אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מספרים מכושפים - מסע אל ירכתי צפון


התמונה של רמי נוידרפר

יצאתי למסע מכושף אל ירכתי צפון, לפאתי מזרח, אל סוף מערב. קראתי את ספרו הקסום של יורי ריטחֶאוּ "מספרים מכושפים" (הוצאת כרמל, 2006', תרגם מרוסית – גרשון חזנוב, מהסדרה "קיטובים נפגשים")

למי שרוצה לברוח, בימים טרופים אלה, אל מחוזות רחוקים, במקום, בזמן ובתרבות, למי שרוצה לבקר במרחביה האינסופיים של הטונדרה, לגדות אוקיינוס הקרח הצפוני, צפויה חוויה מרגשת.

הרחק הרחק מכאן, בקצה קצה הצפון מזרחי של האימפריה הרוסית הגדולה, מתגורר העם הצ'וקצ'י הזעיר, במספר, בחבל הארץ הנקרא בפיו צ'וּקוֹטקָה, הנמצא בחצי האי הצ'וקצ'י.

כמה קילומטרים ממזרח לצ'וקוטקה, בקצה הצפון מערבי של יבשת אמריקה, משתרעת אלסקה, בימים ההם טריטוריה בשליטת ארה"ב המיושבת בדלילות על ידי אינואיטים ואסקימוסים ,שבטים מקורבים לצ'וקצ'ים.

הצ'וקצ'ים לא היו ידועים לאירופים עד ל 1755 עת הם נזכרים לראשונה בכתביו של גלאי הארצות הרוסי קרשניקוב. הצ'וקצ'ים משתייכים לגזע הצפון אסייתי, עיניהם מלוכסנות, עורם כהה, שם אינם גבוהי קומה והגברים לא מצמיחים זקן.

הצ'וקצ'ים התפרנסו מציד ומדיג וחיו חיי חברה מסורתית, נומאדית למחצה. ההתמודדות עם האקלים הקשה, החוסר במזון ובמצרכים אחרים, והמחלות שעשו בהם שמות, הכתיבו להם אורח חיים קשה ולפעמים אכזרי. דתם של הצ'וקצ'ים הייתה שמאנית. השמאן "אננילאין" בשפת הצ'וקצ'ים נחשב לבעל כוחות מאגיים של ריפוי מחד והטלת קללות נוראות במאמינים מאידך.

ובכן, סיפורנו מתחיל בחודש ספטמבר 1919. החורף הסיבירי עומד לרדת. גושי קרח מצטברים במהירות לגדות הים האפור כשהם סוגרים על החוף מכל עבר. היום קצר, הלילה הארקטי הארוך עומד לרדת.

"עננים נמוכים השירו שלג כבד ולח, שחסם בהדרגה את מראות החוף כפרגוד אטום. אסור להתלונן: יחסית לתאריך, 24 לספטמבר 1919, מצב הקרח כאן היה נסבל בהחלט. .. החשיך מהר, הפנס החשמלי שדלק על התורן האיר רק את מעטה השלג העבה החג באוויר. אמונדסן ציווה לדומם את המנוע ולהטיל עוגן: בעלטה הגמורה הזו לא היה טעם להיאבק בשדות הקרח"

אל חוף נידח אי שם לגדות אוקינוס הקרח הצפוני הגיע מגלה הארצותרואלד אמונדסן. החוקר הנורווגי הנודע כבר זכה לתהילת עולם כאשר במסעו ב1910-1912 הצליח להגיע אלהקוטב הדרומי, במאוץ בו נספה יריבו הקפיטן הבריטי רוברט סקוט. עוד קודם לכן, ב1906, היה אמונדסן הראשון שהצליח לחצות את המעבר הצפון מערבי האגדי, במסע בן 3 שנים.. המעבר הצפון מערבי, זאת ישלדעת, הוא אותו מעבר חמקמק מן האוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס השקט, בינות לאיי הארכיפלג הקנדי הארקטי.

אח אח אח איזה מילים מלא הספר הזה, ארכיפלג, ארקטי, טונדרה, קרח שלג, הזוהר הצפוני. כמה קר, שומם , נידח ומלא הוד הוא הנוף הפיזי והאנושי המתגלה לנו בינות לדפים. כמה קסום הוא המסע אל המרחבים האינסופיים של ההוד והעצבת, רחוק כל כך משאון הפצצות, הדם , היזע והדמעות, האופפים את כולנו בימים טרופי שינה אלה.

בשנת 1918 יצא אמונדסן למסעו הארוך ביותר. הוא בנה ספינה מיוחדת המוד maud שמה, שאותה צייד במיוחד למשימה נועזת: אמונדסן קיווה להילכד, יחד עם הספינה בין קרחוני הקוטב, ולהיסחף אל הקוטב הצפוני, שאליו לא הגיע עדיין איש. הקוטב הצפוני , זאת יש לדעת, היה הרבה פחות נגיש מאשר הדרומי, בהיותו בלב האוקיינוס הקרח הצפוני, המכוסה קרח חמקמק ומסוכן, כל ימות השנה. אמונדסן יצא מכריסטיאניה, כפי שנודעה אז אוסלו מולדתו, במסע דרך המעבר הצפון מזרחי, מן האוקיינוס האטלנטי, לאורך חופי רוסיה וסיביר אל מיצר ברינג ודרכו אל האוקיינוס השקט.

השיט באוקיינוס הקרח אפשרי רק בימי הקיץ , שכן בחורף קופא כל האוקיינוס, לכן בילה אמונדסן וצוותו את ימות החורף כשהוא לכוד ביחד עם ספינתו וצוותו, בחוף נידח זה או אחר, מחכה לחלוף הלילה הארוך, להפשרת הקרח, ולהמשך המסע.

"הבוקר היה מעט יותר בהיר מבוקר אתמול, מכל מקום, סופת השלגים שכבר נמאסה כהוגן פסקה, ופעם בפעם הציצה מבעד לקרעי העניים שטסו כאחוזי טירוף בשמים.... על החוף המתנשא נגלו אתה בברור שלוש יֶראנגות ולידן כמה דמויות אדם. נראה שהופעתה של הספינה הזרה משכה את תשומת-לבם של יושבי הישוב הזערורי"

כאן מתרחש המפגש הגורלי, הטובע את חותמו, עד לסוף הטראגי בגיבור סיפורנו, קאגוט.

קאגוט הוא הדמות המרכזית בסיפור, ובסיפורנו, מקבל השמאן הצ'וקצ'י נמוך הקומה הזה, שאינו יודע קרוא וכתוב, מאמין ברוחות ובאמונות תפלות, משמעות עמוקה. קאגוט מתגלה כאדם חדור אהבה, אדם המוכן לנטוש את כל היקר לו למען האהבה, אדם שלא מוכן להתכחש לאמת אותה גילה בנסיבות טרגיות, אולם בסופו של דבר נכווה באש הרדיפה אחרי הבלתי מושג, אש זרה שבה נכווה עקב המגע הטראגי שבין התרבויות – תרבות המדע המערבית, ותרבות השבט הצ'וקצ'ית.

קאגוט היה שמאן בכפר הולדתו. השמאנים הם מעין מרפאים שבטיים, אנשים הניחנים ביכולת מכושפת לגשר בין "הכוחות החיצוניים" אותן רוחות, שדים או כוחות טבע טמירים השולטים בגורלו של האדם.

קאגוט לא רצה להיות שמאו, אולם, בכוח המסורת נכפה הדבר עליו על ידי קודמו, השמאן הזקן אמוס. ברוח מסורת הצ'וקצ'ים האכזרית, הוכרח קאגוט להרוג במו ידיו את קודמו בתפקיד. "אמוס עטה לבן מכף רגל ועד ראש: מגפיים לבנים מעור אייל לרגליו, ובהמשכם הישיר – מכנסיים לבנים מפרוות אייל: על גופו הזקן והכחוש הידלדלה קוחליינקה לבנה- כך מתלבש אדם המתכונן לנטוש לתמיד את ארצות החיים.

עם הבליח קרן השמש הראשונה, קאגוט מבצע את משימתו - ההרג הטקסי של השמאן למען יוכל לבוא הוא במקומו. או אז מביא קאגוט בשמש העולה מעל הקרחונים, ומפיו בוקעות, מילות שירה:

"הו מאור גדול, שמש , גבירת השמים!

סייעי לי, נסחי בי כוח,

שאשלים את המעשה הגדול

הו, סייעי בידי, שמש, שמש רוממה!"

קשה הוא תפקידו של השמאן. בידיו הכוח לגזור את גורל האדם הצ'וקצ'י לחיים או למוות. אם מקלל השמאן את קללת האוּיוֶול האיומה, ימות המקולל בייסורים, ואם יברך אותו, ירפא ממחלתו, כך יש לקוות, אולם אם לא קרה הדבר, אות הוא כי זה רצון הכוחות החיצוניים.

קאגוט אינו צ'וקצ'י רגיל שכן בהיותו צעיר יותר התפתה לשרת כמלח על סיפונה של ספינת סחר אמריקנית שם רכש את השפה האנגלית ונחשף לתרבות הטנגטיאנים – הלא הם האנשים הלבנים, מגודלי הזקן. לכן , נסדקת אמונתו של קאגוט כאשר אשתו האהובה נספית במגפה, וכל תפילותיו אל הכוחות החיצוניים לא מבטלות את רוע הגזרה. קאגוט היוצא בשאלה נמלא באישון לילה מכפרו ביחד עם בתו התינוקת ומגיע אל הכפר הצ'וקצ'י הקטן. קאגוט הופך לשמאן של היישוב הזעיר, המונה בסך הכל 10 נפשות. הוא עובר להתגורר ביתה של אחת מבנות הכפר, אך הוא נאמן מדי לזכר אשתו המתה מכדי ליצור אתה קשר של זוגיות.

בואם של הטנגטיאנים הנורבגים מפליא את תושבי הכפר. עד כה הם הכירו רק אמריקנים ורוסים – סוחרים שהגיעו אל חופי הארקטיק הקפואים כדי לסחור עם הילידים, תמורת פרוות, חטי סוסי הים ושפם לווייתנים , הם נותנים להם קמח, סוכר ותה החביבים כל כך על הצ'וקצ'ים, וכן רובי ציד מסוג וינצ'סטר וכמובן גם טבק ואלכוהול.

והנה, אמונדסן וחבורתו אינם סוחרים. ספינתם מצוידת להפליא למסע בן שנים. בתוך הספינה, שולט אמונדסן המתואר כמעין פרופסור יקה קפדן ומסביר פנים ביד רמה אך בנועם הליכות באנשי צוותו. מדי יום ביומו מוגשות שלוש ארוחות – ארוחת הבוקר כוללת לחמניות טריות וריחניות, וארוחות אחרות הכוללות מעדנים כגון פרות וירקות משומרים.

אמונדסן שולח חלק מאנשי צוותו למסעות בני אלפי קילומטרים בחורף הארקטי, כדי שיגיעו לתחנות אלחוט מרוחקות לדווח על מצבם.

קאגוט וחבריו מספרים לנורבגים על השמועה ששמעו – אי שם – הרחק במערב, הופל קיסר השמש – הלא הוא הצאר ניקולאי ובמקומו בא שלטון אחר, שאת נציגיו טרם ראו.

קאגוט נשכר לשרת כטבח על המוד. הוא מתגלה כמוכשר ביותר לבצע כל עבודה בצורה טובה ומדויקת, ומתוגמל על כך בנדיבות רבה. הוא יותר קשרי ידידות עם האדם הלבן, השונה והמוזר כל כך.

תחילה מופיעים בכפר שלושה רוסים,, הבאים לבשר לצ'וקצ'ים את בשורת המהפכה הבולשביקית. קשה מאד לתרגם את התורה המרקסיסטית לשפת הילידים הדלה. העניים השתלטו על המדינה, במקום העשירים, והם חולקים את רכושם זה עם זה, כך מבינים הצ'וקצ'ים , ובראש העניים עומד אחד לנין... את זה קל לתושבים להבין, שכן ממילא הם חולקים זה עם זה צידם ושללם.

הבולשביקים משאירים מאחור נציג – פרושין, המליט להביא את בשורת המהפכה – בטקס חגיגי מונף הדגל האדום על היראנגה, והתושבים שרים ברגש את האינטרנציונל. פרושין אף פותח כיתת לימוד ומנסה ללמד את ילדי המקום, רוסי, חשבון, קרוא וכתוב ומשנה מרקסיסטית. במסע ציד מצליח פרושין לצוד אומקה הלא הוא דוב צפוני וזוכה מייד לתהילה בקרב הצ'וקצ'ים ובאהבתה של נערה בת המקום...

יום אחד מופיעים עוד שני אורחים בלתי קרואים – שניים מבני כפרו הישן של קאגוט. אלה לא יכלו להשלים עם בגידתו של קאגוט במורשת השבט ובמנוסתו מגורלו, ובאו לקחת אותו ואת בתו עמם חזרה, על מנת להרגם.

קאגוט , מועצם על ידי הפגישה בתרבויות הזרות, מסרב לחזור אל העבר. למרות פחדו מן הכוחות החיצוניים, הוא אינו מוכן לשוב לכפרו וכמובן לא להסגיר את בתו, והוא נמלט אל ספינתו של אמונדסן, עד יעבור זעם.

האם הפגישה עם האדם הלבן עושה רק טוב לאנשי השבטים? ממש לא ברור. המחלות הפושטות בקרבם, נזקי האלכוהול הם רק חלק ממה שגורם ההלם התרבותי לבני המקום.

לקאגוט קורה משהו מיוחד במינו, והוא נתקף באובססיה נוראה המביאה בסוף את הסיפור לקיצו הטראגי. קאגוט לומד חשבון. ראשית הוא לומד לספור ואחר כך לבצע את פעולות החשבון. החשבון נתפס בעינו כמען יכולת מאגית – יכולת לשלוט בטבע על ידי מנייתו ותיאורו. קאגוט נתקף בדחף להגיע אל הכישוף העליון , זה שישחרר אותו סופית מכבלי הרוחות ויקנה לו את כוחו של האדם הלבן. קאגוט מתחיל לחפש את המספר המכושף – המספר הגדול ביותר!! שעות על גבי שעות, יום אחר יום הוא מחבר מספרים במחברתו בעזרת העיפרון. הוא משוכנע, שעוד מעט, ממש מייד , יצליח להגיע למספר העליון – זה שאין גדול ממנו.קאגוט לא מאמין לאדם הלבן – לאלה שאומרים לו שאין מספר כזה, והוא ממשיך לספור ללא הרף,באובססיה כה גדולה עד שתפקודו נפגע והוא מסולק ממשרתו על גבי האונייה.

כדי לתת לבתו עתיד טוב יותר משאיר קאגוט את בתו על אנייתו של אמונדסן. הוא מחליף את שמה למרי כדי להגן עליה מפני הרוחות, ומפציר באמונדסן לתת לה חינוך אירופי.

גם כאשר הוא חוזר לכפר, ממשיך קאגוט לחתור אל האינסוף, חתירה כה אובססיבית עד שהיא מביאה עליו את קצו.

המפגש בין שלוש התרבויות מתואר על ידי הסופר, יורי ריטחאו באהבה ובחיבה, מהולים בלגלוג קל, המיוחד לאידיאליזם חסר הבסיס של הבולשביקים הראשונים. האם ההלם התרבותי יועיל לשבטי חוג הקוטב, או שמע יפגע בהם? שאלה זו נשאלת שוב ושוב ונותרת ללא מענה.

ריטחאו הוא יליד אואלן, כפר זעיר במחוז צ'וקוטקה. הוא חווה חלק גדול מהמתואר בספר – הפליג בים ברינג היה חבר במשלחות חלק באוקיינוס הקרח, וצד לווייתנים בים הקפוא. מאז סוף שנות ה50 מפליא הסופר לתאר את נופי מולדת ואת העם הצ'וקצ'י הזעיר. ריטחאו תורגם לגרמנית וספריו זכו להצלחה רבה בגרמניה ושוויצריה, אך כמעט ולא תורגמו לאנגלית.

מה האמת ההיסטורית? קאגוט ובתו אכן היו קיימים. אמונדסן אכן הטיל עוגן בכפרם ופגש בהם, מרי אכן נלקחה על ידי אמונדסן לנורבגיה, ובפתח הספר משפר המחבר על פגישתו הנרגשת עם נכדתו של קאגוט.

אני משוכנע, שתיהנו, כמוני, להפליג בין דפי הספר אל החורף הארוך כדי למצוא עצמכם בקיץ העולה , קיץ של שמש חדשה, של תקוות חדשות, ושל ניצחון רוח האדם.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר