אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היום לפני 84 שנה מסע מקוון אל ימים רחוקים


התמונה של רמי נוידרפר

חסד עשה בית הספרים הלאומי בסיימו להעלות אל אור האינטרנט את מאגר העיתונות העברית ההיסטורית, עם העלאת העיתונים ''הצבי'', ''האור'' ו''השקפה'', בעריכתם של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה ובני משפחתו.

כעת, נגישים לציבור 2,534 גיליונות (למעלה מ-12 אלף עמודים) של העיתונים הללו. לצד ''הצבי'', קיימים במאגר עיתונים נוספים: ''חבצלת'', ''הלבנון'', ''המגיד'', ''המליץ'' ו''הצפירה''. הבה ונתבונן בידיעה אחת קטנה שגזרתי מעיתון "האור" שקודם נקרא גם "הצבי" ו"השקפה" וכך כותב בית הספרים הלאומי: "הצבי" היה עיתון עברי בעריכת אליעזר בן יהודה שיצא לאור בירושלים בין 1884 ל- 1914, עיתים כשבועון עיתים כדו שבועון ועיתים כיומון. מאוקטובר 1890 עד מאי 1893 יצא בשם "האור" ומעליו נכתב "הוספה להצבי", אבל היה זה למעשה ניסיון לשנות את שם העיתון במסגרת הרישיון מהשלטונות שהיה על שם "הצבי" (רשיון של יצחק הירשנזון). ממאי 1893 עד אפריל 1901 הופיע העיתון שוב בשם "הצבי". בין השנים 1902 ו- 1908 חלה הפסקה בהוצאת העיתון ובמקומו יצא לאור העיתון "השקפה" (בן יהודה הוציא עיתון נפרד בשם זה המיועד ליהודי חו"ל בשנים 1896-1900). החלפת השם נעוצה כנראה בקשיים שנתקל העורך בן יהודה הן עם הצנזורה התורכית והן עם הצנזורה הרוסית שלא התירה לעיתים את הכנסתו לרוסיה. בספטמבר 1908 חזר העיתון להופיע בשם "הצבי" עד אוקטובר 1910, אז החליף את שמו שוב ל"האור".ובכן, השנה היא שנת 1912, התאריך, 17 לאוקטובר - היום לפני 84 שנה. המקום, ירושלים, עיר נידחת באימפריה העות'מאנית הגדולה.הכותרת הראשית של העיתון מוקדשת לפטירתה ללא עת מ"קדחת הלידה" של שולמית רופין, אשתו של הד"ר רופין, אשר כל ילד (ב1912) ידע כי הוא הד"ר ארתור רופין, ראש המשרד הארץ-ישראלי. בן-יהודה מפליג בשבח המנוחה, שהייתה "נגינית וזמרית מאד" (נגינית- מוזיקלית – חידוש של בן –יהודה שלא נקלט, כרבים אחרים). לא נתבונן בידיעה זו.גם חדשות החוץ של אותו יום היו מסעירות למדי. היו אלה ימיה הראשונים של מלחמת הבלקן הראשונה, מלחמה שבה הכריזו מדינות הבלקן הנוצריות – בולגריה, מונטנגרו, יוון וסרביה מלחמה על האימפריה העות'מאנית המתפוררת, על מנת לשחרר את מקדוניה הנוצרית מעול הכיבוש המוסלמי. העיתון מספר לקוראיו על "תלגרמים חמורים" שהתקבלו מקושטא ( הלא היא איסטנבול של ימינו) המספרים על אולטימטום בולגרי ל"שער העליון" (ממשלת הסולטן העות'מאני) בדבר מקדוניה. אולטימטום זה הדרדר באתם ימים ממש למלחמה, שבה נוצחו הטורקים, מלחמה שהייתה מעין מבוא למלחמת העולם הראשונה שפרצה פחות משנתיים לאחר מכן. גם בחדשות מרתקות אלה לא נשים עינינו.גזרתי מן העיתון ידיעה אחת קטנה (בעצם שתיים) העוסקת בהתפתחות המושבות היהודיות בארץ ישראל – בשלהי השלטון העות'מני.

ובכן – ידיעה חשובה מאד! הפחה הטורקי אישר את תוצאות הבחירות להעירייה המשותפת ( היום היינו אומרים – ועד המושבה) של המושבות ראשון לציון ונס ציונה – (הלא היא ואדי חנין) , בראש הוועד המכונה באופטימיות רבה על יד בן יהודה בשם "עירייה" ( נדמה לי שחידש מילה זו) נבחר ד. חביב, וחברים בו ה"ה מ. מאירוביץ', צלאליאחין, ולנדו מנס ציונה.בידיעה אחרת באותו הקשר מספר העיתון על כי "נגמר הדרך" המוליך מן המושבה פתח תקווה למושבה כפר סבה וכי הדרך הזה עובר באדמות אבן קישק.שמחה גדולה שמח בן יהודה על הצעד החשוב הזה בהתפתחות היישוב העברי בארץ, ומציין כי עשרות מבני עמנו, נרגשים ונפעמים ממינוי ראש הועד פנו אל הפחה הטורקי בבקשה להתעת'מן – לקבל אזרחות עות'מאנית, במקום האזרחויות האירופיות בהן החזיקן רוב יהודי הארץ בתקופה ההיא.הבה ונתחקה אחרי האישים הנכבדים המזכרים בידיעה. לא עשיתי כאן מחקר היסטורי כלשהו, ולא עיינתי במקורות כתובים, אלא דליתי את המעט שבמעט ( מעט המחזיק את המרובה ופותח פתח לבדיקות נוספות) על אודות הפרסונות הנכבדות של ועד מושבה.ובכן – מי היה ד. חביב? ד. חביב – הלא הוא דב לובמן חביב, היה אכן ראש הוועד הראשון , וגם, תפקיד לא פחות חשוב בימים הרחוקים ההם, ראש ועד ההורים של המושבה. מסיבה זו, זכה חביב ונקרא על שמובית הספר העברי הראשון – הלא הוא בית ספר "חביב" הקיים עד עצם היום הזה!על בית הספר חביב מסופר באתר "שביל הראשונים" של עיריית ראשון לציון לאמור :"בית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם. נוסד בשנת תרמ"ו (1886). נקרא על שם דב חביב (לובמן), עסקן ציבור, אשר כיהן שנים רבות כראש ועד ההורים של ביה"ס וכראש ועד המושבה. בית הספר נוהל לראשונה ע"י מרדכי לובמן, פקיד הברון, אשר ערך תוכנית לימודים מסודרת שכללה לימודי יהדות וספרות ומדעים מדוייקים.

המורים: דוד יודילוביץ', ישראל בלקינד, יוסף ויתקין, ד"ר מטמן-כהן, יצחק גולני, מאיר שיף, אהרון קרון, ורבים נוספים, לימדו, עברית בעברית, וכן את כל המקצועות, בהשפעתו ובהדרכתו של אליעזר בן-יהודה "אבי תחיית הלשון העברית". ספרי הלימוד הראשונים בשפה העברית, בכל המקצועות, נכתבו ע"י מורי ביה"ס בראשון-לציון."מ. מאירוביץ' הלא הוא מנשה מאירוביץ' היה מאנשי ביל"ו, שהגיע לבסוף למושבה ראשון לציון.כנראה שהאריך ימים מאד כי הוא ידוע במיתולוגיה הראשונית בשם "אחרון הביל"ויים", ולקוראינו הצעירים נרמוז כי לא מדובר כאן בדרינק האחרון לפני החמרמרת באיזו אפטר פארטי עתירת אקסטזי, אלא במשהו אחר לגמרי. מאירוביץ' היה איש רב פעלים ונודע בזכות היותו אחד מראשוני מגדלי המשי בארץ ישראלגם על שמו של מאירוביץ' הנ"ל קרוי בית ספר – חטיבת הביניים "אחרון הביל"ויים" בראשל"צ.מנשה בן צבי מאירוביץ נולד בעיר ניקוליב בחודש תמוז שנת 1860.בגיל שמונה עם המעבר לאודיסה, החל לטעום לראשונה את טעמה של הלשון העברית. עם תום לימודיו בביה"ס הריאלי באודיסה, התקבל לביה"ס הגבוה לחקלאות.פרעות ביהודים בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, חוללו מהפיכה בנפשו של מנשה מאירוביץ ומאז התמסר לבני עמו. מאירוביץ הצטרף לאגודת ביל"ו – בית יעקב לכו ונלכה, והיה בין הראשונים שעלו לארץ.בארץ השתתף מאירוביץ בכל העיתונים, נבחר למועצת היקבים הראשונה ליקבי ראשון לציון וזכרון יעקב וזכה באות הצטיינות מידי הנציב העליון הראשון – הרברט סמואל בעד עבודתו לטובת הארץ.בסבלנות רבה, בחריצות ובמרץ פעל מנשה מאירוביץ רוב שנותיו בראשון לציון. בימי כהונתו האחרונים כ"ראש הועד" הצליח מאוד לשפר את החיים הציבוריים במושבה ראשון לציון.מנשה מאירוביץ היה הבילויי היחיד שזכה לראות בתקומתה של מדינת ישראל, הוא נפטר ב- 9 ביולי 1949, ונקבר בראשון לציון. בן שמונים ותשע היה במותו.ושוב נחלץ האינטרנט לעזרנו ומביא לנומעשה נאה במנשה הנ"ל – כיצד הרהיב לעמוד בפני הפחה האכזר – ג'מאל פחה – ממנהיגי הטורקים הצעירים הזכור לדראון עולם על חלקו בשואה הארמנית, על מנת לאפשר את חזרתו לארץ ישראל של אחד בן-זאב, יהודי ש"נתקע" במצרים עם פרוץ קרבות מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914.

ומעשה שהיה כך היה: "באחד הימים, בשנת 1915, הגיע ג'מל פחה לביקור רשמי בראשון לציון.ועד המושבה ערך לו קבלת פנים נלהבת, ילדי בית הספר קיבלו את האורח בפרחים ובשירה. בין ילדי הגן נמצאה ביתו הצעירה של בן זאב, חגית. הילדה הייתה יפיפייה בעלת ראש זהוב מתולתל. היא עשתה רושם רב על האורח שליטף את שיערה וביקש ממנה שתשיר לו עוד ועוד. ג'מאל שאל את מנשה מאירוביץ - מי הילדה? וזה ענה לו למי היא שייכת. אמה של הילדה, בלה-גיטה , עמדה לא הרחק ושמה לב להתעניינותו של הפחה המפורסם בביתה, ובמוחה הבזיק רעיון: היא תנצל את התעניינותו לצורך שחרור בעלה ממצרים.שעת הצהריים, הקהל התפזר לביתו, האורח הוזמן לסעוד על שולחן בית הפקידות במקום, באותה עת אספה בלה-גיטה את בנותיה וגילתה להן את סודה: לאחר ארוחת הצהריים נלך לבקש מהפחה את אבא שלנו.את שלוש בנותיה היפות ביותר (את חגית זהובת השיער, את רות- שחורת העיניים ואת עדלאידה) שלחה בלה-גיטה שיתחננו על גורל אביהן לפני הפחה בבית הפקידות, כאשר הפחה ופמלייתו עמדו לצאת מהאולם, נתקלו עיניו בשלוש הבנות. הפחה שאל במה העניין, קרא להן לאולם, הושיב את חגית על ברכיו ושאל אותה בערבית: "מה רצונך?" אותה עת התחילו עיניה זולגות דמעות, והפחה שאל אותה בחיבה: "מה המים האלה שיורדים מעינייך?"כל שלוש הבנות ענו במקהלה: "אנו רוצות את אבא שלנו!" הפחה ביקש ממזכירו עט ונייר, הפציר בבנות שתחדלנה לבכות, בהבטיחו שהנה הוא ממליץ לאפשר לאביהן לשוב ארצה. הפחה, שדמויות ילדיו אשר נשארו ללא אב עמדו מול עיניו, היה נרגש ביותר.כאשר מנשה מאירוביץ שאלו: "כמה ילדים יש לך?" לא יכול היה הפחה להוציא הגה מפיו וענה בהרמת אצבעות ידיו: חמש.כאשר קרבה האוניה ליפו, ובן זאב ירד לחוף, אצו ובאו אליו ה"כבשים" משרתי הקצונה הגבוהה – על מדיהם הססגוניים, הצדיעו לפניו ונטלו מזוודותיו, כאילו היה איזו אישיות חשובה שהפחה חפץ ביקרה.כעבור שנה, בעת ביקור נוסף של פחה בראשון לציון, היה בן זאב בין מקבלי פניו. הוא הודה לפחה על שאיפשר לו להתאחד עם משפחתו והפחה העיר בחיוך לבן זאב: "יש לך בנות יפות…"מנשה מאירוביץ', האריך ימים עד שנת 1949 והיה היחיד מקרב הביל"ויים שזכה לחזות בהכרזת המדינה.ומיהו צלאליחין? היום היינו כותבים "צלליכין" שאת הביוגרפיה שלו ניתן גם כן למצוא ברשת. בסגנון ארכי משהו מספרים לנו צאצאיו על יהודה (אידל) צלליכין,אם תרצו, תוכלו לדלג על הפסקאות הבאות, אולם אז תחמיצו את הסיבה מדוע כונה בפי כל "אנא מן הון" וכיצד הביא צלליכין לראשון את זוג החתולים העברי הראשון:

"נולד בשקלוב, פלך מוהילב ע"נ דנייפר, רוסיה, ג' תשרי תרכ"ב לאביו ר' משה הדיין, ממשפחת רבנים. למד ב"הדר" ובישיבה. יצא בבחרותו למוסקבה והצטרף לתנועת ביל"ו, וכשהגיע תורו של מנחם אוסישקין לעלות ארצה לפי הסידור המקובל בתנועה, וויתר זמנית על זכותו ויהודה צלליכין עלה במקומו באניה "לזרוב" יחד עם חיים (לאחר זמן ד"ר לרפואה) חיסין ועוד ארבעה חברים.ביום כ"ו אב תרמ"ב הגיע לחוף יפו. ה"תזכרה) “מין נייר טורקי כעין פספורט) שלו לא היתה בסדר. שלח אליו ישראל בלקינד בידי שליח מיוחד "נפוס" (תעודת לידה טורקית) ושליח זה לימדהו לענות על כל שאלה של פקידי החוף: "אנא מן הון" (אני מכאן, בן המקום). בהשמעת תשובה מטופשת זו על כל שאלה ושאלה נהדף מאיש לאיש בבקורת החוף עד שנהדף מבית המכס החוצה אל הרחוב, - ומאז דבק בו הכינוי "אנא מן הון" למשך שנים רבות. מיפו יצא מיד לעבודה במקוה ישראל עם חבריו והתגוררו בבית שבפרדס אנטון איוב שליד כביש ירושלים. חלה כשגרון קשה ובהשתדלות חבריו, שהשיגו הלואה להוצאות ריפויו. נשלח להתרפא בחמי טבריה, וכשחזר משם כבר היתה חבורתו בראשון לציון והלך להצטרף אליה. בלכתו שמה הביא אתו את זוג-החתולים הראשון אל המושבה החדשה למגן מפני עכברי-שדה ועכברי-בית העלולים לגרום נזקים.בגלל חולשתו אחרי המחלה העסיקוהו בטיפול בפרדות של קבוצת הבילויים. פעם, בהשקאת הפרדות ליד הבאר, שסידורי השאיבה ממנה היו פרימיטיביים, התמוטטה מערכת השאיבה ומוט ברזל נפל עליו. בדרך נס לא נפל אל הבאר העמוקה, אך רגלו נשברה, ואחרי שנתרפא אמרה הפקידות של הבארון רוטשילד למנותו למורה, אבל הוא סירב להתחמק למקצוע זה ודבק בחקלאות, ובה הצטיין כאחד מטובי האכרים השקדנים והמצליחים ביותר, שמשקו היה למופת.בשנת תרמ"ד נשא לאשה את הבילויית חסיה בנינסון, אחותו של החובב-ציון הנודע יהושע דב בנינסון ממינסק.שניהם עבדו בשקידה בכל ענפי המשק, ואף בזמן בולמוס הגפנים היה בביתם לחם, חלב, ביצים וירקות מתנובת משקם ועמלם. ביתם היה פתוח תמיד לאורחים ולעוברי-דרך, ללינה ולסעודה, כמנהג אברהם אבינו בשעתו. גמלו חסדים לא רק בממון, אלא גם בסעד ועצה ובדברים פעוטים המצטרפים לחשבון גדול של מעשי חסד. דוד גדול של מים חמים בביתם סיפק תמיד רותחים לשתית תה לנצרכים בכל הסביבה, ובתנורם הגדול הוטמן החמין לשבת בשביל רבים, ופעמים רבות מצאו המטמינים בכליהם הוספות על מה שהכניסו בהם, כי לפני הכנסת הכלים אל התנור היו ר' יהודה ואשתו בודקים בהם, ואם היו סבורים שארוחתו של אחד ה"לקוחות" תהיה דלה ביותר, היו משלימים לו משלהם בלי ידיעתו בשר, שעועית או תפוחי-אדמה.עוד בזמן הראשון למד לדבר ערבית על בוריה ורכש את הנתינות העותומנית, ותודות לכך נרשמו על שמו קרקעות רבות, כגון: בן-שמן, רוחמה, נחלת-יהודה ועוד. הוא אחד מחמשת הראשונים, שביזמת עצמם הציעו לבארון להתחיל בתשלומי הכספים שקיבלו ממנו לביסוס המשק, כדי שבגמירת התשלומים יהיו בעלים עצמאים למשקיהם תוך עבודה התמחה בהבחנה בטיב קרקעות, ולפני קנית קרקעות היו רבים מבקשים את עצתו. (גם יהושע חנקין שאל לעצתו כשגאל את קרקעות רחובות וחדרהׂ)במשך הזמן הצליח בעבודה שקדנית להרחיב את רכושו הקרקעי. היו לו שדות, כרמים ופרדסים בראשון לציון, רחובות וגדרה ואף בתקופת המכוניות היה ממשיך ברכיבה על חמורו מנחלה לנחלה בין המושבות הנ"ל.התרחק מן הגבאות והצבוריות, (אם כי במשך זמן-מה נשא מין תואר "רב מטעם" ממונה על-ידי השלטון הטורקי על יהודי המושבה, בהיותו בה הנתין הטורקי היחידי הבא בחשבון), אך לשני מוסדות התמסר ביסודם ובניהולם כיושב-ראש שלהם, והם: קופה חקלאית בראשון לציון והקופה ההדדית לביטוח בהמות.נכדיו ונכדותיו היו מטובי המתנדבים לנוטרות ולצבא במלחמת-העולם השנית. " (כך במקור)נפטר בראשון לציון, תש"אומי נותר לנו? לנדו מנס ציונה? גם כן יניב הגוגל חיש קל את התוצאות המקווות. מתוך הספר "שאו נס ציונה" של אבנר כהנוב הבאנו אתהשורות הבאות:דוד לנדו (1889)

"בעיירתו היה תלמיד ישיבה מצטיין, אך כשגדל נתפס להשכלה ולציונות. למד וסיים הוראת עברית. היה מראשוני הצעירים והדוברים בתנועת ביל"ו, אשר לא רק קרא "לכו ונלכה", אלא הלך בעצמו עם הקבוצה הראשונה שעלתה לגדרה כדי להגשים את האידיאל הציוני שלו.בדרכו מדי פעם לגדרה, חנה בוואדי אל חנין. התאהב במקום ובאנשים המיוחדים שבו. אנשי חופש ויוזמה פרטית. המקימים את ביתם ומשפחתם ברוח אמונתם וללא פטרונות של הברון או אגודה ציונית. באחת החניות מצא עבודה במקום ודבק בו. עיניו היו נשואות לחלקה משלו. כדרכם של הראשונים, היה פועל שכיר יום אצל אחרים, ובערבים ובלילות נוטע ומטפח נחלתו.עם היבחר "הוועד הראשון" בוואדי אל חנין, התמנה מזכירו, תפקיד שנשא בו בהתנדבות שנים רבות. כתב ידו המסולסל, בעברית משכילה, ממלא עשרות רבות של דפי ספרי הפרוטוקולים של ועד המושבה. פרטיכלים המלמדים על הנהגתה והווי החיים בימי הבראשית והראשונות. נבחר כנציג הישוב לקונגרס הציוני השני ולקח בו חלק בדיוניו. היה מעורה בעסקי הציבור במקום ובישוב. אך העדיף את תפקיד האיש החכם, היועץ שמאחורי הפרגוד. המכוון את המנהיגות המקומית בעצתו. ניתן למצוא את עצתו מאחורי כל עשייה ופיתוח במקום. כמשכיל ואיש מעשה בחקלאות, צפה את משבר גפן היין והעדיף את הפרדס על פני הכרם. נחשב למצליחן מבחינה כלכלית. משנתו לאלה שבאו לשאול בעצתו היתה, "מכל לירה שאתה מרוויח, תוציא תשעים וחמישה גרוש. ואת היתר תשקיע בחיסכון. לעולם אל תוציא גרוש מעבר למה שהרווחת, ורחק מן הריבית". כך נהג בעצמו ולימים היה אחד מעשירי המושבה. נהג לפי הכלל, ביתי ומשפחתי מבצרי. את פעילותו הציבורית וקשריו יזם וניהל מתוך דלת אמותיו ובהצנע לכת. איש נינוח ודברי חכמתו בנחת נאמרו.נשא לאשה את זלדה לבית בוקסר. הואיל וחשוך ילדים היה, הועיד את ביתו הגדול והיפה בצוואתו, להיות "בית הכנסת אורחים" במושבה, ואת פרדסיו והכרם הועיד לתקציב הפעלת הבית שישא וינציח את זכר דוד וזלדה לנדו. נפטר בשיבה טובה ונקבר בבית העלמין בנס ציונה מושבתו בשנת ת"ש, 1940. דוד לנדו היה חלוץ של משפחה ענפה שבאה לנס ציונה. אליו ובעקבותיו הגיעו הוריו אסתר ומרדכי סלוביס. אחיותיו שפרה (פלדמן) ובילה (שפירא), אחיו שמואל סלוביס, סולובי, וחלופ ומשפחותיהם."עוד נשוב לעיתוני הימים ההם ונתבשם מן העברית הראשונית, מתום הלב ומאומץ ליבם של הראשונים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר