אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מסע הקסם אל עולם שהיה ואיננו – בית העלמין היהודי בוורשה- חלק ד – השמדה


התמונה של רמי נוידרפר

זהו חלקו האחרון של מאמרנו על בית העלמין היהודי בוורשה. כפי שסיפרנו כבר, משקף בית עלמין ענק זה, שבו למעלה מ200,000 מצבות, באבני המצבה האילמות שלו את סיפורם המרגש ואת סופו הנורא של הציבור היהודי בוורשה. בחלקים הראשון ו-השני של המאמר סקרנו, דרך עיני המצבות, את חייה של יהדות פולין. פגשנו את הרבנים ותלמידי החכמים, את הנשים הצדקניות, את המשכילים ולוחמי החרות, את הציונים והמתבוללים, את הפועלים והלוחמים הסוציאליסטיים, את העומדים על משמר זכויות היהודים ואת הלוחמים למען עולם חדש וטוב יותר עבור כל בני האדם, ובחלקו השלישי, את תחילת תקופת השואה.

חלקו השלישי של מאמרנו הסתיים ב23 ביולי, 1942. היה זו היום האחרון בחייו של המהנדס אדם צ'רניאקוב. היום בו הסתבר לו כי כל מאמציו להקל על סבלם הנורא של יהודי גטו ורשה עלו בתוהו, וכי ליהודים מצפה גורל נורא יותר – השמדה. מעולם בתולדות המין האנושי בתקופה המודרנית לא היה כדבר הזה – מדינה מגייסת את כל משאביה לרצח זדוני ושיטתי של עם אחר. הפרק האחרון שלנו מתחיל ביום התאבדותו של צ'רניאקוב:

23 ביולי 1942 – הפסקה האחרונה ביומן צ'רניאקוב

בבוקר הקהילה. הופיע וורטהוף מצוות המפנים ודנתי עימו על שורה של עניינים. הוא פטר את תלמידי בית הספר למלאכה מן הפינוי. את בעליהן של נשים עובדות גם כן. אשר ליתומים הורה לשוחח עם הפלה. גם בעניין בעלי המלאכה הורה לשוחח. על השאלה , כמה ימים בשבוע תהיה מבוצעת האקציה, ניתנה תשובה ששבעה ימים בשבוע. בעיר דחיפה רבה להקמת שופים. מכונת תפירה עשויה להציל חיי איש. השעה 3 . לעת עתה ישנם 4,000 ליציאה, עד השעה 4 חייבים – לפי פקודה – להיות 9,000... (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

זהו מקרה חשוב בכל הנוגע ל"שיתוף הפעולה" של היהודים עם הנאצים. אדם צ'רניאקוב בחר שלא לשתף. ביומנה, כתבה מרי ברג, תושבת גטו ורשה את השורות הבאות:

24 ליולי, 1942: ראש הקהילה, אדם צ'רניאקוב, התאבד. הוא עשה זאת אמש, ב23 ליולי. הוא לא יכול עוד לשאת את המשא הנורא. על פי הידיעות שאנו מקבלים כאן, הוא עשה את הצעד הטראגי כאשר ציוו עליו הגרמנים להגדיל את כמות האנשים שיוגלו. הוא לא ראה כל מוצא אחר, מאשר לעזוב את העולם הנורא הזה. עמיתיו הקרובים שראוהו זמן קצר לפני מותו, מספרים שהוא גילה אומץ רב ואנרגיה עד הסוף. הקהילה בחרה יושב ראש חדש במקום צ'רניאקוב. נבחר ליכטנבאום הזקן, אביו של ליכטנבאום האינג'ינר ראש משרד הבניה בקהילה. היום נשלחה קבוצה חדשה מבין חברי מועצת הזקנים לפביאק ( הכלא ומרכז העינויים של הגסטאפו). קבוצה גדולה של יהודים נמלטה לצד הארי למרות המשמר הכבד. אומרים כי יחידה מזוינת של המחתרת היהודית חיסלה עמדה של הז'נדרמריה הגרמנית ליד אחד השערים, מה שאפשר לקבוצה גדולה של יהודים להימלט...

מצבת הילדים

לא הרחק מן הכניסה לבית העלמין, מונצח זכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. על המצבה מופיע, בעברית, יידיש ופולנית שירה של הנריקה לזוברט "למבריח הקטן" שחלק ממנו אביא כאן:

בעד חדק , בעד סדק בעד תיל עם שחר, ביום ובליל מורעב, עז-פנים ובן –חייל אחמוק ואגלוש אט כצל. ואם יד הגורל תמצאני תוך זה המשחק בחתף, הלא בן –תמותה אך הנני, אל לי תחכי , אם לשווא. לא עוד אשוב אליך, לא קול עוד מרחוק, אבק הרחוב לי קבר, נחרץ גורל תינוק. ורק עלי שפתיים תקפא דאגה אחת: מי לך, יקרת הנפש מחר יביא עוד פת.

על המבריחים, ועל הילדים, נספר מעט עתה:  

היהודים היו שרויים, כפי שראינו, במצוקה כפולה: במצב של קיצוב והגבלות והגבלות היו הם המופלים לרעה, והערך האנרגטי של המצרכים המוקצבים שחולקו להם הגיע כדי 15% מהמינימום הדרוש, כך שלא נותר שום סיכוי לקיום פיזי שהי מבוסס על הקיצוב הרשמי. מאידך גיסא נמנע מהיהודים לרכוש מצרכים בשוק החופשי. לפי אחד מבעלי- הזכרונות, המנות הרשמיות שניתנו לחודש שלם לא יכלו להספיק אף לשלושה ימים. במצב זה לא היה מנוס מההברחה, כלומר העברת מזון בעורמה ובדרכי מחתרת:

במשך כל תקופת הגטו התנהלה המערכה הגרמנית נגד ההברחה. לפרקים היה הקו הנקוט חריף יותר ולפרקים הקפידו פחות באיסורים. אף על פי כן עצם ההברחה לא פסקה בשום שלב, ומותר לקבוע בוודאות כי לא חלף יום בגיטו בלי שההברה סיפקה כמות מזונות בצינורות שלה.

ראש היודנראט , צ'רניאקוב, הכריז בחוג מסוים בגיטו, כי 80% מכלל מצרכי המזון הנכנסים לגיטו מגיעים בדרכי הברחה, וב- 12/6/41 אמר צ'רניאקוב באוזני פקיד גרמני, כי "מדי חודש נכנס אל הגטו מזון בדרך חוקית בשווי 1,800,000 זלוטי, ואילו בדרך בלתי חוקית בשווי 70-80 מליון זלוטי".

ההברחה: 

מלחמת הקיום של הגטו נוסח ניסיונות ההרעבה התרכזה ב"הברחה". ה"הברחה", או העברת מזון לגטו באמצעים בלתי לגאליים, הפכה לענף כלכלי, הענף החשוב ביותר במציאות הגטו. ההברחה הייתה אסורה: אנשים רבים, כנראה מאות אנשים שילמו בחייהם בעוון ההברחה, אך לא היה יום במשך קיום הגטו בו פסקה ההברחה לחלוטין. צינור חיים זה פעל במשך כל התקופה. להברחה היו שותפים רבים, לא רק היהודים המבריחים כמובן, אלא גם הגורמים שמהם קנו את מוצרי המזון , אלה שקנו מוצרים שיוצרו בגטו, וכמובן השוטרים , היהודים, הפולנים והגרמנים , שהעלימו עין מן ההברחות תמורת שוחד או אף השתתפו בהן בפועל. 

מי היו המבריחים?[1]אנו מבדילים בקווים כלליים בין שני סוגי מבריחים : "מקצועיים " המאורגנים בקבוצות, ומבריחים "מן השורה" , כלומר מבריחים אינדיווידואליים, בהם רבו הילדים. 

פרץ אופוצ'ינסקי[2], סופר יהודי שרשם את רשמיו בגיטו ורשה, כותב על ההברחה בין היתר: 

"בלילה מתנהלת ההברחה דרך גגות הבתים, דרך חורים צרים, דרך מרתפים ואפילו דרך חומת הגטו עצמה. בקיצור: בכל דרך אפשרית. לעומת זאת , ביום היא נעשית בצורה פשוטה הרבה יותר , אף כי לא בלי תחבולות והרבה אמצאות מחוכמות – ראש יהודי… נס נעשה לישראל..בסמטת קוז'ה יש כמה בתים, בצד המספרים הזוגיים, שגרים בהם נוצרים, אבל הכניסות לבתים והשערים שבצד סמטת – קוז'ה חסומים בקיר. הכניסה היא מן העבר השני, מרחוב פרטה כלומר מחוץ לגטו, ורק חלונותיהן של דירות ספורות אלה פונים לצד קוז'ה (שהיא בתוך הגטו). וזאת באמת ברכה לא רק לאותם גויים ספורים המתגוררים בדירות אלה, אלא גם להודים , ונהיה נא כנים: לא רק ליהודים סמטת קוז'ה למבריחים, אלא לכלל יהודי ורשה. כי ככל שההברחה היא , בעצם, עניין שלילי, רצועה הדוקה על צווארו של הצרכן הנפוח ומזה – הרעב, היא בכל זאת , בתנאים הנוראים של בית כלא ענקי זה שלתוכו הושלכו יהודי ורשה בין חומות הגטו, הצלה היחידה לשארית הפליטה, ומי יודע אם לא יעמידו אי פעם מצבת זיכרון למבריח, על ששם נפשו בכפו – משום שבדיעבד הציל על ידי כל חלק גדול מיהודי ורשה ממוות ברעב". 

המבריחים הגדולים אלה שניצחו על המערכת המשומנת של העברת מזון בקנה מידה גדול, היו אלה סוחרים בעבר, וודאי לא אנשים המעורים בחיי הציבור. ראשי המבריחים הורכבו ככל הידוע בעיקר מאנשי העולם התחתון, מאלמנטים פליליים ובעצם, ההברחה הייתה לפעמים שלב המשך לקשרים ועסקים אפלים שנרקמו בעבר. 

המבריחים מנצחים על שיטה תכליתית המוליכה את המצרכים המוברחים מהספק הגרמני ועד למתווך הקטן. ההירארכיה נשמרת בקפדנות, ובקטעים השונים של מערכת ההברחה מועסקים אנשים מתאימים, הממלאים את התפקיד המוטל עליהם. ראשי הארגון ומנהליו לא נטלו חלק ישיר בפעולה בשטח . אלה המוחות המניעים את טכניקת ההברחה. במוקדי ההברחה, שכונו בעגה המקצועית "מטה" עבדו סבלים וזקיפים: עיקר משימתם להעביר את הסחורה בזריזות ובקצב מהיר, להיות מוכנים להתקפל למראית עין בשעת סכנה ולטשטש עקבות אחרי גמר ההעברה. על אנשים אלה היתה מוטלת הסכנה העיקרית שבמלאכה, ומשורותיהם נפלו קורבנות רבים ביותר מבין המבריחים. מידי ה"המעבירים" נטלו את הסחורות בעלי "רכב", על פי רוב בעלי "ריקשות", מין תלת אופן, שעליו הורכב ארגז קטן מלפנים להובלת אנשים ומשאות. זה היה "כלי רכב" פופולארי ויום –יומי בגטו. המובילים ריכזו את הסחורה המוברחת במחסנים, שם נקבעו על ידי ה"ראשים" המחירים היומיים ושיטת החלוקה. ה"מחלקים" העבירו על גופם, או שוב באמצעות ה"ריקשות , את הסחורה לקמעונאים , בעלי חנויות מכולת זעירות או מוכרים בצד, שהיו מספקים מצרכים ללקוחות קבועים בבתים מדלת לדלת. מאות ואלי אלפי אנשים היו מעורבים בתהליך מורכב זה והתפרנסו ממנו. בין המבריחים התנהל מאבק על קשרים עם החוץ , על מקומות מעבר נוחים ובטוחים ביחס, על המחירים ושיטות המכירה. במובן מסוים מזכירות קבוצות אלה חבורות של "מאפיה". חיי המבריחים זרועים סכנות. לא חלף יום בלי שמישהו מהם לא נפל מכדורי המקלעים של הז'אנדארמים, אך ההברחה לא פסקה.

הילדים בגטו - ילדים מבריחים: 

עד כה סיפרתי על ההברחה בקנה מידה גדול אך בגטו היה גם סוג של מבריחים שבשבילם לא היה זה עסק , אלא אמצעי אחרון למאבק של קיום נפשם וקיום משפחותיהם. 

הצטיינו במלאכת הברחה זו נשים, נשים יכלו ביתר קלות להסתיר את יהדותן. נשים יהודיות רבות היו מסוגלות בגלל מראה פניהן ושפתן הפולנית הרהוטה להופיע כ"פולניות" אך היו לכך גם מניעים נוספים . מחומר זה אפשר ללמוד כי האישה הצטיינה בדרך כלל יותר מהגבר בכוח הסבל, באומץ ונחרצות במשימה לגונן על חיי המשפחה וילדיה. 

סוג נוסף של הברחה שהיה בממדים זעירים התנהל באמצעות העובדים, שהועסקו בעבודות כפייה מחוץ לגטו. בשובם של העובדים מדי יום לגטו ניסו עובדים אלה להגניב על גופם מעט לחם ומצרכי מזון . הדבר הצליח אם לא נערך חיפוש ליד השער. ואומנם מדי כמה ימים היה נערך החיפוש. ואז היו הפועלים היגעים צפויים בנוסף להחרמת המזון גם לעונשים גופניים.

יש לציין כי הייתה מתנהלת הברה דו סטרית. לגיטו הוחדר המזון וממנו הועברו החפצים ודברי הערך שיכול היה להציע הגטו. לא היו אלו חילופי מזון בכסף ליהודים בגטו לא היה כסף בכמות שאפשרה לשלם בעד הברחה. ולכם בתמורת המזון בנוסף לדברי ערך כמו זהב ומטבע זר שהיה בדי השכבה המבוססת נמסרו בגדים, כלי מטבח, דברי אמנות ועוד. מטבע הדברים בימי הגטו עולים המחירים של מצרכי המזון ונופל ערכם של חפצים להם נזקק האדם בימים רגיעה. זוג מכנסים או חולצה במצב תקין היו שווים קילוגרמים אחדים של תפוחים, אך כשביקש יהודי להשיג לחם, היה עליו להציע חפץ רב ערך יותר.

סוג אחר של גיבורי ההברחה היו הילדים . ילדים פעוטים , רבים בני שש ושבע עסקו בהברחה. הם התקבצו בקבוצות, הכירו את כל הסדקים והמעברים דרכם ניתן היה לחמוק. אירע לפעמים שהגרמנים מתוך חמלה או מתוך שעמום, הרשו להם לעבור. במקרים אחרים הם ציפו במתח לרגע בו הועתקה תשומת הלב של השוטרים ליד השער מהמעבר כדי לחצות מזריזות את הגבול. חלקם מילאו תפקיד חיוני של אספקת מזון לבני משפחתם שהיה לעיתים מקור מחייה יחיד למשפחה כולה. מספרים על הילדים שחסכו לחם מפיהם כדי להביאו ליקיריהם . מסופר גם שנשים פולניות ביניהן גם בעלות דעות אנטישמיות , לא יכלו לעמוד במראה הילדים ונידבו משיירי המזון לפושטי היד הקטנים. המשוררת היהודיה שכתבה בפולנית ,הנריקה לזוברט, הקדישה "למבריח הקטן" שיר שחיברה בגטו שיר בן 4 בתים שחלקם מופיעים על המצבה.

מצבת יאנוש קורצ'אק

"תיקון העולם יתאפשר בתיקון הילדים." "אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם."

ליד מצבת הילדים ניצבת מצבתו של אדם, שמקום קבורתו לא נודע. זוהי מצבתו של הסופר, המחנך, שדר הרדיו, ידיד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, והלוחם הידוע למען זכויות הילד, יאנוש קורצ'אק, צועד בראש ילדי בית היתומים שלו אלי דרכו האחרונה.

תקצר היריעה כאן[3] לתאר את דמותו המופלאה של הנריק גולדשמידט שנודע בשם העט שלו יאנוש קורצ'אק, את משנתו החינוכית, את חלוציותו בהכרה בזכויות הילד, בשמירה על כבוד הילד, את ספרי הילדים המופלאים שלו, ביניהם "המלך מתיא הראשון", "יותם הקסם" ( שיצא יותר מאוחר בעברית בשמו הנכון "'קאיטוש המכשף"),ואת ספריהחינוך שלו, ביניהם "כיצד לאהוב ילדים"ו"זכותו של הילד לכבוד". דמותו של יאנוש קורצ'אק מוכרת בעולם כולו , ובמיוחד בפולין ובגרמניה לא רק בזכות דרכו האחרונה אלא בעיקר בזכות משנתו החינוכית. בתי ספר לחינוך על פי שיטת קורצ'אק קיימים במקומות רבים בעולם, בית היתומים הנודע שלו בוורשה מתפקד עדיין כבית יתומים, ודמותו זוכה להוקרה ולהערצה רבה.[4]

במאמר זה נתרכז אפוא רק במעשיו של קורצ'אק בתקופת מלחמת העולם השנייה, עד להירצחו בידי הגרמנים.

בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת היה קורצ'אק בדילמה. מצד אחד המשיך במלוא המרץ בעבודתו בבית היתומים שלו ברחוב קרוכמלנה, כתב סיפורי ילדים ונלחם למען כבוד הילד, ומצד שני מאס באנטישמיות הקשה שררה בפולין באותה עת, ואף שקל להגר לפלשתינה , בה ביקר ושבה היו לו חברים רבים. קורצ'אק דיבר על רצונו להתגורר בירושלים , עיר שאותה אהב מאד. על פי העדויות היה קורצ'אק בתקופה זו מדוכדך ועצוב.

עם פרוץ המלחמה חש קורצ'אק כאילו נמסכו בו חיים חדשים. הרדיו הפולני, ממנו פוטר ב1936 בשל היותו יהודי, פנה אליו כדי שיתחיל שוב בשידוריו כ"דוקטור הזקן" בהם קרא הפעם לפולנים לעמוד בגבורה כנגד הפולש הזר בתקופת המצור, פעל קורצ'אק ללא לאות להצלת ילדים שנפגעו, ולעידוד התושבים מעל גלי האתר. בית היתומים של קורצ'אק ספג מספר פגיעות ישירות אולם האבדות בנפש לא היו גדולות.

יאנוש קורצ'אק וחברי תזמורת הילדים ורשה נפלה בידי הגרמנים. מעשי אכזריות והתעללות , בפולנים וביהודים רווחו, וקורצ'אק נאלץ להיעזר בגופי הצדקה, הג'וינט והצנטוס, כדי לסייע ליתומיו. הוא הופיע מדי יום במשרדי היודנראט או באגודות הצדקה, כשהוא לובש את מדי הקצין הפולני שלו, דבר שהיה חריג ביותר בתקופת הכיבוש. קורצ'אק, שסירב בתחילה ללבוש את סרט השרוול היהודי, התנהג כמוקיון, וניסה באמצעות הבדיחות שלו, לשעשע את סביבתו בתוך המצב הנורא.

16 בספטמבר 1940 ** קורצ'אק מספר שהוא מפיץ שמועות על עצמו שהוא גנב. הוא סבור שבאופן זה יוכל להיכנס אל הנהלת בית יתומים מסוים. הוא ביקש את וֶדל שימכור לו 50 ק"ג גרעינים*. על טענתו של ודל כי אסור לו למכור ליהודי, השיב שיש מוצא: שייתן במתנה *כנראה פולי קקאו, ודל היה יצרן שוקולד ** (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטן וארשא)

עם הקמת הגטו באוקטובר 1940, נצטווה קורצ'אק להעביר את בית היתומים שלו לתחומי הגטו. בתקופה זו, ופעמים רבות אחרות בזמן המלחמה הוצע לקורצ'אק לעזוב את תחומי הגטו, תחילה לעלות לארץ ישראל לקיבוץ עין חרוד ובהמשך למצוא מחסה אצל ידידיו הפולנים

קורצ'אק התקשה להאמין כי הגרמנים יעזו להתנכל לעבודתו וליתומיו, ומחה על הגזירה בכתב. כמובן שהמחאה לא הועילה וביום 30 לנובמבר עברו ילדי בית היתומים לתחומי הגטו. כשקורצ'אק צועד בראשם הניפו הילדים את דגלו הירק של המלך מתיא הראשון, כשמגן דוד על צידו השני , ושרו שירים כדי להתעודד. כשחייל גרמני החרים עגלת תפוחי אדמה של בית היתומים, ניגש קורצ'אק להתלונן במטה הגסטאפו. כשהוא לובש שיירי מדים פולניים וולא סרט זרוע של יהודי, תבע קורצ'אק את הגזילה, כשהוא מזדהה בכינויו – דוקטור יאנוש קורצ'אק .

-" מה אכפת לך מיהודים? " שאל בתמיהה הגרמני "אינך יהודי, לא כן?"

-"אני יהודי", התוודה קורצ'אק

-"ומדוע אינך לובש סרט שרוול"

-"יש חוקי אנוש שהם זמניים" החל קורצ'אק להשיב, אולם דבריו נקטעו, הוא הוכה והושלך למאסר.

קורצ'אק נשאר בבית הסוהר כחודש עד שידידיו חילצו אותו על ידי תשלום שוחד של 30,000 זלוטי לגנצווייך, משתף הפעולה היהודי הנודע לשמצה בריאותו של קורצ'אק, שהיה אז בן62 הידרדרה בתקופת המאסר והוא החל להתהלך בעזרת מקל.

קורצ'אק לא איבד את קור רוחו, והוא המשיך ביחסו הסאטירי כלפי הכובש הגרמני, אולם המצב בבית היתומים הלך והחמיר והרעב פשה גם בקרב היתומים. ' קורצ'אק עסק ללא הרף באיסוף תרומות לילידיו. הוא פנה לכל אדם שהכיר, בוורשה ובחו"ל בבקשה לתת כסף או מזון לילדים, ומעטים יכלו לעמוד בפני ה"סחיטה המוסרית" שלו. קורצ'אק נעזר לשם כך גם בבוגד גנצווייך וגם באדם צ'רניאקוב, שעשה כל שביכולתו כדי לעזור לילדים. בימים הנוראים של שנת 1941, הפך קורצ'אק המתבולל את בית היתומים לבית כנסת (שהיה אסור בגטו) וארגן בו תפילות לילדי הגטו. כאשר אמר החזן "לשנה הבאה בירושלים" אמרקורצ'אק, כי הוא פוחד ממעשי הגרמנים.

ואמנם, המצב בגטו הלך והדרדר, מדי יום נאלץ קורצ'אק לראות כיצד גופותיהם הצנומות של ילדים שמתו ברעב, מושלכות אל הביוב כדי להיות מפונות אל בית הקברות היהודי. קורצ'אק הקים בית מחסה לילדים גוועים, בו קיבלו טיפול מיטיב בשעותיהם האחרונות, וכל אותו הזמן הידרדרה בריאותו עוד יותר. קורצ'אק שוב נעצר על אי לבישת סרט הזרוע, ושוב הוצל על ידי קולונל בצבא הפולני שהיו לו קשרים עם הגרמנים. כשנדרש לחבוש את הסרט ענה קורצ'אק בגרמנית רהוטה "אני יכול להבטיחכם שלעולם לא אלבש אותו".

על כל ילד שמת, קיבל בית היתומים אחר במקומו. כולם סבלו מרעב, גם קורצ'אק עצמו שמצא עצמו הוזה יותר ויותר על מאכלים שהוא מתגעגע אליהם.

ב7 ליוני 1942, מספרים ניצולים, אירע מאורע משונה. צ'רניאקוב, ראש היודנראט, החליט להקים גינות שעשועים לילדים. 500 מכובדים הוזמנו לטקס חנוכת הגינה. תזמורת המשטרה היהודית נגנה את "התקווה" וצ'רניאקוב, בחליפה טרופית לבנה ומגבעת שעם טרופית, התקבל בתשואות הקהל , ביניהם קורצ'אק. "מה אתה חושב על המלך שלנו?" שאל קורצ'אק את ידידו זילברברג. צ'רניאקוב, בנאומו, הצהיר על תוכניותיו לפתוח סמינר למורים ולהקים בית ספר לבלט לבנות. היה זה מספר שבועות לפני תחילת השילוחים אל מחנות ההשמדה.

ב 21 ביולי 1942, ערב תשעה באב, ערב יום הולדתו כותב קורצ'אק ביומנו: "זה עניין קשה להיוולד וללמוד לחיות, אולם בפני ניצבת משימה קלה יותר: למות. אולי אחרי המוות יהיה קל יותר, אולם אינני עוסק בכך"

ב22 ליולי , בדרכו למשרדו, הופתע צ'רניאקוב לראות כי "הגטו הקטן" מוקף בכוחות גדולים של משטרה פולנית וכוחות עזר. כעבור שעות ספורות פרצו עשרה קציני אס.אס. בכירים למשרדו, ביניהם הקצין שהיה אחראי לשילוחם של יהודי לובלין להשמדה. "היום מתחיל פינוים של יהודי ורשה" אמרו לו בברוטאליות " אתה יודע שיש יותר מדי יהודים. אני מפקיד בידיך את המשימה. אם לא תמלאו אותה כראוי, תיתלו כולכם על אותו חבל"

ב23 ליולי שלח צ'רניאקוב יד בנפשו, אחרי שהבין כי הוא נדרש לשלוח ילדים אל מותם. מותו של צ'רניאקוב לא העלה ולא הוריד והאקציה הגרמנית החלה. 900 ילדים נשלחו בשלב ראשון אל מותם.

ב5 או ב 6 לאוגוסט, 1942 הגיע גם תורו של בית היתומים. קורצ'אק הלך בראש יתומיו אל כיכר השילוחים – האומשלאגפלאץ. בפעם היחידה בחייו, שיקר קורצ'אק לחניכיו, כאשר לא סיפר להם לאן פניהם מועדות.

כך מספר עד הראיה:

"יאנוש קורצ'אק היה מוכן לאסון. הן הגיעו אליו ידיעות מפנימיות אחרות שמהם הוציאו את הילדים, ללא כל השגחה, ללא אב וללא אם - ללא קצת מים וללא פרוסת לחם - והובילו את הכל לכיכר האומשלאג ומשם למות. כל הילדים הומתו בדרך (מצביעים על מחנה העונשין טרבלינקה) על-ידי הרעלה בגז, או על-ידי זרם חשמלי... יום או יומיים לפני כן, לפני שהתחילה הבלוקדה על שיאננה 16, ציוה על כל הילדים להתרחץ מראש ועד רגל, ללבוש כתנות וחולצות נקיות. לכל ילד ניתנה שקית עם לחם ובקבוק מים. לא ידוע, אם גילה לילדים, למה עליהם להתכונן, ולאן מובילים אותם. ידוע רק, כשרוצחי הילדים התנפלו על שיאננה 16, כבר עמדו יאנוש קורצ'אק והאחיות האחדות, שעבדו בבית היתומים, וכן הילדים, מוכנים לקבל את פני המוות... רוצחי-הילדים ההיטלראיים פרצו פנימה ביריות-פרא. מאתיים ילדים, מאתיים חיים פורחים עמדו אחוזי פחד-מוות, כי הנה יורים בהם בזה אחר זה. ודבר מופלא הוא : מאתיים הילדים האלה לא צעקו. מאתיים הנפשות הטהורות שנידונו למוות לא בכו. איש מהם לא נמלט, איש מהם לא הסתתר. הם רק התרפקה כסנוניות חולות על רבם ומחנכם, על אביהם ואחיהם יאנוש קורצ'אק, שיגן עליהם וישמור עליהם. הוא עמד ראשון, וחיפה עליהם בגופו הצנום והשבור. אבל הכלבים הגרמנים לא גילו כל התחשבות בו, האקדח ביד אחת, הפרגול בשנייה ונביחה כלבית: ”קדימה,צעד!" יאנוש קורצ'אק ללא כובע, חגור חגורת עור, נעול מגפים, גופו כפוף ומעוקם, מחזיק בידו של ילד וצועד קדימה. ואחריו צועדות אחיות אחדות, חגורות בסינרים לבנים, ואחריהן מאתים הילדים, שראשיהם רק עתה חופפו, והם מובלים לעקדה. את הילדים הקיפו מכל הצדדים שוטרים גרמנים, אוקראינים, והפעם גם יהודים. בינתיים נודע ביודנראט על המתרחש בשיאננה 16. התחילו לרוץ לטלפן, ביקשו להציל. את מי, חושבים אתם ביקשו הללי להציל? לא את מאתים הילדים, אלא רק את יאנוש קורצ'אק. האיש הגדול והאציל הזה הודה יפה לאנשי הקהילה, שהקריבו את כל יהודי וארשה, והלך עם ילדיו אל כיכר האומשלאג... ועד היום הזה אין סימן, איפה נספו יאנוש קורצ'אק ומאתים היתומים. לפי כל הסימנים לא נשאר מהם עוד זכר. יהיו דברי המעטים ראשי פרקים למגילת-הדם, הנקראת יאנוש קורצ'אק ומאתים חניכיו הקטנים.” מצבת הבונדבמקום מרכזי בבית העלמין, ניצבת עוד מצבה, צנועה למראה, שמאחוריה נחבא הסיפור הידוע ביותר על ורשה – סיפור המרד היהודי באפריל 1943.

לא נספר כאן הפעם את סיפורו העצוב של המרד חסר הסיכוי, שכבר סופר פעמים כה רבות, ורק נאיר מעט, כדרכנו, את המונצחים במצבות בית העלמין.

את סיפורו של הבונד כבר סיפרנו בחלקו השני של המאמר. ארגון חשוב זה, כמו הארגונים האחרים, הוצא אל מחוץ לחוק עם כיבוש ורשה בידי הגרמנים וירד למחתרת.

בפסח 1940, בעת שהתחוללו פרעות ביהודים על ידי פולנים מוסתים, בברכת הנאצים, יצאו חבורות של אנשי בונד להיאבק בתוקפים, וארבעה קרבות רחוב התחוללו בעיר. רוב האוכלוסייה היהודית התנגדו לפעולות כאלה, אולם הן סייעו להפסקה זמנית של הפוגרומים.

הבונד במחתרת היה פעיל מאד. ביולי 1941 חגגו אנשי הבונד, באלפי אספות סודיות את יובל ה44 לייסוד תנועתם. עיתונים מחתרתיים רבים יצאו בוורשה[5] , רבים מהם של הבונד.

הבונד, במחתרת המשיך לדבוק בקו שלו, כמעט עד הסוף המר. כך נכתב בעיתון הבונד צייט פראגן (שאלות השעה) ב2 לנובמבר 1941:

"ציבור הפועלים היהודי מעולם לא ראה עצמו כדייר זמני ומיותר בפולין. אין הוא צריך לחפש לו בית, כי ביתו – שמו פולין. ולעתיד לבוא יהיה שמו – הרפובליקה הפולנית הסוציאליסטית החופשית"

אולם הבית עלה בלהבות ודין יושביו היה לעלות על המוקד הגדול של השמדת היהודים באירופה. האש לא הבחינה בין מאמין למתבולל, בין ציוני לפטריוט פולני, בין סוציאליסט לקפיטליסט ואפילו לא בין יהודי לנוצרי, אם איתרע מזלו של זה הנוצרי להיות יהודי למחצה או לרביע מבחינת ייחוסו המשפחתי.

על פי האידיאולוגיה שלהם, ראה עצמו הבונד חלק מן העם הפולני, ואת המאבק בנאצים כחלק מן המאבק בנאצים של הפולנים, ובמחתרות הפולניות האנטי נאציות הגדולות. אולם, בגטו ורשה שיתף הבונד פעולה עם גופים יהודיים ציוניים בהקמת המחתרת הידועה "הארגון היהודי הלוחם" ( אי"ל)

חשוב, דרך אגב, לציין כי בוורשה היה עוד ארגון יהודי שלחם נגד הנאצים בגבורה בעת מרד גטו ורשה. ארגון זה, לא פחות משמעותי אך הרבה פחות ידוע ( בעיקר משום של אנשיו כמעט נספו במרד אך גם מסיבות פוליטיות) היה "הארגון הצבאי היהודי" – של תנועת בית"ר.

איש הבונד, זלמן פרידריך, היה זה שנשלח מטים תנועתו להתחקות על עקבות הרכבות היוצאות מוורשה ובהן דחוסים אלפי יהודים, שגורלם לא נודע. זלמן עקב אחרי הרכבות עד לכפר טרבלינקה, שבו נודע לו כי בכל יום מגיעות למחנה שלידן רכבות עמוסות יהודים ויוצאות משם ריקות. במחנה, כך אמרו לו כפריים בסביבה – אין אמצעי מזון. שני יהודים שנמלטו מטרבלינקה הוסיפו וחשפו לפניו את הבשורה המרה.

גם כאשר סופר סיפור ההשמדה ליהודים הנותרים בגטו, לא האמינו או לא רצו להאמין. היהודים ברובם, התנגדו לכל צורה של מאבק כי האמינו בכל רגע להבטחות הכזב הגרמניות, כי כל שילוח הינו השילוח האחרון.

רק כאשר ראו אנשי המחתרות כי אפסה כל תקווה וכי הגרמנים משמידים גם את הצעירים, הבריאים ובעלי רישיונות העבודה, הונף נס המרד. אנשי הארגון היהודי הלוחם וביניהם מארק אדלמן, סגן מפקד האיגוד מטעם הבונד, ואנשי הארגון הצבאי היהודי התנגדו לראשונה לגרמנים ב18 לינואר שנת 1943.

היה זה קרב אבוד מראש. הלוחמים הצליחו לבלום את הגרמנים ולהסב להם אבדות, אך נקמתם של אלה לא אחרה לבוא. היטלר ציווה למחות מן העולם את גטו ורשה ולהשמיד את כל היהודים הנותרים.

חיסולו הסופי של הגטו החל בערב פסח תש"ג שנת 1943. המורדים תקפו את כוחות הגרמנים ושוב הסבו להם אבדות, אולם הנאצים בפיקוד הגנרל שטרופ, עברו ב22 לאפריל לטקטיקה חדשה – שרפת הגטו, בית אחר בית, על יושביו. כנגד שיטה זו לא יכלו המורדים לעשות מאומה. בודדים הצליחו להמלט דרך תעלות הביוב או באמצעים אחרים אולם הרוב נשרפו חיים או נתפסו בידי הגרמנים ונשלחו להשמדה

מספר חודשים לאחר מכן, לאחר שהוברח מגטו ורשה ערב פריצת המרד, וזמן קצר לפני שנשלח לאושוויץ, כתב המשורר הדגול יצחק קצנלסון, בצרפת את הפואמה שלו "דאָס ליד פֿון אויס געהארג'עטן יידישען פֿאָלק" – "השיר על העם היהודי שנהרג". מתוכה נביא את השורות הבאות:

הם לא יַדעו, לא שִערוּ - "היהודים יורים!" שמעתי קול כיעור בפי מושחת, בטרם נשמתו טְמֵאָה יִפַּח, לא קול קריאה אשמע, רק פלצות - היתכן?! תמהון לבב משמים ומשונה, אף תדהמה רבה: "היהודים יורים!" הו, אין זה קול אחד, זה קול של עם רוצחים, שמונים מיליון: גם הם היהודים עושים כמונו, ככל איש גרמני, אכן. אבוי לנו! כי יודעים גם אנו, כי נדע לָקוּם ולהרוג בכם, גם אנו, כן, נדע, נרהב! אך זה כוחנו, כי נדע אשר לא ידעתם ולא תוכלו לעד ולעולמים - לבלי הרוג את הזולת, לבלי רצוח עם באשר ללא מגן הוא, אשר יישא מרום עיניו לשוא, אינכם יודעים לבלי הרוג, אתם, פושעים מברייתכם, מניפי החרב מקדמת ימים

ב 8 למאי נפל הבונקר של מפקדת הארגון היהודי הלוחם. בו היו באותה עת מרדכי אנילביץ' מפקד הארגון ובכירי הלוחמים. כנראה שהקבוצה התאבדה.

הגנרל שטרופ דיווח להיטלר על נפילת הגטו. כדי לחגוג את הניצחון פוצץ את בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה, ושלח את תמונות בית הכנסת ההרוס, ובו מנורת שבעת הקנים מנותצת, אל הפיהרר במפקדתו.

עשן שחור עלה מעל ורשה. באותה עת בה עלו בעשן שרידי היהודים, חגגו המוני פולנים את בוא האביב בקרנבל ברחובות. תזמורות ניגנו נגינות עליזות ופולנים שמחים הסתחררו בקרוסלה הצבעונית.

על כך כתב המשורר הפולני, חתן פרס נובל לספרות צֶ'סלָב מילוֹש, את שירו הידוע – קַמְפּוׁ דִי פֿיוֹרִי[6]קמפו די פיורי / צ'סלב מילוש ברומא,בקמפו די פיורי, סלי לימונים וזיתים, ויין ניתז על מדרכת וגזם פרחים על כל צעד, עורמים תגרים על דוכן פרות הים הורודים. תלולית ענבים פרי הגפן, על פלומת אפרסק מתגבהת. כאן, בזו הכיכר, את ג'ורדנו ברונו שרפו. תלין במוקד אש הפיח, נהר ההמון מכל שער. אולם אך הלהב שכך, המסבאות שוב מלאו. סלי לימונים וזיתים שוב נשאו גם זקן וגם נער. זכרתי את קמפו די פיורי ליד קרוסלה בוורשה, בערב אביב כולו נועם לקול נגינה מתעלסת. השתיק הניגון יריות בגטו, מעבר חומות, וזוגות התנשאו, התעופפו גבוה, עד שחק מלא חסד. יש ורוח מגטו בוער הביאה גווילים משחירים, ביעף רוכבי קרוסלה תפסום בדהירה ההוללת. בידר את משלוח הנערות הרוח מגטו בוער. צחק ההמון רווי נחת. יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת. האחד כאן לקח ילמד שהמון ורשאי או רומי סוחר ואוהב ושמח מול מזבח קדושים ומול מוות. השני כאן ילמד שהכל, שהוא אנושי, בן חלוף. ועל שכחה שגוברת בטרם כבתה השלהבת. אך אני הרהרתי לי אז ביתמותם של גוועים. בזאת ששעה שג'ורדנו עלה על מוקד אש בוערת, לא היתה בשפת בני אדם מילה ולו רק אחת, שתוכל משהו להביע לאנושות הנותרת. חפזו כבר היין לסבא, למכור כוכבי ים, הצחורים, סלי לימונים וזיתים שוב נשאו בשמחה ובצהל. והוא כבר רחוק,מה רחוק, כאילו חלפו כבר דורות, והם מחכים לו אך רגע עד באש יסתלק הוא ויעל. והם הגוועים גלמודים, שכוחים מאל וממתים, זרה להם כבר שפתנו כשפת פלנטה אחרת. והכל יהיה לאגדה, ואז-אחר רוב שנים- יצית בקמפו די פיורי דבר המשורר אש של מרד.

הישוב היהודי בורשה חרב.

אפילוג

בית הקברות בוורשה לא הפסיק לפעול לאחר תום המלחמה. אל וורשה נתקבצו ובאו, לאחר שחרורה בידי הרוסים, יהודים מעטים שניצלו מן השואה, רובם כאלה שהצליחו להימלט אל השטחים שבשליטת הסובייטים.

סיפורה של יהדות פולין לאחר המלחמה הוא סיפור של שכול, כישלון ואכזבה. שארית הפליטה שהגיעה לפולין לאחר תום המלחמה נתקלה באוכלוסיה פולנית עוינת, באנטישמיות קשה, ובטרגדיה שלא הייתה כמותה מעולם - למעלה מ90% מיהודי פולין הושמדו.

שארית הפליטה, בחלקה, שאפה להגיע לארץ ישראל. כך הגיעו לארץ ישראל מתי מעט משרדידי הלוחמים בגטו וורשה, ורבים אחרים, אולם היו מעטים, מאנשי הבונד, מן המתבוללים, ומן הקומוניסטים, שדבקו בפולניותם, כאלה שהאמינו כי העם הפולני שהיה גם הוא מקרבותיהם העיקריים של הנאצים, ובני המיעוט היהודי בעם הזה, יוכלו לחיות ביחד ולקומם ביחד את פולין הסובייטית מן החורבן שזרעו בה ההיטלריסטים.

למעטים אלה, יהודים במוצאם, אתאיסטים בדתם, קומוניסטים באמונתם ופולנים בתחושתם הלאומית , צפויות היו אכזבות מרות. פולין הקומוניסטית, בפרצים חוזרים ונשנים של אנטישמיות גסה, בשנות החמישים וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, הקיאה מקרבה את בני המיעוט היהודי, והאשימה אותם בבוגדנות ובפרו ציונות.

בני העם הפולני, אלה שנשארו נאמנים למורשת הכנסייה, דבקו גם הם בחיידק האנטישמי הנושן, והמשיכו לשנוא את היהודים, גם כאשר לא נותר מהם איש.

"נטרתי את כרמי העולם, אך את כרמינו שלנו לא נטרתי".

משפט זה מתאר אולי יותר טוב מכל משפט אחר, את גורלם המר של יהודי פולין לאחר השואה. כיום מונה הקהילה היהודית בפולין אלפים בודדים של אנשים. רובם אינם יהודים על פי ההלכה אלא צאצאיהם של יהודים שהמירו את דתם, מרצון או בהיותם ילדים, והצליחו לשרוד את תקופת השואה.

נפילת הקומוניזם ועלית הדמוקרטיה הביאו לתקופת פריחה יחסית ביחסי פולין עם היהודים. הנצחת המורשת היהודית, המחקר ההיסטורי, התיירות הישראלית והיהודית, הם היום אבני בניין מרכזיות במדיניותה של ממשלת פולין.

במקום בו שכן בעבר בניין היודנראט עומד לקום המוזיאון היהודי הגדול בעולם. משלחות ישראליות על דגליהן צועדות ברחובות וורשה, ולכאורה הכל טוב.

יחד עם זאת, מוכרים בחנויות המזכרות פסלי עץ קטנים של יהודים – חסידים מזוקנים, מאונקלי חוטם וארוכי פאות, היושבים על תיבות מלאות זהובים.

בממשלת פולין החדשה חברה מפלגה לאומנית שמרנית קיצונית, הומופובית קיצונית הנתמכת על ידי תחנת "רדיו מריה" האנטישמית. התפתחויות לאומניות-שמרניות אלה מדאיגות את הקהילה היהודית הקטנה בפולין, החוששת כי העמקת המימד הדתי בשלטון, כמו גם כרסום בזכויות אדם, יביאו לפגיעה בקהילה היהודית.

[1]מתוך מאמר על ההברחה בגטו ורשה – חומר הכנה לטיולי בתי ספר בפולין [2]רשימות, פרץ אופוצ'ינסקי, בלה"ג, 1970 (פרק' יומן וכתבות)

[3] מידע רב על יאנוש קורצ'אק וביוגרפיה מקיפהנמצאת באתר המוקדש לזכרו

[4] מסמכים רבים של קורצ'אק נמצאים בבית לוחמי הגטאות, ומידע רב עליו נמצא באתר בית לוחמי הגטאות, אולם בשלב זה אינו זמין

[5]גטו ורשה – סיפור עיתונאי: מבחר מתוך עיתונות המחתרת 1943-1940 עורך: דניאל בלטמן, בהוצאת יד ושם

[6] קמפו די פיורי – "שדה הפרחים" באיטלקית, הוא ככר השוק הידועה ב-רומא. שם הועלה על המוקד, למצהלות הקהל הרומאי, הפילוסוף והאסטרונום ג'ורדנו ברונו , בחודש פברואר 1600.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר