אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפיל והבעיה היהודית - חלק 2


התמונה של רמי נוידרפר

ושוב אנו ממשיכים במסענו בעקבות הפיל והבעיה היהודית, ומחפשים בנרות, קשרים דחוקים יותר, ודחוקים עוד יותר בין הפיל, ארץ ישראל, עם ישראל והבעיה היהודית על כל היבטיה.

האם חיו אי פעם פילים בארץ ישראל? מתי? על הפילים בארץ ישראל מספר קטע מתיאור התערוכה "פילי פילים" שהוצגה במוזיאון ישראל:"מתי הפכו בני אדם לציידים ובשרו של מי מבעלי החיים תפס מקום חשוב בתפריט שלהם? תגלית ארכיאולוגית נדירה, השופכת אור על שאלות אלה, נחשפה באתר הפרהיסטורי גשר בנות יעקב, שעל גדות הירדן, מדרום לימת החולה.בחפירות שנערכו באתר, שגילו 780,000 שנה לפני זמננו, התגלתה גולגולת של פיל פרהיסטורי (palaeoloxodon antiquus), הדומה במראהו ובמידותיו לפיל האפריקני בן זמננו. הגולגולת, שעל-פי ממדיה היתה של פיל צעיר או של פילה, נחשבת לשריד העתיק השלם ביותר של פיל שנמצא באתר ארכיאולוגי במזרח התיכון. סמוך לגולגולת נחשפו בול עץ, גוש בזלת גדול ומסותת, וכלים אחרים ששימשו כנראה לציד הפיל וביתור בשרו. ואכן, על גולגולת הפיל השתמרו סימני פגיעות ומהלומות שנעשו בידי אדם במהלך חיתוך הבשר ופיצוח קופסת המוח. ממצאים אלה הם קרוב לוודאי מהעדויות הקדומות ביותר לציד.שרידי הפילים שנחשפו בגשר בנות-יעקב ובאתרים אחרים מתקופת האבן הקדומה (2.4 מיליון עד 200,000 שנה לפני זמננו) מלמדים שבעלי חיים גדולים אלה היו שכיחים באותם ימים בנוף הארץ-ישראלי. מהעדויות עולה, כי עד שנכחדו הפילים בשלהי התקופה, היה בשרם חלק מהתפריט של החבורות הפרהיסטוריות באזורנו.

החוקרים משערים, כי ציידי הפילים הללו היו הומינידים, כלומר יצורים אנושיים מהמין המכונה ה"אדם הזקוף" (homo erectus). הם היו האנשים הראשונים שיצאו מאפריקה, ערש האנושות, והגיעו למזרח התיכון, לפני שהתפשטו ברחבי אסיה ואירופה. מהממצאים עולה כי להומינידים אלה היו תכונות אנושיות מובהקות: על מפלסי המגורים שלהם השתמרו שרידי סעודות - עצמות פילים, קרנפים, סוסים, איילים ועוד, ומגוון עשיר של צמחי בר. כמו כן התגלו שם כלי אבן כגון אבני-יד וקופיצים מבזלת, המאפיינים את התרבות האֶשֶלית, תרבות פרהיסטורית מתקופת האבן הקדומה"ומכאן נעבור לעיתון המשוקץ "הארץ" המספר לנו בגיליונו מ20 בדצמבר 2004:"שרידים של לפחות 5 פילים מזן שנכחד מן העולם נמצאו בחפירות הצלה באתר חפירות פרה היסטורי סמוך לקיבוץ רבדים. במקום שככל הנראה שימש מחנה ציידים- לקטים נמצאו שרידי חיות נוספות"שש טונות בשר יכולות לספק את צרכיהם של אנשים רבים לפרק זמן לא מבוטל. כאשר כל השפע הזה מסופק על ידי בעל חיים אחד, המאמץ הכרוך בניצולו נראה משתלם במיוחד. לפני כחצי מיליון שנה הכירו תושבי האזור מקרוב בעלי חיים כאלה ואף נהנו לא פעם מבשרם.על כך מעידים שרידיהם של לפחות חמישה פילים מזן קדום, שנמצאו בחודשים האחרונים באתר חפירות פרה-היסטורי סמוך לקיבוץ רבדים במישור החוף הדרומי. הד"ר רבקה רבינוביץ', ארכיאוזואולוגית מהאוניברסיטה העברית, שהשתתפה בחפירה וחוקרת את שרידי בעלי החיים שנמצאו בה, אומרת כי עצמות כל הפילים השתייכו לזן "פיל ישר חט" - אחד מעשרות מיני פיליים שאכלסו בעבר את העולם ושמהם נותרו כיום מינים בודדים בלבד.הפיל ישר החט היה גדול כמעט פי שניים מהפיל האפריקאי המודרני. זן זה, שנכחד לפני כ-50 אלף שנה באירו-אסיה, נעלם כנראה מאזורנו לפני 300 אלף שנה. שרידים שלו נמצאו בכל מרחבי אירו-אסיה וגם בישראל, למשל באתר של גשר בנות יעקב. זן אחר של פיל קדום, סטגודון, שמקורו באסיה, נחשף בכמה אתרים (גשר בנות יעקב ועברון).ברבדים נמצאו שברי חטים, שיניים, חוליות, עצמות גפיים ועצמות אגן של פילים. חלק מהעצמות היו מרוסקות ולידן נמצאו מקבות ששימשו לשבירת העצמות לשם הפקת מוח עצם. על חלק מעצמות הפילים היו סימנים של שיני טורפים. לדברי רבינוביץ' לא ברור בשלב זה מי נהנה מבשר הפילים קודם - בני אדם או טורפים למיניהם"ברור כי שלומי אמוני ישראל לא יוכלו לסבול את דברי הכפירה הללו – פילים שנכחדו? בני אדם לפני 300,000 שנה? ואיפה היו אז היהודים? ובכן הפילים נכחדו באזורנו לפני מאות אלפי שנים, ואנו ממשיכים במעופנו על פני הזמן ומגיעים אל תקופת המקרא. האם נזכרים פילים בתנ"ך? למרבה הפלא, התשובה היא – בעקיפין כן:בספר מלכים מצינו " כִּֽי־אֳנִיֹּות לַמֶּלֶךְ הֹלְכֹות תַּרְשִׁישׁ עִם עַבְדֵי חוּרָם אַחַת לְשָׁלֹושׁ שָׁנִים תָּבֹואנָה ׀ אֳנִיֹּות תַּרְשִׁישׁ נֹֽשְׂאֹות זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹופִים וְתוּכִּיִּֽים׃" ותרגם יונתן – שנהב – שן דפיל. ואמנם בשפות קדומות כגון מצרית עתיקה – הַב או יַב פירושו פיל. אמור מאתה - שנהבים הם שיני פילים, ואלה נחשבו כידוע למוצרים יקרי ערך ביותר במזרח הקדום.על כך שרה אילנה רובינא בשיר "ספני שלמה המלך" ( מילים נתן אלתרמן, לחן – נעמי שמר)ובשובם באוניה לחצות ימים בההיא נושאת אוצרות כל ארץ ואיים.אלמוגים בה וזהב בה ובשמים בהשנהבים בה וקופים ותוכייםכדאי לציין אולי כי הכיתוב על רימון השנהב, שצילומו מובא להלן, שנחשב לשריד היחידי ממקדש שלמה אשר בירושלים והוצג בעבר במוזיאון ישראל בירושלים, נחשף על ידי חוקרי מוזיאון ישראל כמזויף

ובכן, מוצרי השנהב, המותרות שבהם סחר שלמה המלך עם חירם מלך צור, הוסיפו להיות נחלתם של עשירי ישראל, בעוד ההמונים שמתחת לקו העוני סובלים חרפת רעב: כולנו זוכרים בחלחלה את דברי התוכחה של הנביא עמוס כנגד "השֹכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" אלה היו ה"מושחתים נמאסתם" של ממלכת ישראל העתיקה, העשירים שנהנו מיבוא חפצי השנהב מן הממלכה הפניקית השכנה, בעלת בריתה של ממלכת ישראל. ודעו לכם קוראי היקרים, לא רק בחפצי כן היה מדובר כי אם גם בנשואי תערובת רחמנא ליצלן, ובעבודת הבעל, כנגדה יצאו נביאינו. אמור מעתה : לפיל היה חלק לא מבוטל בנפילתה של ממלכת ישראל, ובאבדנם של עשרת השבטים.

וממיטות השן של מושחתי שומרון , נדרים שוב למצרים אל אי הפילים אשר בנילוס – אלפנטינה (ביוונית ελεφάντινη) הוא אי הנמצא בנהר הנילוס בדרומה של מצרים, באזור אסואן (כיום הוא חלק מהעיר אסואן) . השם היווני של האי, אלפנטינה, כלומר "אי הפילים", הוא על-שם הסלעים דמויי-הפילים הנראים באי, או בשל סחר השנהב שהתנהל במקום. גם השם יב בשפת המקום משמעותו "פיל"; ומכאן כאמור לעיל, גם המלה העברית "שנהב", שן של הב. אי הפילים הלזה היה מוצב גבול חשוב בעידן העתיק בין ארץ מצרים לנוביה , הלא היא ארץ כוש המקראית.ביב התקיימה בסוף תקופת בית ראשון ובתקופת ממלכת פרס מושבה של שכירי חרב יהודים, שתפקידם היה לשמור על גבולה הדרומי של מצרים בעבור ממלכת פרס (שהתרעה כזכור מהודו ועד כוש) בראשות כנבוזי המלך, ולפני כן בעבור השלטון המצרי במקום. הקבוצה הזו של חיילים יהודיים, אשר חנו בעירם יב וסוונה, נשתקעה בסביבה נכרייה זו עוד לפני כיבוש מצרים על ידי פרס, לפי זה יש להניח, שקבוצת יהודים נידחים אלה בארץ מצרים חיו שם עשרות שנים לפני חורבן בית ראשון, ואולי עוד הרבה יותר מזה בהתאם לדברי הנביא ישעיה: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים", (כ"ז-י"ג). ושהו שם עד סוף שלטון ממלכת פרס באזור. היהודים הושפעו מהסביבה הנוכרית סביבם. הם קיימו חיי קהילה ייחודיים, עסקו במסחר, נשאו נשים שבחלקן היו נוכריות, חגגו חגים יהודיים ובעיקר הקפידו על חג הפסח. הם החליפו תכתובות עם השלטון הפרסי ועם הקהילה היהודית שבארץ ישראל, אם כי במשך תקופה מסוימת שרר מתח בין שתי הקהילות משום שבני קהילת יב בנו מקדש באי, מקדש שהיה מבוסס בסגנון בנייתו על המשכן ואולי אף המקדש אשר בירושלים. מדווח גם על סכסוכים עם הקהילה המצרית המקומית, שהקימה גם היא מקדש לאל המצרי ח'נום, שנחשב אחראי לעליית מי הנילוס. באחד הסכסוכים האלה החריבו המצרים את המקדש היהודי, והקהילה היהודית נאלצה לשקם את המקום.כותב ד"ר יגאל לוין, מהמחלקה למורשת ישראל במכללת יהודה ושומרון:" אין ספק, כי ההיבט המרתק ביותר של קהילה זו הוא קיומו של מקדש לאלוהי ישראל במקום. מבנה זה כונה "בית יהו" (הוזכר למעלה) וגם "בית מדבחא" ("בית המזבח"), ובו הקריבו קרבנות והקטירו קטורת. לפי המתואר, מידות מתחם המקדש היו 20x30 אמה, לכאורה כמקדש שלמה בירושלים (מל"א ו':ב), אף שכאן הכוונה כנראה למדות החצר, ולא למדות המבנה עצמו. קורות התקרה של המבנה נעשו עצי ארזים, וחמשת דלתותיו נעשו ברונזה. אפשר להניח, כי קירותיו נבנו לבני-בוץ, כמקובל בחלק זה של מצרים. לאחרונה גילתה משלחת ארכיאולוגית גרמנית, החופרת במקום מטעם הרשויות המצריות, חצר מרוצפת היטב, שלדעתם היא חצר המקדש היהודי. אלה סבורים כי המקדש דווקא דמה יותר לתכנית המשכן שבספר שמות מאשר למקדש שבירושלים. בכל אופן, מבנה זה עמד במרכז חיי הקהילה במשך דורות רבים.על נאמנותם של יהודי יב לעבודת אלוהי ישראל נתן ללמוד גם מתוך שמותיהם: רובם שמות "תיאופוריים" הכוללים מרכיב משם ההוי"ה: ענניה, ידניה, גמריה, מבטחיה, יהוישמע ועוד (שתי האחרונות הן נשים). אולם היו גם שמות אלים זרים: נראה שחלק מבני הקהילה עבדו גם אלים זרים. ידוע שהתושבים, לפחות חלקם, שמרו את השבת: באחד האוסטרקונים מספר אדם כי לא יוכל לשלוח משלוח כלשהו למחרת, כי יהיה זה יום השבת, וגם השם הפרטי "שבְּתַי" מופיע מספר פעמים בכתובים אלה.

האירוע הדתי החשוב ביותר עבור יהודים אלה היה חג הפסח. באוסטרקון אחד נשאל אחד היהודים, "אמת תעבדו פסחא"?, כלומר, "מתי תעשו את הפסח"? לא ברור אם הכוונה שהנמען היה טמא בזמן הרגיל, או שלא ידעו אם השנה תעובּר ויתוָסֵף חודש אדר שני. כמקובל, כלל החג גם הקרבת קרבן הפסח במקדש, וגם הימנעות מאכילת חמץ ומשתית שכר במשך שבוע ימים. במכתב משנת 419 לפנה"ס כותב אדם בשם חנניה אל יהודי יב, ומזכיר להם את חשיבות החג. מקובל על חוקרים רבים, שאותו חנניה אינו אלא אותו "חנני", אשר מונה לתפקיד "שר הבירה" של ירושלים על-ידי נחמיה (נחמיה ז':ב). אחרים סוברים שחנניה זה היה שליח מטעם מלך פרס או מטעם המקדש בירושלים. בשנת 410 פרצו כהני ח'נום למתחם המקדש היהודי והשביתו את קרבן הפסח. אפשר כי מה שעורר את זעמם של המצרים היה עצם המעמד, בו שחטו היהודים איל, בסמוך למקדשו של האל המצרי דמוי האיל. אבל מעבר לכך, יש לזכור את מהותו של חג המצות, כלומר מעמד חינוכי, בו מספרים אבות לבנים כיצד הביס אלוהי ישראל את אבותיהם של המצרים ועשה שפטים באלוהי מצרים. דבר זה ודאי לא נעם לכוהנים המצרים. ב- 407 שלחו יהודי יב אגרות אל הכהן בירושלים, אל בגוהי פחת (מושל) יהודה (השם עצמו הוא פרסי, אבל יתכן שהאיש היה יהודי), ואל שמעיה ודליה בני סנבלט פחת שומרון, וביקשו את התערבותם בסכסוך שפרץ בינם ובין כהני ח'נום. לפי ההסדר שסוכם, הותר ליהודים לשקם את המקדש, אולם צומצם שטח החצר לטובת הרחבת חצר מקדש ח'נום, והוסכם שהיהודים לא יקריבו יותר קרבנות במקום, אלא יסתפקו בהקטרת קטורת בלבד. בחג השבועות בשנה מאוחרת יותר, נערכה "מגבית" וכל אחד מבני הקהילה (וגם כשלשים נשים) תרמו שני שקלים לשיקום המקדש. לא ברור בדיוק מה עלה בגורלם של יהודי יב. בשנת 400 לפנה"ס מרדו המצרים והצליחו לגרש את השליטים הפרסים. התעודה האחרונה, שמוכרת לנו מיב, מתוארכת לשנת 399 לפנה"ס. נראה, כי היהודים ובני שאר העמים הזרים נחשבו ל"משתפי פעולה" עם השלטון הפרסי, ולכן גורשו, או לפחות איבדו את מעמדם והתפזרו. אם צודקים הארכיאולוגים בזיהוי חצר המבנה, נראה כי המקדש לא חרב הפעם, אלא הוסב שימושו לאורווה, אולי מתוך רצון מפורש לחלל אותו. בין כך ובין כך, בשלב זה נעלמת קהילת יהודי יב מעיני ההיסטוריה, והסתיים עוד פרק אחד מרתק בתולדות היחסים שבין ישראל ומצרים לאורך הדורות"יש טענה, שאמיתותה מוטלת בספק, כי בימי מנשה מלך יהודה, בנו של חזקיהו, הוברח ארון הברית מבית המקדש למצרים, למקום הנקרא באר הנשמות ומשם נלקח לאי יב. לפי גרסה זו המשיך הארון במסעו וכיום הוא נמצא ככל הנראה בתוך כנסיית גברתנו מרים מציון בעיר אקסום שבאתיופיה. ארון ברית ה' באי הפילים? זהו אכן קשר חזק בין הפיל, והבעיה היהודית...ככל הנראה היהודים חיו באי יב עד סוף השלטון הפרסי במקום, ולאחר מכן השתלבו בקהילה היהודית באלכסנדריה. לפי השערה אחרת מקורה של יהדות אתיופיה הוא בקהילה היהודית מימי הבית הראשון ביב.רק מעט ידוע על הקהילה במקום, ומה שידוע לנו נודע בעיקר מתוך מכתבי יב, שהם כארבעים פפירוסים, כעשר מגילות קלף וכשלוש מאות אוסטרקונים (מכתבים הכתובים על-גבי שברי חרס), שנתגלו במקום במאה ה-19. כתבים אלה כתובים בניב ארמי דרומי מיוחד למקום. רוב הכתבים עוסקים בעניינים כלכליים וחברתיים ומיעוטם דן במצבה הרוחני של הקהילה במקום.מאי הפילים, נפליג לנו אל ים התלמוד. מן המפורסמות היא שהמילה פיל בארמית היא פִּילָא. חז"ל שנהגו להתפלפל ולהעלות סברות רק על מנת לפסול אותם, הרגישו לעיתים שהם מגזימים, ולכן מי שמעלה פלפולים וסברות שאין להם כל יסוד, נקרא בלשון הגמרא (בבא מציעא ל"ח) מ מְעַיֵּל פִּילִא בְּקוּפָא דְּמַחְטָא (משחיל פיל בקוף המחט).במקום אחר , במסכת ברכות, שוב משתמשת הגמרא באותו דימוי ואומרת כי "לא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פִּילִא דְּעַיֵּל בְּקוּפָא דְּמַחְטָא, - לא מראים לו לאדם בחלומו לא דקל של זהב ולא פיל מושחל בקוף של מחט.חז"ל לא דבקו תמיד , בלשון המעטה, באותה המלצה שלא להשחיל פיל בקוף של מחט , ולפעמים עשו זאת בהתלהבות יתר. דוגמה לכך היא השאלה המרתקת המופיעה במסכת סוכות, האם מותר להשתמש בפיל (חי ומתנועע) כדופן של סוכה? הסברה נותנת, כך אומר לנו הרב יעקב אריאל בעיתון הצופה שדן לאחרונה בסוגיא חשובה זו[1], שלא היה תנא או אמורא שהשתמש למעשה בפיל כדופן לסוכתו, הן משום שחיה זו לא הייתה ברשותו, הן משום שקשה מאוד להחזיק פיל במקום אחד ללא תנועה שבוע שלם, והן משום צער בעלי חיים (אם כי מעיקר הדין, בהעדר פיתרון אחר, מותר להשתמש בבעלי חיים לצרכים אנושיים). הפיל, בגלל גודלו, שימש רק כדוגמא לדיון עקרוני, האם ניתן להעמיד דפנות לסוכה מחומרים לא יציבים, או כאלו שעמידתם תלויה בגורם נוסף. כידוע, שיטת הלימוד המקובלת בהלכה היא קיזואיסטית. דהיינו, שימוש בדוגמאות ע"מ להציג באמצעותן עקרונות מופשטים. מהדוגמא של בעלי חיים ניתן להקיש, למשל, בימינו לדפנות העשויות מחומרים מתנפחים. הפיל, בגלל גודלו המאפשר למלאות דופן סוכה, שימש כאב טיפוס לדיון בדופן כזו"ועוד עוסקת הגמרא בסוגיה המרתקת – כיצד קונים פיל (קידושין כה ב - כו א)ושוב מעיתון הצופה:"ההנחה הייתה שבהמה נקנית בהגבהה. התלמוד שואל: פיל במה יקנה? גם כאן, השאלה לא הייתה מעשית, כנראה. יותר מעשי היה לקנות פרות ושוורים. השימוש בדוגמת הפיל בא כדי להמחיש את חומרת הבעיה. שהרי אין מי שמסוגל להגביה יצור כה גדול. ועל כורחך צריכים אנו לומר שיש דרכי קנייה נוספות מלבד הגבהה. התלמוד מציע צורת הגבהה מותאמת לפיל, ע"י זמורות. התוספות מפרשים שהכוונה היא להצבת זמורות, הראויות לאכילה ע"י פיל,[2] מעל לראשו וכשהוא ינסה לקפוץ ע"מ להגיע אליהן הוא יגביה את עצמו. איני יודע אם פיל מסוגל לקפוץ בכלל. ואם דרך זו היא מעשית. אין זה מענייננו. השאלה היא עקרונית: האם קפיצה מהווה הגבהה, למרות שהקפיצה תהיה רגעית ביותר וסופו של הפיל לנחות מיד על הקרקע? וכמו כן יש כאן בעיה אחרת, נניח שהפיל הגביה את עצמו, אולם קניין ההגבהה חייב להיעשות ע"י הקונה ואילו הקונה פה לא הגביה בעצמו את הפיל אלא רק החזיק זמורות בידו וגרם לפיל להגביה את עצמו לשנייה אחת. האם יש להחשיב זאת כקניין הגבהה? ומה יהיה הדין כאשר הקונה השאיר את הזמורות תלויות באוויר והפיל קפץ אליהן, מבלי שהקונה גרם לו ישירות להגביה את עצמו, האם גם זאת תיחשב להגבהה או לא? הפיל אינו מעניין כלל את הלומד. מה שמעניין אותו הוא הדין, הסברה, העיקרון המשפטי. הפיל משמש כאן רק דוגמא."

כאן מוצא אני את עצמי מחויב לספר לכם בדיחה יהודית חבוטה ותפלה במיוחד:מעשה בגוי מגודל , אפריקני במוצאו ועל פי מראהו , שעמד לו אי שם ביריד ולידו פיל מגודל. ליד הגוי ניצב שלט האומר שמי שיצליח לגרום לפיל לקפוץ באוויר, יקבל ממנו 1000 זהובים – כאשר דמי ההשתתפות, 1 רובל. ימים רבים ניצב הפיל ביריד, ובירידים אחרים, ואיש לא הצליח לזכות בפרס. יום אחד הגיע ליריד ( יפה, ניחשתם נכון) יהודי צנום וכחוש, זקנו נאה ופאותיו מגודלות, ומבקש לקבל את הפרס. הגוי מגחך ואומר לו כי תחילה עליו לגרום לפיל לקפוץ באוויר. מייד שולף היהודי מצקלונו מקל גדול וחובט קשות, מלמטה, באשכיו של הפיל. הפיל נבהל מכאב והפתעה, ומנתר באוויר. הגוי משלם ליהודי 1000 זהובים ומחליט לחפש לעצמו פרנסה ראויה אחרת. מה עושים? ובכן מן המפורסמות היא העובדה , שפילים נדים בראשם מעלה מטה בעת שם הולכים, אולם לעולם לא נדים בראשם מימין לשמאל, ואף לא, משמאל לימין. תולה הגוי שלט ובו הוא מבטיח כי מי שיצליח לגרום לפיל לנוד בראשו משמאל לימין ומימן לשמאל , ללא שימוש במקלות, חבלים ושאר אמצעים אלימים, יקבל שוב פרס בסך 1000 רובלי זהב. שוב עומד הגוי בירידים, ושוב לא מליח איש לעמוד באתגר, והפרנסה מצויה בכיסו.חלפו שנים וליריד נקלע ( איך ניחשתם?) היהודי מחלקה הראשון של הבדיחה. הוא ניגש אל הגוי ומייד מבקש שישלם לו. "הא" מגחך שומר הפיל "הפעם לא תצליח לעמוד באתגר"."קלי קלות" אומר היהודי שוקל את דמי ההשתתפות לידי מפעיל הפיל, ולוחש משהו באוזנו של הפיל. הפיל נד בראשו, מעלה מטה."אתה רואה?" צוהל הגוי "לא הצליח לך!" . "אל יתהלל..." עונה גיבורנו , נפנה ולוחש שוב באוזני הפיל. מיד נד הפיל בראשו משמאל לימין ומימן לשמאל, בתנועות נמרצות.הגוי, תמה ומשתומם על ששוב נכשל שואל את היהודי" איך זה הצלחת גם הפעם?"פשוט, עונה היהודי, "ראשית שאלתי את הפיל אם הוא זוכר אותי, והפיל השיב בחיוב, אחר כך שאלתי אותו אם הוא רוצה שאעשה לו את זה עוד פעם?.."נחזור לגמרא ולמאמרו של הרב יעקב אריאל:"מהו כלי? במקום אחר (ב"ב כב א) דן התלמוד בפיל שבלע כפיפה מצרית (=סלסילה עשויה מנצרים). לדעת התוספות, השאלה היא, האם פיל שבלע נצרים והסלסילה נוצרה במעיו מאליה, האם היא מקבלת טומאה או לא? כלומר האם סלילה כזו נחשבת לכלי? לדעת רש"י, השאלה היא ,האם נצרים שנבלעו ע"י בעל חיים הפכו לגללים? גם כאן התופעה, לפירושם של התוספות, אינה מציאותית, אולם השאלות הן עקרוניות ויש להן השלכות מעשיות רבות (במקום אחר דן כותב שורות אלו בשאלה של שימוש בפסח בזבל בעלי חיים המכיל בתוכו גרעיני תבואה, האם הם הפכו לגללים ואינם נחשבים לחמץ? ההקשר של שאלת הפיל שבלע כפיפה מצרית נוגע אף הוא לדיוננו. וזה סיפור המעשה (בתרגום חופשי): רב דימי מנהרדעא הביא גרוגרות בספינה, אמר לו ריש גלותא לרבא: צא ובדוק אותו, אם צורבא מרבנן[3] הוא נקדים את מכירת סחורתו לפני אחרים (ע"מ שיוכל לחזור מיד לתלמודו) . א"ל רבא לרב אדא בר אבא: צא ותהה על קנקנו. הלך ושאלו : פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי[4], מהו? לא הייתה לרב דימי תשובה... לא אפשרו לו להקדים את מכירת סחורתו והפסיד את גרוגרותיו. המשך המעשה היה שרב דימי האשים את בוחניו באונאה, ולבסוף גם מת, כנראה מרוב צער. כל אחד מהחכמים ראה את עצמו אשם בגרימת מותו. הרי לנו גם לקח מוסרי. ואכן יש לשאול מה ראו רבא ורב אדא בר אבא לבדוק את רב דימי דווקא בשאלה לא מעשית מסוג זה של פיל שבלע כפיפה? הם סברו כנראה שמבחנו האמיתי של תלמיד חכם הוא אם הוא יודע להפשיט את המוחש ע"מ להגיע אל הנקודה העקרונית. אם היה המדובר באדם פשוט היה פוטר את השואל בקש, שאלה זו אינה מעשית ואין טעם לטפל בה. ובכל זאת ייתכן שהחכמים הפיקו לקח מוסרי מהתוצאה הטראגית ולא דרשו יותר מחכם ידיעה כה חודרת ומקיפה. אך ההנחה העקרונית במקומה עומדת, לימוד תורה מחייב רמה גבוהה של הפשטה. העיסוק בנושאים לא שגרתיים הוא אמצעי לכך."עד כאן, הפיל בהלכה.יתכן כמובן שבעקבות קריאת מאמרי זה תחלמו הלילה על פיל. אם כך יקרה – אשריכם וטוב לכם, שכן במקורותינו (מסכת ברכות) נאמר :" הרואה פיל בחלום פלאות נעשה לו", ויש המרחיבין זאת ומסבירים כי :הרואה פיל בחלומו – פלא נעשה לו.פילים – פלאי פלאים.רכב על פיל – גדולה יגיד.הרג פיל – מלך גדול ימות באותה מדינה.רכב על פיל – לא טוב לו.ונסיים, חברים, בשאלה "איך עושה פיל?" איך עושה פיל - קוראים יקרים שלי?"אמר ר´ יוחנן: היו כולם נותנין קולם והיה מרעיד כל העולם כולו - שור גועה, אריה שואג, איל צוהל, נמר צורח, כבש חונב, זאב זורד, צבי מפרט, דוב מנמנם, חמור מבריס,פיל נוהם, ראם מצלצל, גרפית מלבלב, אדם מרנן, שר מזמר". ('בית מדרש', אהרון יעללניק)

קישורים:

נמצאו שרידי פילים ברבדים – הארץ, דצמבר 2004

חג הפסח אצל יהודי יב - יהודה לייב גירשט

הפיל וההלכה היהודית – מאמרו של הרב יעקב אריאל

דיון נרחב בשאלת הרואה פיל מעויל בקוף של מחט בחלומו

פירוש חלומות על פי חוכמת ישראל

פילי פילים – תערוכה במוזיאון ישראל

[1] הצופה, 10 לנובמבר 2006 – הפיל וההלכה היהודית[2] פירוש אחר - דעה אחת המובאת בגמרא היא שהקניין נעשה ע"י "חבילי זמורות": הפיל מובל למקום שבו יעלה על ערמה של עצים, ועל ידי הליכתו הוא מורם מהקרקע ונקנה בהגבהה. רש"י בקידושין מדגיש שאם ערמת העצים לא תהיה בגובה של ג' טפחים לפחות לא יחול קניין. תוספות בקידושין מביאים את דעת רבנו תם שחולק ואינו מצריך ג' טפחים.[3] תלמיד חכם גדול[4] פלט אותה דרך פי הטבעת

תגובות

שגיאות כתיב בתוך הכתבה

הכתבה של רמי נוידרפר על הפיל והבעייה היהודית מאלפת. קראתי בעיון, לפני צאתנו מחר לביקור בגן החיות התנ"כי עם נכדיי.

לצערי, פזורות לאורך הכתבה שגיאות כתיב, שבהגהה די בסיסית היו באות בקלות על תיקונן.

איך ניתן לטפל בזה?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר