אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תקרית לילית במחנה עתלית


באוגוסט 1938 הוצא להורג השוטר היהודי מרדכי שווארץ בתלייה. בכך באה אל קיצה פרשה טראגית שהחלה, כנראה, בוויכוח סתמי ומטופש (אם כי מובן למדי, בנסיבות הימים ההם) באוהל במחנה עתלית. משום מה, נשכחה הפרשה הזו מלב כל. מעניין אם יש עימנו עוד אנשים הזוכרים אותה והיכולים לספר לנו מה קרה שם בדיוק.

שנים עשר עולי גרדום גבה מהיישוב היהודי בארץ ישראל השלטון הבריטי בשלושים שנות המנדט. אל הרשימה הזו צורפו גם אנשים שהוצאו להורג על ידי שלטון זר לאחר שהורשעו בריגול עבור ישראל או עבור מעצמות זרות שהיישוב היהודי תמך בהן. בין אלה אפשר למצוא את שרה אהרונסון, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי מרשת הריגול ניל''י, את יוסף בצרי ושלום צלאח שנדונו למוות בעיראק, את משה מרזוק ושמואל עזאר שהוצאו להורג בעקבות פרשת ה''עסק ביש'' במרים, את הצנחנית והמשוררת חנה סנש ואת המרגל הישראלי בדמשק, אלי כהן. בסך הכל נכללים ברשימה הטראגית הזו עשרים איש. לפני מספר שנים כיבד את העשרים הללו השירות הבולאי בהדפסת סדרת בולים לזכרם. איך בוחרת מדינת ישראל את ''הרוגי המלכות בדור התקומה'' שלה? מדוע הוחלט, למשל, להכניס אליה את חנה סנש ולמנוע את הכבוד הלאומי הזה משותפיה למשימה פרץ גולדשטיין, אבא ברדיצ'ב, צבי בן יעקב, חביבה רייק, אנצו סרני ואחרים? שאלה טובה, שאני לא בטוח שיש לה פתרון, שכן הדבר אינו מוסבר במאמר הנלווה לאותה סדרת בולים. על סרני, ברדיצ'ב ואחרים אנו יודעים. לעומת זאת, איש אינו יודע כיום על אדם נוסף שהועלה לגרדום על ידי הבריטים, הלא הוא מרדכי שווארץ. המאמר הזה בא למלא את החסר.

שישה שבועות אחרי הוצאתו להורג של שלמה בן יוסף (ראשון המוצאים להורג בימי המנדט) הועלה לגרדום בעכו, בבוקר ה-‏16 באוגוסט 1938, השוטר מרדכי שווארץ בן ה-‏26, חבר הפועל המזרחי ו''ההגנה''. שווארץ, יליד צ'כוסלובקיה, עלה לארץ ב-‏1933, עבד בחקלאות ובבניין, התגייס ב-‏1 בינואר 1937 למשטרה, אך כבר בקיץ אותה שנה הביע את רצונו לעזוב את השירות, ואחרי נישואיו הקרובים עם ארוסתו, חנה פינקלשטיין, להתיישב בסביבת חדרה. בלילה שבין ה-‏1 ל-‏2 בספטמבר 1937 נשמעו יריות מאחד האוהלים במחנה המשטרה בעתלית והשוטר הערבי מוסטפה חורי נמצא הרוג. חברו לאוהל, מרדכי שווארץ, נאסר, הועמד למשפט בבית הדין לפשעים חמורים בחיפה והואשם ברצח בכוונה תחילה. ב-‏28 בינואר 1938 הורשע בדינו ונגזר עליו עונש מוות. בפסק דינו ציין השופט כי ''הנאשם בא למחנה ב-‏31 באוגוסט. ההרוג נמצא שם קודם...זמן קצר לפני הפשע נרצחו שני יהודים בכרכור...הייתה התרגשות בין היהודים, אבל אין כל הוכחה שרצח זה השפיע באופן מיוחד על הנאשם''. השופט דן בפירוט בכיווני היריות והגיע למסקנה, כי כדור שפגע בנרצח נורה מפנים האוהל ולא מחוצה לו, ולא האמין שנורו באותו לילה יריות אחרות מלבד אלה שנורו בידי הנאשם, אף שלא קיבל את טיעוניו של הסנגור שלא הוכחה אותה ''כוונה תחילה'' שיוחסה לשווארץ בכתב האשמה. לדבריו, ''אם שוטר שנמצא בידו רובה לרגל מילוי תפקידו, לוקח את הרובה ויורה בחברו הישן, ברור שהחליט להרגו ועשה זאת בדם קר, מתוך כוונה תחילה''. לשאלת השופט, לפני מתן גזר הדין, האם ברצונו לומר דבר-מה, חזר שווארץ והכריז כי איננו אשם, וכי החקירה הייתה מכוונת למן הרגע בראשון נגדו. בעדותו במשפט מסר שווארץ את גרסתו שלו על המקרה: ''קרוב ל-‏9 הלכתי לישון בלילה התעוררתי לקול יריות. קפצתי ממיטתי, תפסתי את הרובה ועניתי בשתי יריות מתחת ליריעות האוהל. יצאתי מהאוהל ויריתי עוד שלוש יריות לעבר הרשרוש ששמעתי. חזרתי לאוהל לקחת כדורים, הדלקתי את החשמל ומצאתי את חברי מוסטפה מוטל על הרצפה, הוצאתי 5 כדורים ומשרוקית מארגזי ויצאתי מהאוהל. אז יריתי עוד ירייה לכיוון תחנת המשטרה לאות דרישת עזרה, התקרבתי לבית החרושת למלח ושוב יריתי ירייה. שרקתי במשרוקית. בסך הכל יריתי 7 יריות ושני כדורים מסרתי לקצין חוסייני''. לשאלת הסנגור עונה הנאשם, שבינו לבין מוסטפה לא הייתה כל טינה, והוא לא ירה בנרצח. התובע לא הצליח בחקירה הנגדית לסתור את העדות הזו. סנגוריו של שווארץ, עו''ד אהרן חוטר ישי ועו''ד נסיב אבקריוס ביי, הגישו ערעור לבית הדין העליון, אך זה אישר את גזר הדין. גם כל בקשות החנינה הושבו ריקם. בתל אביב נפוצו כרוזים בנוסח הידוע, שבו קוראים לסגירת החנויות וכדומה. מטעם מועצת פועלי תל אביב ויפו משלח חוזר לכל ועדי מקומות העבודה, שבו קוראים לפועלים להימנע מכל השתתפות בהתקהלויות ותהלוכות. לפני הוצאתו להורג מסר שווארץ לידי הרב י' קניאל מחיפה, שבא לתאו לסעוד אותו ולחזק את רוחו, הצהרה וחתם עליה בנוכחות קצין בריטי וקצין יהודי. נאמר בה כי הוא מודה שהרג את חברו השוטר הערבי וכי עשה זאת בהיותו נטול הכרה. הוא לא סיפר זאת כי היה בטוח שלא יאמינו לו, אולם כשהוא הולך למות הוא רוצה להגיד את הכל כדי לא למות כשקרן. ככל הנראה ירה שווארץ בחורי על רקע ויכוח שפרץ בין השניים ושבשיאו הטיח השוטר הערבי כי סופם של כל היהודים בארץ ישראל יהיה כסופם של אותם שניים שנרצחו בכרכור זמן קצר קודם לכן. התגובה ביישוב התאפיינה באבל, אך גם באיפוק מודגש. השוטר הצעיר לא הופקר לגורלו מאז מעצרו. המאמצים הכנים להצלתו הקיפו חוגי ציבור רחבים למדי. אף שדעת הקהל לא הזדהתה ולא קיבלה בהבנה סלחנית את מעשהו, לא היה לאיש ספק שמרדכי שווארץ אינו טיפוס של שלפן צמא-דם, השוחר נקם בשיטת טרור נגדי עיוור. גם לאחר מותו נותרה תעלומה לגבי מה שהתרחש בלילה ההוא באוהל במחנה עתלית. אולם איש בקרב היישוב המאורגן לא ניסה ללבות סביב הוצאתו להורג היסטריה המונית, איש לא העלה בדעתו לנצל את מותו למטרה פוליטית, לרקימת פולחן גיבורים כוזב ולסגידת גרדומים. לעומת פולחן בן יוסף המטופח ביד חרוצה לגלוריפיקציה ויצירת מיתוס, הפגין היישוב בפרשת מרדכי שווארץ תרבות חיים ואבל, המנוגדת לאסכולה של ''לעשות מגרדום מגדל ומקבר היכל''. זה היה שבוע סוער בארץ ישראל של אז. זמן מה קודם לכן, כאמור, הוצא להורג שלמה בן יוסף. כאשר נמצאו השורות המפורסמות של בן יוסף חרוטות על כותל תאו בכלא (שהידועה בהן היא ''למרות - או לכבוש את ההר'') הייתה זו תחילתו של מיתוס שמעתה והלאה טופח בהתמדה על ידי האצ''ל והחוגים הרוויזיוניסטיים המקורבים אליו. ב-‏4 בפברואר 1938, שבוע אחר שנגזר דינו של שווארץ, הרשיע בית הדין הצבאי בירושלים את הנוטר יחזקאל אלטמן שנמצא אשם ביריות על אוטובוס ערבי ב-‏27 בדצמבר 1937 בערב, בקילומטר ה-‏12 בכביש יפו-ירושלים, ליד קרית ענבים, ודן אותו למוות בתליה. בהיפתח משפטו ב-‏2 בפברואר כפר הנאשם בן ה-‏22 (יליד רומניה, חבר ''פלוגת הכביש'' של בית''ר בנחלת יצחק, לצד הכביש לירושלים בין קריית ענבים והקסטל), באשמתו. מתיאור המעשה מצטייר מעין ''מודל'' לפרשת ראש פינה, שאירעה ארבעה חודשים מאוחר יותר: ''פעולת התגובה מן ה-‏27 בדצמבר נעשתה שלא על דעת מפקדיו ואף לא בידיעתם. כעדות עצמו נתעורר אלטמן למעשה נוכח ההתקפות הערביות שנערכו יום-יום באזור הסמוך לנחלת יצחק. כנוטר...היה עד לכמה מהתקפות אלו ולחוסר אונים מצד כוחות המשטרה להרתיע את המתקיפים. משעה ארבע אחר הצהרים הייתה התחבורה העברית מתנהלת בשיירות בליווי אנשי משטרה...כנגד זה לא נזקקו האוטובוסים הערביים, לא לנסיעה בשיירות ולא לליווי משטרתי...(עובדה) שהפקיעה את סבלנותו והביאתו לעשות את מעשהו''. אלטמן נאסר למחרת. במהלך משפטו נמנעו סנגוריו מכל ניסיון להציג את אלטמן כגיבור הירואי של הקרבה לאומית. לפני מתן גזר הדין דרש עו''ד זליגמן להתחשב ''בגילו של הנאשם, בן 22, עברו נקי, וכי מכל מקומות עבודתו יש לו המלצות כבוד. נמצא במאסר כחודשיים העמדתו בפני בית דין צבאי הוא עונש בשבילו''. גם נציגי הסוכנות היהודית השתמשו בטיעונים אלה במאמצם אצל השלטונות להציל את חייו של אלטמן מידי התליין. ב-‏8 בפברואר 1942 זכה אלטמן לחנינה מטעם המפקד הצבאי הראשי (הנציב החדש, סר הרולד מק-מייקל, טרם הגיע ארצה) ועונש המוות הומר במאסר עולם. הוא שוחרר כעבור שש שנים. הסיפור על אלטמן בא למלא את החסר, משום שלא הרבה ידוע כיום על אלה שנדונו למוות ולא הוצאו להורג, וכדוגמת אלטמן היו עוד אחדים שנחונו. שווארץ, לעומת זאת, נותר אלמוני גם לאחר שעלה לגרדום ולמעט בעיתוני התקופה ובכמה ספרים דוקומנטריים לא ניתן כמעט למצוא התייחסות לפרשה. ובכן, האם אין שווארץ נחשב כהרוג מלכות על אף שנתלה על ידי הבריטים? אם לא, מדוע? האם יש עימנו קרובים או חברים של שווארץ ז''ל שיכולים לסייע בפתרון התעלומה הזו?

באדיבות אתר אפלטון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר