מנחם בגין דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה / עפר גרוזברד

מנחם בגין דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה. עפר גרוזבד. הוצאת רסלינג

הספר "מנחם בגין – דיוקנו של מנהיג" שכתב ד"ר עופר גרוזברד, הוא הביוגרפיה המלאה הראשונה שנכתבת על מנחם בגין, הקמה לתחיה מבין דפי הספר, מעוררת הרהורים ותהיות.
 
ד"ר עופר גרוזברד הוא פסיכולוג קליני, בעל תואר דוקטור באנליזה ופתרון קונפליקטים, וספרו זכה בפרס המחקר מטעם "המרכז לחקר מורשת מנחם בגין" .
 
מנחם בגין הוא אחת הדמויות המרתקות בחיינו הציבוריים. פרישתו מראשות הממשלה והסתגרותו בביתו לשנים אחדות הטילו צל גדול לא רק על הסיבות הפרטיות והאישיות  להסתגרותו אלא גם על אנשים אחרים ומהלכים מדיניים שהתרחשו בשנים שקדמו לכך. אין ספק שדמותו של שרון נפגעה קשה. אינני יודע אם שרון אכן שיקר לבגין בעניין לבנון, אך הספר טוען כי יתכן  ובגין היה במצב נפשי, עקב הדכאון הנפשי שחלה בו,  בו היה קל לשקר לו, בו לא היה מסוגל לראות ולהבין את המתרחש איתו וסביבו. לפחות סצנה אחת מאותה מלחמה תקבל צבע אחר לגמרי בעקבות קריאת הספר. אותה סצנה מבישה על הבופור.
 
בגין היה איש שנוי במחלוקת. חברי תנועתו אהבו אותו אהבת נפש. אחרים שנאו אותו ופחדו ממנו. האמרה "אם בגין עולה לשלטון אני עוזב את הארץ" הייתה מאוד נפוצה בימים ההם. אך הוא הפתיע את כולם בהתנהגותו הממלכתית כשעלה לשלטון.
 
הביוגרפיה המנטאלית הזאת של בגין מנסה להראות שלא המלחמה, לא מותה של עליזה אשתו, הן שגרמו לדיכאונו המתמשך. בגין היה איש דכאוני שנים רבות.  החל מנעוריו. הקשר הלא בריא שלו עם אביו. רגשות האשם שלו על שעזב את חבריו בפולין, ערב השואה בה נספו. כל אלה, לדעתו של גרוזברד היו מניעים ראשיים במחשבתו ורגשותיו.
אני זוכר אותו מנעורי. את מה שהיה אולי הנאום הראשון הענק שלו, נאום אלטלנה.כשהוא בוכה וזועק "אלטלנה בוערת" ואני רצתי לשפת הים לראות. אחר כל נאומי הבחירות הראשונות שלו בכיכרות. שמעתי אותו לראשונה בכיכר מוגרבי. לעצרות היה מגיע מלווה בחבורת אופנוענים בני שכונת התקווה. והוא נתן את ההצגה הגדולה שלו.
מפא"י שלחה לנו לשכונה נואם אפור, טנדר עם מקרנה והקרינו לנו סרטי קרן קיימת. בגין לא זכה בבחירות ההן וגם לא בבאות. לאחר מכן בשל הביקורת הציבורית נגד מופע האופנועים ביקש ממעריציו שלא ילוו אותו שוב.
 
יש לי פינה בלב לאנשי "בית"ר" הוותיקים למרות שאינני נמנה עם תנועתם. אמי שמעה את ז'בוטינסקי נואם בוורשה ומזהיר את היהודים מהשריפה העומדת לפרוץ, היא השתכנעה ובית"ר העלתה אותה ארצה.
 

בילדותי בבית הספר "בית חינוך לילדי עובדים" למדתי בכיתה מפוארת. הרבה אנשי שם ובני "אצולת" העובדים למדו אתי. (שריד, בן אליעזר, שרת, אלתרמן ועוד) מבין כולם אני חושב שהייתי היחיד שקרא בנעוריו המוקדמים את "שמשון" את "חמשתם" הרומנים של ז'בוטינסקי, היחיד שהתרשם והתחלחל עמוקות מתרגומו ל "העורב" של אדגר אלן פו. על מדפי הספרים שלנו עמדו כל כתבי ז'בוטינסקי. ספרי ההיסטוריה של פרופסור קלויזנר. אך קשיי החיים הרחיקו את אמי מהפוליטיקה, אחר כך האפיל  בן גוריון באישיותו על זו של בגין בעיני אמי. גרתי בשכונה קטנה שבין שכונת התקווה לפלורנטין. הייתי מוקף מקומות היסטוריים של אצ"ל וכל סביבתי הייתה כזאת. אבי היה בהגנה. כדרך הימים ההם. חלוקה משפחתית. יש לי פינה חמה לאנשים הללו.

עפר גרוזברד הוא בן המשפחה הלוחמת. אביו היה מפקד מחוז תל אביב וחבר המפקדה הראשית של האצ"ל. אמו הייתה רופאת הבית של משפחת בגין על שלושת ילדיהם. הוא הכיר אותם מקרוב. כשניגש לכתוב את עבודתו על בגין התפלא לגלות שישנה רק ביוגרפיה אחת שלו בעברית. זו של אביעזר גולן ושלמה נקדימון, וגם היא נכתבה ב1977, שנת עלייתו לשלטון. ומאז אף מלה.

את הספר הוא מתחיל בשנת 1868 בעיר ברסט  (בריסק) ב-פולין. השנה בה נולד אביו של מנחם. זאב דב בגין שאף להיות רופא וניסה לברוח לברלין ללמוד. החזירו אותו הביתה. השיאו אותו לאישה, נולדה להם בת והוא התגרש. מאז, אותה בת איננה נזכרת יותר בביוגרפיה של מנחם בגין. ידוע שעלתה ארצה וירדה לארה"ב.

זאב דב למד שפות, נסע בשם עסקי המשפחה  כשהתבגר הפך להיות מזכיר הקהילה היהודית בעירו. ב1905 השתתפו זאב דב ומרדכי שיינרמן , סבו של אריאל שרון, בארגון הגנה עצמית יהודית בברסט. בגיל 38 נשא לאישה את חסיה, אישה יפהפייה שאהבה גדולה ניצתה ביניהם וממנה נולדו לו שלושה ילדים. הבן האחרון נולד ב1913 נקרא בשם מנחם כי נולד ביום "שבת נחמו" בחדש אב. כך ששמו של מנחם מתקשר סמלית לחורבן בית המקדש. המיילדת של מנחם הקטן הייתה שיינרמן, סבתו של אריאל שרון.

זאב דב דיבר עם מנחם הקטן עברית. הוא האמין שזו תהייה שפת העתיד, לשון הפעולה המדע והאמנות, לא רק שפת התפילות והתנ"ך. אלא שהשנים הראשונות לחייו של מנחם הקטן הן שנות המלחמה הגדולה. בחלק מהזמן גרו ביער שם נהנה מנחם הקטן מחירות יחסית ושיחק בחוץ. אם המשפחה הייתה הסמכות הנפשית והאב היה סמכות רוחנית. הוא זה שהחליט שמוטב לרעוב וללמוד מאשר להתחבא ביער וכך עברו העירה כדי שהילדים יוכלו ללמוד. כשכבשו הגרמנים את האזור הם חילקו לילדים עוגיות. ודעתו של האב שהגרמנים יהיו טובים מהקוזקים התבררה לילדים להיות אמת. ובמשך שנים שימרו קירבה לגרמנים.

את הציונות והקשר העמוק ליהדות ספג מנחם הקטן מאביו. שהיה יהודי גאה וציוני פעיל. בשנותיו הראשונות יכול היה כבר לראות ולשפוט את התנהגותם השונה של הכוחות שהשתתפו במלחמה ושלטו בתקופות מסוימות בעיר. הפולנים, הגרמנים והרוסים. כל אחד מהצבאות הללו השאירו בו רושם אחר. החום הנפשי של הבולשביקים הראשונים, הגרמנים "הנדיבים" הפולנים המרושעים.

בגין עצמו העיד שהתבגר יותר מגילו הכרונולוגי ולא רק במונחים אינטלקטואלים.כבר מגיל צעיר מאוד הרגיש קשר פיזי של ממש לגורל היהודים, וזה כנראה בעקבות פוגרומים והלקאת יהודים על ידי הפולנים להם היה עד. אך כשמחפשים בזיכרונותיו כפי שכתב או סיפר, מנחם הילד אינו קיים כמעט, זיכרונותיו כמעט ואינם אישיים, הם קולקטיביים מחיי הקהילה היהודית אתה הזדהה. אך אין לדעת אם אין אלא זיכרונות מעובדים מאוחרים שסופרו בהתאם לצרכים אחרים מסיפור זיכרונות רגילים. גרוזברד מקבל את דרך סיפורו של בגין ונותן בהם משמעות לחייו.

כשתנועת הנוער "השומר הצעיר" פתחה סניף בעירו זאב דב השפיע על ילדיו להצטרף, אך משפנתה התנועה שמאלה דרש מהם לעזוב. טענתו הייתה שצריך לדאוג קודם לעם היהודי לפני שדואגים לפועלי כל העולם.

מנחם לא עבר תקופת מרד בהורים, בעיקר לא באביו. הזדהותו והערצתו את אביו גרמה שלא יוכל לעבור את תהליך ההיפרדות שהוא כה נחוץ לגיבוש אישיות עצמית. זאב דב שלח את ילדיו ללמוד בבתי ספר פולניים ולא יהודיים כדי שיוכלו להמשיך באוניברסיטה. ואכן שלושת הילדים התקבלו לאוניברסיטאות. בשנים הללו פולניה ובעיקר הסטודנטים הצעירים היו עסוקים בשאלות של לאומיות. גבורת האומה ונצחיותה מול הכובשים. כל אלו היו נושאים שברומו של עולם ומנחם התלמיד לקח חלק והפנים את ההתייחסות ליסודות הלאומיים הללו.

למנחם לא היו ידידים, וכמעט שלא ידידות. את תורת הפלירטים ראה מרחוק אצל אחיו שהיה חברותי מאוד ומצליח בין הבנות. אחיו ואחותו הצליחו לפתח לעצמם אישיות עצמית שעזרה להם ליצור יחסים אינטימיים בחברה ובעיקר בבית ביחסים עם הורים. מנחם היה מרוחק וסגור. כל רגשותיו התחברו אל הוריו ועמו. לא ניכרים בזיכרונותיו מנחם  האינדיבידואל.

 מנחם והעם היהודי הפכו כמעט לאחד. מנחם קשור מאוד לאמו ולאחותו. את אחיו לא אהב. כשכתב לימים את ספר "בלילות לבנים" על חייו כאסיר ברוסיה הוא כותב "האסיר חייב לדעת, כי יד אם אוהבת לא תנחמו עוד, אין בית, אין אם, אין אחות,אין חבר" את אביו ואחיו איננו מזכיר כחלק מגעגועיו.

תנועת בית"ר אך זה נוסדה ופתחה סניף בעיר. מנחם מצטרף אליה. הוא לומד להכיר את דבריו של ז'בוטינסקי, ושם בסניף מתגלה כישרונו הרטורי כשהוא נואם ומסביר את דברי המנהיג טוב מכולם.

למנחם ניתנת ההזדמנות לשמוע את ז'בוטינסקי כשזה הגיע לעיר לנאום. אחרי הנאום המרגש אמר מנחם: "אתה מקשיב לאיש הזה, וחש בכל עצמותיך, כיצד הוא מעלה אותך מעלה מעלה, הנכבשת? לא, למעלה מזה, נתקדשת. מישהו לוחש על אוזניך - הרי אתה מקודש לי, לי, לרעיון ולתמיד ואתה עונה, הן, הריני מקודש לתמיד"

אין ספק שמנחם משקיע איכות ליבידינאלית ולא רק אינטלקטואלית באיש וברעיון. ז'בוטינסקי הופך להיות הרחבה של אביו הציונות הפכה להיות האהבה שבחייו.

ב1931 מגיע מנחם לאוניברסיטה בוורשה. פעם ראשונה לבד ורחוק מביתו. ורשה של אותם ימים ראתה את עצמה כפריז של מזרח אירופה אך המשבר הכלכלי לא אחר להגיע גם אליה. ובגרמניה כבר נשמע קולו של היטלר.

בגין מתמנה לראש מחלקת הארגון של בית"ר. ועושה חיל. אך ב1935 יש וויכוח גדול בינו לבין ז'בוטינסקי שרצה להתפייס עם בן גוריון , אבל הוא קרא לך ולדימיר היטלר, מוחה בגין. אני בטוח שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש מדים ולהלחם כמו בימי הגדוד העברי, עונה ז'בוטינסקי.

ב1936 כשהחלו התקפות הערבים על יהודים בארץ האצ"ל רצה להחזיר בפעולות תגמול. ז'בוטינסקי דרש להודיע לערבים היכן תתבצע הפעולה כדי לא לפגוע בנשים וילדים חפים מפשע. בגין התנגד. בשל חילוקי הדעות על מדיניות ז'בוטינסקי בגין לוקח חופשה מפעילות והולך לגמור את לימודי המשפטים.

את אשתו לעתיד, עליזה, פגש בעיר דרוהוביץ אליה בה לנאום. אביה של עליזה הזמין אותו לביתו. לימים יגידו שמנחם נשא את עליזה בשל דמיונה לז'בוטינסקי. אך הוא יגיד יותר מפעם אחת בעתיד שעליזה הזכירה לו את אמו. עובדה שצריכים לזכור בעתיד לבוא.

עימות מילולי פומבי התרחש בי ז'בוטינסקי לבגין בקונגרס השלישי של בית"ר. היו ביניהם חילוקי דעות, אך מעולם קודם לכן לא ניתן להם פומבי. הוויכוח הזה בין שתי הגישות לשחרור הארץ הביא לעימות הזה. בגין רצה להוסיף לנדר הבית"רי את המלים "לכיבוש מולדתי" ז'בוטינסקי התנגד לכוחניות הזאת. לנאום של בגין קרא "חריקת דלת שאין בה תועלת  רעש"  הצירים קיבלו דווקא את הצעת בגין, אך ז'בוטינסקי נבחר שוב לעמוד בראש התנועה ובגין אמר לו "אנו לפקודתך" סמלית זה היה המרד שלא עשה נגד אביו בהתבגרותו. ישראל אלדד שהיה נוכח בקונגרס אמר "הנאום הזה עשה את בגין למה שהוא נעשה בהמשך " בגין וז'בוטינסקי לא היו ידידים. אפשר להסביר את היחס של בגין למנהיג בכך שמצא תחליף אב. יש דמיון פנימי בין יחסי מנחם עם אביו ובגין עם ז'בוטינסקי.

בגין האמין  שיש לנצח או למות. ז'בוטינסקי אמר  שהצעתו של בגין הייתה שקולה להתאבדות. אולי הרמז הראשון לנטייתו הסמויה של בגין, לפי התיאוריה שמפתח בספר עפר גרוזברד.

העתיד הקרוב יוכיח שבגין צדק. ז'בוטינסקי החילוני  הליברלי טעה. בגין יכתוב לאחותו: "ייתכן שהוא הומאני מדי, טוב מדי, מכדי לעלות על הדעת מלחמה נוראה כל כך" בגין עבר את שלב המרד והתבגר. קיבל את האישיות האוטונומית של עצמו.

ב1938 בנאום בוורשה אומר ז'בוטינסקי "  אני מזהיר אתכם ללא הפוגה שהקטסטרופה מתקרבת... אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל בקרוב לפלוט את אש ההשמדה.. יציל כל אחד את נפשו.. אלה שיצליחו להציל את נפשם מהקטסטרופה יזכו לרגע של שמחה יהודית גדולה: לידתה של מחדש ותקומתה של מדינה יהודית.." באפריל 1939 מנחם ועליזה עומדים לבושים מדי בית"ר תחת החופה. 

גרוזברד מביא ציטוטים מדברי בגין על השואה, על מות הוריו. הוא מנתח אותם ומנסה  להראות את תחושות הדיכאון הלא חדשות אצל בגין כבר אז. הוא מסביר שבגין לא הצליח מעולם להתמודד ולעבד את תהליכי האבל. בעיקר על אמו. ומאז הוא אכול רגשי אשמה. יתכן שהיה בדיכאון, אך הדיכאון לא שיתק אותו והוא נכנס במרץ לפעילות פוליטית נישא על גבי השם שעשה לעצמו עוד בפולין. 

דוד רזיאל עמד אז בראש ארגון אצ"ל שקיבל על עצמו את הצעת ז'בוטינסקי להפסקת אש כדי לא לפגוע ביכולת הצבא האנגלי. אברהם שטרן (יאיר) לא מקבל את ההחלטה, פורש ומקים את לח"י ב1941 דוד רזיאל נהרג במשימה סודית.  יעקב מרידור שהפך לראש הארגון מציע את תפקיד המנהיגות לבגין, אך זה מסרב בהתחלה. הוא איננו רוצה לערוק מצבא אנדרס לו נשבע אמונים.

בארץ נפגש בגין לראשונה " בישראלים" אלו שעלייתם ארצה שינתה בהם את מוקדי ההזדהות שלהם. לא יהודי במקום הראשון אלא  "ישראלי" בגין נשאר מזוהה עם היהודי והעם היהודי כל ימיו. הוא לא עבר שינוי. כחייל בצבא הפולני היה מצדיע גם בארגון לכל מי  שגדול ממנו בדרגה, אפילו אם הדרגה הייתה מן הצבא הבריטי. הוא לא חש כלל במבטי ההשתוממות של חבריו. על המאמרים שהחל לכתוב בארץ חתם בשם "בן זאב" האם על שם ז'בוטינסקי? האם על שם אביו? מנהיגים נפרדים בדרך כלל מהקודמים להם, הם אינם מאמצים אותם כאבות, גם כשהם מצהירים על נאמנות לדרך. בן שלושים הוא הופך להיות מנהיג הארגון. במהרה הוא משנה את כל מערכת היחסים והן הופכים להיות " המשפחה הלוחמת" בגין ממשיך להרחיב את משפחתו. מיד עם היבחרו הוא מכריז על מרד במנדט הבריטי.

ב23.3.44 מכריז בן גוריון על שביתת רעב במחאה על רצח יהודי אירופה. באותו ערב מתקיף האצ"ל תחנות משטרה בריטיות, אך בגין מצהיר שקיים את יום הצום. בגין היה המנהיג הפוליטי ולא היה קשור למבצעים.

לחברי הארגון הוא קורא אחי. " אחי היו, אהבתי אותם. את כל אחד מהם, טובי לב ונפש, אהבת אמת אהבתים" כך הוא כותב ביומנו . וגרוזברד מנתח את האהבה הפוסט אדיפאלית הזו. אהבת בן לאביו. במקרה זה הפך את כולם לבניו ואחיו. והם קיבלו את אווירת המשפחתיות שהעניק להם, כל אחד וסיבותיו שלו.

 ב15.9.44 הוא מפרסם כרוז קיר לערבים "לא נגדכם אנו נלחמים. אין אנו רואים בכם אויבים. רוצים אנו לראות אתכם כשכנים טובים. לא באנו להשמידכם...הממשלה העברית תעניק לכם שווי זכויות מלא. השפה העברית והשפה הערבית תהיינה שפות הארץ. לא תהייה אפליה בין ערבי ליהודי בקבלת משרה ציבורית. המקומות הקדושים לדת המוסלמית יהיו נתונים לפיקוחם של נציגכם.... לא תהיה בערות בארץ התנ"ך. שכר הפועל יורם לרמה אירופאית..." אלא שבגין האמין גם שארץ ישראל תשתרע משני צדי הירדן.

לקראת סוף המלחמה התקיימו מפגשי שיחות בין נציגי ההגנה והאצ"ל. ניסו להגיע להבנות לשיתוף פעולה אך חילוקי דעות הפרידו ביניהם. אנשי ההגנה חשבו שאחרי המלחמה צ'רצ'יל יגלה את תמיכתו בציונות. בגין טען שלא צריך לחכות. מספיק לראות שגם בזמן המלחמה הוא מקצה אניות הנדרשות למלחמה לרדוף אחרי ספינות מעפילים. צ'רצ'יל לא יגלה אהדה אמר בגין, וצדק.

האצ"ל הגביר את פעולותיו נגד האנגלים, ההגנה הייתה נגד. המצב התקרב כמעט למלחמת אחים. בנובמבר 1944 התנקשו אנשי לח"י בלורד מוין בקהיר. בגין לא ידע על הכוונה. אך העניין עורר מהומות רבות בארץ. גולומב אמר שפעולות הארגון הן "תשוקות ילדותיות למחצה למעשי גבורה" בן גוריון הכריז "זה או הם או אנחנו" וכך החלה תקופת הסזון. בגין נתן הוראה לא להחזיר מלחמה "גם אם נמות כולנו, יבואו אחרים, גם משלהם גם משלנו." המוות מהווה אצלו תמיד נקודת התייחסות.

 ב1982 כראש ממשלה אמר בגין " אחרי מותי אני מקווה שאזכר מעל לכל כמי שמנע מלחמת אחים- זה חשוב בעיני מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומחוק רמת הגולן"

 אני אדלג על תקופת הביניים שבין סוף מלחמת העולם השנייה להקמת המדינה. תקופה בה היו שיתופי פעולה בין הארגונים וביטולם. ימים בהם הארגון עשה כמה פעולות ראווה כמו פיצוץ מלון המלך דוד או תליית קצינים אנגליים כפעולת תגמול על תליית חברי הארגון על ידי האנגלים.

ב1947 מצבו הנפשי של בגין היה קשה. החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל דחקה אותו לפינה שלא רצה להיות בה. היה לו קשה להשלים עם הגשמת חלום שהפך להיות מצומצם. וקשה שבעתיים כי היה צריך לפרק את הארגון, משפחתו המורחבת והתומכת ובעיקר קבלת העובדה שיריבו הגדול בן גוריון יעמוד בראש המדינה.

בימיו האחרונים כארגון שינה האצ"ל את כיוון המאבק ובמקום פעולות נגד הבריטים שנקבע להם כבר תאריך עזיבה הפנו את מרצם לראשונה נגד הערבים. הם הטמינו פצצה בעיר העתיקה וירו בעוברי אורח ערבים. מה שהדאיג את בגין בימים ההם הייתה השאלה מה יקרה אם הערבים יקבלו את תכנית החלוקה ולא תהייה דרך לכבוש חלקים נוספים מהארץ הקטנה שהוקצתה לעם היהודי. שטח שבעיניו לא היה גדול יותר מגטו.

 ההתקפה על דיר יאסין, פעולה משולבת של אצ"ל ולחי הפכה להיות כתם על שמו הנקי עד אז של בגין. הערבים החלו לכנות אותו "הקצב מדיר יאסין"  בגין הגן עד יומו האחרון על משתתפי ועל זיכרון הפעולה ההיא. וסרב לראות או להודות שהיה שם טבח.

ב25.4.48  תקף הארגון את יפו והחל בכיבושה. זאת הייתה הפעולה הגדולה האחרונה של הארגון. ב14.5 התכנסה מועצת העם ובן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל.  במחצית השנייה של מאי הודיע בגין לבן גוריון שהאוניה אלטלנה בדרך לארץ  והציע חלוקת נשק בין הגופים, בתנאי שחלק מהנשק יגיע לכוחות הארגון בירושלים. בן גוריון סרב וההמשך ידוע. אלטלנה הפכה לסמל שילווה את מפלגת "חרות" את בגין ותמשך להיות נושא לוויכוח וניגוח שנים רבות אחרי האירוע. כדי להבין את השתלשלות כל האירוע המניעים וההחלטות צריך לקרוא את הפרק המוקדש לאלטלנה בספר. אציין רק ש-עפר גרוזברד הוא בנו של מי שהיה מפקד מחוז תל אביב ושותף לאירועי אלטלנה.

פרשת אלטלנה ופירוק הארגון ככוח עצמאי  ושילובו בצבא העם החדש הביאו את בגין לתקופת דיכאון עמוק. אנשים סביבו תיארו אותו כמי שמצבו היה בכי רע בימים ההם.  היה עליו לפזר את "משפחתו" לקבל את שלטונו של אויבו ולוותר על חלום ארץ ישראל השלמה. בפרשת אלטלנה רצה בגין להיות קרבן, קדוש מעונה, הרוג מלכות, וכמעט מצא שם את מותו כשעלה על האוניה. 

הגיע הזמן בו בגין היה צריך לעבור מעמדת מנהיג מחתרת, איש סודי שמעטים הכירו אותו לעמדת מנהיג פוליטי. למרות שבבחירות הראשונות לא זכה ביותר מ14 מנדטים שהיו כישלון, בגין נחשב לאיש מסעיר ומעורר. גרוזברד מסביר את הפופולאריות האישית שלו בזה שבעוד שהשמאל הפך להיות "ישראלי" ושכח להיות יהודי, בגין המשיך לנגן על הנימה היהודית. דבר שחיבב אותו, למרות החליפה והעניבה על העם, גם כשבן גוריון במכנסיים קצרים  נסע להתיישבויות והצטלם נוגע באדמה. 

בכנסת היה בן גוריון מתעלל בבגין. בכל פעם שנאומו לא נשא חן בעיניו היה צועק לעברו " מי רצח את ארלוזורוב" או קריאות מאין אלו והוויכוח היה עובר לנושאים אחרים לחלוטין. בגין נפל בפח הזה פעם אחר פעם.
 
בבחירות הבאות ירדה מפלגת חרות מ 14 ל 8 מנדטים. בגין רצה להתפטר. הוא נסע עם עליזה לחו"ל אך מה שהחזיר אותו במהירות היה הדיון הראשון בנושא השילומים מגרמניה.

נאומו של בגין בכיכר ציון ב-ירושלים נגד השילומים קנה לו מעריצים רבים. "בגין, חש עצמו כהתגלמות העם היהודי, ראה בעיני רוחו את בן גוריון יושב בחברת רוצחי משפחתו הביולוגית ומשפחתו היהודית של בגין. הם מסובים אל שולחן אחד ומתמקחים על כסף"
 
כל זמן ש-גרוזברד מביא תאריכים, ציטוטים דברים מדויקים אי אפשר אלא לקבל את הדברים כמו שהם, אך הניסיון להכנס לנבכי מוחו הפרטי של בגין היא ספקולציה שאפשר לקבל או לדחות. על דבר אחד אי אפשר לחלוק. פרשת השילומים הוציאה את בגין מדיכאונו והחלטתו להתפטר. אפשר להגיד שהמלחמה על זיכרון השואה הפיח בו חיים חדשים.
 
בגין תפס במהירות את ההתנשאות והביטול של מפא"י ותנועת העבודה על העולים שבאו מהמזרח, בעיקר ממרוקו. הוא החל במסע לכל המעברות. עורך אסיפות ופותח כל נאום במלים "אחי ואחיותיי" הוא דיבר אתם על קודשי ישראל, על קדושת הארץ, דברים שיכלו להבין ולהזדהות אתם. הוא כבש את לבם. בדרך לא ברורה פנייתו לאחי ואחיותיי התקבלה מילולית. הם הפכו להיות משפחתו האוהבת. יצחק שמיר אמר עליו לשנים " הוא הגיע לשלטון אך ואר הודות לנאומיו.... הוא היה הראשון שנאם בפני קהל שלא הכיר אותו והוא מצא מסילות לליבותיהם. זה היה מבצע אישי לחלוטין. לא היה איש בארץ שדמה לו מן הבחינה הזאת"
 
ויכוח חשוב אחר התקיים כשהסוכנות והממשלה עשו ניסיון לקבוע עלייה סלקטיבית ממרוקו, בלי זקנים וחולים. שוב בגין בנאום מזהיר מצליח לשנות את ההחלטה ולקנות את לב משפחות אותם זקנים וחולים. אלה הם סוג הדברים וההתייחסות שקיבעו את מעמדו בקרב העולים הללו. בשנים שתבאנה יבואו בטענות לאותם עולים ובניהם על שהם " מצביעים מהבטן ולא מהראש" זו הבטן שבגין הכין לעצמו ולהם.
 
 ושוב אדלג על תקופה עד 1965. שנה בה חרות והליברלים התאחדו והיו לגח"ל. בבחירות זכו ב26 מנדטים, מפאי זכתה ב 45. באסיפה פנימית בה הוטחה ביקורת על בגין הוא הודיע שהוא פורש מהנהגת המפלגה. הנוכחים הזילו דמעות אך הוא לא חזר בו.
 
הוא הסתגר בביתו ונכנס לדיכאון. אלו שראו אותו העידו שתוך שבועות מעטים הוריד תשעה קילו ממשקלו ונראה צל אדם. מרידור הצליח לסלק את תמיר שהיה ראש לאלו שביקרו את בגין. ומשעזב תמיר חזר בגין לפעילות, העלה במשקל. בגין נשאר האיש הטוב והטהור שלא פעל נגד מקטרגיו. מרידור היה זה שלכלך את ידיו בגירוש. בגין מעולם לא הביא לביטוי חיצוני את הצד הרע שלו. האדם היחיד שעמד ותמך בו לכל אורך השנים הייתה עליזה אשתו שהתייחסה אליו יותר כאם מאשר כאישה. היא העריצה אותו וויתרה על עצמיותה למענו. האם הגדולה.
 
במאי 1967 כשהמתיחות שהוליכה בסופו של דבר למלחמה החלה לעלות הציע בגין לאשכול שעמד בראשות הממשלה שיחזיר את בן גוריון לעמוד בראש המדינה. בן גוריון אחרי שפרש ממפ"אי עמד בראש מפלגה קטנה -  רפ"י. אשכול סירב. זה צעד מרשים מאוד מצד בגין לכיוונו של אדם שכינה אותו היטלר. שלא קרא ל-בגין בשמו. וסירב לדבר אתו. אלא שבן גוריון כבר היה בן 81. כל מכריו הודו שכבר איננו אותו "בן גוריון" אך בגין כבן עדיין ביקש את קבלתו של האב הגדול. הוא העריץ אותו למרות כל מה שעשה נגד בגין. כשהמתח עלה הסכים בגין להצטרף לממשלת אחדות בתנאי שימנו את משה דיין לשר הביטחון. בגין היטיב להבין את משמעות הסמלים הלאומיים, גם כשהם פנו נגדו.
 
בפברואר 1969 מת אשכול מהתקף לב. גולדה מאיר קיבלה את ראשות הממשלה. היא הציעה לבגין לחזור ולהמשיך להיות חבר ממשלה. בגין היסס בשל חילוקי דעות שונים, אך פרסום הסכם בין רוסיה לאמריקה ללחץ על ישראל להחזיר שטחים הביא את בגין חזרה לממשלה. לגולדה היה קורא "אחותנו הבכירה" או "יהודיה גאה" היא לא אהבה את הכינוי הראשון. אחר שקיבל פרס נובל לשלום היא אמרה שפרס האוסקר למשחק היה מתאים לו יותר.
 
בתוך מפלגתו בגין לא רב עם איש. מבחוץ היה נראה שהמפלגה דמוקרטית וההחלטות מתקבלות בהצבעה. אך האמת הייתה שאף אחד לא הצביע נגד רצונו של בגין. הוא נתן להבין מה דעתו, למרות שהקשיב היטב גם למתנגדים ובסופו של תהליך "דמוקרטי" הוא היה מקבל הצבעות פה אחד לעמדתו. אין ספק שבגין היה המפלגה והמפלגה הייתה בגין. עזר וויצמן שניסה להפיח בה דם חדש נאלץ אחרי איזה זמן לעזוב אותה כי "אין בה אויר. אי אפשר לנשום בה אלא את האוויר של בגין".

במקומות שונים, בסופי אירוע, מנתח גרוזברד לא רק את הפוליטיקה של האירוע אלא גם את המניעים הלא מודעים של בגין. הוא מרבה לדבר על חוסר הדיפרנציאציה שלו. על חוסר נפרדות ואינדיוידואציה. בגין הפך את כולם למשפחה אוהבת.  למרות שגרוזברד מציין ומצטט כמה וכמה פעמים נאומים וכתבים של בגין הוא לא מנתח את החיבור שעשה בין כל מי שחשב אחרת ולא היה יהודי, לנאצי. כולם היו נאצים בעיניו.
 
כשאריאל שרון הבין שלא ימונה לרמטכ"ל פרש מהצבא. הוא נכנס לעולם הפוליטי עשה הכל כדי לצרף את כל מפלגות הימין לגוף אחד. בגין אמנם חשש מכמה מן האנשים שהיו בליכוד ומרדו בו ועזבו (תמיר למשל) אך קיבל עליו לעמוד בראש גוף גדול יותר מפעם. ב12 בספטמבר 1973 שישה שבועות לפני הבחירות קם גוף פרלמנטארי חדש. "ליכוד".
 
אחרי הבחירות שנדחו בשל מלחמת יום כיפור, בהן לא מתח בגין ביקורת על הממשלה, הוא דרש את התפטרותה של גולדה וממשלתה. בסוף נאום הקטרוג על חוסר ההחלטות הנכונות הוא אומר " אני נאלץ לומר לא כחבר מפלגה ולא כפוליטיקאי אלא כאב וכסב שאיני יכול יותר לסמוך על ממשלה הנוכחית שתבטיח את עתיד ילדי ונכדי" וכשהוא דיבר על נכדיו הוא אכן התכוון אליהם. כשבן גוריון נפטר בדצמבר אותה שנה בגין השתתף בלוויה.
 
בגין סרב לדבר על בן גוריון בראיונות, אך ידוע שהוא חשב את בן גוריון לאדם רע עם זאת זקף לזכותו את הקמת המדינה ופתיחת שערי העלייה בפני ההמונים.
 
צריך לזכור, וגרוזברד מזכיר זאת בהקשרים שונים, שבגין בזמנים שונים רצה לחוקק חוק זכויות אדם. הוא נלחם נגד עינוי ערבים על ידי השב"כ ועוד מטרות אנושיות רחבות ראיה שלא היה להן קשר לימין כמו שהוא מוכר. כאן עמדה לו אנושיותו המיוחדת והשכלתו המשפטית מנעוריו כנראה.
 
אחרי מלחמת יום כיפור כשמשה דיין אמר יותר מפעם שהנשיא אנואר סאדאת רוצה שלום בגין הטיח בו יותר מפעם אחת "מי אמר לך זאת, שאתה מוליך שולל את העם הזה". בכל פעם בין אם זה היה קיסינג'ר או אחרים שדיברו על ויתורים או על הסכמי הפרדת כוחות בגין היה מעלה את דוגמת צ'כוסלובקיה שנמסרה להיטלר מרצון טוב ומידידות לצ'כוסלובקיה דווקא.
 
כשנאם בכנסת הוא נהנה מכל רגע. הוא אהב את תשומת הלב וידע למשוך אותה בנאומיו המבריקים ובצורה בה היה " מדבר" אל הכנסת. בנאום שנשא בקרית ארבע אמר אנו מושיטים יד לשלום לערבים. כשהליכוד יהיה בראשות הממשלה הערבים יזכו בכל זכויות האזרח. ניתן לכם זכויות שוות בארצנו. עם אוטונומיה תרבותית. תוכלו להיות ישראלים לבחור ולהיבחר לכהונות ציבוריות.
 
מנגד, כשדיבר אל היהודים אמר ," היהודי הלוחם הוא אדם. הוא בן אדם. הוא בנה של אם יהודיה, אחת מיצירות הפלא לרוך ואהבה ולקשיי הדאגה של הבורא. היהודי הלוחם אוהב ילד. כל ילד. חיי השם גם ילד ערבי"
 

שני נושאים מרכזיים עמדו בחשיבתו הפוליטית מדינית. " כבוד" ו"קיום" העבודה הייתה מוכנה לעשות מני הסדרים שבעיני בגין היו חסרי כבוד. לעבודה היה חשוב ההסדר ולא המשמעות הסמלית. בגין לא ויתר על הסמל.  כשדרשו מאמריקה מחויבות לקיומה של ישראל אמר "לא אנהל משא ומתן על קיומי ואיני זקוק לאישורו של איש שזכותי להתקיים".
 

כאיש כבוד ידע לעמוד ולשבח את ראש הממשלה יצחק רבין אחרי מבצע אנטבה. הוא אמר שאילולא הצליח המבצע היה רבין נושא באחריות קשה מנשוא. הוא הציע שתוקם יחידת חילוץ קבועה שתיקרא " יחידת כבוד" י"כ. 

באפריל 1977 לקה בהתקף לב. ב17 במאי זכה בבחירות.  בנאום הניצחון פנה לעליזה: "זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים". כשחל המהפך הרבה מאוד אנשים שהיו בני המחנה השני נכנסו לחרדה. הם היו בטוחים שתוך כמה חודשים בגין ישליט כאן דיקטטורה ימנית.  בבחירות 1977 העבודה לא באמת הפסידה את הבחירות לטובת הליכוד. ההפסד היה בגלל ד"ש, מפלגה חדשה שדעותיה היו זהות לאלו של העבודה אך המוטו המרכזי שלה ממשלה נקייה משחיתות. 

בגין הוא אולי מנהיג  המפלגה היחיד בעולם הדמוקרטי שהפסיד בשמונה מערכות בחירות וניצח בתשיעית כתבו עליו. בגין הפתיע את כולם כשבחר במשה דיין לשר החוץ בממשלתו. לרגע היה נראה כאילו הוא הולך להקים ממשלת גנרלים ניצית. דיין וויצמן ואריק שרון בתוך הממשלה היוו יסוד של תמרור. אך בגין התגלה במהירות כאיש ממלכתי עד קצות אצבעותיו. הוא לא פיטר עובדים ולא החליף שגרירים כמקובל. 

ב 9.11.77 הטיל אנואר סאדאת פצצה כשהכריז בפרלמנט המצרי שהוא מוכן לנסוע לישראל לעשות שלום. שני מפגשים סודיים של דיין עם נציגיו של סאדאת שנערכו במצרים קודם לכן לא הביאו תוצאות. סאדאת החליט לפעול ישירות. למחרת שידר קול ישראל הודעה מפי בגין באנגלית בה אמר שסאדאת יתקבל בכבוד בירושלים ובהמשך טבע את המשפט שליווה אותו בהמשך חייו " לא עוד מלחמות, לא שפיכות דמים, לא עוד איומים "בגין הזמין את סאדאת לבקר ביום פטירתו של בן גוריון. המחווה הסמלית המשיכה להיות אחת מדרכי הפעולה שלו.

סאדאת נאם בכנסת ודיבר אנגלית אוקספורדית. מנחם בגין נראה כמו יהודי מהשטעטל הישן. יועצי תדמית באו לביתו להציע לו לשנות תדמית וללבוש בחליפה יותר מודרנית . עליזה אשתו כעסה "ארבעים שנה הלבשתי אותך ונעשית ראש ממשלה, למה לך כל זה". " עליזינקה אם זה טוב לעם היהודי, אז מה אכפת לך" ענה לה. שיחה שהתנהלה לעיני עדים. 

כשהשיחות בין מנחם בגין, קארטר ו-סאדאת לא התקדמו כצפוי מצב רוחו של בגין התדרדר, וכאן יש עדות ראשונה מדבריו של עזר ויצמן "לדיונים הופיע במצב רוח קשה. הוא גילה אדישות למתרחש. לא התערב בוויכוחים ולא השליט סדר בין המתווכחים....עיניו היו קבועות באי שם בלתי נודע. השמועות אמרו שהתרופות גברו עליו. ואז גונבו יותר ויותר שמועות שבגין שרוי במצב רוח קשה ביותר והוא עלול להתפטר" השמועות על מצבו הגיעו לעיתונים זרים האוונינג סטנדרד והטיימס  כתבו שבגין סובל מתהפוכות של מצב רוח, כולל דיכאון וכי אינו מסוגל לתפקד כראש ממשלה. 

כשקארטר ראה שהשיחות תקועות הוא הזמין את בגין וסאדאת למעונו בקמפ דיויד. מפגש פסגה שהיה אמור להמשך שלושה ארבעה ימים ויביא את התהליך לגמר. קרטר הציע שיסתובבו שם בלבוש לא פורמאלי. סאדאת לבש אימוניות, בגין את חליפתו. "לנשיא הולכים לבושים כהלכה" אמר. כשראה את אמצעי ההבטחה והמיגון של בית הארחה אמר שזהו גטו משוכלל. המפגש נמשך שבועיים. ויש בספר תאור לפרטי פרטים שלה. 

אחרי מפגש סוער בין בגין וסאדאת, היחידי שהתקיים פנים אל פנים שלא דרך תיווך אמריקאי הקרח נשבר. אלא שההסכם לא נחתם שם סופית. חודשים יעברו עד שיחתם באמת. כששלושת המנהיגים קיבלו פרס נובל לשלום סאדאת, עדייו כועס שלח מישהו בשמו עם נאום כתוב. בגין נאם והזכיר שוב את השואה והמחויבות לעם היהודי. 

ההסכם נחתם בסופו של תהליך ארוך ומיגע ב 26.3.79 כשבגין בנאומו מאזכר שוב את לקחי השואה. הוא לא היה יכול בלי זה. משם היה צריך להתחיל בדיון על האוטונומיה לפלשתינים. בגין לא האמין לרגע אחד שסאדאת באמת רוצה שלום והאמין שכל מה שסאדאת רוצה הוא לקבל חזרה את כל סיני. בגין הדיח את דיין מהשיחות על האוטונומיה , שכן דיין  האמין בשלום, ומינה את ד"ר בורג במקומו. משה דיין הציע נסיגה חד צדדית מהגדה המערבית ומרצועת עזה. בגין התחלחל והקים במקום זאת את אלון מורה מה שהעלה עליו את חמת האמריקאים ושאר העולם. 

דיין התפטר מן הממשלה. אליקים רובינשטיין יועצו של דיין בא להיפרד מבגין לפני נסיעתו לכמה חודשי השתלמות בחו"ל " הוא נראה מדוכא מאוד. כמי ששרוי באבל" כך התרשם ממנו רובינשטיין. 

במאי 1980 התפטר עזר וויצמן מן הממשלה ודרש בחירות חדשות "העם האמין בממשלה והאמין בשלום. לא העם הוא שחדל להאמין בשלום" אמר וויצמן. סמואל לואיס שגריר ארה"ב בארץ לאורך השנים הללו אמר על בגין שאיננו מסוגל לחוש אמפטיה לכל מי שאיננו יהודי.  

בסוף יוני 1980 קיבל התקף לב קל. זה היה כבר ההתקף השלישי שלו. בעבר היה לו גם שבץ מוחי קל. שרים הבחינו שנראים עליו סימני דיכאון וניתוק. היעדר מנהיגות ואדישות. הוא נרדם בישיבות ממשלה. אך לאחר זמן התמלא מרץ. בורג כתב " אם זה מה שעושים לו הכדורים גם אני רוצה אותם" אך האמת ששמחה ארליך ידין ובורג דאגו מאוד והיה זמן בו חשבו כבר לפנות לנשיא או ליועץ המשפטי לממשלה. 

בגין לא הבין בכלכלה ולא התעניין בה. אמירתו " להיטיב עם העם" הביאה לשינוי דרסטי האינפלציה התחילה לדהור וגרמה לכלכה לצנוח. שרי אוצר התפטרו אחד אחרי השני כי לא נתן להם גיבוי לשינוי כלכלי דרסטי. גרוסברד מעדיף להתעלם בספר מהמשבר הכלכלי שנוצר. הוא מזכיר אותו במשפט אחד. 

עם הירידה בסקרים התדרדרותו  של בגין נעשתה ברורה יותר. לא רק גופנית, כזאת שלוותה באשפוזים תכופים. הוא איבד משקל, נראה פזור נפש, הוא היה שקוע בדיכאון עמוק. הוא היה קודר, זועף ומעורר רחמים. ואלו תיאורים של כמה מידידיו וחברי ממשלתו.

מצב רוחו השתפר כשנכנס לתקופת הבחירות. שרון הצליח לגרום למפגש חוזר בין בגין לסאדאת ב4.6 בשארם א-שייח ב 7.6.81 הודיע בגין לקבינט שברגע זה יצאו מטוסינו להפציץ את הכור בעיראק. העולם התפעל מהיכולת המבצעית אך גינה את ישראל. בגין לא התרגש ונשא שוב נאום סביב השואה. מערכת הבחירות הפכה להיות אלימה ועדתית. אלו הן אותן בחירות בהן השחקן דודו טופז קרא באסיפת בחירות לבוחרי הימין צ'חצ'חים והבעיר מדורה. למחרת גמל לו בגין בנאום משלו באותו מקום "עד הבוקר לא שמעתי את המלה צ'חצ'חים ולא ידעתי מה פירושה. (כשהוא מבטא בצורה שגויה את המלה) האם זה מה שאתם? הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב ... כולנו אחים כולנו יהודים כולנו שווים"

 מה שנראה כקריסת הליכוד הפך להיות ניצחון חוזר. ניצחון קטן אך ניצחון. עכשיו כשדיין ווויצמן נעלמו מהשטח אריאל שרון שהיה שר החקלאות רצה להיות שר הביטחון. מנחם בגין סירב , הוא עוד יכתר את הממשלה בטנקים" אמר בגין ושרון השיב " איך יכול עורך דין מזדקן כמו בגין לטפל בענייניי ביטחון" אנחנו עדיין ידידים הגיב בגין.  

ובכל זאת עם הקמת הממשלה, למרות ההזהרות של דיין, פרס, יגאל אלון ואחרים שלא ייתן את תיק הביטחון לשרון כי הוא איננו ממושמע ועשוי לסבך את ישראל עם לבנון, מינה אותו בכל זאת לשר ביטחון. מנחם בגין ממנה ממשלה ניצית. יצחק שמיר שר חוץ, ארנס שגריר בארה"ב רפול רמטכ"ל. גרוזברד אומר "התשובה לשינוי טמונה בתהליך היחלשותו הפיזית ובעיקר הנפשית. תהליך הדיכאון שבו היה שרוי ואשר הלך והחריף גרם לו – כנראה שלא במודע- לפצות על תחושות אלו על ידי הפגנת ביטחון יתר כלפי חוץ ובחירת אנשים בעלי דימוי חזק"

ב.6.10.81 נפגשו בגין וסאדאת באלכסנדריה לדון בחידוש ההסכמים. ב6.10.81 נרצח סאדאת. הוא לחץ את ידו של מובארק סגן הנשיא שהפך לנשיא " שלום בינינו לנצח" אמר לו. אך בתוכו חשש שמא מובארק לא ילך בדרכי סאדאת מפחד ההתנקשות. 

בגין התייחס אל שרון כאל ילד שובב וסלח לו על כל מעלליו המעליבים. שרון כשר ביטחון פיטר את מזכירו הצבאי של בגין ומינה אחד מנאמניו, ניתק את בגין מצמרת משרד הביטחון והפך להיות היחידי המביא עובדות ודעות אל בגין. בגין מכנה אותו "היהודי הלוחם הגדול ביותר מאז המכבים".

 בנובמבר החליק במקלחת ושבר את ירכו. ועדיין התקשורת הייתה מנועה מלדון במצבו הבריאותי. הוא התעקש להמשיך לעבוד, היה מגיע על כסא גלגלים. לעתים מנומנם מכמות משכחי הכאבים. 

ביום צאתו מבית החולים, הוא מצליח להעביר בכנסת ביום אחד את חוק רמת הגולן. רייגן, הנשיא החדש שקידם את בגין בברכה והסכים קודם לכן לחתום על ברית ערבות התחלחל. וביטל מכירת נשק לישראל. בגין במחוות נעלב ביטל את ההסכם אליו שאף עם אמריקה. בחדרי חדרים כבר התחילו לדון בעניין כניסה ללבנון. כשהשרים התנגדו לתכנית אמר שהשעה אינה כשרה עדיין לדיון הזה. 

באפריל 82 הגיע המועד האחרון לפינוי סיני. בגין איש הכבוד לא רצה להסתבך בעוד עיכוב ומריבה עם האמריקאים. התנהלה מערכת התכתבויות חדשה ובסופה התחיל הפינוי. פינוי שגרם לבגין כאב לב אמיתי כי בעבר הצהיר שלכשיפרוש יעבור לגור בנאות סיני. סמל הפינוי הפך להיות המאבק על פינוי העיירה המשגשגת ימית. 

עוד דוגמא אחת לדרך ההתבטאות של בגין אפשר להביא מאיגרת שכתב למזכיר המדינה הייג אחרי שזה ביקש ממנו להבליג על חיל ישראלי שנהרג בלבנון בשטח המיליציה הנוצרית: "ידידי היקר, עוד לא נולד הבן אדם שאקבל ממנו אי פעם את הסכמתי שיהודים ייהרגו בידי אויב צמא דם ושאתן לאחראים לשפיכות הדמים לצאת בלי עונש" בגין ראה כמובן מאליו שלישראל יש זכות להימצא בשטחי לבנון ולהתערב בחייה הפנימיים. 

שרון ורפול שכנעו את בגין שהפתרון לבעיית אש"ף שמרכזו בלבנון יהיה כיתור העיר בירות, גירוש אנשי אש"ף,  הקמת ממשלה ידידותית לישראל  בראשות בשיר ג'מייל, ולשרון היה רעיון שלא דובר בו רבות, לגרש את הפליטים הפלשתינאים מלבנון לירדן ולהפיל את משטרו של חוסיין. הבטיחו לבגין שהמבצע ימשך 24 שעות. רבין שהובא בסוד העניין אמר לבגין שהצבא יצטרך להישאר בלבנון לפחות חצי שנה ושאל אם בגין מוכן לתהליך ארוך כל כך ובגין ענה בשלילה. הוא בחר לא להאמין לתחזית של רבין. כשרבין שאל אם צידון כלולה במהלך שרון התחמק מתשובה ויצא מהחדר "לבדוק את התכנית כי לא זכר אותה". שרים, אנשי מודיעין ויועצים צבאיים הזהירו את בגין מפני התכנית. בגין שלא התעניין מעולם בתכניות צבאיות טען נגד המזהירים שהם מקנאים בשרון. 

יאסר ערפאת שלח לבגין מסר בעקיפין " למדתי ממך כמנהיג מחתרת, יותר מכל אדם אחר, איך לשלב פוליטיקה עם טקטיקה צבאית... אתה, יותר מכל אחד אחר, חייב להבין שצריך להתמודד אתי לא רק בשדה הקרב. אל תשלח את צבאך נגדי. אל תנסה לשבור אותי בלבנון. לא תצליח" בגין התעלם. כל מה שנותר הוא לחכות שיקרה דבר מה שייתן עילה להתחלת הפעולה. ב3.6.82 נערכה התנקשות בחייו של שגריר ישראל ב-לונדון. עילת הפלישה ניתנה. שרון הבטיח פלישה שתימשך יום אחד. בגין העריך שתימשך קצת יותר. הקבינט אישר את התכנית והפעולה יצאה לדרך.

 כש-בגין חותם את ישיבת הקבינט במלים " אנחנו שולחים חיילים לקרב. ייעשה הכל כדי למנוע אבידות, אבל לחימה פירושה אבידות ואבידות משמעותן אבל ויתומים. החלופה שלא מתקבלת היא אושוויץ" דבר אחד מנחם בגין לא בדק. כששרון אמר לו שמטרתו לפגוע בכביש בירות – דמשק בגין לא ידע כלל שהכביש עובר הרבה יותר רחוק מאותם ארבעים קילומטר מהן אפשר היה לשלח פגזים נגד תושבי צפון המדינה אותם אישר. בגין עצמו נתן שם למבצע " מבצע שלום הגליל"
 
למרות שבגין הצהיר שלא תהייה מלחמה נגד סוריה במבצע הזה ישראל השמידה שתי תחנות מכ"ם סוריות והיה ברור שסוריה תיגרר למלחמה. השרים בורג וציפורי שראו לאיזה מרחק הגיע צהל שעבר מזמן את קו ארבעים הקילומטר הזהירו את בגין. הוא ענה בסרקסטיות " לישיבות הבאות תבואו עם סרגל" הוא השתכר מהניצחון ששרון הביא לו. הוא אהב חיילים גיבורים. בגין הצהיר בשידור שחיילי צה"ל לא נכנסו לביירות. רגעים לאחר מכן שודרו ביומני החדשות ראיונות עם חיילים שנמצאו כבר במזרח ביירות. בגין שמע מהאמריקאים שטנקים ישראליים צרים על ארמון הנשיא. ועדיין לא הבין ששרון לא מדווח לו אמת.
 
בתחילת המלחמה הייתה הסכמה רחבה בישראל שהפלישה ללבנון ,כפי שהוצגה בתחילתה, היא מוצדקת. אך כשהתברר מה קורה שם החלה התפוררות הסולידאריות.
 
בגין תכנן פגישה סודית עם ג'מייל, הנשיא החדש של לבנון. קצת לפני המפגש קיבל בגין מכתב מריגן בו הוא מבשר לו שהוא עומד להכריז על התנגדותו לסיפוח הזוחל של ישראל בשטחי הגדה וכי הוא תומך בריבונות פלשתינאית. בגין היה המום. כשפגש כעבור דקות את ג'ומייל התנהג אליו כאל ילד. העמיד בפניו דרישות שלטוניות כמו חתימת חוזה שלום מידי עם ישראל כצעד ראשון שלו. ביקור מידי גלוי בירושלים. ועוד מני דרישות. אנחנו לא ממשלת בובות, ענה ג'מייל. רייגן שעד לפני יום נחשב לידיד ישראל הפך באחת להמן הרשע.

 ב14.9 נרצח בשיר ג'מייל בהתנקשות. שרון ורפול החליטו לנצל את ההזדמנות ולהכנס לשני מחנות פליטים אליהם לא הגיעו בצד הדרום מערבי של העיר, סברה ושתילה, ולטהר שם את שרידי פעילי אש"ף. שרון אפשר לאנשי הפלנגות להכנס למחנות. בגין לא ידע על הכוונה ולא על מה שהתרחש כתוצאה ממנה. בישיבת הממשלה בה דווח על כניסת הפלנגות למחנות אמר דוד לוי " כאשר אני שומע שאנשי הפלנגות צמאים לנקום את רצח מנהיגם, כשאני שומע שהם כבר נכנסו לשכונות הללו אני יודע מהי משמעות הנקם אצלם. אני יודע איזו שחיטה. איש לא יאמין לנו שנכנסנו לעשות שם סדר". אך בגין לא הקשיב. מכיוון שזה היה יום שישי וראש השנה, בגין היה בבית כנסת ולא רצו לדווח לו שם. גם בשבת לא דווח לו עדיין. בגין שמע על הטבח כשהאזין לחדשות בי.בי.סי במוצאי שבת. תגובתו הייתה "גויים הורגים גויים ומאשימים את היהודים"
 
הלחץ הציבורי העולמי והפגנת מאות האלפים בתל אביב שינו את מצבו הנפשי של בגין קודם לכן הרגיש טוב בעקבות הניצחונות. כעת הבין שהעם נטה נגדו. מצבה הבריאותי של עליזה בגין החמיר. היא אושפזה וצינורית שעברה בגרונה מנעה ממנה לדבר. בגין ישב לידה והם התכתבו. הוא חשב שוב להתפטר ולהקדיש את זמנו לאשתו.

ועדת החקירה שהוקמה לבירור עניני סברה ושתילה "ועדת כהן" זימנה את בגין לעדות. הוא היה מבולבל ולא זכר פרטים רבים. לא שיחות ולא התכתבויות. אמנון דנקנר כתב "מר בגין מתקשה לזכור שיחות טלפון שהיו או לא היו לו בימים הקובעים עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון...התמונה המצטיירת היא של ראש ממשלה שאינו עוסק בפרטים, מנותק, סומך על שר הביטחון והרמטכ"ל ואינו דוחק בהם להחזיק אותו בתמונה".
 
מנחם בגין נסע לאמריקה למפגש עם רונלד רייגן. בעודו שם נפטרה עליזה בגין. "למה עזבתי אותה" מלמל כל הדרך חזרה. ומיום מותה מצבו החל והחמיר.  הוא החל מפתח סימפטומים פסיכוסומאטיים. פריחה התפשטה על עורו ובגין התבייש להופיע כך בציבור. הוא לא הבין שהוא בבעיה נפשית ולא קיבל טיפול. בתיה אלדד אומרת "כולם ראו את מצבי רוחו הקודרים של מנחם בגין במרוצת השנים וייחסו אותם לתגובות בנות חלוף. ולא כתסמינים לאישיות מאנית- דפרסית שמצבי הרוח שלה נעים בקיצוניות מעלה ומטה. גם עליזה לא הבינה זאת ולכן לא קיבל טיפול שהיה יכול לעזור לו. בתקופות כאלה הוא רצה למות"
 
מול ביתו נערכה הפגנה יומית בה נישאו שלטים עם מספרי הנופלים בלבנון. בגין סירב לעצה להרחיק את המפגינים מפתח ביתו. הוא שקע יותר ויותר במרה שחורה.
 
וועדת כהן סיימה את חקירתה ומסקנותיה פורסמו. שרים קראו לשרון להתפטר. בגין הגיב: "אוי קינדרלעך כמה שלכם קל לומר את זה. אתם יכולים להגיד אבל אני צריך לבצע את זה". בגין אמר שהוא מעדיף להתפטר מאשר לפטר את שרון. בסופו של דבר פיטר אותו רק ממשרת שר הביטחון, אך לא מחברותו בממשלה.
 
אחרי הפגנה נוספת בה נרצח פעיל השמאל אמיל גרינצוויג שקע בדיכאון עמוק יותר כשהבין את הקיטוב בעם. "אי אפשר להכריח אדם לחייך או לרקוד, אם אינו חש צורך בכך" ענה כשביקשו ממנו להופיע ולגנות את הרצח. לא התגלחתי כל היום. בסופו של דבר הופיע אפור עייף ומדוכא.
 
הנשיא יצחק נבון מתאר " הוא בא לדווח לי ואני שומע שהוא מחליף תאריכים אנשים ומעמדים ויחיאל קדישאי מזכירו הנאמן מתקן ומנסה לטשטש את העניין. אני ממש נחרדתי. הבן אדם לא מתפקד, לא מרוכז... ראש הממשלה לא מתפקד, השרים שותקים והמדינה בידיו".
 
 מספטמבר 83 בגין הסתגר בביתו ולא נראה יותר. עזריאל נבו, אחד מקומץ המעטים שראו אותו מתאר " הוא אמר " אני לא יכול יותר" אנשים ידעו שיש בעיה... זאת הייתה תקופה קשה ביותר כי בחלק מהדברים הוא לא רצה לעסוק יותר והייתה בעיה, מי עוסק בהם? הוא הפסיק להתגלח החומר שהגיע ממשרדו חזר ללא תגובה".
 
 אי אפשר היה לתקשר אתו, אמר ארנס, הוא אפוף ערפל בלתי חדיר. חיינו תחת הרושם של בגין שהכרנו. אדם חזק בעל יכולת גדולה משום כך לא יכולנו לעכל את הידרדרותו.
 
ב 28.8.83 התפטר בגין מראשות הממשלה. אך רק ב15.9 שלח את מכתב ההתפטרות לנשיא. וכאן מגיעה אחת ההבחנות החשובות של עפר גרוזברד על בגין בסופו של הל התהליך "ההידרדרות במצבו הנפשי של בגין היא זו שגרמה להידרדרות המלחמה מעבר למטרותיה הראשוניות. משום שלא אפשרה לו לשלוט במתרחש. לא מלחמת לבנון גרמה לו לדיכאון אלא להיפך. תהליך דכאונו שליווה אותו כל חייו והתעצם בשנותיו האחרונות כראש ממשלה, הוא זה שדרדר את מלחמת לבנון. מאחר שהשרים נהגו לסור למרותו של בגין לאורך השנים, הם התקשו לבקרו ולהצביע על היעדר התפקוד. הסתמכות היתר שלו על שרון, מה שלא עשה בעבר, אף היא נבעה מתחושות חולשה מתעצמות שחש ורצונו לפצות עליהם". וזו התזה המרכזית החשובה שלאורה כתובה כל הביוגרפיה הפסיכו פוליטית הזאת.

בגין הלך לעולמן ב 9.3.92 לאחר שנות הסתגרות בהן לא נראה יותר בציבור וקולו לא נשמע. בני בגין החליט לערוך את ההלוויה באותו יום, ולמרות שהידיעה שודרה ברדיו בשמונה בבוקר אלפי אנשים הגיעו באופן ספונטאני ללוותו בדרכו האחרונה. לפי בקשתו בגין ואשתו קבורים ליד קבריהם של ברזני ופיינשטיין, שני לוחמי מחתרת שהתאבדו בתאם לפני העלתם לגרדום הבריטי.
 
מעניין לקרוא בספר ציטוטים של נאומי ז'בוטינסקי, לראות מה היו עמדותיו ואיך שונתה דרכו בעתיד. גרוזברד מצטט גם ממאמריו של בגין במקומות  ובזמנים שונים. צורת התבטאות של בגין מעניינת לקריאה שנים אחרי שנכתבו. אפשר לקבל או לשלול את הניתוח של גרוזברד אך אין ספק שהוא מעמיד דרך הסתכלות חדשה, אחרת מהמקובלת, מרתקת ואולי אפילו אמיתית יותר. אך דבר אחד צריך לומר, הספר כתוב כולו מנקודת ראות של "איש המשפחה הלוחמת" דור שני. הצד הנגדי, תנועת העבודה והשמאל הישראלי מובאים בעיקר מנקודת מבט של כמעט "אויב" תמידי. אין ניסיון אמיתי להבין את הצד השני. והשימוש בקלישאות, גם אלו שנוצרו בעיני בגין ממעיטות לא מעט מערך המחקר עצמו והמאירה את האיש והתקופה במלואה.
 
הספר מלא במאות מכתבים יומנים וקטעי זיכרונות של האנשים שהקיפו את בגין בימים ההם. דברים שבאותם ימים לא הובאו לידיעת הציבור. כי בארץ לא היה נהוג, עדיין לא כנראה, כל מצב בריאותו של ראש הממשלה.
 
הביוגרפיה הזאת עוסקת  כמעט כולה רק בנושא הפוליטי. אין בה פרטים על מערכות יחסים פנימיים, בין אם מפלגתיים משפחתיים או הרחבה של עולמו הכללי. ובכל זאת הספר מרתק. בגין המצטייר ממנו כמשהו שבין אב אומה נערץ, לפחות על מאמיניו ופוליטיקאי משכמו ומעלה. לאור מצבו הנפשי בחלק ארוך מהזמן אין לדעת כמה השפיעו עליו הסובבים אותו. יתכן כמובן שלא היו לו יחסיים אישיים רבים מדי בהיותו סמל לעם יותר מאדם.