אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראול דה תואין - הזייפן המושלם


 זייפן מוכשר שלמרבה האירוניה עשה לעצמו שם כסוחר ישר במיוחד. מכתב של ראול דה תואין בו הוא מציע מבוליו היקרים לאספנים אחרים

ראול דה תואין הוא שם שאינו זכור כיום לרבים. אבל בהיסטוריה של הפילטליה והקרימינולוגיה שמו מוכר בערך כמו זה של קווין מיטניק בעולם המחשבים. במשך עשרות שנים היה דה תואין אחד האספנים הבולטים בעולם של בולים נדירים. יושרו האישי והבנתו המקצועית נודעו ברחבי העולם כולו. מה שלא נודע הוא העובדה שאת מרבית הבולים הנדירים שבהם סחר ייצר דה תואין במו ידיו. ולא, הוא לא נתפס מעולם

על ראול דה-תואין, אני משער, לא שמעו כאן רבים. אם השם הזה מצלצל מוכר למישהו, מדובר בוודאי באדם שגילו ארבעים לפחות, וגם זה בהנחה שהאיש שלנו מקפיד להתעדכן בהתפתחויות האחרונות בתחומי הקרימינולוגיה והפילטליה ושהמידע היה זמין בישראל של ראשית שנות השבעים. אבל מאחר ודה-תואין הפך לאגדה בתחומו, חבל לתת לפיסת הטריוויה המרתקת שהוא היה אחראי לה לחמוק מאיתנו - בעיקר כאשר ברשת אין למצוא כמעט מידע עליו, אלא באיזכורים מפוזרים שמעידים על הפרשה בה היה מעורב אבל לא הרבה מעבר לכך (אפילו vivisimo.com - מנוע חיפוש אדיר שמבחינתי, לפחות, עקף בסיבוב את גוגל - שמביא יותר תוצאות של שמו מאשר כל מנוע חיפוש אחר, לא הועיל יותר מדי בהקשר הזה). ובכן, לעבודה. ראול דה-תואין (raoul de thuin) נולד בכפר בלגי עני ב-‏1890. בלגיה של אותם ימים לא הייתה בדיוק המקום הנחשל ביותר עלי אדמות, ומלכה ליאופולד השני החזיק בנחלות ענק עתירות מחצבים בקונגו הבלגית (מה שהפך, לימים, לזאיר), ברואנדה ובקולוניות נוספות; אבל העושר, כפי שיכולים לספר לכם אנשים מסוימים, לא תמיד מחלחל גם אל השכבות העניות של החברה. להוריו של ראול, אנשים שהתיאוריות הדרוויניסטיות של שמרני הכלכלה מוול סטריט לא היו חומר הקריאה הקבוע שלהם, לא היה חשבון בנק שהפך אותם ללקוחות מועדפים במכולת. למעשה, לא בטוח בכלל שהיה להם משהו בבנק. וראול הקטן, כתוצאה מכך, גדל להיות מה שהוריו היו בעצמם: איכר עני, שה''חינוך'' הבלתי-פורמלי שקיבל כלל גם מכות נאמנות מחגורת אביו. על חינוך קצת יותר רציני, כזה שכולל גם לימוד מסודר בבית ספר, לא היה מה לדבר בכלל. לראול נמאס מכל זה. בגיל 16 עזב את הכפר והלך לחפש את מזלו בעיר הגדולה. הוא עבד כשכיר וכפועל דחק בכל מיני מוסדות ציבוריים. לבסוף, בגיל 25, התקבל לעבודה בבית דפוס כפועל שחור. כאן התגלתה האינטליגנציה הטבעית שלו: תוך כדי עבודה, לימד את עצמו קרוא וכתוב. במקביל, גם התגלה כשרונו במקצוע הדפוס. אבל הכישרון הזה לא הועיל לו; לפחות לא במובן המקובל. במשך חמש עשרה שנה עבד ראול כמו חמור והרוויח משכורת שאמנם היה די בה כדי לקיים אותו בכבוד, אבל לא איפשרה לו לחסוך או לצבור רכוש כלשהו. מילא הכסף, אבל גם המראה החיצוני שלו לא היה משהו שמן הראוי למסגר ולתלות על הקיר. וכך, לפחות לדעתו, נסתתמו סיכוייו על האפשרות לשאת אישה ולהקים משפחה. שבע נערות שעימן קשר יחסים רומנטיים במשך השנים וקיבלו ממנו הצעות נישואין, סירבו לו ונישאו לבסוף לאחרים. בגיל 42 היה ראול דה-תואין מה שקרוי ''רווק זקן''. סיכוי לשינוי במצב לא נראה באופק. ראול הבין שאדם ללא כסף אינו שווה הרבה בחברה המודרנית. יתכן שהיה מסיים את חייו כאיש עני, בודד ואנונימי, אלמלא התגלגל לידיו יום אחד עלון מסוים שבית הדפוס שלו התבקש להדפיס. היה זה עלון פרסומת של איגוד הפילטליסטים (אספני הבולים) של מכסיקו. בעלון היו צילומים צבעוניים של בולים נדירים, בצירוף ערכם ההיסטורי, ומחיריהם בכסף. אחד מהם לכד את עיניו מייד: בול קטן, לא יפה במיוחד, שהמחיר שהיה נקוב תחתיו (כלומר, מחירו לאספנים) היה עשרים אלף דולר. ''לו היה לי רק בול קטן זה'', חלפה המחשבה בראשו של פועל הדפוס, ''יכול הייתי כבר להשיג אישה...''. כמו אנשים בודדים רבים, נטה גם ראול דה-תואין להתמכר לתחביבים מסוימים. תחביב אחד, שעליו הוציא לא מעט פרנקים בלגיים ממשכורתו, היה לפקוד את המיתחם שבין ירכיהן של נשים מסוימות שבכך התמחותן. עתה, החל לטפח גם תחביב שני: איסוף בולים. את רוב משכורתו הפנויה הוציא על רכישת סדרות של בולים. כמובן שהיה מדובר בבולים זולים למדי, משום שמצבו הכלכלי לא איפשר לו לרכוש יקרים יותר. בערבים נהג לשבת ובמשך שעות סידר את בוליו החדשים באלבומים. וכמובן, היה איתו כל העת אותו עלון ישן שעותק שלו נפל לידיו בבית הדפוס. באחד הימים צץ במוחו הרעיון לנסות ו''לעשות בדיוק בול כזה''. בקיאותו במקצוע הדפוס הייתה רבה למדי. הניסיון הראשון שלו היה מפתיע: הוא הבחין שללא מאמץ מיוחד הצליח להשיג דמיון רב בין הבול המקורי לבין ההעתק שייצר בעצמו. ההחלטה גמלה בליבו. הוא רכש את כל המכשירים הדרושים, ובעצמו שיכלל אותם בהדרגה. את הנייר, הצבעים והדבק נטל מבית הדפוס שבו עבד, ובערבים התאמן בסבלנות ובקפדנות בלתי רגילה, עד שהגיע לשלמות בזיוף בולים. הצעד הבא היה להשיג בול נדיר ויקר, כדי שניתן יהיה להעתיק ממנו כמה ''כפילים''. לשם כך חסך במשך כמה חודשים סכום כסף, יצר קשר עם אספן בולים פרטי, רכש ממנו בול יקר והחל לעמול על זיופו. האימונים והעבודה נמשכו זמן רב, אבל לבסוף יצאו מתחת ידיו של דה-תואין כמה כפילים זהים לחלוטין של הבול המקורי. הזמן והמשאבים שהקדיש לאיסוף הבולים שלו הפכו אותו לבקיא בסוגים שונים של בולים נדירים. הוא שיגר מכתבים לכמה אספנים בולטים באמריקה ובאירופה, הציג את עצמו כאספן חובב, והציע להם רשימה של בולים למיכרה או להחלפה בבולים יקרים אחרים. הרשימה כללה בעיקר בולים פשוטים וזולים, אבל כפיתוי הוכנס לתוכה גם הבול הנדיר והיקר שרכש. התוצאה עברה את כל המשוער. כעבור מספר ימים קיבל עשרות מכתבים ובהם הצעות להחליף את הבול הנדיר שלו בבולים יקרים אחרים. כעבור שבוע היו כבר ברשותו שמונה בולים יקרים ראשונים, שתמורתם שיגר לאספנים את ה''כפילים'' של הבול הנדיר המקורי. המקור, כמובן, שנאר רצלו.

סדרת בולים של אל סלוודור, מזוייפת להלפיא בידי ראול דה תואין. האיש, שזיופיו לא התגלו מעולם, לא רצה למות כרמאי

ההצלחה הראשונה הזו לימדה את ראול דה-תואין שיעור מאלף. משמונת הבולים היקרים שקיבל הוא העתיק 24 ''כפילים'' באופן מושלם ושוב שיגר מכתבי הצעה לאספני בולים ברחבי העולם. כך הרחיב את קשריו עם הברנז'ה של הבולאות הבינלאומית, כשבכל פעם הולכת וגדלה רשימת הבולים היקרים שהוא מציע למכירה ולחליפין. גם כשרונו במסחרי בלט כאן: כדי לא לעורר חשד כלשהו, הציע תמיד עבור הבולים המזוייפים שלו מחיר גבוה במקצת ממחיר השוק שלהם, ובעיסקאות החליפין הייתה התנהגותו ''הגונה'' כל כך, שעד מהרה רכש לו שם של אדם ישר שאפשר לסמוך על מילתו והתחייבויותיו. מדי יום הגיעו אליו עשרות מכתבים רשומים, ובהם צ'קים ובולים נדירים להחלפה והצעות חדשות. הוא פתח, לראשונה בחייו, חשבון בבנק. החשבון, כמעט מיותר לציין, הלך ותפח מיום ליום. ריבוי המכתבים, הקשרים והזיופים דרש מדה-תואין להקדיש לעיסוק החדש בחייו שעות הולכות ומתארכות. הוא התפטר, איפוא, מעבודתו בבית הדפוס. המעסיק שלו הציע לו תוספת לשכרו כדי שיישאר, אך הזייפן הנלהב סירב. לימים סיפר כי חצי שנה בלבד לפני כן ביקש מהבוס תוספת לשכרו והלה סירב. הסירוב הביא לכך שנערתו של דה-תואין, אותה עמד לשאת, עזבה אותו ונישאה לאחר. אז גרם לו הדבר לדכאון ולהחלטה לנסות ולהשיג כסף רב יותר בדרך אלטרנטיבית, אבל עתה נראתה לדה-תואין התוספת שהציע לו מעסיקו כעלובה למדי. שכן, בעת ההיא כבר היו בחשבון הבנק שלו עשרות אלפי דולרים. ראול התפטר מעבודתו ובמשאבים שעמדו לרשותו שכר דירת ארבעה חדרים במרכז העיר. אחד מחדרי אותה דירה הוסווה מבחוץ כך שלא יעורר תשומת לב. את החדר הזה הפך דה-תואין למעבדת הזיופים שלו. ליד הדירה שכר חנות קטנה ופתח בה עסק למסחר ב-בולים נדירים. במקביל, נרשם כחבר באיגוד הפילטליסטים והוציא רשיון רשמי המכיר בו כעוסק מורשה בתחום הזה. עתה נפתח בפניו כר נרחב לפעילות. כעבור זמן קצר היו לו קשרי עבודה שוטפים עם חברות בולים ידועות בארצות רבות, שאצלן רכש מעמד של סוחר בולים גדול. חברות אלה פנו אליו בהצעות רבות. אצלו אפשר היה להזמין כמעט כל בול נדיר שהייתה לו דרישה בשוק. חלק מהבולים שמכר היו, כמובן, אוריגינליים, אבל רובם היו זיופים שייצר בעצמו; את מרבית האוריגינלים שמר באוסף הפרטי שלו. שנה לאחר פתיחת החנות עבר שוויו של אוסף הבולים הפרטי שלו את חמשת מיליוני הדולרים. עכשיו כבר יכול היה פועל הדפוס לשעבר להרשות לעצמו חיי מותרות. הוא היגר למכסיקו, רכש שם בית גדול והקדיש עתה חלק הולך וגדל מזמנו לנשים. כאיש עשיר, לא התקשה למצוא אישה שתינשא לו. כעבור שנה, התגרש ממנה ונשא אישה שנייה. כעבור שנה נוספת התגרש גם ממנה ונשא אישה שלישית. לבסוף, התגרש גם מן השלישית והקיף את עצמו בחבורה של צעירות נאות במיוחד. כשהיה בשנות השבעים לחייו חישב דה-תואין שהוציא את מרבית עושרו - עשרות מיליוני דולרים - על נשים, כולל ארבע מאות פילגשים. לפי חשבונו היו לו גם שלושה ילדים חוקיים ועשרים וחמישה בלתי-חוקיים. לכולם שילם בעין יפה, בין אם המדובר היה בדמי מזונות או בתמיכה מסוג אחר. העבודה השקדנית של דה-תואין והסודיות המוחלטת שכפה על עצמו הביאה לכך שזיופיו לא נחשפו, למעשה, מעולם. מי שחשף אותם, בסופו של דבר, היה הוא עצמו. ב-‏1966, כשהיה כבר בן 76, שלח רשימה של בולים נדירים לאיגוד הפילטליסטים הבינלאומי; לרשימה צירף מכתב בו הודיע כי כל הבולים ברשימתו, המצויים אצל אספנים ברחבי העולם, אינם אלא זיופים שביצע בעצמו. הבולים המקוריים, ששוויים מיליוני דולרים, מצויים באוספו שלו. אגודת הבולאים האמריקנית (aps) התאוששה ראשונה. חמישה נציגים מטעמה שוגרו לדה-תואין כדי לבדוק את טענותיו. דה-תואין הציג בפניהם בולים שטען כי הם זיופים שייצר בעצמו, ומולם הציג את הבולים המקוריים. הזהות הייתה כה מוחלטת עד כי ניתן היה להבדיל ביניהם רק באמצעות בדיקה כימית שתקבע את זמן הדפסתם. דה-תואין נימק את גילויו המפתיע בכך שבמשך שלושים שנה חי כרמאי, אך אין הוא רוצה למות ככזה. הוא אמר כי ברצונו להפסיק את הזיופים ולמסור לחברת הבולים את סודותיו המקצועיים, הכימיים והטכניים ואת המכשירים שקנה ופיתח לצורך הזיופים. חברת הבולים הסכימה לעיסקה ושילמה לו עשרה מיליון דולר כדי שיפסיק את זיופיו. (אגב, אוסף הבולים שלו היה שווה, באותו יום בו ערך את מסיבת העיתונאים שבה חשף את עצמו, עשרים מיליון דולרים). את הסכום שקיבל מהאמריקנים תיכנן לחלק בין צאצאיו המרובים. למעשה, ה-aps החשיב כל כך את ההסדר להפסקת ייצור הבולים המזוייפים עד כי הדבר נכלל בנימוקים להכללת חלק מהחמישה שהגיעו איתו להסדר - ג'יימס ה. ביל, וולטון יוג'ין טינסלי, צ'ארלס סי. קארטסנברג וג'יימס מנסינג'ר צ'מי - בהיכל התהילה של האיגוד הזה. הסיפור כולו פורסם בדוח מיוחד שהכינו חברי הוועדה ושפורסם ב-‏1980 בספר שכותרתו מסבירה הכל: the yucatan affair, the work of raoul de thuin, philatelic counterfeiter. אלמלא יזם דה-תואין את אותה חשיפה מדהימה, סביר להניח שלא היינו יודעים על כך עד היום. העבודות שלו הפכו כבר מזמן לקלאסיקה פילטליסטית בפני עצמה וזיופיו הם כיום מצרך מבוקש בחוגים אלה. מעניין כמה אספנים מאלה שברשותם כיום בולים שזייף דה-תואין סבורים כי פריטים אלה הם אמיתיים ומקוריים.

באדיבות אתר אפלטון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר