אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין: מיוחדות לחריגות - חלק שני


אמיל דורקהיים

מאמר זה הנו המשך ופיתוח של החלק הראשון. החלק השני של המאמר מפורסם לקראת צאתו לאור של סיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד". הספר אמור לצאת לאור, במהלך חודש אפריל, שנה זו. (2006) בהוצאת ידיעות אחרונות. עם יציאת הספר לאור, יפורסם, כאן באתר אימגו, הפרק הראשון.

חלק א': בין אאוטסיידריות למיוחדות

מעין אקסיומה: ככל שהאדם מיוחד או מרחיק ראות יותר, כך יהיו לו יותר קשיים חברתיים.

ובהיפוך: בחלק מן המקרים, ככל שלאדם קושי בהקמת ושימור קשרים חברתיים – כך יהא הדבר סימן לאדם מבריק, בעל מעוף, או בעל כושר חדירה יוצא דופן.

עם זאת, כמובן שלא כל מי שיש לו קשיים חברתיים, הוא מבריק ובעל מעוף. ולא כל מי שלא משתלב חברתית הוא בעל מעוף וכושר חדירה. אך כמעט כל בעל כושר חדירה, אינו מצליח להשתלב חברתית. (נא עיינו בחלק הראשון של המאמר).

האנשים הללו ניחנו בקללה; לזהות את האמת, להתייחס ולפתח זיקה אליה. זיקה החזקה יותר מן הזיקה שלהם לנורמות החברתיות. הזיקה הזו, למהות הנעלמת והשורשית של בני אדם והיחסים שהם מקיימים – גורמת להם להיזרק אל מחוץ לסינכרוניזציה עם הקצב והמודוס החברתי.

משול הדבר לחבורת רקדנים המרקדים לקצבו של מטרונום מסוים ואילו לרקדן x מטרונום בכיסו שקולו מחריש את קולו של המטרונום שכולם רוקדים לפיו. כולם פונים ימינה, גם הוא פונה ימינה, אך לאחר שכולם כבר פנו חזרה שמאלה, והוא עדיין בפניה ימינה. הוא לא משתלב, הוא יוצא אאוטסיידר.

ונעשה ליותר אאוטסיידר - ככל שקולו של המטרונום האישי שלו חזק ועצמאי יותר. דהיינו, הקול הפנימי שלו שמכייל אותו מבלי דעת לתדר של המהות הנסתרת של הדברים – מחריש את קול הנורמה החברתית. הוא לא שומע אותה כלל, או שומע אותה כרעש רקע לא מזוהה.

החברה מבוססת על נורמות וכללים שעל פיהם צריך היחיד להתיישר. ואכן רובם עושים זאת היות ואין להם את אותו מגנט כבד ומכביד המושך אותם במפנים ומשבש, אם לא מאפיל על כוחו של המגנט החברתי.

בקנה מידה חברתי, האאוטסיידריות נתפסת כחולשה והאאוטסיידר – כחלש. ואם האאוטסיידר רואה עצמו דרך עיני הרוב הוא אכן משוכנע שהוא חלש וחסר אונים.

אך חולשה אינה הבעיה העיקרית שלו. בעייתו העיקרית היא רגישותו הקיצונית המובילה אותו להיפגעות תכופה וקשה. בקונצנזוס החברתי, מי שלא מיישר קו או מי שלא רוקד לחליל של המובילים החברתיים – מקבל מכות יבשות מידי אותם מובילים חברתיים, או עושי דברם.

העילגות החברתית שלו מושכת אליו אש. והרגישות המועצמת שלו גורמת לו להיפגע ביתר שאת מאשר הכלל. כלומר, הוא נפגע לעיתים יותר קרובות ולוקח זאת יותר קשה – מאחרים. וכך, לנידוי החברתי שלו נוספת בעיה רגשית, הוא הופך למצולק רגשית. מסתובב עם פצעים ומכאובים רגשיים. כתוצאה מן הפגיעות שהוא נפגע- הופך המצב הפסיכולוגי והאישי שלו, להיות המחיר שהוא משלם על המיוחדות שלו. מחיר שמפוצל לשניים:

א. דימוי עצמי נמוך

ב. המצאות במשבר נפשי מתמיד כמעט.

וכך יוצא כי כדי לראות דברים כהווייתם צריך אדם להיות אומלל. ולמה אומלל? כי לחברה שלנו כוח השפעה אדיר. זו חברה שעם היותה מפוצלת יש לה כוח קונפורמי חזק ביותר על הרוב המוחץ של חבריה.

ומבחינה זו אין חדש תחת השמש, החברה האנושית תמיד שיפדה, תלתה, צלבה ואסרה את הרגישים, בעלי הראיה המיוחדת. אלה שאמרו דברים קשים בדבר אורח החיים של המין האנושי. (סוקרטס, ישו, וילהלם רייך ועוד).

ולמרות המהפכות האנטימימסדיות – הקונפורמיות לא פחתה, היא רק נפרמה מעט בקצוות. פעם קונפורמיות נכפתה על ידי שלטון טוטליטארי, היום זו דעת הקהל. במשטר טוטליטארי מטילים את אלה שלא מצייתים לנורמות הכלליות – לכלא. ואילו היום ההחזרה לקונפורמיות עוברת דרך מסרים סמויים, המשדרים נידויים וחרמות, שהם לא פחות אפקטיביים, מן הכלא והגרדום של פעם.

האיתותים הסמויים הללו משדרים לחריג החברתי: 'אתה לא בסדר'. ואז במקום שהחברה תטפל בחריגיה, תעשה זאת כבר המערכת הפסיכולוגית של החריג עצמו, ותתחיל בתהליך של ענישה עצמית. אין צורך במערכת נוסח 1984. היום זה משוכלל יותר; 'ההם' משדרים אותו ליחיד, והוא כבר יאמלל עצמו ויכניס עצמו לבית הסוהר אישי.

ובכלל, ההשפעה של נורמות חברתיות על הפסיכולוגיה של היחיד – הנה הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שניתן לחשוב. אנו נוטים לשים על גנטיקה וחינוך את רוב ההשפעות העיצוביות על אישיותו והתנהגותו של היחיד. אך מסתבר כי לחברה שלוחות וגרורות המגיעות וחודרות עמוק לתת תודעתו של היחיד ושם מפעילות את חייו הפנימיים כמו היו בובה על חוט. רק שהבובה (הפסיכולוגיה שלנו חושבת

שהיא פועלת מעצמה). וכבר כתב על כך רבות הסוציולוג אמיל דורקהיים, כשהראה כי התאבדות אינה מושפעת ממה שקורה ביחיד, אלא גם ובעיקר ממה שמתחולל בחברה שמסביב.

וכך גם אושר ואומללות. נהוג לחשוב כי הקריטריון הוא אישי ופסיכולוגי. אך גם בקשר לכך אין אנו נוטים לקחת בחשבון את הקריטריונים החברתיים. זו בעיקר הנורמה החברתית הסמויה- המגדירה לנו מה אמור להסב לנו אושר או אומללות. ואנו קולטים זאת באופן תת הכרתי ומצייתים. אנשים לא נולדים עם קריטריונים פנימיים המראים להם מה יעשה אותם מאושרים או אומללים. את זה סופגים מן החברה.

חלק ב': האאוטסיידר – כסוכן שינוי.

עד כאן ראינו כי היחיד המיוחד – הופך לחריג בחברה שמקדשת קונפורמיות. ועל כן הופך למנודה. ובגלל העוצמה שיש לנורמות חברתיות על חייו האישיים – קיים סיכוי רב שכתוצאה מכך הוא יקום על עצמו וילך נגד עצמו.

עד כאן על נקודת המבט של החברה על היחיד – כחריג. אך מה לגבי ההתייחסות אליו כאל מיוחד? כאל אחד שדווקא מגלם בתוכו את כל האלמנטים שחברה עדרית מגרשת מעצמה, (כמו: חשיבה עצמאית, חיבור לקול הפנימי של היחיד. ראיה של המציאות הקיימת מחוץ למסגרת החברתית. לדעת להינתק מן הצבת של דעת הקהל ולהתחבר לקול הפנימי).

ובכן, אם סוקרים את התפתחות התרבות האנושית, רואים כי ליחידים הללו הייתה פונקציה של החייאה והתחדשות. כל תרבות שסבלה מסטגנציה קיבלה שוק ישר ללב מיחידים בעלי ראיה מיוחדת. הם יכלו לבוא משדה הפילוסופיה כמו ניטשה, היידגר וקירקגור, בתחילת המאה ועשרים, או גלילאו ויוהנס קפלר באסטרונומיה לפני כמה מאות בשנים ועוד ועוד.

הם באים לזעזע חלקים לא אורגאניים וכך לאפשר למה שמזויף לנשור וליפול. ולחזק ולהפרות את כוחות ההתחדשות והחיים הפנימיים, בלעדיהם כל מערכת חברתית תשקע לסטגנציה.

אפשר להגיד שאם נותנים להם מקום, הם יכולים לאפשר לחברה או תרבות לא לעבור ממצב רגנרטיבי למצב דגנרטיבי. הם מעין סוכנים עצמאיים של חיות והתחדשות. אך כשהמערכת מצויה במצב דגנרטיבי, היא תוקפת את 'סוכני השינוי' ורואה בהם בעיקר סכנה ליציבות המארג וההיררכיה הקיימים (זה מה שקרה במקרה של ישו וסוקרטס).

a change agent is someone who engages either deliberately or whose behavior results in social, cultural or behavioral change. this can be studied scientifically and effective techniques can be discovered and employed.” - wikipedia: change agent

וניתן להגיד כי ככל שמערכת בריאה, דינאמית ורגנרטיבית יותר - כך תעצים ותחזק את סוכני השינוי. בהיותה מערכת חזקה ופתוחה - לא תראה בהם איום אלא גורם אינטראקטיבי שמביא חידוש וחיים.

מערכת סגורה ודגנרטיבית נמצאת במצב של הגנה עצמית והתנגדות לגורמים שעשויים לאתגר מערכת ללא בסיס אורגאני דינאמי וצומח. כשאין ליבה פנימית פועמת – מחפשים את העוצמה בחוזק של המסגרת החיצונית.

וכך, בחברה בת ימינו מצויים היחידים המיוחדים הללו תחת מתקפה חסרת רחמים. והמתקפה הזו של המערכת על יחידים לא מסתגלים, הנה פחות פרי של שיקול דעת ואבחון ויותר פעולה אוטומטית של מערכת שבאה לשמר עצמה ורואה בטעות את האלמנטים המחיים והמפרים – כאלמנטים הרסניים.

וכך ככל שאדם נושא עמו בשורה כלשהי למערכת סביבו, בגלל ראייתו הייחודית, כך ימצא עצמו יותר כלא משתלב חברתית וכך יהיה נתון ליותר מתקפות. מתקפות שבסופו של דבר יגרמו לפגיעה קשה בדימוי העצמי שלו.

צריך להגיד כי המתקפות הללו אינן מתקפות גלויות ולעולם אינן מופיעות כאלה (למעט בשנים הראשונות של בית הספר, שאז ישנה התנכלות ברורה מצד הילדים). הן, כאמור, משודרות באופן סמוי, בעיקר בעזרת איתותים לא מילוליים; סיבוב קטן של הגב או הכתף - (מן הלא משתלב המתקרב). הורדה בכמות קשר העין, סיגול דיבור מונוטוני חסר חום כלפיו. הוא עצמו בדרך לא יודע שהוא סוכן שינוי, נהפוך הוא, הוא חש שתחושת העצמי שלו שוקעת או מתפוררת. ומצב זה הנו מצב קשה למדי לאותם יחידים.

ומה לגבי המערכת, מדוע היא לא מקדמת את סוכני השינוי בברכה? ובכן, במערכת צומחת – השינוי הנו מבורך, במערכת נובלת, מזדקנת או מתנוונת – השינוי שסוכן השינוי מציג הוא אסון.

עם זאת המערכת מוכנה לקבל שינוי שאינו מסכן את התשתית שלה, שינוי של פני השטח, לא של מי התהום. וכך אנו מוצאים שני סוגים של שינוי. קיים השינוי לכאורה, שהוא שינוי של שיפור חיצוני המאפשר למצב הפנימי להשאר בסטאטוס קוו, וקיים השיוני הפנימי שמשנה דברים ברמת המהות. השינוי לכאורה עובד על פני השטח, השינוי האמיתי. עובד על רמת העומק. זהו מעין שינוי של קפיצה קוונטית.

סוכן השינוי מציג בעצם הוויתו שינוי של קפיצה קוונטית. שינוי ומעבר לממד אחר של קיום. (וזה מה שמפחיד). השינוי הזה גם נקרא: 'שינוי ממדרגה שניה'. וזאת בניגוד לשינוי ממדרגה ראשונה.

שינוי ממדרגה, או מעלה שנייה עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו:

bateson, gregory. mind and nature: a necessary unity. new york: dutton, 1979.

שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שסוכן השינוי מציג ומייצג). והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. the process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

בעוד ששינוי ממדרגה ראשונה, הוא בעצם תירוץ להישאר באותו המצב. והנה מאפיינים של שינוי מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה

שינוי מדרגה ראשונה

שינוי מדרגה שנייה

הרחבה של העבר

שבירה של העבר

בתוך פרדיגמה קיימת

מחוץ לפרדיגמה הקיימת

בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים

מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

ממוקד

מתפרץ, מגיח

מוגבל, תחום

בלתי-מוגבל

תוספתי

מורכב

קווי

לא-קווי

שולי

הפרעה לכל רכיב במערכת

מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים

דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

מכוון לבעיה-פתרון

אינו מכוון לבעיה או לפתרון

מיושם על ידי מומחים

מיושם על ידי בעלי העניין

סוכן השינוי מייצג עבור מערכת המצויה בסטגנציה שינוי רדיקלי. עבורה שינוי כזה נתפס כאיום על עצם קיומה. אם המערכת לא מוכנה, או לא יכולה להפוך למערכת צומחת, אזי תנסה לבודד את סוכני השינוי ולהפוך אותם לבלתי אפקטיביים.

כך, מבחינת המערכת החברתית כלפי המיוחדים, שהם בעצם סוכני שינוי. אך, כאמור, הבעיה לגבי חלק גדול מהם שהם לא יודעים כלל שהם סוכני שינוי. הם כמו הברבור שבטוח שהוא ברווז מכוער, לא מבין מדוע כל היתר מציקים לו ומנדים אותו.

הסיבה היא שהוא משדר משהו רדיקלי. ואם הם לא רוצים לחוש שהם צריכים לבדוק עצמם, הם צריכים לגרום לו לבדוק עצמו. והם הרוב. ועל כן לרוב הם מצליחים. ורוב סוכני השינוי בפוטנציה, עסוקים בבדיקה עצמית. לא מבינים מדוע נוצותיהם לבנות וצווארם כה ארוך.

וכך רוב המיוחדים רואים את מיוחדותם כקללה, כחריגות, כחוסר יכולת להסתדר בחברה ובחיים. הם לא מבינים שהקללה היא מתנה מופלאה. ובשעה שהם מנסים להיות חלק מן העדר, הם למעשה נסיכים מחוץ לארמון. כפי שנוכח הנסיך ביצירתו של מרק טווין: 'בן המלך והעני'. הוא מצא עצמו מחוץ לארמון, אף אחד לא יודע שהוא נסיך. והוא אומר זאת לכולם, וכולם חושבים שהוא משוגע במקרה הרע, ולא יוצלח ובעייתי, במקרה הטוב.

רוב המיוחדים מנסים נואשות לוותר על הנסיך הפנימי לטובת אימוץ התנהגות צפרדעית. לא יודעים שהם יכולים לתת למסכה הצפרדעית לנשור כקליפה מסביב לגלעין עצמיותם. וכל זאת ללא הנשיקה מן הנסיכה. כי כמו הברון מינכאוזן שמשך עצמו בשערות ראשו מן הביצה - רק הוא יכול להציל עצמו, רק הוא יכול לזהות בעצמו את פוטנציאל הנסיכות. רק הוא לגאול עצמו ולחזות בנסיכות בוקעת מתוכו פנימה.

רק הוא, יכול לנשק עצמו לחיים.

הערה: פיתוח והרחבה של נושא החריג והאאוטסיידר, בהקשר של מרידה מרדנות (סוכן שינוי) – מצוי בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד". שיצא לאור בחודש אפריל ש.ז. בהוצאת ידיעות אחרונות. מאמר זה (והמאמר הקודם בנושא) נכתבו לאחר שעריכת הספר הושלמה, ועל כן לא נכלל בו. גבריאל רעם

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם