אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלושת הממדים של התודעה


חלק א': הכל שטוח

הכל הופך ליותר ויותר שטוח.

למשל אנו מבקרים במקומות מרתקים, אך מחמיצים את החוויה כי אנו עסוקים בלצלם אותה, ואז לראות אותה מעל צילום שטוח, או מעל מסך די וי די שטוח. פעם גם מסכי הטלוויזיה והמחשב היום כמו תלת ממדיים, והיו להם גם עומק, היום כל המסכים שטוחים לגמרי.

וגם באמנות, יש נוף בטבע, אך אנו בדרך רואים אותו בביתנו כשהוא מונצח על גבי ציור שטוח. פעם היו מסתכלים במצלמה דרך עדשה שרואה לעומק, דרך המצלמה, היום יש מסך ל. סי. די, שטוח, שעליו רואים את שמצולם. והישיבה הארוכה מול המחשב, משכנעת אותנו שניתן להתחבר לכל מקום בעולם ולבני אדם ואפילו לקניות, דרך הישיבה מול מסך שטוח. כל הראיה שלנו מסתגלת ומתרגלת לעולם שטוח. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך אנו מקיפים עצמנובחפצים מרובעים ושטוחים.

וגם דרכי הבידור שלנו: פעם היו הצגות, ומחזות, על בימה תלת ממדית, היום כמעט הכל עבר למסך שטוח של בית קולנוע או טלוויזיה, או מחשב. רוב הזמן איננו מתקשרים עם אנשים בשר ודם – ישירות. אלא דרך מכשיר שטוח ומלבני ששמו טלפון נייד, שצמוד רוב הזמן לאוזננו, ודרך מכשיר שטוח זה, אנו מצויים בקשר עם הקרובים לנו ועם מה שקורה.

ועל העיניים של רובנו מורכבות עדשות שטוחות. בין אם אלה עדשות ראיה, למיעוט, או עדשות שמכהות את אור השמש, כשאנו יוצאים החוצה. וכך אנו רואים את העולם, דרך פילטר שטוח. את הזמן אנו רואים דרך מכשיר שטוח המורכב על פרק ידינו השמאלית, ושם אנו רואים איך ובאיזה מהירות הזמן עובר. אנו מגיעים ממקום למקום על פס שטוח וארוך, דרכו ועליו מגיעים למחוז חפצנו.

וגם אופי ואיכות המידע שאנו צורכים שטוח, אין בו כלום מלבד עצמו; אינפורמטיבי, פלקטי, חסר משמעות, מלבד הדיווח, או הדעה של הכותב. וגם הספרים שאנו קוראים, הם כרכים שטוחים ובהם דפים שטוחים. ואם הם ספרי פיקשן, אזי בחלק לא קטן מהם, אין עומק מעבר לעלילה עצמה.

היום רואים פחות מחזות ויותר סרטים. וזה ההבדל העיקרי בין מחזה לסרט, במחזה יש עומק, רבדים פנימיים, בסרט רק עלילה עתירת גירויים, ולעיתים רחוקות עלילה פנימית, או התרחשות פנימית.

גם אם נסתכל על גוף האדם, היום מעדיפים את האדם השטוח, לא העגלגל. והדוגמנית המצויה, שטוחה כמעט לגמרי. אך תופעה זו לא נותרת בשדה הויזואלי, היא חדרה גם לחיינו הפנימיים, התקשורתיים והאישיים. השיחות שלנו, היחסים שלנו, ההבנות שלנו ותפיסת העולם שלנו, נמצאים בסכנה זוחלת של השטחה.

אחד מחוקרי התודעה הידועים, קן וילבר, טוען כי רבות מן הרעות החולות בעולם נובעות מצמצום של אחד או שניים מןהממדים של ערך כלשהו. ואת התוצאה הוא מכנה בשם: "פלט לנד", (flat land), כאילו לוקחים בניין רב קומות ודוחסים את כל הקומות, הדיירים והרהיטים - למה שמהווה את הרצפה של קומת הקרקע. הנה למשל איור של שכונה בעיר, בממד אחד.

בקוביה הבאה מצויירים כבר שלושה ממדים:אך בציור של הקוביה, לא ניתן באמת לראות את כל שלושת הממדים, למעשה אנו רואים בה רק רוחב ואורך, הנה ציור גם עם ממד העומק: כך מבחינה גרפית, ויזואלית. כך המשל, אך בחזרה לנמשל; בני אדם והדרך בה אנו רואים את העולם. ובכן, אנו רואים את הדברים דרך פריזמות שטוחות, היחסים שלנו והשיחות שלנו הן ברובן שטוחות וחסרות עומק.

אנו מחמיצים את כל שהופך משהו לאמיתי, הרב ממדיות שלו.

זה אומר כי לכל תופעה שאנו רואים, בין אם זו שיחה, מפגש עם אדם אחר, קריאה של יצירה ספרותית, נסיון להבין תופעה כגון הזמן או אהבה, או רעיון האושר – בכל אחד מהם קיימים עוד אספקטים, או פנים, עוד ממדים, הנסתרים מעינינו.

למשל תופעת הזמן. רובנו חיים את הזמן בצורה מקוטעת, צרה ומכווצת. רק הרגע הזה, ורק המקטע הסובייקטיבי והאינטרסנטי של הרגע הזה. אנו מזדהים עם אספקט האושר או הסבל שלנו בכל הנוגע לרגע הזה, ואז מצטמצמים רק למקטע הסובייקטיבי שלו לגבינו. והיות ואנו נעשים קבורים באספקטים האישיים של הרגע הנתון - אנו נעשים מנותקים גם מן הרצף והזרימה שקדמו לרגע הזה, (אל ממד העבר) וגם מן ההתפתחות האפשרית של הרגע הזה (אל ממד העתיד). תפיסת הזמן שלנו צרה וכלואה בחלקיק ממה שקורה עכשיו, מנותקת ממה שהיה ומן המגמות שיש בעכשיו שיכולות להגיע לעתיד. כדי לראות את העכשיו כרצף בין מה שהיה למה שיהיה, צריך נקודת מבט גבוהה יותר שהיא מעל מה שקורה לנו בתוך הרגע הנתון.ונקודת המבט הגבוהה ביותר היא מן הפרסקטיבה של המוות, ורק אז ניתן לחוות את ממדי הזמן של העבר והעתיד כרצף דינמי ושלם.

אז מה הממדים הללו, שיאפשרו לנו לראות את הזמן, אדם אחר, או יחסים, או תופעה - על כל המורכבות שלה, כפי שהיא בפני עצמה? מן הסתם מדובר, שוב, על שלושה ממדים: רוחב, גובה ועומק.

חלק ב': רוחב גובה ועומק

א. רוחב: מימד החלל והמרחב: מה מקיף וסובב את שישנו.

כאן ניתן להבין את שפוגשים דרך מה שמקיף אותו, ויחסי הגומלין בינו לבין החלל שבו הוא מתקיים. כאן החלל שמקיף אובייקט לא פחות חשוב מן האובייקט עצמו. כשמימד הרוחב נוכח, ניתן לראות גם את מה שמחוץ לתחום הראייה הרגיל: הצר והמוגבל.

למשל: בממד זה אפשר להבין תגובות של אדם לא רק על פי הפסיכולוגיה והאישיות שלו, אלא גם ובעיקר על סמך התניות חברתיות, שדרים סמויים המשודרים אליו מן הרוב ומדמויות סמכותיות, כל זה שולט ומכתיב את התנהגותו, אך כלפי חוץ נראה שהוא החליט ופועל על סמך בחירה אישית שלו.

ב. גובה: מימד האורך. כאן ניתן להתייחס למה שמעל לאובייקט, לחלקים היותר מפותחים ונאורים שבו. לאיזה רמות גבוהות יותר הוא יכול להגיע.

מה האספקט הרוחני שלא בא לביטוי במה שנגלה. למשל בשיחה, אם מדברים על הבלי היום יום יום, ממד הגובה יתייחס ליכולת להביא לשיחה את הראיה הגבוהה שמתייחסת למכלול מנקודת מבט גבוהה יותר. הראיה 'הגבוהה', באה ממקומות גבוהים באדם, בין אם שכליים (חשיבה אבסטרקטית) או רגשיים (אינטליגנציה רגשית). כאן ניתן לראות את זה שמצוי מעל מה שישנו, לקחת בחשבון את הממד אליו ניתן לצמוח, או אליו להתפתח. למשל: ההבדל בין שיח גנרלים, אודות קרב, לבין שיח חיילים, הם רואים ומתייחסים למה שהחיים לא יודעים ומבינים.

ג עומק: המימד הפנימי, זה שחבוי בתוך מה שישנו. התוכן והמשמעות.

זו הרמה של הסאב-טקסט. זה שחבוי, שנסתר, שקבור עמוק בתוך מה שנאמר ומה שאנו פוגשים. כאן מה שרואים בחוץ הוא אך רמז וסימבול למה שטמון מתחת לפני השטח.

בפנים געש ובחש, אך מלמעלה הכל נראה שלו. כמו בני זוג שנראים הרמוניים לגמרי אך בתוכם מבשילה הפרידה, עד שיום אחד נוחתת עליהם פרידה קשה וכואבת. היא כל הזמן הסתתרה בפנים, ורק מי שקשוב לממד הפנימי, יכול לפענח את האותות שמעל לפני השטח, כסימנים למה שמתרחש בפנים. בפנים, חבוי כל שמודחק ולא מקבל איפשור וביטוי בגלל: איסורים חברתיים והדחקות אישיות, מחשבות נסתרות, רגשות לא מבוטאים וכו'. למשל: סבא מכובד וחביב שכולם מעריכים ואוהבים אך בתוך תוכו הוא היה רוצה לשכב עם החברה של הנכדה שלו.

שלושת אלה: הרוחב, הגובה והעומק, הם עולם הנסתר. הרז, הדרש והסוד, המצויים בתוך, מסביב ומעל -הפשט 'השטוח'.

וגם אם אנו חווים חוויה אמיתית, משתתפים בשיחה מורכבת ועמוקה, או פוגשים יצירה רבת פנים - ברגע שכל זה מגיע לתודעה שלנו זה הופך לשטוח וחד ממדי.

וכך, בשעה שדרך התודעה הרגילה, השכיחה והחד ממדית – מתייחסים למה שגלוי, מובן מאליו, וחד משמעי – הרי שבמצב תודעה תלת ממדית – ניתן להתייחס בעיקר לסמוי, ללא ידוע וגם לאפל ולאסור. כל שנמצא מחוץ לתחום הצר, השטוח והרדוד של מה שקולטים בתודעה הרגילה.

ואיך מצליח האדם המצוי במצב תודעה רב ממדי לראות ולשים לב לסמוי? ובכן, הוא מגיע לזה, לא דרך התעלמות מן הגלוי, להפך, הוא רואה בו שביל גישה, דימוי, סימבול ומטאפורה – לזה אשר קיים בשלושת הממדים שבהם בא לביטוי העולם האמיתי.

אחד מסימני מצב תודעה שטוח ורגיל, היא התייחסות רק למה שנופל בתחום התפיסה המיידי, הצר, המובן מאליו והמקובל. ואילו חלק נכבד מן האמת של החיים מצוי פחות בשגור ובידוע ויותר במה שמצוי מחוץ למה שברור, ומובן מאליו.

וכך, ניתן לשוחח עם אדם ולא לקלוט את האמת אודותיו, כי לוקחים בחשבון רק את מה שיודעים עליו ומה שהוא אומר, ולא את המשמעות הנסתרת של מה שנאמר.

דוגמה טובה לכך היא שפת הגוף: התייחסות רק לממד הצר והשטוח של המלים, לא מלמדת שום דבר אודות מה שחי באמת באדם בזמן שהוא מדבר. ורק תקבע את הזולת במה שבא להסתיר. ותחסום את האמת שחיה באדם באותו הרגע. רק התייחסות לתלת ממדיות של הגוף: יציבה, תנועה וטון הדיבור – יאפשרו הצצה למה שמתחולל באדם באמת באותו הזמן. אמנם אנו רואים את הגוף, אבל זו ראיה חד ממדית, לא ראיה פרשנית, ש'פותחת אותו' כדי לגלות מה קיים בו בתחום הנפש.

(נסיון דווקא לקחת מצב חד ממדי של תצלום ולהפוך אותו לתלת ממדי, על ידי פרשנות לא מילולית – ניתן למצואבאתר שלי המוקדש לניתוח צילומים. הניתוח לוקח אדם או מספר אנשים שמונצחים בצילום חד ממדי ומנסה להחזיר אותם למצב תלת ממדי על ידי ניתוח של שערים שמופיעים בחד ממדיות שלהם, דבר זה יהפוך את האנשים והיחסים המופיעים בתצלום, לאמיתיים.

אדם השרוי במצב תודעה תלת ממדי, מתייחס לזה שנופל בתחום הנגלה לא כאל זיבורית, אלא כאל כתב צופן, דרכו הוא אמור לחשוף את שלושת הממדים הנסתרים.

וכך יוצא שהאדם המצוי במצב תודעה רב ממדי - רואה את שהוא פוגש, בין אם זה ספר, אדם, שיחה, חוויה, וכו' כגוף רב ממדי. ושם, בממדים שאינם נקלטים במצב התודעה שגור, חי מה שלא נאמר, מה שלא ידוע ומה שלא מובן מאליו. שם,בצללים, באפילה, בממדים הנסתרים הללו, שוכנת האמת.

חלק ג': מה משטח את התודעה?

התודעה, כפי שאנו מכירים אותה ביום יום, היא כמו מזרן אויר, שבדרך כלל מצוי במצב צמוק ושטוח. אך כשהוא תופח ומתמלא אויר, הוא הופך לבעל עומק, גובה ורוחב. עובר ממצב של תת פעילות, למצב של פעילות. ואז אפשר לשים אותו על מימי התת תודעה ולא לשקוע. אלא לצוף ולהגיע למקומות שגלי התת תודעה נושאים אותנו אליהם. התודעה היא בעקרון יצור תלת ממדי, אך בדרך כלל היא שטוחה, צרה ונמוכה.וכאן יכולה להישאל השאלה העיקרית: מדוע? מה גורם לה להישאר במצב הזה? מדוע שלושת הממדים לא באים לידי פעילות בדרך כלל.

ובכן משהו מפריע לה:

א.לעבור ממצב צר למצב רחב: כלומר במקום לראות את המובן מאליו, לקחת בחשבון גם את ההקשר.

ב.לעבור מצב של נמיכות למצב של גובה: כלומר לקחת בחשבון גם את האספקט הרוחני או הנפשי, ולא רק החומרי והטכני.

ג.לעבור ממצב של שטחיות ורדידות למצב של עומק: דהיינו להגיע למצב של חיפוש וקליטה של תוכן, משמעות והבנת עומק.

ומה שמפריע לה לא בא מן הצד הגבוה של המערכת האנושית, דווקא מלמטה...

אנו רגילים כי במערכות רבות השליטה, הפיקוח, או ההכוונה, באים מלמעלה. למשל בחברה או בארגון, ההנהלה וההנהגה באים מן המנהל הכללי. בגוף האדם, הפיקוח על כל מערכות הגוף בא מן המוח. המוח שוכן למעלה, הוא עליון והוא מכוון ושולט על הנעשה במערכות הגוף. ואם יש בעיה בגוף או בנפש, כדאי לחפש אותה במוח.

אך בכל הנוגע לתודעה, המצב הפוך; השליטה באה מלמטה. וליתר דיוק מעולמות הרגש והיצר. כאן המצב הוא של מריונטה הנשלטת בהיפוך, מה שמתחתיה מכתיב את היכולת שלה להיות בשיא או בשפל.

כמובן שזהו מצב בלתי נסבל, שבו תפקודים גבוהים תלויים במצב של תפקודים נחותים וגסים בהרבה, אבל זה המצב. ולמה הכוונה, ליתר דיוק? ובכן, למשל, הרגשות; מצב הרגשות מכתיב במידה רבה, מה יהיה מצב התודעה. ככל שהרגשות סוערים יותר כך שלושת הממדים יהיו מכווצים יותר. ובמצב של רגשות חסרי שליטה ומנוח, מצב התודעה יהיה צר, רדוד ושטוח.

כך גם ההתניה התודעתית הבאה מכיוון היצרים. ושני אלה, היצרים והרגשות, מושפעים מאוד מגירויים.. וככל שהגירויים יהיו עזים יותר מחד, והרגשות והיצרים פחות מסוגלים לדחות או לבלום את השפעתם, מאידך – כך יתדרדר מצב התודעה.

המצב 'התחתון' שמאפשר מצב של תודעה מתפשטת וחופשיה: עמוקה, רחבה וגבוהה - הוא מצב של שקט רגשי וחוסר תנועה ייצרית. ככל שהשניים מרוגשים, חמים ומהירים יותר, כך יהיה מצב התודעה מוגבל יותר.

במצב תודעה מוגבל, אנו קולטים רק מיקטעים ממה שאנו פוגשים. וככל שהרגשות פחות שקטים והיצרים יותר מגורים ולוהטים - כך המקטע שהתודעה שלנו מסוגלת לקלוט - יהיה מוגבל יותר. אך בדרך כלל, קליטתנו את המציאות נפגמת ומצטמצמת בשל מצב רגשות ויצרים חסר מנוח.

ומצב תודעה מוגבל לא מאפשר חדירה והבנה של המציאות כמות שהיא. כמו צוללת שהפריסקופ שלה מצטמצם לכדי נקודה צרה, וכל שאפשר לראות הוא רק נקודה מן המציאות בכל פעם. במצב כזה רוב הצוות בצוללת יתרכז סביב מסכי פלזמה ענקייים שם יוקרנו סרטים וקטעי בידור. כלומר, בהעדר זיקה פנורמית למציאות, כל שנותר לאדם זה לטפח בתוכו פנטסיות המקשרות בין מקטעי המציאות שהוא מצליח לקלוט ובין מה שמתרחש בתוכו.

וכאן אנו מקבלים שילוש לא קדוש של מצב ההוויה האנושי השכיח: תודעה מוגבלת- מצד אחד, רגשות סוערים ויצרים מגורים ולוהטים – מצד שני, ופנטסיות וסיפורים שהאדם מספר לעצמו – מצד שלישי. שלושת אלה יוצרים מצב נפשי מבולבל, מקוטע. והמקטעים מחוברים זה לזה בתפירה גסה, על ידי מיתולוגיות אישיות וסיפורים שנוח לספר לעצמך.

למעשה ניתן להגיד כי כששלושת הממדים מצויים במצב של כיווץ, התודעה נמצאת במצב של תרדמה. ואילו כששלושת הממדים ממלאים את החלל הפוטנציאלי שלהם, התודעה מצויה במצב של ערות.

ועם זאת, למרבה הפרדוכס, תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות: כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא בכל שלושת הממדים, אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת.

במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר, התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.

מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים עירות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה, ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל, הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להכנס פנימה ולעשות בפנים בלאגן.

גבריאל רעם. 15.2.2006

רשימת ספרים, וקישורים, על וסביב הנושא:

 .holotropic.com/booksnmusic.shtml

 .theory-of-everything.org/integral_politics.htm

 .eurekalert.org/pub_releases/2005-09/uow-psu092805.php

 .marxists.org/reference/subject/ethics/kant/reason/ch02.htm

· philip g. zimbardo: psychologie, springer-verlag, 5. auflage 1992

·coren/porac/ward: sensation and perception, academic press 1979

·dan dyckman: das magische puzzle, bastei-lübbe 1994

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם