבעה דרום-קרוליינה זכות להימנע מציות לחוקי הברית, בעודה דורשת ליהנות מזכויות החברות בברית. אין לפקפק בכנות תבונתו של קלהון, אך כפי שהצהיר מדיסון הישיש, "ליומרה חצופה ואנארכית זו אין צל של דמות בחוקה".

הנשיא ג'קסון חשב עצמו לתומך בזכויות המדינות, אך מעולם לא פקפק בריבונות האומה. בסעודה לכבוד יום הולדתו של ג'פרסון, ב-13 באפריל 1830, בהגיע תורו להקים כוס, התרומם מלוא קומתו, נעץ את מבטו הנוקב בקלהון והשליך לעברו אתגר: "הברית הפדראלית שלנו - הכרח לשמרה". וקלהון השיב לו באתגר משל: "הברית - יקרה מכל, בצד חירותנו".

קלהון והמבטלים שלו האמינו כי הדרך הטובה ביותר לשמר את חירויות המדינה היא בצורת ריבונות מדינית ,דרך הביטול (nullification), אשר תימנע פעולות לא לגיטימיות של הממשל הפדרלי. מצד שני, תומכי האיחוד האמינו כי הדרך הטובה ביותר לשמר את התרבות הפוליטית של דרום קרוליינה היא לשמור אמונים לממשל הפדרלי אשר היה מסור לחוקה ולאידאלים דרומיים. אך בבחירות 1832, המבטלים מצאו עצמם מנצחים, כאשר השיגו את תמיכת רוב הקרוליינים הדרומיים.

בשנתיים שלאחר אותה סעודה נבלמו קלהון ותומכי הביטול על ידי תומכי הברית במדינתם שלהם, וג'קסון הרכיב מחדש את הקבינט שלו בשלמותו וכך נפטר מהשפעתו של קלהון על הממשל. אך ב-1832 החיש הנרי קליי את העימות. בעזרתם של נציגים מערביים שנתפתו אחר תכניתו לחישול ברית צפון-מערב באמצעות חלוקת ההכנסות ממכירת הקרקעות למדינות, העביר קליי חוק מכס מגן חדש. אחדות מ"תועבות" מכס המגן של 1828 בוטלו, אך היטלי היבוא הכבדים על ברזל ואריגים נותרו בעינם. בדרום קרוליינה חשו שמהחוק החדש נודף ריח של קביעות וראו בכך קריאת-תיגר. בנובמבר 1832 הכריז בית-הנבחרים של דרום קרוליינה כי חוק המכס החדש "בטל ומבוטל, אינו חוק ואף אינו מחייב את המדינה, את פקידיה או את אזרחיה". הוראת ביטול זו אסרה על פקידים פדראליים לגבות היטלי יבוא בתוך המדינה אחרי 1 בפברואר 1833, ואיימה בפרישה מיידית מהברית אם ינסה הממשל הפדראלי להשתמש בכוח. תשובתו של ג'קסון ניתנה מייד. מצודות מוּלטרי וסאמטר תוגברו, ניתנה הוראה לספינות משמר פדראליות לגבות את ההיטלים במקרה של התנגדות לפקידי המכס, וב-10 בדצמבר פרסם הנשיא צו מהדהד, ש"הסמכות לבטל חוק של ארצות הברית, שנטלה לעצמה מדינה אחת", הוגדרה בו כ"אינה מתיישבת עם קיומה של הברית". תורת זכות הפרישה של דרום קרוליינה הותקפה בו בחריפות.

הצו לא הרתיע את דרום קרוליינה. בית המחוקקים שלה קרא תיגר על "המלך ג'קסון" (ויש שקראו לו "המלך אנדרו הראשון") וגייס כוח מתנדבים להגן על המדינה מפני "פלישה". הנשיא מצידו התכונן לשלות צבא אל תוך דרום קרוליינה במקרה הראשון של הפגנת התנגדות לפקידי המכס. אך האומנם יכול היה להרשות לעצמו זאת? אף כי וירג'יניה ראתה בביטול סילוף של החלטותיה מ-1798, האמין כנראה הרוב בכל מדינות הדרום כי הזכות לפרוש מהברית מעוגנת בחוקה.

להוציא את הקיצונים, ביקשו הכל להימנע משפיכת דם. ג'קסון הבין את הצורך בתערובת של פשרה ותקיפות, וששאיפתם האמיתית של מצדדי "הביטול" היתה שמכס המגן יופחת. תוך שלושה שבועות מיום פרסום הצו הנשיאותי הציעה ועדת הכספים של בית הנבחרים להוריד את שיעורי מכס המגן. דרום קרוליינה החליטה להשעות את הוראת הביטול עד שהצעת החוק החדשה תיכנס לתוקף ולהימנע מהטרדת מוכסים פדראליים. ב-2 במרץ 1833 חתם ג'קסון על שני חוקים - חוק הפעלת כוח, המסמיך אותו להפעיל את הצבא ואת חיל הים לגביית מסים, אם יופרע תהליך אכיפת החוק - וחוק מכס הפשרה של קליי, שקבע הפחתה הדרגתית של כל שיעורי המכסים. ועידת דרום קרולינה כונסה מחדש, ביטלה את הוראת הביטול, אך שמרה על יוקרתה בבטלה את חוק הפעלת כוח, שבו לא היה עוד צורך ממילא.

דרום קרולינה הוכיחה כי מדינה יחידה, נחושה בהחלטתה, יכולה להשיג את מטרתה. אך ג'קסון, פוליטיקאי שלמרות הליכותיו הפשוטות הרחיק לראותאת העתיד,ראה כבר את הפרישה שמעבר ל"ביטול". "התירוץ הבא", התנבא, "יהיה בשאלת השחורים, או העבדות".

הוא צדק.

היסטוריה אמריקאית: קריאה נוספת - אימגו

המהפכה האמריקאית חלק א'

המהפכה האמריקאית חלק ב'

מגלים את אמריקה

חמש פעמים טקסס

דדווד: זהב בגבעות השחורות

ז'אן לאפיט: הפיראט מביצות לואיזיאנה

שובו של הבאפלו

בלדה לחמור: פיירפליי קולורדו

משפט המכשפות מסיילם

משפט וויאט ארפ - הולידיי

המשפט של צ'רלס מנסון

נאום גטיסבורג - אברהם לינקולן

מלחמת העולם השניה באוקיאנוס השקט

מדוע הוטלו פצצות האטום על יפן?

האמריקאים רכשו מידע על לוחמה ביולוגית יפנית

נפט - שמן הסלע

משבר חברת הרכבות האמריקאית

הגברת באדום של וול סטריט

המדיניות הניאו ליברלית בממשל רייגן

הפרטה, הלאמה או החמצה

משבר הטילים בקובה

ג'ון דיר: טרקטורים ושוויון

תומס דייבנפורט

ההגמוניה האמריקאית

ממשל קנדי וג'ונסון

התפתחות ממשל ניקסון

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר