אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מזרח תיכון ישן - ממלכת ירושלים


כולנו או כמעט כולנו יודעים שמדינת ישראל אינה ה"נטע הזר" הראשון במזרח התיכון המוסלמי. לפני כמה מאות שנים התקיימה בגבולות דומים לאלה של ישראל ישות אחרת, שגם מזכירה במספר מובנים את המדינה שלנו. ישות זו היא ממלכת הצלבנים.

הרקע למסע הצלב הראשון

לקראת סוף המילניום הראשון לספירה הסתיים באירופה פרק ארוך של נדידות עמים וחוסר יציבות שנמשך מרגע התמוטטות האימפריה הרומית במערב. בתקופה זו גם נקבעו והתייצבו במידה רבה הגבולות האתניים במרבית שטחה של אירופה ולקראת סופה נרשם גם רצף הצלחות של המיסיון הנוצרי. בחג המולד של שנת 1000 אישטוואן הראשון (סטפן), מלך הונגריה התנצר בטקס ראוותני והוכתר מחדש בידי שליח האפיפיור סילבסטר השני,קצת קודם לכן התנצרו מישקו ה-i, מלך פולין (967), וואצ'סלאב ה-i מבוהמיה (929). עד אמצע המאה ה-11 התנצרו גם מלכי שבדיה דנמרק ושליטי איסלנד. ולדימיר ה-i , נסיך קייב, התנצר בנוסח אורתודוכסי ב-988 לסה"נ. עד 1015התנצרו מרבית הנסיכויות הרוסיות. כך לקראת שנת 1050 הייתה אירופה נוצרית כמעט כולה למעט אזורים בסקנדינביה, ליטא וביערות הצפון מזרח, שנותרו עדיין פאגאניים וספרד, שהייתה נתונה תחת שלטון מוסלמי. החל משנת 1000 לסה"נ אולי בין היתר גם בגלל האווירה האפוקליפטית שהושרתה במערב אירופה לרגל חגיגות המילניום הראשון במאמצי הכמורה ומסדרי הנזירים חלה עלייה דרמטית הן בהשפעתה של הכנסייה הקתולית על כלל האוכלוסייה בהיבטים של חיי היום יום והן במעורבותה בחייה הפוליטיים של אירופה. הדבר התבטא בגדילה משמעותית בהיקף התרומות לכנסייה ועליה ניכרת במספר הכמרים והנזירים. במהלך המאה ה-11 נבנו עשרות קתדראלות פאר ברחבי אירופה, חלקן הפכו למרכזי עליה לרגל המוניים. הכנסייה הקתולית נהנתה מאוטונומיה מנהלתית וכלכלית לא מוגבלת, יתר על כן, כל שליט אירופאי נזקק ללגיטימציה של הכנסייה לשלטונו. ובנוסף על כך אדמות המנזרים היוו נתח נכבד מכלל השטח הראוי לעיבוד חקלאי (בצרפת עד כ-30%). עד מהרה הפכה התעצמותה של הכנסייה לנטל כבד על שליטיה החילוניים של אירופה ועל מעמד האצולה בכללותו. השיטה הפיאודלית דרשה חלוקה בלתי פוסקת של אחוזות והביאה בסופו של דבר למחסור באדמה, כאשר שטחים עצומים, שהיו בבעלות המנזרים והכמורה הבכירההיו מחוץ לתחום. מצוקה זו הייתה קריטית במיוחד באזורים המפותחים יותר כגון פרובאנס, נורמנדי, פלנדריה ולורן.

שם נוצרה שכבה חדשה של "אבירים נודדים", אצילים שלא יכלו להתפרנס מאחוזותיהם הזעירות או שלא היו להם אחוזות כלל. אלה הציעו את חרבם לכל בעל ממון ותרמו לאי יציבות פוליטית של רצף מלחמות פיאודליות שנמשך כמעט עד סוף ימי הביניים. כיבוש אנגליה הסקסונית בעלת שכבת אצולה קטנה יחסית בידי הנורמנים ב-1066 נתן פתרון חלקי כאשר אצילים צרפתיים ופלמיים רבים קיבלו אדמות בעברה השני של תעלת לה-מאנש, אך לא היה די בכך. הסכסוך בין השלטונות החילוניים לכנסייה היה בלתי נמנע והוא פרץ בסופו של דבר בצורה גלויה במלחמת האינבסטיטורה ומאוחר יותר התבטא גם במאבק הקיסר פרידריך ברברוסה עם ערי איטליה. גרגוריוס ה-vii היה האפיפיור הראשון שנאלץ להתמודד עם אי שביעות רצון גלויה של השלטון החילוני כאשר הקיסר הגרמני הצעיר היינריך ה-iv סירב להכיר בזכותו הבלעדית למנות בישופים. הסכסוך התפתח להטלת חרם על היינריך ותקרית קנוסה המפורסמת בינואר 1077 שהסתיימה לכאורה בניצחונו של האפיפיור. אמנם היינריך לא וויתר, פלש ל-רומא והביא להדחת גרגוריוס ומינוי קלמנט ה-iii ה"אנטי-אפיפיור" ב-1084. גרגוריוס נאלץ לצאת לגלות ומת בטירת סאלרנו ב -1085. קלמנט ה-iii נשאר דמות מפתח ברומא בתור "האפיפיור של היינריך ה-iv" ועם קיומו בשטח נאלץ להתמודד יוזם מסעי הצלב, אורבנוס ה-ii שנבחר לאחר כהונה קצרה של ויקטור ה-iii. אורבנוס למד כמעט על בשרוכמה קשה ומסוכן להסתכסך עם אצילי גרמניה וצרפת.אפשר להניח שרעיון גאולת הקבר הקדוש עלה בראשו זמן רב לפני שהפך להיות אפיפיור. הרעיון עצמו לא היה חדש והועלה כמה וכמה פעמים על ידי אנשי דת נוצריים קתוליים ואורתודוכסיים בפרט על ידי קודמו בתפקיד של אורבנוס ויקטור ה-iii. הצטרפו לזה גם החששות מפני האסלאם הגואה בעקבות התאסלמות המוני התורכים הסלג'וקים והתעצמות הפטימיים במצרים והצלחות האלמורבידים בספרד.התבוסה המוחצת של הביזאנטיים והארמנים במנזיקרט ב-1071 והשתלטות הסלג'וקים על ירושלים כמה שנים לאחר מכן הדהדה ברחבי אירופה כולה והתפרשה כתבוסת העולם הנוצרי כולו. עקב כך רבו המגעים בין הקיסרות הביזנטית לממלכות אירופה בעיקר דרך ערי המדינה האיטלקיות וונציה וגנואה בדבר הגשת סיוע אפשרי נגד התוקפנות הסלג'וקית. אפשר לומר שלאורבנוס הייתה הזדמנות פז לפתורבבת אחד כמה בעיות שונות ומורכבות, לתעל את תסכול הפיאודלים האירופאיים לעבר גורם חיצוני, לגאול את הקבר הקדוש מידי המוסלמים ואולי אף להביא לאיחוד הכנסיות המערבית והמזרחית, דבר שקודמיו לא הצליחו לעשות במשך 500 שנה ובדרך אגב גם לפתוח לערי החוף של איטליה את דרכי המסחר עם המזרח.אורבנוס התכונן למהלך בקפידה וביסודיות.

במארס 1095 במהלך כנס שנערך בפיאצ'נצה בנוכחות כ-200 בישופים, 4000 בעלי תפקידים זוטרים בכנסייה וכ-30 אלף עולי רגל ערך אורבנוס קבלת פנים רשמית לשליחי הקיסר הביזנטי אלכסיוס קומנינוס, שדיברו עלאכזריות הסלג'וקים, שנאתם העזה לנוצרים, הטבח שביצעו ביוונים ו-ארמנים באסיה הקטנה וכוונותיהם לפלוש לביזנטיון ואף למערב אירופה. אם כי הנושא גרף הצלחה ועורר הד ציבורי אורבנוס ידע שלא די בתמיכת אנשי הכנסייה ופשוטי העם על מנת לממש את תוכניתו. מרכז הכוח של אירופה היה באותו זמן בצפון צרפת בנקודת המפגש בין תרבויות רומנסק וגרמניה. לשם כך נקבע כנס נוסף שנערך בנובמבר אותה שנה בקלרמון בצרפת. אם כי נמסר מראש כי לאפיפיור יש מסר חשוב להעביר, אורבנוס נתן לרבבות נזירים להלהיט את הרוחות והופיע בכנס רק ביום העשירי בשביל לנאום את אחד הנאומים המבריקים ביותר וגם המשפיעים ביותר בתולדות אירופה. בניגוד למקובל באותם ימים אורבנוס לא נאם בלטינית, אלא בשפת אמו הצרפתית.הוא פרט בנאומואת מעשי הזוועה של המוסלמים וכינה אותם "בני עמלק". הוא התייחס גם להקבלה בין כיבוש הארץ בידי יהושעבן נון לכיבושה העתיד לקרות בידי הנוצרים ("ישראל החדשה"). את נאומו הוא סיים (על פי פולכריוס משארטרז) בקריאה נרגשת: "קומו והילחמו באויבי ישו, אלה הרגילים להילחם באחיהם הנוצרים, הרגילים לבזוז ולשדוד ולחלק שלל. הנה שערי גן העדן ייפתחו לפניכם ותהילת נצח תהא נחלתכם". ולאחר שסיים את נאומו זעק ההמון "”dieu le veut, "זה רצון האל". אורבנוס שהה בצרפת כמה חודשים וניהל התייעצויות רבות עם האצילים שהביעו נכונותם להיעתר לקריאתו. ובאותו הזמןהופצה הידיעה על הכנס בקלרמון ונאום האפיפיור בכל רחבי אירופה. ההתלהבות בעקבות הקריאה ל-מסע הצלב הייתה עצומה וככל הנראה הפתיעה את אורבנוס עצמו. כך למשל במכתב רשמי ששלח לאצילי פלנדריה בתחילת השנה הבאה כתב כי רצוי שאבירים בלבד ישתתפו במסע לכיבוש ארץ הקודש וביקש מכמרים שלא להצטרף למסע.

למרות הסתייגותו של האפיפיור החלה כבר התנועה העממית וסחפה אחריה עשרות אלפים. הצטרפו אליה רבבות איכרים מנושלים, תושבי ערים מרוששים, פורעי חוק ושודדי דרכים, הרפתקנים שחיפשו התחלות חדשות. קבוצה אחת שמנתה כעשרת אלפים בהנהגת אביר צרפתי בשם גוטייה האביון, הרוזן הגרמני אמיכו מליינינגן והאביר פולקמאר בחרה לנוע דווקא בכיוון ההפוך מזה של ארץ הקודש ולהחריב את הקהילות היהודיות על גדות הריינוס. הברירה שלפניה הועמדו אלפי יהודים הייתה להתנצר או למות, כאשר יהודים רבים נרצחו גם לאחר שהסכימו להמיר את דתם. הרוב העדיפו את המוות ובמקרים רבים שמו ידיהם בנפשם. טבח זה ידוע תחת השם "מסע הצלב הגרמני" או גזרות תתנ"ו במקורות יהודיים. לאחר התערבותו של הקיסר היינריך הופסק הטבח, אך כמעט כל קהילות חבל הריין נחרבו.

קבוצה אחרת שהונהגה על ידי פטר הפרוש מאמיין התקדמה לעבר ארץ ישראל. פטר הוליך אחריו כ-100 אלף פשוטי עם במסגרת מה שנקרא "מסע הצלב העממי". פטר לא דאג לתאם מראש את מעבר צבאו דרך הבלקן, נקלע לקרבות מיותרים עם ההונגרים והבולגרים והגיע לבסוף לבוספורוס. הביזאנטיים אפשרו לצלבנים מעבר מהיר ל-אסיה הקטנה, שם הושמדו כמעט כולם בידי הסלג'וקים. באותו זמן התארגנו מנהגי האבירים באירופה למסע הצבאי. הבכיר בברונים שנענו לקריאתו של אורבנוס היה ריימונד דה סן ז'יל, הרוזן מטולוז. בשנת 1096 הוא היה בן 50 שנהוהיה גם הבוגר בין מנהיגי הצלבנים. צבאו הוקם בפרובאנס והורכב בעיקר מבני המקום, תושבי גסקוניה, אוברניה והפירנאים. באוקטובר 1096 הוא יצא מטולוז בלוית אשתו אלווירה ושליח האפיפיור, אדמאר ממונטייל, לעבר נקודת המפגש של צבאות הצלבנים שנקבעה בקונסטנטינופול. בערך באותו זמן יצא צבא אבירי לורן בהנהגת גודפרואה (גוטפריד),הדוכס מבויון וכוחות מצפון צרפת תחת פיקודו של רוברט מנורמנדי, בנו של וויליאם הכובש ורוברט, הרוזן מפלנדריה.ולבסוף מסיציליה יצאו הצלבנים הנורמנים בהנהגת בואמונד מטרנטו ואחיינו טנקרד. צבאות אלה הורכבו מלוחמים מקצועיים חמושים היטב, מרביתם אצילים. מימון המסע הוטל על הצלבנים עצמם. כך למשל גודפרואה מבויון קיבל לצבאו רק את מי שיכל לממן לעצמו כלכלה למשך שנה. אצילים רבים מכרו את אחוזותיהם על מנת להשתתף במסע.

המעברים דרך ממלכות מזרח אירופה הוסדרו מראש וכל הצבאות נפגשו בצל חומות קונסטנטינופול ביום שנקבע בדצמבר 1096. החל משא ומתן ארוך עם הקיסר הביזנטי אלכסיוס ה-i. אלכסיוס התייחס בחשדנות לצלבנים בייחוד בגלל הימצאותו בקרבם של בואמונד, אויבה הוותיק של הקיסרות. מרבית הצלבנים למעט המנהיגים לא הורשו להיכנס לתוך העיר. בתמורה לאספקת מזון דרש אלכסיוס שבועת אמונים והבטחה שכל שטח שייכבש מידי המוסלמים בדרך לירושלים יימסר מיד לידי ביזנטיון. אלכסיוס ניהל משחק דיפלומטי מרשים במהלכו הצליח לסכסך בין הנורמנים לצרפתים ולבסוף כל האצילים מלבד ריימונד נשבעו אמונים בנוסח ממותן. הצלבנים חצו את תעלת בוספורוס באביב והמשיכו בדרכם יחד עם צבא ביזנטי קטן שווידא את קיום השבועה. הצלבנים התקדמו לעומק אסיה הקטנה והטילו מצור על ניקיאה, עיר בעלת חשיבות רבה לביזנטיים, שבה התקיימה הוועידה הכנסייתית הראשונה ב 325 לסה"נ. באותו זמן ניקיאה הייתה בירת הסולטנות הסלג'וקית רום. הצלבנים הטילו מצור על העיר, אך הביזאנטיים שחששו מבזיזת העיר לאחר נפילתה השיגו הסכם כניעה נפרד עם התורכים מאחורי גבם של הצלבנים. מנהיגי הצלבנים הזועמים הכריזו כי הם מסירים מעליהם את השבועה שניתנה לאלכסיוס קומנינוס ולא מחויבים עוד לתנאי ההסכם. לאחר מספר ניצחונות על הסלג'וקים נכנסו הצלבנים לתחומי הממלכה הארמנית של קיליקיה, שם זכו לקבלת פנים טובה ואחיו של גודפרואה מבויון, בולדווין אף אומץ ע"י המלך טורוס ובהמשך הקים את רוזנות אדסה.הקרב הקשה ביותר התנהל באנטיוכיה. הצלבנים הצליחו לכבוש את העיר אחרי מצור ממושך כאשר המשמר הארמני באחד המגדלים שוחד בידי בואמונד, שרצה את העיר לעצמו. הצלבנים התארגנו מחדש בעיר הכבושה והביסו את צבאו של קרבוגה ממוסול שבא לעזרת המוסלמים.בהמשך פרצה מגפה שקטלה כמעט שליש מהצלבנים ולא אפשרה את המשך ההתקדמות.המסע התחדש רק בפברואר 1099 ללא הנורמנים שנשארו יחד עם בואמונד באנטיוכיה. בתחילת הקיץ שאריות הצבא הנוצרי הגיעו לחומות ירושלים. רק כחמישית מהאבירים שיצאו מאירופה זכו לראות את ארץ הקודש. בהתקף של היסטריה דתית הם הקיפו יחפים את חומות העיר שבע פעמים בציפייה שהם יתמוטטו בדומה לחומות יריחו. עזרה לא צפויה הגיעה מכמה ספינות מגנואה שעגנו בנמל יפו. המלחים פירקו את הספינות ובנו מהקרשים מגדלים ומכוננות לבקיעת החומה. ב-15 ביולי 1099 הצליחה קבוצה קטנה של אבירים לפרוץ לתוך העיר. בקבוצה זו היה גם גודפרואה מבויון, שזכה להיות המנהיג הראשון שנכנס לירושלים. בימים הבאים ערכו הצלבנים טבח בכל תושבי העיר. הצלבנים לא חסו גם על חיי הנוצרים, בני הכתות המזרחיות שישבו בעיר.שבוע לאחר מכן התכנסו מנהיגי האבירים בשביל לבחור מקרבם את זה שינהיג את ארץ הקודשהכבושה. על פי הסיפור שמביא גיום מצור דיברו האצילים עם משרתיו של כל אחד מהמועמדים על מנת להבין את התנהגותו בחיי היום יום.הם התרשמו מגודפרואה מבויון כאדם העניו והאדוק ביותר בחייו האישיים ועל כן הראוי מכולם להיות מלך בארץ הקודש.הסיבה האמיתית הייתה ככל הנראה חילוקי דעות רבים בקרב הברונים. המועמד המועדף על הצבא היה ריימונד מטולוז, הבוגר מקרב הברונים וגם בעל קסם אישי וכריזמה נדירים. המנהיגים האחרים, לעומת זאת, חששו מהפופולאריות שלו והעדיפו דמות בולטת פחות. גודפרואה היה מעין הצעת פשרה ומועמדותו אושרה. אמנם הוא סירב לקבל את התואר מלך באומרו "במקום בו ענד ישו כתר קוצים לא אענוד כתר מלכות" והסתפק בתואר "מגן הקבר הקדוש". הוא מת בקיסריה אחרי שנה ונקבר בכנסיית הקבר. אחיו, בולדווין, הוכתר כמלך ירושלים.

ממלכת ירושלים

באופן פרדוכסאלי ממלכת הצלבנים ומקומה בהיסטוריה הפכו במאה ה-20 לנושא רגיש ואף אקטואלי. הסיבה לכך היא, כמובן, הקמת מדינת ישראל. השוואות בין ישראלים לצלבנים לא חסרות הן בקרב הוגי דעות מוסלמיים וערביים, אך גם בקרב עמיתיהם המערביים והישראלים עצמם. במאמר מאת אלי אשד "ישראלים וצלבנים" שיצא ב-2003 מפורטות השוואות אלה בצורה מלאה.

תחילתה הרשמית של הממלכה הייתה ביולי 1100 לאחר מותו של גודפרואה. הפטריארך הלטיני של ירושלים, דגוברט , יזם מהלך נגדי בטענתו כי לפני שמת הבטיח לו גודפרואה להקים ממלכה תיאוקרטית בארץ הקודש שבראשה יעמוד האפיפיור. במטרה לטרפד את המהלך האצילים מיהרו לקרוא לאחיו של גודפרואה, בולדווין ,שנשאר, כזכור, באדסה שבקיליקיה. בולדווין הוכתר כמלך ירושלים בחג המולד של שנת 1100 בבית לחם. החלה תקופה של התבססות ויציבות יחסית שנמשכה כ-50 שנה. הצלבנים שלטו בכל רצועת החוף מאשקלון ועד ביירות, הגיעו לעבר הירדן המזרחי ולחופי ים סוף. במסעותיהם הצבאיים הגיעו פעמים רבות לדמשק ולדלתה של הנילוס. גורם חשוב במאזן הכוחות של הממלכה באותו זמן היוו מסדרי האבירים הנזירים.מסדר "אבירי היכל שלמה" ("טמפלרים") נוסד ב-1118במטרה לספק הגנה לצליינים העולים לרגל לארץ הקודש. המסדר הוכפף ישירות לאפיפיור ופעל כגורם עצמאי לחלוטין, אם כי אביריו בחרו מרצון להשתתף כמעט בכל המערכות שניהלו הצלבנים במוסלמים. בנוסף לפעילותו הצבאית עסק המסדר בפעילות פיננסית ובנקאית ענפה. הטמפלרים נחשבו מלומדים וליברליים יחסית. רבים מהם למדו יוונית וערבית והתעניינו בתרבות הלבנטינית. המסדר הפך במהלך הזמן למעין ערוץ תרבותי המקשר בין המוסלמים לנוצרים. הדרך לארץ הקודש הפכה להיות מסוכנת פחות במידה רבה בזכות פעילות הטמפלרים, מה שגרם להגירה מסוימת מאירופה לממלכת הצלבנים. אולם גם בתקופת השגשוג הגירה זו הייתה מצומצמת יחסית. ואם נחזור במאמר מוסגר לנושא ההשוואה בין ממלכת הצלבנים לישראל ההבדל המהותי יהיה בהרכב האוכלוסייה. מעולם לא היה בממלכה שום דבר שהזכיר קבוצה אתנית או אף דתית מגובשת. הצלבנים, הסוחרים הוונציאניים והגנואזיים ומהגרים אירופאיים אחרים היו כמעט כולם גברים. אלה שבחרו להישאר בארץ לקחו לעצמם נשים ארמניות, יווניות או ערביות. היו גם נישואיי תערובת בין מוסלמים לנוצרים. רוב האוכלוסייה הכפרית הייתה מוסלמית או נוצרית להלכה ומוסלמית בפועל ולא הושקעו מאמצים רבים בניצורה. מבחינת ארגון החברה לא הרבה השתנה ביחס לתקופת השלטון המוסלמי. רוב האבירים האירופיים התרכזו בערים או במבצרים וניהלו מרחוק את האזורים החקלאיים. קצב תחלופת האוכלוסייה היה גבוה כמו גם הגירה מתחומי הממלכה חזרה לאירופה. הידרדרות הממלכה החלה לאחר מות בולדווין השלישי ב-1162. יורשו,אמלריך,חידש את המלחמה בניסיון כושל לכבוש את מצרים בהשראת מנואל קומננוס הביזנטי,אך נחל תבוסה. בולדווין הרביעי שהיה גם קטין וגם חולה צרעת העביר את השלטון בפועל לבן דודו ריימונד מטריפולי, וגיסו גי דה לוזיניין. שני אלה ניהלו את המערכה הכושלת נגד סלאח א- דין שהסתיימה בתבוסה המפורסמת ב-קרני חיטין ו-כיבוש ירושלים. בניגוד לצבא הנוצרי הפגין סלאח א-דין אצילות נפש והומאניות מרשימים ביחס לתקופה. מרבית הנוצרים שוחררו תמורת כופר, ורק חברי המסדרים הטמפלארים וההוספיטליירים הוצאו להורג.מסעות הצלב הבאים לא הצליחו להשיב את הממלכה לקדמותה ועם נפילת עכו לידי הממלוכים ב-1291 הסתיים פרק זה באופן רשמי. קיימות ספקולציות רבות בנוגע לסיבות נפילת הממלכה.חלק מטילים את האחריות על המנהיגים הכושלים שלהממלכה בשנותיה האחרונות, היעדר יוזמה צבאית ורצף כישלונות טקטיים. אחרים טוענים שדווקא תוקפנות היתר של הממלכה ואיומה על מצרים הם שגרמו לאיחוד המוסלמים וחורבנה. לי נראה כי הסיבה מהותית יותר. הצמרת של הממלכה לא התייחסה לארץ ישראל כאל מקום לחיות בו. לא נעשו מאמצים ליישב אותה באירופאים ולארגן אותה בדומה למדינות אירופה.עד הרגע האחרון היא נותרה שטח צבאי בלבד. ועל כן לא נראה כי חורבנה הוא אכן שיעור היסטורי למדינת ישראל כמו שהיא עכשיו. קביעה זו יכולה להשתנות בעתיד במידה ויימשך בארץ תהליך ניתוק האליטות מהאוכלוסייה ויחד עם זאת יופר המאזן האתני הקיים.

סיכום

ברור ומובן מעליו כי למסעי הצלב היו השלכות מרחיקות לכת על תושבי אירופה כולה. חוקרים מסוימים אף קובעים תקופת המסעות כקץ ימי הביניים. עיקר השינויים היה בדמוגרפיה ובכלכלה ואלה גררו גם שינוי בתפיסה ובתרבות. מסעי הצלב הביאו לעליה משמעותית בהיקפי המסחר וחיזקו את הערים במיוחד באגן הים התיכון. הם גם תרמו להתחזקות המעמד העירוני בזכות "חוזרי ארץ הקודש" שברובם בחרו להתיישב בערים ולעסוק במסחר. אירופאיםרבים נחשפו לתרבויות המזרח, יצירות של היסטוריונים, גיאוגרפים ומדענים מוסלמיים כגון אבן-סינה, אל-אידריסי, אל-חורזמי, רשיד א-דין ואחרים תורגמו לשפות אירופיות. תמונת העולם של האירופאים עברה שינוי דרמטי בזכות מסעותיהם של מרקו פולו, פלאנו קרפיני, גיום רוברוק. ספק אם מסעות אלה היו מתקיימים ללא הצלבנים. בנוסף עלילות האבירים בארץ הקודש היוו מקור לספרות עשירה שהיללה את מעשיהם ותרמה ליצירת אתוס שלם ומודל לחיקוי לאצילים האירופיים למשך מאות שנים קדימה. קל לראות שמרכיבים רבים של אתוס זה חיים עד היום בדעת הקהל האירופאית. יחד עם זאת תקופת המסעות השאירה גם תחושה של חשבון לא סגור עם המוסלמים, שרק התגברה לאחר קום האימפריה העות'מאנית וחורבן קונסטנטינופול שאותו האירופאים לא מנעו. כיום נמצא אולי העולם המערבי בפתח מערכה נוספת עם העולם המוסלמי. נראה שמדינת ישראל, בין אם תרצה בכך או לא תיאלץ לשחק את תפקיד ממלכת ירושלים החדשה עם כל ההסתייגויות הנדרשות. אפשר רק לאחל לה ולנו להימנע לפחות מחלק מהטעויות של ממלכת ירושלים הראשונה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד פיינשטין