אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האנטומיה של השנאה המטפיזית (פרקים יט - כא)


התמונה של אבשלום אליצור

אנטומיה של שנאה מטפיזית - אבשלום אליצור מתוך: ספר היובל לכבוד פרופ' שלמה שוהם. עורכים: חמי בן-נון, אבשלום אליצור(א), יגאל ורדי, מתי גוטרייך ושושנה כץ.

למפתח הפרקים ולמבוא

חלק שלישי: השנאה המטפיזית (פרקים יט - כא) טז 08 . מקור השנאה לאחר: הגוף האנושי בעיני הדת 08 ‏יז 08 המונוטוניות של הרוע: סרבים, רואנדים ואנטישמים 08 ‏יח  . המשפחה כמקום סכנה: הביוגרפיה המונוטונית של הרוצח הסדרתי ורוצח-ההמונים  ‏יט 08. “hier ist kein warum”: הכשל האונטולוגי בחקר השנאה  . השיטה שבשיגעון השנאה 08א 08 . ושנאת לרעך כמוך 08 יט. “hier ist kein warum”: הכשל האונטולוגי בחקר השנאה

"אבל יש כל כך הרבה אנשים שהוריהם התעללו בהם", אני שומע את ההתנגדות השגורה, "והם לא נעשו רוצחים סדרתיים ולא דיקטטורים!" נכון, יש גם מיליוני מעשנים כבדים, ומיליוני נהגים פרועים העוברים באור אדום, שהגיעו לגיל זיקנה ושיבה וקברו הרבה חברים שכן שמרו על בריאותם. האם יש בכך כדי להכחיש את הקשר הסיבתי בין מעשים אלה לקטל הסיטוני שהם זורעים בימינו? הסטטיסטיקה נותרה הגשר החשוב ביותר במעבר ממחקר נפשו של היחיד אל הבנה טובה יותר של אסונות ההיסטוריה. אבל כל עוד המחקר בתחום זה עודו בלתי מפותח, עדיין יש מהלכים לגישות ניהיליסטיות העוטפות את השואה, את הגזענות ואת מחקר ההרסנות האנושית כולה במעטה מסתורין מיותר. עם שני מייצגים של "האסכולה האונטולוגית", כפי שאני מכנה אותה, אתדיין בקצרה להלן.

"היטלר: מסע אל שורשי הרוע" מאת רון רוזנבאום ([xxiv]) הוא ספר מאלף. רק אחת ממעלותיו היא הראיונות החיים עם החוקרים הרבים שעסקו בחידת היטלר. כאן פוגשים אנו את כל מייצגי הקשת המחקרית-אידאולוגית: מהרב אמיל פקנהיים, הנאבק לשמור על אמונתו באלוהים חרף מה שעבר, דרך טרוור-רופר הקפדן והבהיר שכתביו הם כבר קלאסיקה, ועד מכחיש השואה הפתטי דיוויד אירווינג. בקבוצה ססגונית זו מתבלט בצורה מביכה קלוד לנצמן, יוצר הסרט הענק "שואה". לנצמן האיש, למרבה האכזבה, מופיע כאדם יהיר המעליב ללא רחמים כל אדם, אפילו ניצול שואה, המנסה להסביר את מה שקרה שם.“hier ist kein warum!” – "כאן אין למה!" – הוא חוזר ומצטט את תשובת השומר באושוויץ לפרימו לוי, כדי להסביר שאחרי סרטו לא צריך יותר לחקור את השואה. וכדרכם של להגנים צרפתים המאוהבים בשפתם הוא אף מנפק סיסמה פסקנית: "סביב השואה צריך להיות מעגל של להבות קדושות!"

אבל בסופו של הספר נותר הקורא עם התחושה שגם רוזנבאום נוטה אל צורה מתונה של שלילת ה"למה". עמודים רבים הוא מקדיש לניסיונות להפריך את ההסברים הפסיכולוגיים להתנהגותו של היטלר. תחת זאת הוא מציג תזה פוסט-מודרניסטית אופיינית, דהיינו, שנונה, רהוטה, ובסופו של דבר ריקה מתוכן: כל אחד וההיטלר שלו, ומי היה היטלר האמיתי לא נדע לעולם. הבה נבחן את טיפולו של רוזנבאום בהיבט אחד בחיי היטלר שהוא רלוונטי מאוד לענייננו. אם הייתה פתולוגיה בחיי האהבה של היטלר – במילים אחרות: אם שנאה ואהבה התערבבו בנפשו – הרי יש בכך לשפוך אור חשוב על חידת שנאתו האיומה ליהודים. ואמנם יש עדויות כאלה למכביר, אבל רוזנבאום פוטר אותן בשיטה החביבה על הפוסט-מודרניסטים: העדויות האלה רק מלמדות על הצורך של אנשים למצוא הסברים פסיכולוגיים לתופעות מפחידות. וככל שהקורא עוקב אחרי פרטי ההפרכות של רוזנבאום מתחזקת בו תחושה מוזרה: נכון, כל אחת מהעדויות על המופרעות המינית של היטלר ניתנת להפרכה, אבל כולן יחד יוצרות מסכת ראיות נסיבתיות כה סבוכה עד שהמאמץ של רוזנבאום להתעלם ממנה הופך בעצמו לספקולציה מאולצת. כך, למשל, מצטט רוזנבאום את רוברט וייט שהעיר כי מתוך שבע הנשים שעליהן ידוע שהיו ביחסים אינטימיים עם היטלר, שש התאבדו או עשו ניסיון רציני להתאבד (ע' 129). אפשר לפטור כל מקרה לחוד כפי שמנסה רוזנבאום לעשות, אבל איך ניתן להתעלם מהמכלול? או הנה, למשל, השאלה האם היטלר סבל מסטייה מינית ונמשך לצואה ושתן במהלך המשגל. רוזנבאום מצטט שלושה עדים עיקריים ובלתי תלויים – היידן, שטראסר והנפשטנגל – שסיפרו כי גלי ראובל, האחיינית-הפילגש, סבלה מאוד ממה שהיטלר דרש ממנה בתחום המיני. הוא מעריך את יושרם של שלושת העדים, אבל ראו כמה פעמים הוא חוזר ונזקק למילות התנאי בניסיון להמעיט בחשיבות עדויותיהם:

האם ייתכן שהיידן… זו עלולה הייתה להיות… חשבתי שאולי… שייתכן מאוד… ייתכן שהיידן… אולי זו מטאפורה… אם… כי אז אפשר לראות… במובן מסוים, אפשר לראות… ייתכן שהיא… ייתכן שאין זה מקרה… (ע' 147-148).

בולטת יותר התעקשותו של רוזנבאום להכחיש את הצד הפתולוגי הגורלי יותר בחייו של היטלר: ההתעללות שעבר בילדותו מידי אביו. הן היטלר והן אחותו קלארה סיפרו על המכות הבלתי פוסקות שספג היטלר בילדותו. רוזנבאום מעדיף לחשוב שאלה הן בדיות, ושוב מנדב הסבר פסיכולוגי מדוע לנו נחוצים הסברים כאלה:

ומעבר לכך, הוא טיפוס שאנחנו מכירים, קצת מרחמים עליו – ואולי אפילו מזדהים אתו – הרי רגשות כאובים בגלל הערכה עצמית נמוכה ויחסים גרועים עם הורים אינם דבר נדיר כל כך. ומנחמת עוד יותר היא ההנחה המשתמעת שהיטלר היה קורבן/תוצר של תסמונת הניתנת למניעה. חברה טובה יותר, עם הורים טובים יותר, ותכניות לטיפוח הערכה עצמית בבתי-הספר, פירושם לא עוד היטלרים (ע' 26).

היטלר, אם כן, היה נורמלי, רק סתם רע. ואולי לא רק היטלר היה רע אלא כל הגרמנים? את התזה הזאת מפתחת זה שנים רבות רבקה שכטר ([xxv]). לותר, לדבריה, היה אביו הרוחני של היטלר בכך שיצר תאולוגיה המתנגדת לתנ"ך ומחזקת את השטן (אבל קאלווין צמא הדמים ביטא לדעתה חזרה לרוח התנ"ך). בא גתה, וביצירתו "פאוסט" (ששכטר רואה בה לא פחות מאשר את הגורם לאיחוד גרמניה) נתן ביטוי ספרותי להאדרת השטן של לותר. בא קאנט ונתן לה בסיס פילוסופי, וכך לא נותר להיטלר אלא רק להגשים את תורת קודמיו. בקיצור: הגרמנים גזענים כי זה טבוע בדמם. איני יכול שלא להיזכר בפתגם המאלף של "הגששים" בהקשר זה: "המוציא דבר קללה מפיו, ינעל אבי-אבי-אביו!"

מחברים אלה ודומיהם מדברים על ה"רוע" כעל דבר-כשהוא-לעצמו, ישות בסיסית כמו חומר ואנרגיה, שלא ניתן להסבירה במונחי משהו יסודי יותר. זהו בדיוק הכשל של השנאה המטפיזית: בעמלק, בחזיר, ביהודים, בגרמנים וכדומה יש רוע אינהרנטי. מול טענות מסוג זה אין ברירה אלא לשוב ולהזכיר כמה אמיתות בסיסיות שהיו אמורות זה מכבר להבדיל בינינו לבין התאולוגיה והמיסטיקה של ימי הביניים. אנשים אינם נעשים מנוולים מתוך בחירה חופשית. שנאה צומחת מסבל, ושנאה אי-רציונלית צומחת מסבל מוקדם מאוד בחיי הנפש. בשום בית שסיפק לילד אהבה, ביטחון ושמחת חיים לא יגדל אנס או סוחר סמים; שום מחבל לא ייצא למשימת טבח באזרחים וילדים בשם קהילה שיש בה די לחם וחירויות אדם בסיסיות. לשנאה, גבירותיי ורבותיי, ישאפידמיולוגיה. חוקים ברורים שולטים בהתפרצויותיה, בדרכי ההדבקה שלה ובתנאים המסייעים להתפשטותה באוכלוסיות הסיכון שלה. מה שנכון לגבי החולירע, הפוליו והאיידס נכון שבעתיים לגבי הגזענות והפנאטיות. ומשום כך, יש למחלות אלה גם כללים ברורים של רפואה מונעת ואפילו חיסון. שמענו לעיל את רוזנבאום מלגלג על הרעיון ש"חברה טובה יותר, עם הורים טובים יותר, ותוכניות לטיפוח הערכה עצמית בבתי הספר, פירושם לא עוד היטלרים", ועל כך התשובה צריכה להיות: בדיוק כך! ולא רק "לא עוד היטלרים" אלא גם לא עוד גרמנים צייתנים. כשהמונים מתמסרים בהתלהבות לפושע המתעלל בהם, אלו הם רק פירות נוהגי ה"חינוך" הרווח באותה אומה. ללגלג על הרעיון שלרוע יש מקורות פסיכולוגיים מחייב את מינימום היושר האינטלקטואלי להיות עקבי ולומר שאבותינו השמידו את העם העמלקי לא בגלל חינוך מיוסד על פחד, בושה ותיעוב עצמי, אלא מפני שאבותינו היו סתם מנוולים. להפקיע את נפש האדם מעקרון הסיבתיות פירושו להאמין שהנאציזם הוא חיזיון טבע חמקמק כמו עב"מים, בלתי הדיר כמו טלפתיה או בא מחוץ לכדור הארץ כמו אסטרואידים. זה לא רק טיפשי, זה מסוכן.

כ. השיטה שבשיגעון השנאה

יש אולי משהו מייאש במונוטוניות של השנאה שנגלתה לנו במאמר זה, אבל באותה מידה יכולה מונוטוניות זו להיות מעודדת. היכרות טובה עם אויב מפחיתה בהרבה את סכנתו. הנה, מיליוני בני-אדם בעולם נופלים מדי שנה קורבן להכשות נחשים עקב השילוב הקטלני של ארס רעיל ומהלומת בזק. אלא שמגוון מהלכי התקיפה של הנחש, דווקא בשל קטלניותם הבדוקה, הוא מוגבל להפליא, ומי שמכיר אותם על בוריים – ויהא זה חוקר טבע מיומן, כפרי פשוט או אפילו נמייה צעירה – יכול להערים על כל פתן או קוברה ולהביאם אחר כבוד אל השק או אל בטנו. ואם השנאה המטפיזית לסוגיה היא הנחש החוזר על אותם תכסיסים עד כדי שיעמום, הרי לוכד הנחשים המיומן הוא, לדעתי, התאוריה הפסיכואנליטית. זו, עם כל מגרעותיה הידועות, עשתה יותר מכל פרדיגמה אחרת להבנת מחלות הנפש של ההמון. בפרק זה אסכם בקצרה כמה מהמושגים הפסיכואנליטיים העיקריים העושים את העולם המבעית של השנאה נגיש יותר להבנה.[4]

ההשערה שביסוד מאמר זה היא כי השנאה המטפיזית היא שנאה עצמית, המוסטת אל אובייקט הדומה ל"אני". כאן מתעוררות שתי שאלות: א) מהיכן השנאה העצמית? ו-ב) מה הם המנגנונים המאפשרים להסיטה אל "אני" חליפי? הפסיכואנליזה לדורותיה הציעה לשאלות אלה כמה תשובות, שהן בעצם נדבכים משלימים הבנויים זה על זה.

פרויד מציע תשובה מתקבלת על הדעת לשאלה מהיכן באה השנאה העצמית. לכך מוסיף פרויד תשובה לשאלתנו השנייה, בדבר המנגנון המאפשר את הסטת השנאה העצמית אל תחליפי "אני" חיצוניים: ה"השלכה" היא מנגנון הגנה המאפשר לאדם להתכחש לנטייה הקיימת בו על ידי ייחוסה לזולתו.

פרויד ([xxvi]) מצא מקור בעל חשיבות גורלית לשנאה העצמית ב"אני-העליון", אותה רשות הנוצרת כתוצאה מהפנמת דמויות ההורים. לחלק זה של הנפש חייבים אנו את הישגינו היפים ביותר, כמו חוש האחריות, המצפון, השאיפה להצטיין – כל מה שלמדנו להשיג לבד בלי שאיזה בעל סמכות "יעמוד לנו על הראש". כל זה טוב ויפה כאשר ההורה המגביל והתובעני, שאותו האדם מפנים בילדותו, נתפס, בשורה התחתונה, כהורה אוהב. כשאין זה כך, מפנים האדם לכל חייו קול מציק הרודף אותו מבפנים, גם אם באופן מודע התנער מההורה הקשה. "אני-עליון" מחמיר מדי עומד, לדוגמה, ביסוד הדיכאון. מאוחר יותר טען פרויד שגילה מקור עמוק יותר לשנאה העצמית: "יצר המוות". אבל בניגוד למושג "האני-העליון", שצמח מההסתכלויות הקליניות, השערת יצר המוות ביטאה יומרות ביולוגיות ופילוסופיות של פרויד שלא עמדו במבחן, ובצדק נדחה מושג זה על ידי מרבית ממשיכיו. שהרי אם נשאל מדוע נכנע אדם אחר ל"יצר המוות" שלו בעוד חברו דבק בחיים, נמצא עצמנו חוזרים לניסוחים הפסיכואנליטיים המקובלים בדבר מאורעות הילדות שעיצבו אותם בצורה שונה, ולא הרווחנו הרבה. "האני-העליון", אם כן, מציע תשובה מתקבלת על הדעת לשאלה מהיכן באה השנאה העצמית. לכך מוסיף פרויד תשובה לשאלתנו השנייה, בדבר המנגנון המאפשר את הסטת השנאה העצמית אל תחליפי "אני" חיצוניים: ה"השלכה" היא מנגנון הגנה המאפשר לאדם להתכחש לנטייה הקיימת בו על ידי ייחוסה לזולתו.

על הפסיכואנליזה הקלאסית הוסיפו אנה פרויד (37) וממשיכיה את "הפסיכולוגיה של האני". בעוד פרויד עסק בעיקר במנגנון ההדחקה, הראתה בתו כי לאנשים שונים יש רפרטוארים שונים ומגוונים של מנגנוני הגנה, שבהם הם "מתמחים" כבר מילדותם המוקדמת. בין אלה בולטת ההשלכה, וכן מנגנון החשוב לענייננו, ה"הזדהות עם התוקפן", המאפשר לאדם להתמודד עם חוויות קשות שעבר מיד אדם אחר, לרוב בילדותו, על ידי התעללות דומה באחרים. גם מנגנון הרציונליזציה חשוב לענייננו, בהיותו מסתיר רגשות קשים כמו חרדה, אימה ושנאה מאחורי מצג אינטלקטואלי מורכב של הנמקות אובייקטיביות כביכול.

בהנחת הנדבך הבא, "תורת יחסי האובייקט", החלה מלאני קליין ([xxvii]). היא הקדימה בהרבה את הופעת "האני-העליון": מסביבות גיל חמש במודל של פרויד אל השבועות הראשונים אחר הלידה. לתינוק, כבר בגיל רך זה, היא ייחסה יכולת להרגיש כעס על אמו או על השד שלה כשאינם מספקים את רצונו, וכעס זה, שהתינוק אינו מסוגל להכילו, מושלך החוצה, כך שהתינוק מדמה שהאחרים הם הרוצים לפגוע בו. יש מחלוקת גדולה בשאלה אם קליין לא הגזימה בייחוס תחושות כה מורכבות לתינוק כבר מגיל כמה שבועות (אני עצמי חש לפעמים רגשות אשמה כשאני משחק עם תינוק ונזכר פתאום מה אני אמור לחשוב עליו על פי אותה מטרונית דעתנית). אבל תרומתה הגדולה של קליין היא בכך שהרחיבה את החשיבה הפסיכואנליטית מתחום הרגש אל התחום הקוגניטיבי. התינוק אינו מסוגל להכיל את המורכבות הנפשית של עצמו ושל זולתו, כלומר את העובדה שיש בכל אדם צדדים טובים ורעים יחד, ולכן הוא נוקט תחילה עמדה שאותה כינתה קליין "סכיזואידית-פַּרַנואידית": הוא מפצל כל דמות, אפילו את עצמו, ל"טובה" ו"רעה", ומשליך על אחרים את אותם צדדים הרסניים בתוכו שהוא אינו יכול להתמודד עימם. מאוחר יותר מתחלפת עמדה זו בעמדה ה"דיכאונית", המסוגלת להכיל את הניגודים הללו ולהתמודד עם המחיר הנלווה להכרה בוגרת זו, דהיינו, האשמה והבושה. העמדה הדיכאונית כוללת, על פי ההיגיון הפסיכואנליטי, גם את המצב המאני.

אחד מתלמידיה של קליין, וילפרד ביון ([xxviii]), עשה תיקון חשוב לניסוח זה: לא מדובר כאן בשני שלבים התפתחותיים אלא בשתי "עמדות" המתקיימות זו לצד זו. עמדות אלה – הסכיזו-פַּרַנואידית והדיכאונית – נותרות באדם כל חייו, ובמצבים קשים יש תועלת בנסיגה זמנית דווקא לעמדה הפרימיטיבית יותר, המתחמקת מהכרת המציאות (נסיגה כזאת אפשר לראות, לדוגמה, בשעות או בימים הראשונים למצב האבל, כשהאדם אינו קולט את מלוא גודל אסונו אלא מתמודד עם המציאות על ידי "מידור"). ניסוחיה של קליין סייעו בהרחבת החשיבה הפסיכואנליטית אל התחומים הקשים של הפרעות האישיות והפסיכוזות ([xxix]).

היינץ קוהוט (1913-1981).

על שלושה נדבכים פסיכואנליטיים אלה בא קוהוט ([xxx]) ובנה תאוריה מרתקת, "הפסיכולוגיה של העצמי". לענייננו חשובה הרוויזיה שעשה קוהוט למושג הנרקיסיזם, המציין השקעה יצרית של האדם בעצמו. בעוד פרויד ראה בנרקיסיזם נטייה נסגנית, שלילית בעיקרה, החוזרת אל מצב האהבה העצמית של התינוק, ראה בו קוהוט נטייה הכרחית לקיומו של האדם, כל עוד היא קיימת במידה הנכונה. ההורה הטוב, זה המספק, מפנק ומעריץ את הפעוט הרך ללא גבול, אמור מאוחר יותר לסייע לו לעבור מהנרקיסיזם הינקותי הראשוני אל ה"עצמי" הבוגר. "עצמי" זה משמר את ה"עצמי" הינקותי כמקור של השראה וכוח, מבלי שזה האחרון יפריע לו להתמודד עם המציאות כהווייתה. זו ההתפתחות הנורמלית, אבל עלולות להתחולל בה תקלות שונות ובעקבותיהן לא מעט מצבים פתולוגיים. בין ההפרעות הללו בולטת הפרעת האישיות שבה משתמרים באדם, זה לצד זה, שני "עצמי"ים: האחד מושלם, כל-יכול, יחיד ומיוחד שהכל מגיע לו, שנותר מימי הינקות ולא הצליח להיטמע באישיות הבוגרת, ולצידו "עצמי" פגוע, מושפל ונחות, פרי האכזבות הקשות שמוליד נרקיסיזם עיקש כזה. הפיצול הזה דוחף לחיפוש אובייקטים חיצוניים שעליהם יוכל האדם להשליך את חלקיו הפגועים והנחותים, שאותם יוכל לרדוף ולחסל, ולהעצים את החלק המגלומאני שבתוכו. לאדם כזה, האיום על ה"עצמי" השביר הוא בלתי פוסק, ולכן די לפעמים אפילו בפגיעה של מה-בכך שיפגע בו מישהו כדי לגרור תחושות עלבון והשפלה קשות מנשוא: חייו אינם חיים כל עוד לא נקם בשנוא נפשו. המודל של קוהוט מציע, אם כן, מקור נוסף לשנאה העצמית, דהיינו הפער בין ה"עצמי" המגלומאני לבין המציאות, וכן מנגנון נוסף להגנה מפני שנאה עצמית זו, דהיינו תחליפי "עצמי" נחותים.

באופן מתון, מתגלות תופעות כאלה בכולנו ברגעים מסוימים בחיים. אבל כשהן דומיננטיות באישיותו של האדם, המדובר בהפרעה נפשית קשה. הפַּרַנויה מציגה את הצורה הקיצונית של הפרעה זו, והפסיכואנליטיקאים מרבים להשתמש בה כאנלוגיה מועילה לגזענות (69). הנה כמה ממאפייניה הפסיכודינמיים המאלפים:

א)הפַּרַנואיד מייחס לאויבו המדומה תכונות הנמצאות, למעשה, בו עצמו, כגון נטיות אסורות בתחום המיניות והתוקפנות. בין השאר, אם נברר את יחסיו בעבר עם האדם שאותו הוא מאשים כיום בכל אסונותיו, יתברר לא-אחת שהוא עצמו חש לפנים שנאה כלפיו, ועכשיו הוא משוכנע שאותו אדם הוא השונא אותו.

ב)לפעמים מתברר שגם השנאה הזאת, שהפַּרַנואיד אינו יכול להודות בקיומה, אינה כל הסיפור אלא שהיא עצמה מסתירה משהו שקשה אף יותר להתמודד איתו: ייתכן שבעבר חש דווקא אהבה, ואולי אפילו משיכה ארוטית, כלפי אותו אדם, וכדי שלא להודות בה החליף אותה בשנאה, שעברה אחר כך השלכה, המייחסת את השנאה לאחר.

ג)וביסוד המצב הזה ניתן לזהות פתולוגיה נפשית יסודית עוד יותר. משהו מוזר מתגלה לפעמים בדרך שבה רואה הפַּרַנואיד את עצמו. מצד אחד קיימת מגלומאניה: הוא מיוחד, בעל סגולות מופלאות ונועד לגדולות. מצד שני, יש אנשים שכל חפצם הוא להרוס אותו ולהשפילו. אנשים אלה, מדרך הטבע, חייבים להיות אף הם מיוחדים ומבינים את סגולותיו הנסתרות. וכך, השכן ממול או הפקיד המציק אינם אנשים רגילים אלא שותפים למזימת סתר רבת משתתפים ואולי אף עומדים בראש ארגון חשאי עצום שמטרתו לפגוע בחולה. וכך, בכל מקום, וכמעט בכל אדם, יכול החולה לראות את הרמזים לפעולת אויביו.

ד)המאמץ האדיר לקיים ניגודים אלה בתוך השקפת עולם הנותנת טעם ומשמעות לחיים, שבלעדיה היו אומללים מאין-כמותם, יוצר מערך עקבי להפליא של אמונות שלא ניתן להפריכן. כשמדובר בפַּרַנויה "טהורה", הרי בניגוד לסכיזופרניה, המתבטאת לעתים קרובות בשיטיון אכזרי ההורס במהלך השנים את כישוריו האינטלקטואליים של החולה, כאן משתמר האינטלקט ואפילו מתחדד. אבל גם בחשיבה הפרנואידית הלא פסיכוטית נעשה העולם כולו רווי משמעויות. שום דבר אינו מקרי וכל התרחשות, אפילו רחוקה ומקרית, נושאת מסר מיוחד. ומכיוון שהאחר חשוד מראש כאויב, לא ניתן לערער על תמונה זו. כל הסתירות מתיישבות באמצעות לוגיקה סגורה ובלתי ניתנת להפרכה.

הדמיון לכל השקפות העולם המכילות שנאה מטפיזית ניכר. ציבורים, כמו יחידים, סובלים לא-אחת מהתאכזרות "הורה", לעתים קרובות תוך התמסרות צייתנית ואף הערצה לו, ובמקום לשנוא אותו הם מפגינים את כל קשת הסימפטומים המוכרת מאנשים שעברו התעללות בילדותם, מזדהים איתו ופוגעים באחרים. ציבורים, כמו יחידים, מוצאים עצמם מתמודדים עם רגשות השפלה ובושה במצבים, כגון תבוסה צבאית או אובדן נכסים לאומיים העלולים לפגוע ב"עצמי" מגלומאני ובלתי מציאותי. כל אלה יוצרים את המתח הפנימי הגורם להרסנות העצמית להתפרץ על אובייקט שאיתרע מזלו להיות שעיר לעזאזל מתאים מבחינת תכונותיו. לצד כל אלה מתפתחת תמונת עולם מורכבת הנותנת צידוק למעשי השנאה. תמונה זו חייבת להישען על נימוקים מטפיזיים, שאינם לקוחים מהמציאות הקונקרטית. היא מעניינת, דרמטית, קוסמת בפשטותה ובשל כך בעלת כוח משיכה עצום על שומעיה. דא עקא שהיא תובעת מחיר כבד: היא כושלת בהבנת המציאות המורכבת עוד יותר, שבה נגזר עלינו לחיות.

ושנאת לרעך כמוך 

כשגמר היטלר להכתיב לגברת יונגה את צוואתו לפנות בוקר ה-29 באפריל, הוא הלך לישון. יום עמוס עבר עליו. הוא הספיק להוציא להורג קצין קשר שניסה לברוח, נתן פקודה לחיסולם של גרינג והימלר והורה להביא לבונקר מאתיים ליטר בנזין. בשבועות האחרונים כבר התרגלו דרי הבונקר לאותם התקפי בכי וצעקות שבהם היה נתקף הפיהרר בכל פעם ששמע שמפקדיו וחייליו כבר אינם נשמעים לו. "אדולף המסכן, המסכן!" התייפחה אווה בראון (שהקצין שהוצא להורג היה, במקרה, גיסה), "כולם בגדו בו!". אל פיו כבר לא היה מסוגל להכניס כמעט דבר מלבד עוגות קרם וקקאו, שעליהן היה רופאו האישי, ד"ר מורל, מוסיף כל מיני תרופות אליל לחיזוק עצביו. את הרופא הקודם, שניסה להזהירו מפני מורל, כבר דן למוות.

בין השעות אחת לשלוש לפנות בוקר התפנה היטלר לעשות עוד דבר. הוא התחתן עם אווה. בפני כבוד השופט ולטר ואגנר, ששירת במיליציה סמוכה והובא לבונקר לצורך זה, ניצבו החתן והכלה והעידו בשבועה כי הם ממוצא ארי טהור וכי אין להם מחלות תורשתיות. איש לא העז לגחך לנוכח ההקפדה על האקט הפורמלי הזה שהונהג ברייך השלישי, שנועד להבטיח כי הזוג המאושר יביא לעולם רק ילדים בריאים וחסונים (החתן, ברוב טאקט, גם נמנע מלציין בטופס את שם אביו, שהיה בן לאב בלתי ידוע). מן הסתם, איש גם לא הבחין באירוניה שאפילו כאן, ואפילו עכשיו, קרויה הכלה אווה, שם שמי מובהק הלקוח מהתורה של העם היהודי (בראשית ג' 20) ומובנואֵם כָּל חָי, ואחד העדים, ד"ר יוזף גבלס, נושא שם עברי שמקורו בדברי רחל אמנו (בראשית ל' 24) יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר.

ההמשך, כעבור חצי יממה, אירע כמתוכנן: החתן הטרי ירה לעצמו בגולגולת, בחירת לבו בלעה רעל, ושניהם סיימו יחד בכבשן בנזין מאולתר. פסט, שכבר העיר כי "יכולים אנו לראות עקיבות גם בעובדה שמ-1905 והלאה חזר [היטלר] ואיים לטרוף את נפשו בכפו" (4, ע' 208), מסיק נכונה כי "דחף ההתאבדות שליווה אותו כל ימי חייו והטה את לבו להסתכן עד קצה גבול האפשר מגיע היה סוף-סוף אל מטרתו" (ע' 763). גדול המשמידים השמיד את המעט שעוד נותר תחת ידיו. יחד עם הזוג הטרי עמדה ללכת לאבדון, בלי ידיעתה, גרמניה כולה. זו הייתה המטרה המפורשת של סדרת הפקודות האחרונה שיצאה מהבונקר. החריבו, ציווה היטלר, את כל המפעלים התעשייתיים, כל מתקני החשמל, המים והגז, מחסני המזון והלבוש, הגשרים, כל מתקני התחבורה ונתיבי המים, כל האוניות, הקרונות והקטרים. שכן לעת הזאת הגיע למסקנה שהגורל הועיד דווקא לשנוא נפשו, העם הרוסי, את תפקיד הנהגת העולם. עמו שלו נידון להימחות:

אם תופסד מלחמה זו ייספה גם העם הזה. הגורל הזה הוא בלתי נמנע. אין צורך להביא בחשבון את הבסיס שיהיה דרוש לעם להמשך קיום פרימיטיבי יותר. להפך, מוטב יהיה להרוס את הדברים האלה עצמם משום שאומה זו הוכיחה עצמה כחלשה יותר והעתיד יהיה שייך אך ורק לאומה המזרחית החזקה יותר. חוץ מזה, אלה שיישארו בחיים אחרי הקרב הם הנחותים משום שהטובים נהרגו (ע' 906).

אני מאמין שגם פקודה זו להחרבת גרמניה, כמו הפקודה להשמדת היהודים, ביטאה לא רק את רצונו של היטלר אלא משהו בנפש העם הגרמני כולו: גרמניה הנאצית כולה הייתה מוקסמת מהמוות. שמא כאן טמונה, לפחות חלקית, התשובה לשאלה הכואבת ששאל גולדהגן בראשית מאמר זה? לא בכדי נתן פרידלנדר ([xxxi]) את הכותרת "קיטש ומוות" למחקרו על האסתטיזציה של המוות שעשה הנאציזם בטקסיו, באמנותו ובסרטיו. גבלס, שכבר השלים עם קריסת הרייך המתקרבת, שיקע עצמו בעשיית סרטים כדי שלפחות מורשתו האמנותית של הרייך תישאר לדורי דורות. אבל שום סרט שהפיק הדחליל הצרחני הזה לא ישווה לסרט האחרון שאותו ביים, הפיק וליהק במו ידיו. לא הרחק מגופות היטלר וכלתו מצאו הרוסים גם שישה ילדים מתים. בסרט שפרסם הצבא האדום עוברת המצלמה לאט על שש גוויות קטנות, שרועות זו לצד זו בסדר פרוסי מופתי:

הלה גבלס, בת 12, הילדה גבלס, בת 11, הלמוט גבלס, בן 9, הולדה גבלס, בת 7, הדה גבלס, בת 5, והיידה גבלס, בת 3.

כולם נרצחו באותו לילה בהוראת אבא ואמא שבחרו למות עם הפיהרר שלהם. הבה לא נניח עוד לרמז זה לחמוק מעינינו: שנאת הזר, שנבעה, לכאורה, מאהבה עצמית בלתי מרוסנת, התחלפה לבסוף במעשי רצח בכיוון ההפוך: רצח בני עמו של השונא, חבריו, זוגתו, ילדיו, ולבסוף השונא עצמו. ההסבר לכך, עכשיו בסופה של חקירתנו, הוא בהישג יד: השנאה אל אהוביו של השונא ואל עצמו הייתה כנראה מלכתחילה השנאה האמיתית, ששנאת הזר רק שימשה לה כיסוי.

כאן המקום לסכם את התזה שלנו. בכל מקום שבו מצאנו שנאה מטפיזית, הבה נחפש:

1. שנאה לא-מודעת של השונא אל עצמו ואל אנשים האמורים להיות קרובים אליו,

2. משיכה לא-מודעת אל תכונות מסוימות במושא השנאה,

3. מערכת אמונות נוקשה המחלקת את העולם לשחור ולבן בניסיון להימנע מהקונפליקטים הנובעים מסתירות אלה,

4. ואובייקט חריג בעל תכונות מעורבות, המאיים בעצם קיומו על מערכת אמונות זו.

וזה, אם כן, חטאם הכבד של החזיר ועמלק:

א. האדם הוא יצור תאוותני שזללנותו ותאבונו המיני עולים על אלה של רוב החיות, אבל אינו אוהב להכיר בכך ורואה עצמו כנשגב ונבדל מכל הברואים. בא החזיר והעז להתפאר בכמה תכונות אנושיות, ומצד שני הקצין את תכונות הזללנות והחמדנות, ואם לא די בכך גם הציג סימני זיהוי מעורבים המבלבלים את הגבולות המקובלים בעולם החי, ועל כן נגזר עליו להיות מושא לתיעוב שהלך וגבר עם הדורות.

ב. עם ישראל החזיק עצמו נבדל, מרומם ונעלה על כל העמים, אבל אותה תורה שהעניקה לו את האמונה הזאת גם חזרה והבהירה לו כי הוא שקוע תמיד בתהומות החטא, כי גופו מאיים בכל רגע לגרור אותו אל הטומאה ורק בזכות רחמי האלוהים עוד לא הפך לאבק. בא עמלק, והנה קצתו "ישראל" וקצתו "הגויים", והבלבול הזה מאיים למוטט את השקפת העולם הנוקשה של דודנו השכלתן, והוא עוד נושא גם כמה מתכונותיו הפחות סימפטיות של דודן זה, ועל כך שילם את המחיר עד תומו.

אנו שולחים עתה מבט אחרון בקומץ העמלקים המתבצרים אחוזי אימה עם משפחותיהם בראש הר שעיר. מלמטה הולכים וקרבים קולות חמש-מאות השמעונים המשולהבים המכתרים את ההר וקריאות העידוד של ארבעת האחים המובילים את ההמון. ללא ספק מבינים הנצורים את העברית שבפי פלטיה, נעריה, רפיה ועוזיאל ויודעים כי זאת הפעם כלתה הרעה אל עמם להיספות מעל פני האדמה.שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה, זה הכינוי היהודי הטעון כל כך שסופר דברי הימים א (ד' 42) מכנה אותם, מבלי להיות מודע לאירוניה הנוקבת שבביטוי זה. אנו, שארית הפליטה בעצמנו, חניכי סיפורי מצדה וארבעים הימים של מוסה דאג, איננו יכולים להתבונן ברגעיו האחרונים של עם, אפילו ממרחק שלושת אלפים שנה, מבלי להיזכר במאות-מיליוני היהודים, הכושים, האינדיאנים, הטסמנים, הארמנים, הצוענים, הביאפרים, בני ההוטו והבוסנים העומדים ללכת בעקבותיו אל האבדון. מי הבא בתור? מה ביכולתנו לעשות?

מה שמלמדת אותנו הפסיכואנליזה הוא כי השנאה לעם אחר היא אחד הבלופים הנוחים ביותר שהמציאה האידאולוגיה של הרצח. כי הגזען באשר הוא אינו שונא, לאמיתו של דבר, לא עמלקים ולא מדגסקרים ולא הונדורסים ולא שום קבוצה אחרת, אלא את בני עמו, את בני משפחתו, ובסופו של דבר את עצמו. הניסיון להתגונן מפני הרסנות עצמית זו הוא המנקז אותה אל הזר, ביוצרו גם באלה העומדים מן הצד את התקווה כי אם ייתנו לגזען לפגוע רק בשנואי נפשו, יניח לפחות להם. את האשליה הזאת מטפחים לא רק פוליטיקאים אלא גם חוקרים בעלי יומרות אובייקטיביות, שמפחד הדטרמיניזם הפסיכולוגי עושים שמיניות באוויר כדי לא להודות שהשנאה המטפיזית היא מחלה ככל המחלות שניתן ללמוד אותה ולהתחקות על גורמיה.

אם בשום תקופה בתולדות האדם לא הופר הדיבר לֹא תִרְצָח כמו במאה ה-20, הרי זה מפני קלות הדעת הפושעת שבה נרמס הציווי המשליםלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא י"ט 16). כי אין רוצח-המונים שלא עמד בראש הפירמידה המוכרת: למעלה הוא וכנופייתו, מתחתיהם צבא חיילים צייתנים, נעזרים בהמון משת"פים ומלשינים, ולמטה, בבסיס כולם, מיליוני אנשים הגונים ומפוחדים שאינם עושים שום דבר רע, אלא שותקים בלבד. היטלר נמשך אל המוות, אבל התמצא היטב בפסיכולוגיה של חפצי החיים.

הצדק, על כן, עם גולדהגן (10), הטוען שהסכנה אינה נשקפת רק מקומץ הפסיכופאתים שניחנו באינטליגנציה הפושעת הדרושה לסחוף את בני דורם אל האבדון. אלה, בכל דור, הם רק מתי מספר. עיקר הסכנה נשקפת לעולם מאיתנו, ה"נורמלים" המסייעים להיטלרים, לסטאלינים ולסדאמים מתוך רצון ההישרדות שלנו, בנטייה הסתגלנית לשתף פעולה כדי למנוע צרות בטווח הקצר. כמה חודרת, חייבים אנו להודות, הסתכלותו של הימלר – הביורוקרט עגול המשקפיים שכמעט התעלף כשנכח פעם בהשמדת יהודים – בנאומו הסודי לפני הגרופנפיהררים של האס.אס. באפריל 1944:

אדבר אתכם כאן בכל הכנות על נושא רציני מאוד. אנו נדון בו עכשיו בפתיחות מוחלטת בינינו, אך לעולם לא נדון בו בציבור. אני מתכוון לפינוי היהודים, להשמדת העם היהודי. זהו אחד מאותם דברים שקל לומר אותם. "יש להשמיד את העם היהודי", אומר כל חבר מפלגה. "זה ברור, זה חלק מהתכנית שלנו, סילוק היהודים, השמדה, בסדר, נעשה זאת". ואז באים כולם, שמונים מיליון הגרמנים הטובים, ולכל אחד מהם היהודי ההגון שלו. כמובן שהשאר הם חזירים, אולם זה יהודי ממדרגה ראשונה. מכל אלה שמדברים כך, אף לא אחד הביט, אף לא אחד התקומם. רובכם יודעים מה פירוש הדבר לראות מאה גופות מוטלות יחד, חמש מאות, או אלף. לעבור כל זאת ובכל זאת – להוציא כמה חריגים, דוגמאות של חולשה אנושית – להישאר הגונים, זה מה שעשה אותנו קשוחים. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב ולעולם לא ייכתב (24, ע' 7-136).

התנ"ך מציג את ראשון הרוצחים בהיסטוריה בדמותו של קין רוצח האח, ואב הרוצחים הלז הוא גם ראשון העומדים על הדם:הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? הגיע הזמן להבין סוף-סוף את הלקח ולענות על השאלה הזאת בפשטות וללא התחכמויות: "כן". הבה ונכיר כי גם עמידה מיתממת מן הצד מול דם הנשפך בידי אחרים כמוה כרצח, כי מרגע שפקעה אי-שם בעולם זכותו של אדם אחד לחירות ולכבוד ניתן לדעת היכן מתחילה ההפקרות אבל לא היכן תיגמר ([xxxii]), וכי מאחורי כל שונא מטפיזי מסתתר אותו שונא עתיק יומין, רב-פנים ואומלל מאין כמותו, שונא החיים באשר הם.

למפתח הפרקים ולמבוא

האנטומיה של השנאה המטפיזית/ פרקים טז - יח

ד. בסקירה קצרה זו אני עושה עוול לתורותיהם של אדלר ויונג, אבל למתמצא בתורות אלה קל יהיה לזהות את מושגי ה"פיצוי", ה"צל" וכיוצא בהם, המובעים כאן בשפה קצת שונה. מה שיפה בתאוריה הפסיכואנליטית הוא שגישות יריבות בתוכה, כגון האסכולות של אנה פרויד ומלאני קליין שעשו את לונדון לזירת גוג-ומגוג בין שתי הגברות, התמזגו לבסוף בטבעיות בזרם המרכזי שינק משתיהן. באופן דומה חזרה וקלטה הפסיכואנליזה הרבה מחידושיהם של שני התלמידים הפורשים הראשונים של פרויד ושל מורדים מאוחרים יותר, וכיום מתווספים לה גם נדבכים קוגניטיביים ונוירופיזיולוגיים העושים אותה לחלק בלתי נפרד מהפסיכולוגיה הכללית.

[xiv] johnson, b. r., & becker, j. v. (1997) natural born killers? the development of the sexually sadistic serial killer. journal of the american academy of psychiatry and law, 25, 335-348. [xv] post, j. m., and baram, a (2002). saddam is iraq: iraq is saddam. maxwell air force base, ala.: air univ. press. [xvi] bychowsky. g. (1971) joseph v. stalin: paranoia and the dictatorship of the proletariat. in wolman. b. b. [ed.] the psychoanalytic interpretation of history. new york: basic books. pp. 115-149. [xvii] פרוץ, מ. (1997) המאניה, האמוניה, והאירוניה. גליליאו, כתב-עת למדע ומחשבה, 20: 46-52 ,64. [xviii] בורשטיין, ז'. ז'. (2004) הפסיכואנליזה של הנאציזם: מסה על הרס הציביליזציה. תל-אביב: רסלינג. [xix] langer, w. g. (1972) the mind of adolph hitler. new york: basic books. [xx] victor, g. (1999) hitler: the pathology of evil. dulles, va: brasseys. [xxi] miller, a. (1990) for your own good : hidden cruelty in child-rearing and the roots of violence. new york: farrar, straus & giroux. [xxii] pincus, j. h. (2001) base instincts: what makes killers kill? new york: w.w. norton & company. [xxiii]lewis, d. o. (1998) guilty by reason of insanity: a psychiatrist explores the minds of killers. new york: balantine publishing

[xxiv] רוזנבאום, ר. (1999) היטלר: מסע אל שורשי הרוע. תל-אביב: מטר.[xxv] שכטר, ר. (1990) השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי. תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת. [xxvi] פרויד, ז. (1921/1968) פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני. כתבי זיגמונד פרויד, כרך ה: ע' 19-77. תל-אביב: דביר .[xxvii] קליין, מ. (2002) כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים. [xxviii] סימינגטון, ג'. ונ. (2000) החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל-אביב: תולעת ספרים. [xxix] אוגדן, ת. (2001) הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל-אביב: עם עובד. [xxx] קוהוט, ה. (2000) מבחר טקסטים. מתוך: אופנהיימר, א., היינץ קוהוט. תל-אביב: תולעת ספרים. [xxxi] פרידלנדר, ש. (1985) קיטש ומוות: על השתקפויות הנאציזם. ירושלים: כתר. [xxxii] אליצור, א. (2002) מהטמה יש רק אחד. y-net (ידיעות אחרונות), 17 בנובמבר, שלושים לרצח רחבעם זאבי. http://www.ynet.co.il/home/1,7340,l-1447-1322728,ff.htm

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור