אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רוחניות מזוית אחרת, חלק א: מרדנות ורוחניות


הקדמה קצרה:

בתאריך 2.4.2006 פורסם כאן באימגו, הפרק הראשון מסיפרי החדש: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד".

מרץ, 2006, בהוצאת ידיעות אחרונות. לרגל פירסום הספר, פירסמתי כאן אתהפרק הראשון. אך הספר רחב יריעה וחשבתי לפרסם עוד פרק, (שמייצג אספקט אחר לגמרי מן הספר) ואז החלטתי לצרף אליו מאמר משלים שהיה יכול להיכלל בספר, כפרק נוסף, אך נכתב מאוחר יותר.שני המאמרים נקראים: "רוחניות מזוית אחרת". הפרק שפורסם בספר יקרא: חלק א', והפרק שלא פורסם, יקרא: חלק ב'. שני הפרקים עוסקים ברוחניות. דרך אספקטים מרדניים, או רדיקליים - כיאה ובהתאם, לרוח הספר.

רוחניות מזוית אחרת, חלק א': מרדנות ורוחניות

מרכז ושוליים

החברה כחברה - כל הזמן נמצאת בשינוי והגדרה מחדש של גבולות הנורמה; מה מוגדר 'אמצע הדרך'? מה מוגדר שוליים? ומה מוגדר 'מחוץ לגדר'? ראשית נעשה סדר:

זה מתחיל בנורמה, שהיא קונצנזוס, או אמצע הדרך, וכשמישהו לא נקלט שם הוא נדחה לשוליים, וכששם הוא לא מצליח למצוא מקום, הוא נזרק מחוץ לגדר, ונקרא חריג. מבחינה זו ניתן למצוא שלוש דרגות ביחס לקונצנזוס;

א'. קונצנזוס.

ב'. שוליים.

ג', חריגות.

אז יש לנו שלושה מעגלים, האחד בתוך השני. המעגל הפנימי הוא הקונצנזוס, מעגל הביניים הוא השוליים, והמעגל החיצוני הוא החריגות. ונראה שמאז תחילת המאה, השוליים התרחבו ואמצע הדרך הפך לצר יותר.

החברה כחברה - כל הזמן נמצאת בשינוי והגדרה מחדש של גבולות הנורמה; מה מוגדר 'אמצע הדרך'? מה מוגדר שוליים? ומה מוגדר 'מחוץ לגדר'? ציור מאת ברידג'יט ריילי.

התרחבות השוליים אומרת שהחריגות כבר אינה מוקצה מחמת מיאוס, אלא כבר מוחזקת יותר בגדר שוליים. ואמצע הדרך נתפס לא רק כפחות מקודש, אלא כיותר מנופח, מרובע ופחות בעניינים.

אם פעם נראה כי המרכז היה עצום והשוליים צרים והחריגות כמעט שלא הייתה קיימת, הרי שכיום נראה כי המרכז מצטמצם ואילו השולייים (והחריגים שבתוכה) - מתרחבים על חשבונה.

המרכז 'נוסע' לכיוון השוליים, במהלך השנים האחרונות מתרחשת תנועה מן המרכז כלפי השוליים; ומן השוליים כלפי המרכז. בתחילת המאה האמנות נעשתה מאוד אוונגרדית, כלומר יצאה מן המרכז והגיעה לשוליים והרחיבה אותם. ומה שהיה בשוליים נוסע למרכז, למשל הרפואה אלטרנטיבית הייתה פעם בשוליים, והיום היא יותר באמצע. והרוחניות גם היא עברה מן השוליים האזוטריים למרכז האופנתי. העידן החדש הגיע גם לניהול ולמעוזות שהיו שמורים עד כה למרכז הממסדי. ואכן תחום זה הנו תחום מסקרן ביותר. ומעניין לבדוק אותו דרך המודל של מרכז ושוליים.

ובכן עד לשנים האחרונות, כל רוחניות שלא הייתה מאוגדת בתחום של דתיות ממסדית, נחשבה לשוליים, על גבול החריגות. היום הרוחניות יושבת הרבה יותר קרוב למרכז. אך לכך היה מחיר כבד, מחיר הוויתור האפשרי על חלק נכבד מן האג'נדה המרדנית שלה. וכך המעבר של הרוחניות מן השוליים למרכז, אומר כי היא עלולה לוותר על המהות של היותה שוליים ולהפוך לשוליים של המהות שהיא הייתה אמורה לייצג.

המהות של הרוחניות (בהיותה עדיין בשוליים) הייתה בקריאת תגר על מצב התודעה של האנשים; הדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים, הפילוסופיה שלהם על מה שקורה.

אך משוויתרה הרוחניות על עמדת השוליים שלה, לטובת מקום טוב באמצע, היא גם עשויה לוותר, או כבר וויתרה, על ההבדל המהותי בינה ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. ההבדל המהותי בין הרוחנים לבין אלה שאינם כאלה, אינו במנהגים חיצוניים, אלא בשינוי אמיתי של מצב תודעה.

ובמקרים לא מעטים, מאחורי הכסות הרוחנית או המיסטית, ניתן למצוא את אותו מצב נפש ותודעה ישנוני של הזעיר בורגני המצוי, שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות, עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'.

וכך ניתן לחשוב כי אמצע הדרך (הקונצנזוס) נכנע ללחץ של המורדים והשונים ונתן להם, (לשוליים) לחדור את הקונצנזוס - אך אולי לא היא, ואולי אמצע הדרך דווקא התרחב. הכיצד? ובכן לאחר שהשוליים התקבלו לתוך המרכז, הם כבר לא יכולים להיות שוליים אמיתיים, הקוראים תגר באופן מהותי על הקנוצנזוס, הם בעצם 'אמצע הדרך' שעוטה על עצמו גלימה של רוחניות. אך במהות, הגברת היא אותה הגברת, אותה גישה של שימת תוויות על המציאות, במקום לקלוט אותה כמות שהיא, לנצל אותה באופן צרכני אוגואיסטי - במקום לחוות אותה אובייקטיבית מתוך סובייקטיביות אינדווידואלית.

השווה בין השוליים והמרכז עולה בהרבה על השונה, במהות זה אותו הדבר; שניהם מנסים להפחית את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. בשניהם רווח השכנוע העצמי שהכל בעצם בסדר וזה רק תלוי באיך אנו רואים את המציאות. ושצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי ולהדחיק לתת תודעה, לטאטא מחוץ לתזה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק - ולאמץ רק רגשות ומחשבות חיוביות.

קל לאמץ תמונת עולם שמתאימה לצורך המיידי - באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל - יעשו זאת. ואילו חלק מחסידי העידן החדש יכולים לבחור ם בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר - אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות - משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר.

עם זאת, כמובן שזו הכללה. וכשאומרים: 'עידן חדש', המדובר גם על קבוצות לא מעטות שהן באמת שוליים מרדניים, במלא מובן המילה. וישנן קבוצות לא מועטות, שהן אלטרנטיבה אמיתית ומהותית לתרדמה של אנשי אמצע הדרך. אם כן, אין מדובר כאן על הכללה גורפת, אלא על סכנה, שאורבת לשוליים ברגע שהם מוכללים במרכז. והסכנה היא ויתור על אג'נדה מרדנית ראשונית. סכנה של בריחה מעימות פנימי, ממפגש עם דמונים והדחקות.

גבריאל רעם: "אאוטסיידרים ומורדים", בהוצאת 'ידיעות אחרונות'

ומן הבחינה של המנעות מעימות, או קונפליקט פנימי, קיימת סכנה כי השוליים שהפכו למרכז ינסו גם הם, לצבוע מעל למערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. שגם הם ימנעו ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. ואם הסכנה הזו מתממשת, אזי ההבדל הוא רק בשם ובמי נחשב אמצע הדרך ומי שוליים, זה הכל.

סכנה נוספת שאורבת לשוליים הרוחניים שהפכו למרכז, היא חוסר הסובלנות כלפי דעות שאינן קונצנזוס בעידן החדש המקובל. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס, הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, עוינות – עשויות להתקבל באותו חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית ( כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות.

וצריך להזהר, כי ברגע שהשוליים הרוחניים הפכו למרכז מקובל, עלולה לצוץ הסכנה כי כי במקום מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחויה שלה בצורה אותנטית - תתעצם דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד - ביתר שאת.

כך, שלאחר שהשוליים הרוחניים מתמקמים במרכז, ההבדלים המהותיים בין השניים עלולים להטשטש. לשון אחר, בשניהם, יכולה להתממש הגישה כי השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה - מצד אחד. והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר - מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת. ואז, כאמור, כבר אין הבדל משמעותי בין השתיים.

וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו יכול להיות קטן יותר ממה שניתן לשער. קיימת הסכנה כי הפרשנות לפילוסופיה של פונה (ומה שהיא מייצגת) לא תהיה רחוקה מן הפילוסופיה של אמצע הדרך.

ואם אכן הסכנה הזו תממש, אזי נמצא כי שתיהן מכחישות דברים שחיים בפנים, אך מסלולי הבריחה שלהם יהיו שונים; מאחורי רוחניות אמצע הדרך – יכולים לבעור דמונים - תשוקה, פחד, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה, כמו אצל הבורגני הרגיל. ואזי היא תיפול לאותו מסלול של הכחשה של הדמונים שחיים בפנים. ואז גם הרוחניות הבורגנית, זו של העידן החדש תכחיש את כל הדברים שבוערים בתוכה, רק שמסלול הבריחה כאן הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות.

כך שלאחר שהשוליים הפכו למרכז, הרוחנות של אמצע הדרך (פופ-מיסטיקה), כבר לא תהיה פילוס דרך אל ממד אחר של קיום תודעתי ונפשי, אלא יעד בריחה, בריחה מפני חידלון, אשמה, מבוכה, בלבול, חוסר אונים, מוות וזיקנה.

ואז הרוחניות הזו תהיה סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח -מיום ליום מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.

ועם זאת, שוב, כמובן שלא כל חבר בעידן החדש הוא מסחרי ואיבד כל זיק חתרני ששואף לשינוי של אמת, אך הסכנה קיימת ברגע ששוליים נקלטים במרכז.

ומה קורה כשאדם שחי רוחניות מסחרית, פוגש אדם שנושא אמת רוחנית בלתי מתפשרת וקשה? הוא נבהל, כי יש כאן עוצמה, שאינה מייפה דברים, אלא מנסה לחתוך דרך הרבה 'בולשיט', כדי להגיע לאמת אישית, שבהרבה מקרים, אינה נעימה כל כך.

וכשהוא פוגש מורה רוחני כזה, אזי המפגש קשה עוד יותר. כי מורה רוחני מן האסכולה הלא מתפשרת גורם להתעוררות, גורם לחשיבה ובדיקה אמיתיים, לבדוק מתחת לעטיפה, ואולי למצוא כי היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה.

ועוד, שוליים מרדניים אמיתיים, לא מתרחקים מחיי היום יום, כדי לחפש את האמת הרוחנית במקום מבודד, ובאקולוגיה שונה וטהורה. אלא מחפשים אותה דווקא בתוך ומתחת למה שכבר קיים, איך שהוא קיים ובצורה שהוא קיים.

חיי הבורגנות החומרנית, הם לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר, אלא שבתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות, להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם את מה שהם קברו עמוק בפנים.

אין דרך לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו, לעזאזל. היות וסך הכל היא נושאת בתוכה קודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.

הרוחניות האמיתית, לא מצויה מחוץ לחיים, או בשוליהם. אלא, כממצא ארכאולוגי - טמונה עמוק בפנים, תחת שכבות של עפר השיגרה והסתמיות שהצטברו מעליה.

עיבוד קל של פרק מתוך הספר: "אאוטסיידרים ומורדים", ידיעות אחרונות, אפריל 2006

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם