אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האור הפנימי: תיאוריה של המודעות חלק ו


התמונה של רמי נוידרפר

לקריאת החלק הראשוןהחלק השניהחלק השלישיהחלק הרביעי והחלק החמישי.

במאמר הקודם בסדרה, חלק 5, תיארנו את מכונת המציאות הפנימית במוח, והדגמנו כיצד כשלים ופגיעות במוח יכולים לגרום לתופעות מוזרות ביותר של עיוותים מדהימים של מה שאנו מכנים, בטעות, בשם "מציאות". הסברנו גם את תפקידה של אותה מכונת מציאות מדומה – התמצאות ומתן תגובה מהירה לגירויים חיצוניים, שמבטיחה את שרידתנו.

בפרק זה נתקדם לעבר מטרתנו – מתן הסבר משכנע (או אולי לא?) לפיתרון בעיית הגוף והנפש – מהי המודעות, כיצד היא נוצרה וכיצד ניתן להסביר את ה"פרדוקסים" כביכול שהיא מעוררת?

כדרכנו במסע ארוך זה, נתעה לנו במבוכי המוח והמודעות.

על זיכרון ושכחה

אולם ראשית נשאל את השאלה - מהו גודל הזיכרון האנושי – או במילים אחרות – כמה "דברים" אנחנו יודעים. ונתחיל בכמה מילים על אודות הזיכרון.

באופן עקרוני נחלק זיכרונו של האדם לשלושה סוגים:

<a ">זיכרון חושי– היכולת לשמור בזיכרון גירוי חושי לאחר שנפסק (למשל, לראות תמונה שהובזקה) - הזיכרון הזה הינו קצר ביותר (שנייה או פחות).

זיכרון קצר טווח– זיכרון של פרטים שהאדם חווה אותם – לדוגמה, מספר טלפון שנאמר לך. גודל הזיכרון לטווח קצר הוא בסך הכל כשבעה פריטים ומשך הזיכרון לא עולה על כ-45 שניות. הזיכרון הקצר נשמר במשך שניות אחדות ונמחק, אלא אם כן קיים רצון הדורש לשמרו תקופה ארוכה ואז הוא עובר תהליך של שינון, בדומה לכתובת שניתנת לאדם ונרשמת כדי לשמרה או משוננת כדי לזכרה.

<a >זיכרון ארוך טווח- זיכרון שנשמר במוחנו לפרק זמן ארוך – החל מכמה שעות ועד לזיכרונות הנאגרים במוחנו לכל החיים. כל זיכרון קצר טווח עשוי להיות גם זיכרון ארוך טווח בתהליך המכונה גיבוש או מיזוג (consolidation), אם כי בתוך תהליכי הלמידה, זיכרון ארוך טווח איננו חייב להיות בהכרח קודם כל קצר טווח, הוא יכול להיות פשוט כלום.

בזיכרון ארוך הטווח מבחינים בין זיכרון דקלרטיבי המכונה גם זיכרון הצהרתי. את הזיכרון הדקלרטיבי ניתן להעלות במחשבה ולהביעו במילים ומכאן שניתן לכלול בו זיכרון מידעי (אינפורמטיבי) אשר מאפשר לך לדעת מהו לוח הכפל, מה שם עיר הבירה של צרפת, כיצד להגיע לחיפה או סתם לדעת מהי כתובתך ומהו מספר הטלפון שלך. כל אלה מכונים בשםזיכרון סמנטי.

בזיכרון הדקלרטיבי ניתן גם לכלול זיכרונות של מאורעות שהותירו רישומם במוחך, כגון, היכן היית ומה עשית כשפרצה המלחמה, זיכרון השיט בירקון עם האהבה הראשונה או זיכרון נופה של פאריז בלילה. סוג זה של זיכרון נקראזיכרון אפיזודי (מובלע). היום ידוע כי סוגים שונים של זיכרון ארוך טווח אגורים במקומות שונים ובאופן שונה במוח.

בניגוד לקיבולת הצרה והמוגבלת של הזיכרון קצר הטווח, קיבולת הזיכרון ארוך הטווח היא גדולה. זיכרון זה קשור למבנים במוח. ייתכן אף שצורת זיכרון זו גורמת לשינויים מבניים במרווחים (סינפסות) שבין סיבי תאי העצב ואולי אף שינויים בסיבי העצב (אקסונים) שמספרם בכל תא עצב עצום ורב והם בעצמם עשויים להסתעף לענפים רבים.

קשר זה של הסינפסות לזיכרון ארוך הטווח מודגם יפה אצל זה ששתה לשוכרה. שהרי האדם השיכור אינו זוכר דבר וחצי דבר מהקורות אותו בהיותו שרוי בגילופין. זאת משום שבעת שתיית אלכוהול מתחוללת שרשרת תגובות כימיות, נוצרות חומצות שומן המכסות את פני סיבי העצב, חוסמות קצותיהם ומעכבות הפרשת המוליכים הכימיים לתוך ומתוך הסינפסות. חומצות השומן שנוצרות ע"י אלכוהול פוגעות בעיקר בקליפת המוח, ולכן, מלבד פגיעה בסינפסות הקשורות לזיכרון, הן פוגעות בעיקר בנוירונים השולטים על הדיבור ומצב הרוח, ואכן ניתן להבחין בכך בקלות אצל זה השרוי בגילופין.

להלן שרטוט המבחין בין סוגי הזיכרון ומתאר את מיקומם המשוער במוח:

לשם המשך הדיון שלנו אנו נדרשים לשאלה – מהו גודל הזיכרון ארוך הטווח? (כבר אמרנו שגודל הזיכרון קצר הטווח הוא כ-7 פריטים, או 2.3 סיביות בסך הכל).

ובכן – שאלה זו איננה פתורה. חילוקי הדעות בין החוקרים הם גדולים. אולם המספר המתאר את גודל הזיכרון הינו מפתיע. נמוך באופן מפתיע. ההערכות של "גודל הזיכרון" של האדם נעות בין "כמיליון פריטים", 200mb, או סדר גודל כזה – מספר נמוך ביותר ביחס לזיכרון של כל מחשב ביתי זול. אולם, בעל יכולת מופלאה של זיהוי ולמידה, הרחק מעבר ליכולתה של כל מכונה שיכול האדם לפתח כיום. מה הקשר של כמות הזיכרון הקטנה לתודעה? על כך נעמוד בהמשך המאמר.

מדוע אנחנו חולמים?

לאחרשתיארנו את הדמיון הרב שבין ה"חלום" וה"מציאות", חשוב אולי שננסה גם לענות על השאלה "מדוע אנחנו חולמים?". חשיבותה של שאלה זו רבה לצורך הבנת מכונת המציאות הפנימית שבמוח ותפקידה. לצערי, אין למדע כיום תשובה חד משמעית ומוסכמת לשאלה.

אני חייב להודות שמענהו של מחבר תורת האור הפנימי לשאלה זו נשמע לי מעט משעמם ובוודאי לא משכנע, ולכן אשלים אותו על ידי עוד שתי תיאוריות המנסות לענות על השאלה, וכמובן שהתשובות שחיפשתי באות מהצד המוחי נוירולוגי של בעיית הגוף והנפש, ולא מהכיוון הפילוסופי פסיכולוגי.

ובכן – שלוש הספקולציות הן:

מחבר תיאוריית האור הפנימי- איש עיבוד אותות בהשכלתו, משווה את המוח למכונת עיבוד אותות, המנסה לתרגם את האותות שהיא מקבלת מאברי החישה למרכיבי המציאות האגורים בזיכרון. מאחר ובשעת השינה לא מגיעים למוח אותות כאלה, פועלת המכונה "על ריק" ובאופן פריודי מתאימה את ה"רגישות" שלה. כשם שאם נגדיל את הרגישות של מצלמה דיגיטאלית או פילם במצב של חשכה, יתקבלו אותות או רעשים על סרט הצילום. כך, טוען המחבר, נוצרים רגעי פעילות במוח המיתרגמים למראות ולזיכרונות.

התיאוריה השנייה שאביא כאן היא השערת האקטיבציה סינתזה (activation-synthesis hypothesis) של הובסון ומקקרלי מסוף שנות ה-70. השערה זו, שהייתה הראשונה שגובתה במחקרים ובמדידות של גלי מוח של חלום (חלומות של חתולים), הייתה אולי הראשונה שניסתה להתמודד עם השערותיו של פרויד על מהות החלום בכלים נוירולוגיים מדעיים. החוקרים טוענים שהחלומות אינם אלא גירוי של קליפת המוח המחקה את פעילותו במצב עירות. מאחר ובזמן חלום אין גירויים עצביים מאברי החישה, יש מקום רב יותר לזיכרונות ושברי תמונות שאינם צריכים להתחרות עם מה שאנחנו רואים, שומעים או מריחים. קליפת המוח מבצעת בעצם את תפקידה הרגיל ומנסה לבנות סיפור משמעותי משברי הגירויים האלה, והיא עושה זאת באותה הצלחה בה היא בונה תמונת עולם קוהרנטית ואחידה בחיי העירות. זו הסיבה, טוענים החוקרים שהזיכרונות האחרונים שלנו ממלאים תפקיד כה חשוב בחלומותינו.

חיזוק מה לתיאוריה מהווה העובדה הידועה לכולכם שגירויים חיצוניים, המצליחים לחדור למוח בזמן השינה, משתלבים לפעמים בתוך ה"סיפור" של החלום. צלצול של טלפון, שעון מעורר, רטיבות או ריח שריפה, ישתלבו הרבה פעמים בתמונת המציאות שיוצרת קליפת המוח ביחד עם שברי הזיכרונות.

התיאוריה השלישית והמקובלת ביותר על מדענים בימינו מדברת על כך שהחלומות הן מעין <a >תרגול שעושה המוחכדי לשפר את הזיכרון. בלילה, כאשר אין קלט נוסף למוח, משחזר לפי תיאוריה זו המוח את הזיכרונות האחרונים ואת הדברים שהתרחשו, כדי לשפר את קליטתם בזיכרון לזמן ארוך.

שני סוגים של ניסויים מאששים לכאורה טענה זו –

כמות החלומות שאנו חולמים בימים שאנו עסוקים בלמידת נושאים חדשים היא גדולה יותר.

כאשר מונעים חלימה מנבדקים שלמדו משהו באותו היום, גם אם נותנים להם לישון, הישגיהם במבחני זיכרון הם פחותים בהרבה.

אולם, גם תיאוריה זו מוטלת בספק. אני ממליץ לקוראי לקרוא אתהמאמר המרתק מן הביטאון היוקרתי science המתאר את הגישות האחרונות במחקר הנושא וטוען כי הממצאים הקושרים את החלימה לשיפור הזיכרון הם חלשים ולא מובהקים.

האם למחשבים יכולה להיות "מודעות עצמית"?

שאלה מרתקת נכון? – אין לי כל כוונה לענות עליה, שכן היא חורגת בהרבה מגבולות סדרת המאמרים הזו, אולם בהמשך ננסה לבחון שאלות הנוגעות בקצה קצה של בעיה מרתקת זו.

מחשבים, או מכונות חישוביות, מעבדים מידע. המידע המעובד יכול כמובן לכלול פרטים על פעולת המחשב עצמו ואחסונם בזיכרון. האם עיבוד מידע הקשור לפעולת המחשב עצמו הופך את המחשב לבעל מודעות עצמית? שטויות!! תגידו, ובצדק!! אולם השאלה מורכבת ומעניינת יותר.

איפה היינו ומה עשינו

מאחר ועבר זמן רב מאז כתבנו את מאמרנו הראשון בסדרה, ולפני שנצלול אל הזרם הבוגדני של הפיתרון המוצע לבעיית הגוף והנפש, ננסה להזכיר לעצמנו מאין יצאנו ולאן הגענו.

התחלנו את מסענו בהצגת הכלי העיקרי של המדע, שיטת הרדוקציה, מכאן יצאנו ולמדנו שכל דבר בעולמנו מורכב ממרכיבי מציאות וממידע. זהו הבסיס למדע המודרני כמו גם להגיון היומיומי. שיטות אלה וחלוקה זו אפשרו לאדם להבין הכל, ממבנה היקום ועד לתהליכי החיים.

שיטת הרדוקציה שירתה אותנו יפה, אך בבואנו לבחון בעזרתה את המודעות הגענו לסתירה טורדנית. הסתירה נבעה מכך שניתן להביט במודעות משני היבטים: היבט בגוף ראשון רואה את המודעות כמרכיב מציאות, אחד מרבים כגון רצון חופשי, קוואליה, מחשבה סמנטית וזמן ההווה. כל אלה – כאשר מתבוננים בהם בגוף שלישי – אינם קיימים!! כל מה שקיים כאשר מתבוננים בפעילותו ה"נפשית" של מישהו אחר – אינו אלא פעילויות חשמליות במוח. פרדוקס זה הוא הוא בעיית הגוף והנפש בצורתה הבסיסית ביותר

אבחנה זו הייתה חשובה, מאחר והיא אפשרה לנו להגדיר מה יחשב לפיתרון של בעיית הגוף-נפש – דהיינו - הסבר מדוע קיים הפרדוקס וממה הוא נובע. יתרה מזו, על הפיתרון המוצע להיות משכנע, משתי נקודות המבט, עליו להיות מנוסח במונחים מדעיים מצד אחד, ולשכנע אותנו, מבחינת התבוננותנו הפנימית, שהפיתרון המוצע הוא קביל ומשכנע, או לפחות סביר. זוהי המשימה שלפנינו!!

הצעד הבא שצעדנו יחדיו היה פיתוח המושג שקראנו לו תת מציאות מוגבלת מידע, הבנו איך מצב כזה יכול לקרות בטבע, ואיך הוא מתקשר לחוקי הטבע. הרעיון הוא שה"מציאות" בעינינו מבוססת על מה שאנו חשים, רואים, או שומעים או מה שאנו "מודדים" במכשירי המדידה שלנו. אלה, למשל, מראים לנו שאנו חיים ביקום 4 ממדי – שלושה ממדי מרחב וממד זמן. בהעדר מידע סותר אנו מניחים שזוהי תמונת מצב המבוססת על העולם "האמיתי".

אולם, כך הראינו, חוקי הטבע מאפשרים עקרונית קיומה של מציאות מדומה לחלוטין. "צופה פנימי" יכול, בתיאוריה, לחוות מציאות מדומה לחלוטין, המציגה לו עולם שיכול להיות קיים, אך בפועל נוצר כולו על ידי המידע החושי שמגיע למוחו של הצופה. הצופה יוכל לחשוב אולי שהוא נמצא במציאות מדומה, אך יפסול מחשבה זו כאמונה בלתי קבילה.הצופה החיצוני, שיתבונן בצופה הפנימי, ידע שהמציאות המדומה שלו איננה קיימת.

לכאן הבאנו את סיפור האור הפנימי – אותה אפיזודה של מדע בדיוני שבה נלכד המדען בתוך מציאות מדומה. קפטיין פיקאר משתמש בידע המדעי שלו כדי לחקור את עולמו, כדי למיין את מה שהוא רואה למרכיבי מציאות ולמידע. הבעיה היא שצופים חיצוניים, מי שנשארו עם הקפטיין פיקאר על סיפון החללית, רואים את כל עולמו כמציאות מדומה.

שימו לב – גם הצופה הפנימי – הקפטיין פיקאר, וגם הצופים החיצוניים, פועלים לפי מיטב השיטות המדעיות: כולם מגיעים למסקנות הנכונות על בסיס מה שהם רואים ושומעים. יתרה מזו – אין כל צורך שה"צופים" הללו יהיו בעלי הכרה, אלא זוהי תכונה של "מה" שנצפה, ולא מי הצופה. במילים אחרות – גם בעלי חיים למשל רואים "צבעים" למרות שאינם יודעים לכנותם בשמות. לאי ההתאמה בין הצופה הפנימי והחיצוני קראנו עיקרון הרדוקציה היחסית. עיקרון זה ומצב זה יכולים להיות מוזרים, מפתיעים ואולי אפילו מטרידים, אולם אין בהם כל "מסתורין". נחזור שוב על העיקרון כפי שהגדרנו אותובחלק 4 של מאמרנו:

הצופה הפנימי בתוך תת-מציאות מוגבלת מידע יתפוס "מרכיבי מציאות" שייראו לצופה חיצוני כ"מידע". זוהי עובדה פיזיקאלית הניתנת לבחינה ולהדגמה

ועכשיו נגיע לטענה המרכזית של התיאוריה של סמית:

עקרון הרדוקציה היחסית הוא המפתח לפיתרון בעיית הגוף והנפש

ההתבוננות בגוף ראשון וההתבוננות בגוף שלישי ב"נפש" שונות זו מזו משום שמפרידה ביניהם תת מציאות מוגבלת מידע. התבוננות האדם לתוך נפשו היא מתוך המציאות המדומה, בעוד ההתבוננות המדעית היא מחוצה לה.

לכאורה, לפרשנות זו יש את המרכיבים למענה לבעיית הגוף-נפש. הפרשנות מנמקת, תוך שימוש בהסברים מדעיים, מדוע ההתבוננות הפנימית רואה את ה"מודעות" כמרכיב מציאות (אחד או יותר) בעוד המדע רואה זאת כמידע טהור. בקיצור – נראה כאילו הראינו שני דברים:

בעיית הגוף והנפש היא מעין פרדוקס

תת המציאות מוגבלת המידע – מכונת המציאות שבמוח – יכולה לגרום לפרדוקס הזה.

אבחנה זו דורשת מאיתנו לקבל טענה מאוד מטרידה: "המודעות האנושית קיימת בתוך תת מציאות מוגבלת מידע". הטענה היא מטרידה מאחר והיא מנוגדת לתחושתנו על עצמנו. אנו מאמינים כי "אנו" מתבוננים בעולם החיצוני באופן ישיר, בעצמים ובמאורעות הקיימים במציאות, אולם תיאוריית האור הפנימי מראה לנו שאין הדבר כך. כל מה שאנו חווים במודע שלנו נוצר על ידי מכונת המציאות המדומה שבמוח: כשאנו ערים, המציאות הפנימית תואמת בצורה חלקית חלק מן העולם הפיזיקאלי, וכשאנו חולמים, משתוללת המכונה באין מפריע ויוצרת מציאות מדומה המנותקת מן העולם הממשי.

הצעד הבא יהיה להבין יותר את פעולת המכונה הזו ולנסות להבין את הקשר בין פעולת עיבוד הנתונים במוח לבין מה שאנו מכנים בשם "מודעות". נעשה זאת על ידי התבוננות מעמיקה יותר באחת התופעות המוזרות אותן הכרנו בפרק הקודם – תפיסת הצבע הצהוב.

ראינו שמכונת המציאות המדומה במוח יכולה להפוך מידע (כמות שווה של אור ירוק ואור אדום) למרכיב מציאות חדש – הצבע הצהוב, שאינו נקלט במוח בתור כזה. זוהי תוצאה בלתי נמנעת של הצגת משהו, תוך הסתרת הדרך בה הוא ניתן לפירוק למרכיבים בסיסיים יותר. אם להשתמש במשל – תת המציאות מוגבלת המידע היא הבניין ואילו תהליכי העיבוד (בדוגמה שלנו – קליטת גלי האור האדום והאור הירוק בתאים שברשתית) הם הלבנים. היכולת להפוך מידע למרכיבי-מציאות נמצאת בלבנים ולא בארכיטקטורה של הבניין. אם להיות יותר ספציפיים, ברור עכשיו שחלק ממרכיבי ה"נפש", או ה"מודעות" האנושית, נובעים מתוך המבנה הייחודי והיכולות של המוח כמכונת מציאות מדומה.

בבואנו לנסות ולהסביר את קיומה של המודעות, נרצה שהבנתנו ומסקנותינו יהיו רחבות ככל האפשר (אומר לנו בעל תיאוריית האור הפנימי), ובמיוחד, נרצה שהגדרת המודעות שלנו לא תכסה רק את הארכיטקטורה המנטאלית של מוח האדם אלא גם את האפשרות שגם יצורים אחרים יהיו בעלי מודעות, (כפי שאמנם קיים באופן חלקי אצל בעלי חיים, וכפי שיהיה אולי קיים במכונות מעשה ידי אדם? – רמי) למרות שהלבנים שלהם מאורגנות באופן שונה.

מכאן ועד סוף המאמר דיוננו יתנהל אפוא ברמת הלבנים, ללא מגבלה כמעט על האופן בו הן מורכבות. כלומר, ננסה להגיע להגדרה של מודעות הבנויה מתהליכי עיבוד נתונים ברמה הנמוכה, ולא מתוך פרטי המציאות המדומה של היצור בעל המודעות. הרציונל לכך הוא פשוט: ננסה להגדיר ישות כלשהי כבעלת "מודעות", אם הישות הזו רואה עצמה כמשהו "בלתי ניתן לפירוק", ללא קשר לתכונות אחרות שיש לה.

כדי להתחיל במשימת הגדרת המודעות נבחן שוב את מבנה המוח. קל לטעות במידת מורכבות תהליכי עיבוד המידע במוח. קל למשל לטעות ולחפש במוח את אותו החלק שהוא כביכול "הצופה המודע" המופרד מרכיבים אחרים שהם "מחוללי מכונת המציאות המדומה", אולם היום כבר ידוע שהדבר אינו כך. אפילו לגבי תהליך הראייה בלבד, ידוע שהוא מפוזר ומבוזר בין עשרות מרכיבים בתוך המוח, ויתרה מזו, שתהליך עיבוד התמונה עצמו דומה מבחינה מסוימת להולוגרמה – מבוצע בו זמנית במקומות רבים במוח שפגיעה באחד מהם לא פוגעת לחלוטין בראייה. באופן דומה ידוע כיום שאין ל"מודעות" מיקום חד-חד-ערכי במוח.

ניתן גם לטעון, ובצדק, שתמונה פשטנית זו של "צופה הלכוד בתוך מכונת מציאות מדומה" אינה מספקת כדי להסביר מרכיבים מרכזיים של ניסיוננו האינטרוספקטיבי - לו הייתה המודעות צופה פנימי הלכוד בתת המציאות שבמוח, זה היה מסביר את ה"קוואלייה" כגון ריח, צבע, או טעם, אולם זה לא היה יכול להסביר מדוע הצופה רואה את "עצמו" כמרכיב עולם שאינו ניתן לפירוק – החושב מחשבה סמנטית וחווה "אחדות" מנטאלית.

דמי בנפשך, קוראת יקרה, שהינך לכודה בתוך בועת פלסטיק שקוף. כל מה שמחוץ לבועה יראה לך לא ברור ומעוות, אולם מה שבתוך הבועה יראה כפי שהוא באמת!!

ובכן אין "צופה" במוח. אמנם יש התמחויות בפעילויות מנטאליות באזורים מסוימים – למשל – שיפוט ערכי נעשה במקום מסוים, ייזום בתנועה במקום אחר, תשוקה מינית במקום שלישי, אולם בסך הכל משתתפים רבים מחלקי המוח במה שאנו מכנים "מודעות". עיבוד הנתונים היוצר את "המציאות המדומה" קשור אינהרנטית עם עיבוד הנתונים היוצר את ה"צופה", וכנראה שלא ניתן להגדיר בדיוק את הגבול בין השניים.

בקיצור, ה"נפש" או ה"מודעות" האנושית רואה עצמה כבלתי ניתנת לחלוקה בגלל מגבלות או תכונות של המוח האנושי. תכונות אלה של המוח הן מרכיב אינהרנטי של מה שאנחנו, ולא מרכיב חיצוני כלשהו המחזיק אותנו בכלא.

מגבלה? כדי להמחיש את הטענה, נמשיך בשני סיפורים בדיוניים לחלוטין: הילד המיוחד והישות בעלת הידיעה המוחלטת.

הילד המיוחד

יום אחד, אי שם בעתיד, יבקר אותך, הקוראת, אורח מיוחד במינו, סטודנט מכוכב אחר, חייזר ממשלחת חילופי סטודנטים עם פלנטה אחרת. מכיוון שמטרת הפרויקט היא ליצור הבנה של האורח עם בני האנוש ותרבותם, נניח שאחת הפעילויות שארגנת לשם זה היא ביקור במוסד חינוכי ללוקים בפיגור שכלי. אולם, כמובן וכמקובל, נקראים החוסים בו בשם "מיוחדים" ולא חלילה "לוקים בפיגור שכלי". את מציעה לחייזר לבלות מספר שעות בחברת התלמידים ה"מיוחדים" בלי שאת מסבירה לו במי המדובר.

לאחר הביקור את שואלת את האורח כיצד התרשם. האורח אומר לך שהוא נהנה מן החוויה ושהוא התרשם מכך שאכן הילדים הללו הם שונים ומיוחדים. הוא אמנם שם לב שמשהו בהם שונה, אך קשה לו להצביע בדיוק על מהו אותו הדבר שקיים אצלם והופך אותם למיוחדים. השאלה שלו מוזרה אמנם, אבל מאוד לעניין:"במה 'מיוחדים' הילדים הללו? מה יש להם שאין לילדים אחרים?"

כשאנו שומעים את השאלה ברור לנו שהחייזר טעה טעות בסיסית: החייזר רואה בברור שמשהו שונה בילדים הללו, אולם הוא מסיק בטעות שהדבר נובע ממשהו "נוסף" שיש לילדים ה"מיוחדים" ולא ממשהו שחסר להם!!

מדוע טועה החייזר? הייתי צריך לספר לכם שהחייזר לא מכיר ילדים "נורמאליים", ואולי לא הכיר החייזר את השימוש הנקי במילה "מיוחד", מאחר וזוהי מילה נטולת סטיגמה. כך שאין תימה שהחייזר, שאינו מכיר את תרבותנו, טעה. נחזור למעשיה המפוקפקת הזו בקרוב, אולם ראשית נגדיר מושג חדש:

הישות בעלת ההכרות העצמית המוחלטת

הישות בעלת ההכרות העצמית המוחלטת

שוב נדמיין לעצמו תרחיש המתחולל בעתיד הרחוק. הפעם נדמה לעצמנו מדענים שהצליחו לפתח אדם מלאכותי. המדענים פיתחו <a >אנדרואידהמחקה את המחשבה וההתנהגות האנושית. הם אף נתנו ליצירתם גוף הנראה אנושי לחלוטין מבחוץ, למרות שהוא עשוי ממרכיבים תעשייתיים – חלקים מכאניים ואלקטרוניים או אפילו ביולוגיים. ה"מוח" של האנדרואיד הוא מחשב משוכלל המבצע אלגוריתמים, מבוסס על רשתות עצביות ומעגלי עיבוד נתונים מסובכים.

הישות הזו יכולה לקלוט את העולם מסביב באמצעות עיני מצלמה, אוזני מיקרופון וחיישנים אחרים. יתרה מזו, היא מסוגלת "להבין" את המידע החושי הזה, להכיר עצמים בסביבתה ולשייך אותם לניסיונה המוקדם. האנדרואיד יכול להבין דיבור, ללמוד לשוחח ויכול לנהל שיחה אינטליגנטית עם הסובבים אותו, עד כדי כך שהוא יכול לעמוד במבחן טורינג הנודע לזיהוי אינטליגנציה מלאכותית. בקיצור, המדענים תכננו את היצור לתפקד בעולם כמוני וכמוך (האם הדבר אפשרי? על כך נדון פעם אחרת).

ההבדל העיקרי בין האנדרואיד והאדם הוא שמוחו של האנדרואיד יעקוב באופן מלא אחר כל תהליכי עיבוד הנתונים הפנימיים המתרחשים במוחו הוא ו"יידע" אותם. הוא יידע מהו הסטאטוס של כל ביט וכל זרם חשמלי במוחו. הוא יוכל לבחון ולמדוד את כל המידע, לעקוב אחרי קשריה של כל תמונה הנטבעת ב"מוחו" עם כל הזיכרונות הקדומים ולדעת כיצד זה משפיע על מצבו ה"מנטאלי". הרובוט יידע איזו תגובה מנטאלית נחשבת אצל אנשים ל"שמחה" ואיזו ל"עצב" (האם קיומו של אנדרואיד כזה אפשרי? יש הטוענים שלא, אולם לא זוהי הנקודה אותה אני מנסה לעורר). אם תציע לאנדרואיד כוס תה, הוא ינפנף בידו ויגיד לך בטון מתנצל כי הוא אינו שותה. אולם האנדרואיד יוכל לדון איתך בפרטי פרטים על התהליכים המנטאליים ועל ביליוני פעולות החישוב שהביאו אותו לדחות את התה המושט.

יצור מוזר זה יכונה בפינו בעל מודעות מוחלטת – מכונת חישוב בעלת ידיעה מוחלטת של מצביה הפנימיים. כמובן שתכנון יצור כזה הוא הרבה מעבר לכישוריו המדעיים של האדם כיום.

העוסקים בחקר האינטליגנציה המלאכותית טוענים (ושיש שלא) שהדבר יקרה כאשר המחשבים יהיו משוכללים יותר, ולכן ייתכן בהחלט שיום יבוא ויהיו בנמצא ישויות בעלות ידיעה עצמית מלאה. ייתכן ונתקל בעתיד בחוצנים בעלי יכולות מנטאליות שכאלה, ומה שאף מוזר יותר, ייתכן והאדם יוכל בעתיד לתגבר את פעילות מוחו כך שיגיע לדרגת הכרות עצמית כה גבוהה.

עכשיו מגיע הרגע השנוי במחלוקת ביותר בכל התיאוריה שלנו. השאלה שבה נדון עתה היא – האם האנדרואיד הוא בעל מודעות? האם יש לו נפש?

מדוע ההשקפה המסורתית שגויה?

ה"השקפה המסורתית", שאותה היטיב לייצג סירל במשל ה"חדר הסיני" ואותה מייצג פנרוז, טוענת שהתשובה היא "לא" מאחר וחסר כאן "דבר מה נוסף". לפי ההשקפה הזו, ה"נפש" היא משהו מעל ומעבר לעיבוד נתונים וחישובים, משהו שצריך להוסיפו לאנדרואיד כדי שיהיה "מודע לעצמו".

על המדענים לחטט במוחו של האנדרואיד ולמצוא את אותם "מרכיבי נפש" אותם הם צריכים לחבר איכשהו לשאר מרכיביו. ללא אותו "דבר מה נוסף" האנדרואיד אינו אלא מכונה משוכללת, טוענים בעלי גישה זו.

הרציונל לגישה זו ברור – ומהווה את עיקרה של בעיית הגוף-נפש – מכיוון שההתבוננות העצמית רואה מרכיבים בלתי ניתנים לרדוקציה של הנפש – מוכרח להיות בה, בנפש, "דבר מה נוסף".

כמובן שגישה זו קורסת נוכח הידע המדעי העכשווי. אם קיים אותו "דבר מה נוסף" מדוע אין לו שום עדות מדעית, ולו הפעוטה ביותר? גרוע מכך – איך יכול משהו שאינו ניתן לגילוי על ידי המדע ליצור אינטראקציות כל כך פשוטות עם הגוף? הגישה הזו מלאה סתירות וככל שננסה ליישב אותן – לא נצליח.

והנה הסיבה מדוע – הגישה המסורתית לבעיית הגוף נפש היא פגומה, מאחר והיא מבוססת על הנחת יסוד שגויה, בדומה לזו שעשה החייזר שביקר את "הילדים המיוחדים". הנפש אינה משהו שהוא "מעבר" להכרות העצמית המוחלטת. הנפש היא מגבלה – היא נובעת מנטילתו של משהו ממצב של הכרות עצמית מוחלטת. גם על פי גישתנו, לאנדרואיד יודע הכל אין נפש, לא בגלל שחסר לו משהו, אלא בגלל שהנפש נובעת ממגבלה של המוח.

את הטענה המהפכנית הזו נדגים כך. האנדרואיד שלנו חווה את העולם דרך עיני המצלמה ואוזני המיקרופון שלו. המידע הזה עובר עיבוד כדי שיהיה מועיל – לדוגמה – הסיגנלים החזותיים עוברים עיבוד לזיהוי טקסטורות וצבעים, תנועה וקונטרסט, עד שמזוהים בהם עצמים. ה"עצמים" שזוהו נלמדים ומושווים לעצמים האגורים בזיכרון – האם אלה פנים? פניה של מי הם אלה? השמיעה ויתר החושים עוברים עיבוד היררכי דומה. האנדרואיד שלנו יכול לתפוס ולהבין כל שלב בעיבוד המידע, החל מן ההרכב הספקטראלי והמרחבי של התמונות הנקלטות ב"חיישני הראיה" שלו ועד לאבחנה הסופית. אם ניתן לו להריח תפוח, לא רק שיזהה אותו, אלא הוא יוכל להסביר במיליוני פרטים כיצד התרחש תהליך הזיהוי.

ועכשיו יבוא חלקו המכריע של הניסוי המנטאלי שאנו עושים – נהפוך את האנדרואיד הזה ליותר "אנושי". איך נעשה זאת? – נשלול ממנו חלק מה"ידיעה". נשאיר בתוקפם את כל תהליכי הזיהוי וההכרה, הזיכרון והלמידה, אולם נחסום את המעגלים המאפשרים את ידיעת התהליכים הללו.

עכשיו נבחן את האנדרואיד ה"נכה" וניתן לו שוב להריח תפוח:

"מה זה?" – נשאל

"תפוח" יענה האנדרואיד מיניה וביה.

"ואיך אתה יודע את זה?"

האנדרואיד לא יידע לענות, "הוא" פשוט "יודע"!!

הגילוי ש"זהו ריח של תפוח" הפכה עכשיו למרכיב לא ניתן לפירוק של עולמו. האנדרואיד כבר לא יודע איך נוצרת הידיעה, אלא רק ש"הוא יודע".

האנדרואיד לפני השינוי ראה את זיהוי התפוח, או זיהוי תמונתה של מדונה, כתהליך עיבוד מידע, ואולם האנדרואיד ה"נכה" – זה ששללנו ממנו את הבנת תהליכי מוחו, נהיה פתאום בעל "מודעות" – "הוא" - "פשוט יודע!". ה"מידע" הפך ל"מרכיב מציאות".

תיאוריית האור הפנימי אומרת לנו שהנפש האנושית היא משהו פחות מידיעה עצמית מוחלטת ולא משהו יותר ממנה!! המודעות היא מגבלה של המוח!!!

לו היינו בעלי הכרה עצמית מוחלטת, לו היינו מכירים כל נוירון הפועל בכל תהליך חשיבה, כל מולקולה העוברת בכל זיהוי של פנים, לא היה בנפש האנושית כל מסתורין ולא היינו טוענים לקיומה של "מודעות".

המודעות – טוענת תיאוריית האור הפנימי, נובעת מהעדרה של ידיעה!! איננו יודעים כיצד מושגת ההכרה של פנים, כיצד נוצר הכאב, או כיצד מתחוללת המחשבה. כל אלה "מופיעים מעצמם". עולמנו הפנימי מופיע בפנינו כתוצאות ללא התהליך היוצר אותם, ללא ההסבר שמראה לנו כיצד נוצרו, ולכן אנו רואים אותם כמרכיבי המציאות שלנו!!

נחזור ונאמר: המחשבה, הרגש, הכאב, השמחה, אינם דברים הנמצאים "מעבר" ליכולות המוח, אלא הם נוצרים בגלל מ ג ב ל ו ת י ו ! בגלל אי יכולתו של המוח להבין את פעילותו בזמן אמת!!

חומר רב נתתי לכם כאן למחשבה ולדיון, עד הסיום בפרק הבא והאחרון.

פורסם לראשונה באתר קולמוסנט

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר