אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האנטומיה של השנאה המטפיזית / פרקים טז - יח


התמונה של אבשלום אליצור

אנטומיה של שנאה מטפיזית - אבשלום אליצור מתוך: ספר היובל לכבוד פרופ' שלמה שוהם. עורכים: חמי בן-נון, אבשלום אליצור(א), יגאל ורדי, מתי גוטרייך ושושנה כץ.

למפתח הפרקים ולמבוא

חלק רביעי: השנאה המטפיזית (פרקים טז - יח)

אם בעיני רובנו עמלק הוא רק קוריוז היסטורי, והחזיר קוריוז אנתרופולוגי-קולינרי, יש רק לשמוח על כך. בפרקים הקודמים גם הרשיתי לעצמי פה ושם איזו הלצה או חידוד בנושאים אלה, להזכיר לעצמי ולכולנו עד כמה "אנחנו כבר לא שם". אבל "אנחנו", כמה עצוב, עדיין מיעוט. את חלקו המסכם של מאמר זה כותב אני בקורטונה, עיירה מלבבת בחבל טוסקנה שבאיטליה, שאליה אני מגיע מדי שנה בתחילת ספטמבר לשבוע שמארגנת אוניברסיטת eth בציריך לסטודנטים שלה החפצים לשלב מדע עם אמנות ופילוסופיה.[1] חיבוקים, נשיקות ומחוות ידידות הם מחזה שכיח כאן בין אנשים בני כל מיני לאומים ודתות. אבל כל אלה אינם מניחים לי לשכוח כי בביקורי הראשון כאן צריך הייתי לפענח ביגיעה את החדשות הבהולות שבקעו מהטלוויזיה המקומית על מגדלים בניו-יורק שהפכו לגיא הריגה, ועתה, בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, מדליקים כאן נרות לזכרם של מאות ילדי בית-ספר רכים שנטבחו השבוע בצ'צ'ניה, וגם הסטודנטית הפלסטינית שהבאתי איתי מזכירה לי את מה שמחכה לנו בבית. הנה, השנאה המטפיזית ממשיכה גם בימינו לתבוע יותר ויותר קורבנות, כשהיא מגייסת טכנולוגיה מודרנית בשירות יצרים שלא השתנו מימי קדם. הנוסחה שהעלה הניתוח שלנו ביסוד השנאה המטפיזית – א) השנוא דומה לשונא, ו-ב) השונא מסוכסך בתוך עצמו – האם היא חוזרת גם בהשתוללויות המודרניות של שנאת העמים?

טז. מקור השנאה לאחר: הגוף האנושי בעיני הדת

הטענה שבני-אדם נושאים מטען עצום של מיאוס, בושה, רתיעה ואפילו שנאה כלפי עצמם היא מטרידה ולא בנקל נקבל אותה. כיוון שמחקרנו החל ביהדות, רוצה אני להתחיל שוב בבית ולהצביע על מקור אחד, אולי העיקרי, של שנאה עצמית. זה לא יהיה דיון נעים. כוונתי לסלידה הגוברת מצד ההלכה היהודית, לפחות במאות השנים האחרונות, מפני גופו של היהודי. אם נישיר מבט אל תחום זה, ניווכח כי בתנאים אלה שנאה כלפי יצורים ובני-אדם אחרים היא מוצא טבעי יותר לעומת האלטרנטיבה האחרת, שהיא, בפשטות, ההתאבדות.

במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה לא חשו בני-אדם בנוח עם תפקודי גופם. זה, כנראה, ולמרבה הצער, תוצר לוואי נפוץ של התרבות ובעיקר של הדת ([i]). אבל בתחום זה תופס היהודי מקום בהחלט לא סימפטי בראש הרשימה. לא אתווכח כאן על ברית-המילה, שנעטפה בדורות האחרונים באינספור נימוקים פסאודו-רפואיים (ולא אתפלא אם נימוקים כאלה מועלים גם בידי בני-דודינו בזכות הנבָלה של מילת הנשים). הרמב"ם, לפחות, חיווה דעתו בכנות שכוונת המילה היא לפגום בתאווה המינית של היהודי (39, חלק שלישי, פרק מ"ט), וכוונה זו משתלבת היטב ברתיעה שמטפחת ההלכה ביהודי מפני גופו ותפקודיו היומיומיים. איני מדבר על הסלידה מהצואה והשתן, שההתרחקות מהם מובנת מטעמי בריאות. היהדות מייחסת טומאה לזרע, לדם הווסת, לציפורניים ולשיער הראש, היהודי טמא בהיותו ישן, ובהקיצו נשארת טומאה באצבעותיו ועליו לרחוץ אותן בקומו וכן לרחוץ כל מקום בגוף שנגעו בו מיד עם קומו מהמיטה, והוא נעשה טמא ברגע מותו (בגופת הגוי, לעומת זאת, אין טומאה). אבל עיקר מושב הטומאה הוא, כמובן, באותו מקום שאליו פונות עיקר תשוקותיו של היהודי, דהיינו, האישה היהודייה. מגיל ההתבגרות ועד הבלות היא מעבירה את מחצית חייה כ"טמאה" כולה, טומאה המתעוררת מחדש עם כל וסת, לידה או דימום וגינאלי אחר (כולל קריעת קרום הבתולין!). כן, אני יודע, כל זה בא להרבות הרמוניה ואהבה בין איש לאשתו וכו' וכו', כפי שטוענים המטיפים ל"קדושת המשפחה היהודית". ביאל ([ii]) היטיב להראות כי מאחרי כל הנימוקים הרציונליסטיים האלה מסתתר משהו הרבה יותר פשוט: ה"אִיכְס!" האוניברסלי, שהפך את האדם כמעט בכל תרבות ליצור חצוי בנפשו ובגופו, ואת האישה ליצור דחוי ונרדף.

אחד מאלה שגרמו בכייה לדורות בתחום זה בעם היהודי הוא גם גדול ההוגים בתולדותיו, שמעט מאומץ לבו והעזתו התגלה לנו בדיוננו על עמלק. להוראותיו של הרמב"ם בנוגע לחיי המין נודעה השפעה עצומה על מיליוני יהודים מאז עד ימינו, וזאת משום שמלבד מעמדו כפוסק הוא גם נודע כרופא מומחה בימיו, ששימש כרופאו של הסולטן אל פדיל. בכתביו הרפואיים יעץ בדרך כלל עצות מתקבלות על הדעת בענייני רפואה מונעת ותזונה (אם כי לאזהרותיו מפני אכילת פירות ועדשים, למשל, לא כדאי להתייחס ברצינות). אבל כשהגיע לעניין המין, היה זה כאילו הותרו חרצובות הדמיון של ועידת היפוכונדרים שלמה:

שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים, וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בולה וכוחו כולה וחייו אובדים.הוא שאמר שלמה בחכמתו,אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין (משלי לא, 3). כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחייו, ושיער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר, ושיער זקנו ושחייו ושיער רגליו רובה, ושיניו נופלות,והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חולאים, והאלף – מרוב התשמיש (משנה תורה, הלכות דעות ד' 26-28).

הרמב"ם הסתמך בנושא זה על כמה אמירות ידועות מהתלמוד בגנות המשגל, אבל התלמוד הוא יצירה פלורליסטית שבה קיים מגוון דעות בכל נושא, ואילו הרמב"ם התעלם מהאמירות התלמודיות שהתייחסו למין בצורה חיובית וחופשית יותר ובכך תרם ליצירת מצג סלקטיבי שהלך והחמיר עם השנים. כמאה שנה אחריו, הוסיף רב ורופא אחר, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1194-1270), דברים קשים לא פחות: "ודע כי המשגל דבר נמאס ומרוחק בתורה, זולתי לקיום המין, ואשר לא ייוולד ממנו הוא אסור" (53, ע' 146-147).

מקובל אלמוני בן תחילת המאה ה-13 ניסה לתקן את הנזק שגרמו שני קודמיו. באקט של חוצפה או העזה בלתי רגילה ייחס את חיבורו, "איגרת הקודש", לרמב"ן כדי לסתור את דברי הרמב"ם:

ואין הדבר כאשר חשב הרב ר' משה ז"ל במו"נ [מורה נבוכים], בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המישוש חרפה הוא לנו. חלילה חלילה, אין הדבר כמאמר היווני. לפי שיש במאמרו זה שמץ מינות שאינו מורגש. שאילו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כן היווני הבליעל... כי חיבור זה [המשגל] הוא עניין קדוש ונקי... ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור, חלילה מזה, כי החיבור נקרא ידיעה... אבל אנו בני בעלי תורה הקדושה מאמינים שהשם יתברך ברא הכל כפי שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור, שאם נאמר כי החיבור הוא דבר של גנאי הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השם יתעלה הוא בראם... ונמצא שהכיעור הוא בא מצד פעולות האדם ([iii], פרק שני).

עולם הפוך: רב יהודי מגנה פילוסוף יווני על סלידתו מהגוף! ללא הועיל. המגמה הנגדית, שביקשה לחזק את רגש המיאוס מפני המין, הלכה וגברה. כשחיבר ר' יוסף קארו (1488-1575) את ה"שולחן ערוך", המקור הקנוני להלכה היהודית, כבר הפכו "מין" ו"טומאה" למילים כמעט נרדפות, ואזהרתו המאיימת של הרמב"ם הועתקה בו מילה במילה. לא אפרט כאן את מסכת איסורי ה"שולחן ערוך" על קדם-המשחק המיני, שמטרתם (המוצהרת!) היא לעשות את המשגל לאקט קצר ונטול הנאה (המופת המובא שם להמעטת ההנאה מהמשגל הוא ר' אליעזר בן הורקנוס ש"היה משמש במיטתו באימה וביראה כמי שכפאו שד"). די אם נשמע איך צריך לנהוג אדם כשהוא לבדו:

כתיב, והצנע לכת עם אלוהיך. לפיכך צריך אדם להיות צנוע בכל אורחותיו. ולכן כשלובש או פושט את חלוקו או שאר בגד שעל בשרו, ידקדק מאוד שלא לגלות את גופו, אלא ילבישו ויפשטו כשהוא שוכב על משכבו מכוסה. ואל יאמר הנני בחדרי חדרים ובחשכה מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו, וכחשכה כאורה לפניו יתברך שמו. והצניעות והבושת מביאות את האדם לידי הכנעה לפניו יתברך שמו ("קיצור שולחן ערוך" ג' 1)

אם לבו רואה את הערווה שלו, אף על פי שהערווה היא מכוסה, כגון שהוא לבוש בחלוק, גם כן אסור לו לומר כל דבר שבקדושה, אלא צריך להיות לבוש במכנסיים שהם מודבקים על גופו, או שיאזור באזור, או יניח זרועותיו על החלוק כדי להפסיק בין לבו לערוותו (ה' 17)

זרע אנושי. כל האיסורים וההגבלות הללו כאין וכאפס הם לעומת מלחמת החורמה שמנהלת היהדות, בעיקר במאות השנים האחרונות, נגד האוננות. פעולה פיזיולוגית פשוטה, מהנה ובריאה בעיקרה, הלכה במהלך הדורות והפכה לפשע אימתני, חסר כפרה

הקונפליקטים בין חלקי הגוף גוברים בכל הנוגע לעשיית הצרכים. "וכשמטיל מים בעמידה… יזהר מאוד שלא לאחוז בידיו במילתו" (ד' 3), ושוב יש לרבי אליעזר האימתני מה לומר כאן: "כל האוחז באמתו [איבר המין] ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם" (53, ע' 78). לקושי גדול יותר נקלע ה"שולחן ערוך" בנוגע לניגוב הצואה. מצד אחד, כמו במרבית התרבויות, הוא אסר על עשיית הפעולה ביד ימין, המיועדת לפעילויות חיוניות אחרות. מצד שני, יד שמאל היא היד המשמשת להנחת תפילין. כאן נדרשה פשרה: "ומהאי טעמא [ומסיבה זאת] אין לקנח באצבע אמצעית של יד שמאל שכורך עליה הרצועה של התפילין" (ד' 5). בין היהודים החרדים מקוימת הוראה זו בקפדנות, כפי שלמדתי משני צעירים "חוזרים לשאלה" שראיתי מצחקקים אגב הצגת מצב מיוחד של כף יד שמאל, שבו האמה משוכה לאחור והאצבע והקמיצה תופסות את מקומה: הם התוודו זה בפני זה כי עד היום רגילים הם להשתמש רק בצורה זאת בנייר הטואלט.[2] רק כף יד אחת – ואפילו בה נלחמות הקדושה והטומאה!

אבל כל האיסורים וההגבלות הללו כאין וכאפס הם לעומת מלחמת החורמה שמנהלת היהדות, בעיקר במאות השנים האחרונות, נגד האוננות. פעולה פיזיולוגית פשוטה, מהנה ובריאה בעיקרה, הלכה במהלך הדורות והפכה לפשע אימתני, חסר כפרה, "סיבת כל הארבע גלויות", "גרוע יותר מכל העבירות שבתורה", "קלקול בעליונים" – שורת הסופרלטיבים הדמוניים אינה נגמרת, ואפילו השואה יוחסה לו:

שנתרבו פושעים מורדים המשחיתים זרעם רחמנא לצלן, [...] עד שעלה קיטרוג הגדול בעוונותינו הרבים [...] ונמסרנו בידי ארור עמלק ימ"ש להשמיד ולהרוג ולאבד [...] כי כל ישראל הקדושים ערבים זה בזה. כי באם ישראל הקדושים נוטרים מידת יסוד [נזהרים בעברות הקשורות באיבר הזכרות – א"א], אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם ([iv], ע' 240).

וכמו בכל מושג שטני, קיבל המעשה שמות צופן שונים ומשונים כ"השחתת זרע" "פגם הברית", שז"ל (שכבת זרע לבטלה), וכיוצא-בהם, הנלחשים עד היום בין תלמידי ישיבות חדורי אימה ובושה. ה"זוהר" וספרות הקבלה הרחיקו וקבעו כי אפילו יום הכיפורים אינו מכפר על מעשה זה, ורבנים מאוחרים יותר נימקו זאת בכך שהמאונן הוא בעצם רוצח שהרג בני-אדם שנמנע מהם להיוולד, ולפיכך כבר לא ניתן לבקש את מחילתם. אחיטוב (55) הוא בין הבודדים כיום מקרב הציבור הדתי המנסה להסיר מהמעשה את ההילה הדמונית שדבקה בו, בהסתמכו בין השאר על קול שפוי בודד מבין מגיהי ה"שולחן ערוך" במאה ה-19, ר' שלמה קלוגר, שסבר שאם פורקן האוננות מונע מהאדם לבצע עבירה מינית בפועל, יש בו אפילו משום מצווה. כל אלה נותרו מיעוט. די להציץ בכמה אתרי אינטרנט שבהם משתפים זה את זה נערים דתיים בחוויותיהם על שהתפתו למעשה זה כדי להבין את הטרור, פשוטו כמשמעו, שכתות כמו חב"ד וברסלב מפעילות על צעיריהן האומללים. חלק מנערים אלה מתלוננים על שורת תסמינים הדומים באופן חשוד לחולאים שמנה הד"ר בן-מימון במאמרו האימתני לעיל. התוצאה של כל הדמונולוגיה הזאת ברורה: היהודי משתכנע כי אויבו הנורא ביותר שוכן בגופו שלו, ומכאן קצרה הדרך לרדיפת אויבים חיצוניים, אמיתיים או מדומים, שלהם ניתן לייחס את התאווה האסורה.

עד כאן עסקתי בכביסה המלוכלכת הביתית של ההלכה היהודית, אבל בחרתי לסיים בקטע לא פחות מלבב מתוך כתבי "דת האהבה", שבצד הטפותיה המפורסמות לחמלה ולאחווה זרעה אף היא באנשים אימה ופחד מפני גופם. לא קשה לראות בנאום הבא של הבתול הנצחי מהגליל מהיכן שאבה האינקוויזיציה את הכוח לגרום למיליוני בני אירופה להשליך אל האש, פשוטו כמשמעו, איש את רעהו:

וְאִם יָדְךָ תַכְשִׁילְךָ קַצֵּץ אֹתָהּ. טוֹב לְךָ לָבוֹא לַחַיִּים וְאַתָּה קִטֵּע מִהְיוֹת לְךָ שְׁתֵּי יָדַיִם וְתֵלֵךְ אֶל גֵּיהִנֹּם אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא תִכְבֶּה, אֲשֶׁר שָׁם תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה. וְאִם רַגְלְךָ תַּכְשִׁילְךָ קַצֵּץ אֹתָהּ. טוֹב לְךָ לָבוֹא לַחַיִּים וְאַתָּה פִסֵּחַ מִהְיוֹת לְךָ שְׁתֵּי רַגְלַיִם וְתֻשְׁלַךְ לְגֵיהִנֹּם אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא תִכְבֶּה, אֲשֶׁר שָׁם תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה. וְאִם עֵינְךָ תַכְשִׁילְךָ עֲקֹר אֹתָהּ. טוֹב לְךָ לָבוֹא בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים בַּעַל עַיִן אַחַת מִהְיוֹת לְךָ שְׁתֵּי עֵינַיִם וְתֻשְׁלַךְ לְגֵיהִנֹּם אֲשֶׁר שָׁם תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה (מרקוס ט' 43-48).

וכך, הגוף האנושי אינו עוד סתם גוף – פיזיולוגיה מרהיבה במורכבותה, שכל חלקיה פועלים בהרמוניה מופלאה – אלא זירת לחימה בלתי פוסקת בין "קדוש" ו"טמא", וסכנה תמידית של ערבוב מרחפת עליהם. במצב כזה, הכרח לחלק את כל מה שסביבנו בין האלוהים והשטן ולהיזהר תמיד לבל יתערבבו שני העולמות. בעולם כזה אובייקט שכולו טמא יכול לעזור לנו להרגיש פחות קרועים ומבולבלים. נתעב אותו, נרחיקו מתודעתנו, ואם אפשר נחסל אותו ממש, ואז תוכל הקדושה שבגופנו לנוח מעט ממלחמתה בטומאה, שהתיישבה לה באותו גוף ממש.

הקשר בין התיעוב שחש היהודי כלפי חלקים בגופו (ובנפשו) שלו לבין שנאתו לעמלקים ולחזירים הוא, כמובן, השערה שכדאי להעמידה לבחינה אמפירית. את האתגר לפסיכולוגיה הניסויית ניתן, אם כן, לנסח כך: אם נבדוק אנשים החשים שנאה מטפיזית מסוג זה או אחר (גזענות, מיזוגניה וכד'), האם תתגלה קורלציה בין עוצמת השנאה לבין גילויי הרתיעה שלהם מגופם וממיניותם?

יז. המונוטוניות של הרוע: סרבים, רואנדים ואנטישמים 

מחנה פליטים ברואנדה. רצח-עם נוסף של דומים בידי דומים, כמעט באותה עת, התרחש ב-1994 ברואנדה והיווה שיא בכל ההיסטוריה של השמדות-העמים שלושה עמים חיים ברואנדה: הוטו, טוטסי וטְווָה. אלה האחרונים מהווים אחוז אחד מהאוכלוסייה, הנבדל מכל האחרים בבירור בהיותם פיגמאים קטני קומה.

חוזרים אנו לתקופתנו ולשנאת האחר המשתוללת בה כבימים ימימה. המלחמה בבלקנים בין 1991 ל-1995, שבה נהרגו בין 200,000 ל-300,000 בני-אדם, ממחישה בעוצמה את הגורם הראשון שמצאנו ביסוד השנאה המטפיזית, דהיינו הקירבה בין השונא לשנוא. איגנטייף ([v]) מציין כי אף שגורמים היסטוריים ודתיים פילגו את "הסלאבים הדרומיים" במשך זמן רב, הרי שהם אחד העמים ההומוגניים ביותר באירופה מבחינה אתנית ולשונית כאחד. לאחר שנפטרו מהקומוניזם, היו ליוגוסלבים סיבות טובות להישאר מאוחדים: הייתה להם שפה משותפת, כלכלתם הייתה זקוקה לרפורמה ולא לפיצול, ונישואי התערובת היו נפוצים. בחלקים עצומים של הארץ – בוסניה, קרואטיה המרכזית, מקדוניה וקוסובו – היו קבוצות אתניות משולבות זו בזו באופן שחלוקה למדינות אתניות הייתה בלתי הגיונית, והדרך היחידה להשיגה הייתה רצח-עם וטיהור אתני (ע' 51). ואל הדרך הזאת פנו הסרבים והקרואטים במלוא המרץ. רק סיימו הסרבים והקרואטים לטבוח זה בזה ומיד פנו לרצח עם שלישי, שהיה אמנם מוסלמי, אבל זהה להם במוצאו ושפתו. סימטריה אכזרית נוצרה בין תחושות ה"לאומיות האתנית" של שני הקולגות לגבי הבוסנים: מילושביץ ראה בהם סרבים מומרים שסטו מהאורתודוקסיה תחת שלטון הטורקים בעוד טוג'מן ראה בהם קתולים מומרים (ע' 50). במילים אחרות: כל צד ראה בנטבחים כשייכים לו!

רצח-עם נוסף של דומים בידי דומים, כמעט באותה עת, התרחש ב-1994 ברואנדה והיווה שיא בכל ההיסטוריה של השמדות-העמים ([vi]). שלושה עמים חיים ברואנדה: הוטו, טוטסי וטְווָה. אלה האחרונים מהווים אחוז אחד מהאוכלוסייה, הנבדל מכל האחרים בבירור בהיותם פיגמאים קטני קומה. אך לא את הטְווָה ביקשו בני ההוטו למחות מעל פני האדמה כי אם את בני השבט האח, הטוטסי, הדובר אותה שפה, קירונדי, המאמין באותה דת והמתחלק על פי אותם קלאנים. רבים היו נישואי התערובת בין הטובחים והנטבחים, ובית המלוכה של רואנדה, מוואמי, היה טוטסי. כה דומים השבטים זה לזה עד כי כל מי שטען שהוא הוטו נדרש להציג מסמכים מלפני 1959. לא חסרו גורמים קונקרטיים לטבח: חשבון דמים היה בין השבטים משנת 1972, שבה עשו הטוטסי טבח בהוטו. עתה יצאה הכנסייה הקתולית מגדרה כדי לעודד את הטבח, בעיקר על ידי בחישת הארכיבישופים הבלגים והצרפתים ברואנדה ובבורונדי. כל אלה סייעו לגנרל הביארימאנה שתפס את השלטון רגע לפני הדמוקרטיזציה ב-1973. ההתנקשות בחייו נתנה את האות לטבח שאותו תכנן לפרטיו.

וכך, במשך כשלושה חודשים נטבחו כ-800,000 בני טוטסי לעיני העולם כולו. וגם כאן, הדמיון בין העמים ממש צועק. האנתרופולוגית לייזה מלקי רשמה את תיאורו של פליט מבני ההוטו, הנטבחים מאתמול שהפכו לטובחים היום:

ישנם סימנים בעזרתם ניתן לזהות בן הוטו… בכף ידו של בן הוטו נוצרת צורה בסימן האות m. הנה, את רואה? (המרואיין מראה לה את הקווים בכף ידו המתווים את צורת האות m.) ישנו הבדל בין הידיים של בני ההוטו ובין הידיים של בני הטוטסי… לפי סימן זה היו יכולים לזהות מיהו בן הוטו. אבל היו גם סימנים נוספים… אין לבני הטוטסי את העצמות הללו כאן… (המרואיין מתכופף ומפשיל מעלה את מכנסיו בחושפו את עצמות קרסולו)… כאן יש לבני הטוטסי קו ישר… במיוחד יש להסתכל בחניכיים… לבני הטוטסי יש חניכיים שחורות. לרוב רובם של הטוטסים! לפעמים ניתן למצוא כמה חלקים אדומים, אבל כל השאר שחור… אצל בני ההוטו החניכיים והלשון תמיד אדומות או ורודות (57, ע' 35).

כיוון שהדובר מתייחס לסימן האחרון כסימן ההיכר החשוב ביותר, כמעט שאיננו מתפלאים לשמוע עד כמה הסימן הזה אמין:

יש בני הוטו שנתמזל מזלם ולהם חניכיים שחורות וכל שאר הסימנים המייחדים את הטוטסי, וזה מה שהציל אותם והשאיר אותם בחיים (ההדגשה שלי, ע' 35).

גם כאן, הסימן הבולט ביותר המייחד את בן העם השנוא הוא, פשוט, העובדה שאינו נבדל מרודפיו.

ההיסטוריה של עם ישראל חוזרת על אותו צימוד מבעית בשתי הפעמים שבהן הגיעה שנאת היהודים באירופה לממדים של השמדה טוטאלית. בספרד החליטה הכנסייה לטהר את ספרד לחלוטין מלא-נוצרים והעמידה בפני היהודים את הברירה להתנצר או לצאת לגלות. הייתה זו רק הפתיחה למסע רדיפות גזעי טהור: האינקוויזיציה מעולם לא הניחה למתנצרים אחרי שהמירו את דתם והמשיכה לרדוף אותם לדורותיהם. המקרה השני הוא גרמניה הנאצית. מה המשותף לשתי תקופות אלה? התשובה, לדעתי, פשוטה: בשתיהן עשו היהודים את המאמצים הפאתטיים ביותר להיטמע בשפתם, בתרבותם ואף בדתם של הספרדים והגרמנים. דווקא מאמצי היהודי להתבולל בכל היבט והיבט בחיי הגוי עוררו חמת רצח קשה בהרבה מזו שהביא על עצמו היהודי המתנכר בלבושו ובהליכותיו. נראה כי היהודי, בעצם יכולתו להשתלב בכל לאומיות, שם ללעג ולקלס את רעיון הלאומיות עצמו. הוא יכול לייסד את האינקוויזיציה (תומאס דה טורקמדה) כדי להוכיח שהוא ספרדי יותר מהספרדים, להתמסר למוסוליני ולפאשיזם (מרגריטה סרפאטי) כדי להיות איטלקייה יותר מהאיטלקים, לעסוק ברצח המונים קר ומחושב (פריץ האבר) כדי להיות גרמני יותר מהגרמנים, לפקד על ה"שטאזי" (מרקוס וולף) כדי להיות מזרח-גרמני יותר מהמזרח-גרמנים, לעמוד בראש הקג"ב (לזר קגנוביץ') כדי להיות רוסי יותר מהרוסים, או ליזום את פיתוח פצצת המימן ומלחמת הכוכבים (אדוארד טלר) ולהוכיח שהוא יותר אמריקאי מהאמריקאים. על הדעת עולה כאן הודאתו הכאובה של היהודי ב"ספר הכוזרי": "מצאת מקום כאבי, מלך הכוזרים!... כי אילו רצו [היהודים] היה כל אחד מהם חבר ועמית לאשר יגושׂ בו, בהוציאו מילה קלה מפיו" ([vii], ע' מ"ג-מ"ד).

במקרים שתוארו בפרק זה ניתן לראות את הראשון משני מרכיבי משוואת השנאה המטפיזית, דהיינו, הנטבח דומה לטובח, אך לא הצלחתי להוכיח את השני, שלפיו הצד הטובח נושא שנאה עצמית הרסנית, שהיא מקור שנאתו אל הדומה לו. אין בידי די נתונים כדי לאשש או להפריך השערה זו בנוגע לעמים שהתמסרו לרצח שכניהם. אבל בתחום הבא, המחקר בפסיכולוגיה של הרוצחים הסדרתיים ורוצחי-ההמונים, מופיע מרכיב זה בבירור בעובדה שהשנאה הייתה נוכחת בחיי הרוצח כבר מלידתו.

יח. המשפחה כמקום סכנה: הביוגרפיה המונוטונית של הרוצח הסדרתי ורוצח-ההמונים

"כל המשפחות המאושרות דומות", אומר טולסטוי במשפט הדעתני הידוע מ"אנה קרנינה", "אבל כל משפחה אומללה היא אומללה על פי דרכה". צריכים היינו איקונוקלסט שנון כמו פול ג'ונסון ([viii]) שיעיר לנו כי משפט זה הוא מופרך: "אותות ההיכר של האומללות המשפחתית מוכרים לעייפה וחוזרים על עצמם". הוא הדבר ברוב צורות האומללות. דווקא החולי הוא מוגבל, מונוטוני וחוזר על דפוסים שגורים, בעוד הבריאות פירושה החירות לצמוח ולגדול לכיוונים לא צפויים. הפסיכיאטר עמיחי לוי, שיחד עם יהודה פריד המנוח ניסה להבין את המנגנון הנפשי של הפַּרַנויה, העיר על המונוטוניות הבולטת עד להשמים בהזיותיהם של חולים אלה: "הרודפים: אינם אלא 'מיודעינו' מהפרשות הקודמות… הרדיפה: טיבה מוכר כל כך עד כי אתה עלול לחשוב ש[החולה] קראה את סיפורי המקרים האחרים" ([ix], ע' 162).

האחידות הזאת מתגלית בתחום קדורני ואזוטרי שבו נפגשות הפסיכיאטריה והקרימינולוגיה מדי שנים אחדות, בעיקר בארה"ב, כשהמשטרה והאף-בי-איי מוצאים עצמם עסוקים בציד-אדם אחר אלמוני זה או אחר שהפך ל"רוצח סדרתי". בתחום זה, עד היום, הצליח המחקר לדלות מעט פרטים ביוגרפיים על ילדותם של אנשים אלה, גם אם, למרבה הצער, מאוחר מדי. ממחקרים אלה מתפתח במהלך השנים קלסתרון טיפוסי.

ווארן ועמיתיה ([x]) חקרו עשרים רוצחים סדרתיים שהפיקו הנאה מינית מההתעללות בקורבנותיהם. מחציתם דיווחו על הורה שזנח אותם או התגרש. נטישה היא רק חלק מהתמונה, ובוודאי קדמו לה דברים חמורים יותר, שכן לאנז'בין ([xi]) בדק מדגם, אמנם קטן, של 13 רוצחים שהתעללו מינית בקורבנותיהם. רובם ברחו מהבית בילדותם ולשבעה מהם היה אב אלכוהוליסט. רסלר ושכטמן ([xii]) חקרו 36 רוצחים מיניים. למחציתם היה מקרה של מחלת נפש במשפחה ולמחציתם הורה עבריין. רובם באו ממשפחות שצרכו סמים או אלכוהול. כולם סבלו מהתעללות נפשית וקצתם סבלו מהתעללות פיזית. הישראלי היחיד עד כה בספרות זו, שנבדק ע"י קליאן ועמיתיו ([xiii]), מציג פרופיל דומה. הוא ואמו הוכו באופן קבוע ביד אב שיכור והוא עבר התעללות מינית מצד דודו. הוא מציג בכל זאת פרט מעניין: הוא רצח גם את שני הוריו. הרצח הראשון היה של הומוסקסואל זקן שהיה לו "כמו אבא". הקורבן הרביעי היה אביו והקורבן השמיני והאחרון הייתה אמו. כל קורבנותיו היו קשישים, ונימוקיו למעשי הרצח היו "הוא היה סוטה" או "עשיתי לו טובה שלא יסבול". מאלף במיוחד מחקרם של ג'ונסון ובקר ([xiv]), שחקרו תשעה נערים שהודו בפנטזיות על רצח סדרתי. הממצאים תאמו היטב את הממצאים שלאחר מעשה ברוצחים הסדרתיים שמימשו את הזיותיהם. אחד הנערים היה אובדני, שני כבר הספיק להרוג בעלי חיים והפנטזיות שלו כללו הפרשות ובעלי חיים. החמישי נולד כתוצאה מאונס והיה עד להטרדות של האב-האנס כלפי אמו, וגם הוא כבר הרג שני כלבים. את הנער השביעי פיתתה האם ליחסי מין והוא היה תכופות עד לצעקותיה בעת המשגל. השמיני עבר התעללות מצד קרוב משפחה כשהיה בן שמונה. התשיעי ננטש בידי הוריו, הרג בעלי חיים וניסה להרוג את אחיו.

מה המשותף לרוצחים אלמונים וחשאיים אלה ולרוצחי-ההמונים שהגיעו לשלטון? עיון בביוגרפיות של דיקטטורים שעסקו ברצח-המוני, אם במהלך דיכוי העם שבו שלטו ואם כחלק מאידאולוגיה פושעת, מגלה תמונה דומה. הפרופיל הממוצע כולל התעללות בילדות, בדרך כלל מצד הורה, וכן, כשאדם כזה הופך לרוצח-המונים, מופיעה התעללות שלו עצמו בבני משפחתו. המאפיין השני הוא מאלף, שכן כמעט כל הורה מתעלל מתגלה כמי שהיה קורבן להתעללות בילדותו. לפיכך, נראה לי שדי במאפיין השני כדי לבסס את קיומו של הראשון גם בהיעדר עדות ישירה. נטייה אובדנית שכיחה אף היא בין רוצחי-ההמונים, וזיקתה לחוויית ההתעללות בילדות ברורה. עוד מאפיין, אם כי קשה לבססו באופן ישיר, הוא דמיון כלשהו בין הרוצח לבין קורבנותיו.

רוצח-המונים העומד בימים אלה לדין הוא אולי האופייני ביותר לקבוצה זו. על סדאם חוסיין (1937-) נכתב מחקר מקיף בידי ג'רולד פוסט, פסיכיאטר שעבד בשירות הסי-איי-איי, והמזרחן הישראלי אמציה ברעם ([xv]). אביו של סדאם מת טרם לידתו, אמו ניסתה להתאבד ואחר כך לבצע הפלה, ובשני המקרים נמנע הדבר בידי שכנים יהודים (החיים כיום בישראל). כשנולד, לא יכלה אמו להביט בו ומסרה אותו לידי דודו, אך בגיל שלוש נישאה שנית והשיבה אותו אליה ואל אב חורג שהתעלל בו.

קולגה וידיד של סדאם, המרצה כיום עונש מאסר עולם, הוא סלובודאן מילושביץ (1941-). רק מעט ידוע על ילדותו, אבל פרט מאלף הוא ששני הוריו התאבדו, אביו אחרי שנטש את המשפחה ב-1962 ואמו ב-1972. אחי-האם התאבד אף הוא.

יוזף סטאלין (1879-1953) סבל מהכאותיו של אב שיכור שהכה את האם, שבתורה התעללה אף היא בבנה, שפעם הטיל פגיון באביו, שלבסוף נזרק מהבית בידי האם ונרצח כשסטאלין היה בן אחת-עשרה. לפי כל הסימנים אהב יוזף את אשתו הראשונה, יֵקַתֵרינה, שדמתה לאמו לא רק בשמה אלא גם במראה פניה, אף על פי שהזניח אותה. אחרי מותה ב-1907, שלוש שנים אחרי נישואיהם, אמר שלא נותרו בו רגשות – אמירה כנה מאוד בהתחשב בשנאה שחש כלפי בנו מאישה זו, יאקוב. אחרי ניסיון ההתאבדות הכושל של הבן לעג לו על שהחטיא בירייתו. מאוחר יותר הפקיר אותו בשבי הנאצי, שם התאבד. אשתו השנייה, נדייז'דה, התאבדה ב-1932. ביכובסקי ([xvi]), בניתוח אישיות מאלף, מתמצת אותו בכינוי "הרודף הרדוף".

יוצא דופן בקבוצה זו הוא סאלות סאר, שנודע לעולם בשם פול פוט, האיש שרצח שני מיליון מבני עמו רק משום שהיו בעלי השכלה כלשהי או גילו סימן אחר כלשהו של תרבות בורגנית.[3] הוא שונה מהרוצחים האחרים בכך שגדל על פי העדויות במשפחה אוהבת. הוא דומה להיטלר ולסדאם בכך שהכניס את ארצו ביודעין למלחמה אבודה ובהתנכרותו לבני משפחתו: שני אחיו, שהיו בעצמם קורבנות מחנות הריכוז של החמר רוז', לא ידעו זמן רב כי "האח מספר אחד" הוא אחיהם הצעיר. אשתו לקתה במחלת נפש, פרט המזכיר את התאבדויות הנשים בחיי רבי-הרוצחים האחרים. למרות מיעוט הפרטים על פול פוט, אני מעז להצביע על מקום אפשרי לחיפוש הסיבות לטירופו. הערפל האופף את ילדותו נובע מהעובדה שהוא נמסר בגיל שש למנזר בודהיסטי. האם יש לכך קשר לעובדה שהמהפכה שלו כללה רצח כל אדם שידע קרוא וכתוב?

יש גם יהודי בין רוצחי-ההמונים המודרניים, ולמרבה החרפה יש מרכזים מדעיים על שמו בכמה אוניברסיטאות ישראליות. פרידריך (פריץ) האבר (1868-1934) היה מן הסתם מצטרף בשמחה למכונת ההשמדה הנאצית לו רק היה הדבר ניתן לו. הוא נחשב לאחד ממדעניה המבריקים של גרמניה וחתן פרס נובל לכימיה 1918, בזכות הצלחתו לזרז את תהליך ייצור האמוניה פי אלפי מונים ממה שניתן היה לעשות עד אז. בתקופה שגרמניה עמדה להפסיד במלחמת העולם הראשונה הציע האבר לפגוע בחיילי האויב באמצעות גז הכלור ([xvii]). הוא פיקח בקפדנות על הניסויים בשדה הקרב, ובהדרגה שכלל את הנשק, תוך מציאת דרכים מחוכמות לעקיפת אמנת האג שאסרה על השימוש בגזים. לא חלף זמן רב והאנגלים התאוששו והחלו אף הם להשתמש בגזים, שגרמו אבידות איומות לגרמנים. האבר עבר מיד לגז קטלני יותר, החרדל. אשתו, שניסתה להניאו מפיתוח הנשק הכימי ואיימה בהתאבדות, התאבדה במאי 1915. בבוקר שלמחרת נסע האבר לחזית המזרחית להמשיך בעבודתו. האבר היה פטריוט גרמני נלהב ואף תמך בהחלטת האקדמיה הפרוסית למדעים על גירוש איינשטיין משורותיה. אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה תיאר את עצמו כ"70% מת", בדומה לטוראי האלמוני, פגוע הגזים, שמירר בבכי לשמע התבוסה ונשבע לנקום את כבוד גרמניה. בכך לא מסתיים הקשר בין שני האנשים: הגז ציקלון ב', שבו הושמדו שישה מיליון מבני עמו של האבר, היה תרומתו העקיפה של האבר להיטלר.

אין בידיי די חומר ביוגרפי על האבר כדי לקבוע אם המקרה שלו מאשש או מפריך את ההסבר הפסיכואנליטי המוצע כאן, מלבד העובדה הפשוטה שהוא היה יהודי שהזדהה בקנאות עם חברה שתיעבה יהודים, ובכך הוא מתקשר לבכירים ביותר שבין עמיתיו הנאציים. לגבי היטלר, ששמועות ותאוריות רבות הציבו יהודי זה או אחר בתור האב הבלתי ידוע של אביו, דבר אחד אינו מוטל בספק: היטלר עצמו חשש מאוד שמא זורם בעורקיו דם יהודי (3). כמוהו סבל אייכמן מהעובדה שכל עמיתיו לגלגו על פרצופו ה"יהודי" ואף כינוהו "זיגי", שם יהודי נפוץ. בורשטיין ([xviii]) מצטט את ההיסטוריונית השוויצרית מרליס שטיינרט שלפיה אילץ גרינג את אמו לחתום על הצהרה המאשרת כי מוצאו ארי טהור, "ובכך, למעשה, כפה עליה להצהיר שהוא פרי ניאוף, שכן אביו האמיתי היה יהודי" (ע' 57). בהקשר זה עולה בזיכרון העובדה שטורקמדה, מייסד האינקוויזיציה הספרדית, היה נכד לאנוסה, ושוולדימיר ז'ירינובסקי, הלאומן האנטישמי הרוסי, הוא בן לאב יהודי. למעשה, כוחה של הבושה במוצא היהודי כמניע לשנאת יהודים היה ידוע גם לראשי המשטר הנאצי, ולפחות פעם אחת הם עשו בו שימוש יעיל מאוד. ריינהארד טריסטאן אויגן היידריך, שהיה האחראי ברייך השלישי לביצוע "הפתרון הסופי", נחשב ליורשו של היטלר והיה בוודאי מתמנה לסגנו לולא חוסל בידי פרטיזנים. את היידריך רדפו ללא הרף השמועות שהילכו בצמרת הנאצית ולפיהן היה אביו יהודי למחצה. השמועות הללו הביאו אותו אל סף ההתערערות הנפשית. הוא החל אוסף בקפדנות כל פירור מידע על אנשים ממוצא יהודי אפשרי בין אנשי הימלר כאמצעי הגנה. פעם, כשנכנס בלילה לחדרו, ירה פתאום בדמותו שבראי. עד כמה השכילו חבריו לנצל את מצבו זה מלמדת עדות הימלר:

הוא התגבר על היהודי שבקרבו באמצעים שכליים טהורים ועבר לצד השני. הוא היה משוכנע שהיסודות היהודיים בדמו הם ארורים; הוא שנא את הדם שהכזיב אותו. הפיהרר לא יכול היה לבחור באדם טוב מהיידריך עבור המערכה נגד היהודים. לגביהם היה חסר רחמים או התחשבות (2, ע' 128).

והיה כמובן היטלר. כבר ב-1943 הכינו שלושה פסיכואנליטיקאים דוח פסיכולוגי מפורט על היטלר ל-oss (כיום cia), דוח המרשים בדייקנותו אפילו כיום ([xix]), ובו העירו על הקשר בין ההתעללות שחווה היטלר בילדותו לבין מעשיו כפיהרר. מחקרים מאוחרים חזרו ותמכו בהסבר זה (ראו למשל ויקטור ([xx]), וסקירת עבודות קודמות שם). אליס מילר, פסיכואנליטיקאית שנויה במחלוקת בשל הדגש הכמעט אובססיבי שהיא שמה על ההתעללות ההורית כמקור למצוקות נפשיות, עשתה ניתוח מרחיק לכת אבל מעורר מחשבה על היטלר ברוח זו ([xxi]). פרט הראוי לתשומת לב הוא שהיטלר נולד לאמו אחרי ששלושה פעוטות נפטרו, ועוד אח צעיר נפטר כשהיטלר היה בן אחת-עשרה (3), אירועים שיכלו רק להעצים את הפתולוגיה המשפחתית.

אסיים במחקר הקושר יחד את שני סוגי הרוצחים שנידונו בפרק זה. ג'ונתן פינקוס, נוירולוג ([xxii]), ודורותי לואיס, פסיכיאטרית ([xxiii]), חקרו יחד מאה וחמישים רוצחים, בהם נידונים למוות, רוצחים סדרתיים, ילדים רוצחים, אסירי בתי כלא פסיכיאטריים ונוער עבריין. בין פושעים אלה שיעור המקרים של התעללות בילדות, מינית או אחרת, הגיע ל-94%, בהם 13 מתוך 14 הנידונים למוות. למאפיין זה הוסיפו פינקוס ולואיס גם מחלת נפש, בעיקר מאניה-דפרסיה ופַּרַנויה, וכן פגיעה מוחית, בין מולדת ובין כזאת שנגרמה כתוצאה מתאונה, מחלה או ההתעללות עצמה. לואיס נחרצת מאוד בדעתה שטראומה קשה בילדות מופיעה בביוגרפיה של כל רוצח. ספרה גם מרגש בשל העזתה להשוות בין חוויותיה שלה כילדה דחויה לבין החוויות שסיפרו לה הרוצחים בשורת הנידונים למוות שאיתם בילתה שעות כה רבות. פינקוס המשיך ויישם ממצאים אלה להבנת אופיו של היטלר. מבחינה זו הוא אינו רואה הבדל בין הרוצח האלמוני הנכנע לדחפיו בחשאי לבין הדיקטטור המצליח לרתום אחרים למלאכת הרצח. בכל המקרים האלה דחף הרצח נזרע בשנות החיים המוקדמות, כשהמקום שאמור היה להיות מקור ההגנה והדאגה היווה סכנת מוות.

"הם ינקו את השנאה עם חלב אמם!" האמרה הזאת, הנפוצה בין יהודים ושאר קורבנות הגזענות על שונאיהם, עוררה בי בעבר התקוממות בשל נימתה הצדקנית. אבל אולי אמת פסיכולוגית עמוקה חבויה בדימוי זה, המייחס את מקור השנאה למקום שבו צריכה הייתה להיות אהבה ללא גבול?

למפתח הפרקים ולמבוא

טעם החזיר: פרקים י - טו

א. למעוניינים: cortona.ch/c98_e.htm

ב. חסידי חב"ד נותנים המחשה נוספת להפרדה בין חלקים קדושים וטמאים בגוף באבנט המיוחד שהם חוגרים בעת התפילה, לחצוץ בין מה שמעליו ומה שמתחתיו.

ג. ואי-אפשר שלא להזכיר את חלקה של ישראל בסיפור זה: במשך שלוש שנים רצופות הצביע שגריר ישראל באו"ם, יהודה בלום, בעד הכרה בפול פוט כמנהיג העם הקמבודי!

[i]פרויד, ז. (2000) התרבות והדת. תל-אביב: ספריית פועלים.

[ii]ביאל, ד. (1992) ארוס והיהודים. תל-אביב: עם עובד.

[iii]אלמוני/ ר' משה בן נחמן (---) איגרת הקודש. --- ---

[iv]אחיטוב, י. (1999) צניעות בין מיתוס לאתוס. מתוך: מתוך עין טובה: דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל. עורכים י. אחיטוב, נ. אילן, מ. בן-ששון, ג. זיוון וא. שגיא. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 224-263.

[v]איגנטייף, מ. (1999) מדיניות של הרס עצמי. גליליאו, כתב-עת למדע ומחשבה, 34: 48-51.

[vi]גורביץ', פ. (1996) הארץ המורעלת. גליליאו, כתב-עת למדע ומחשבה, 19: 32-35.

[vii]ר' יהודה הלוי (1140?/1972) ספר הכוזרי. תל-אביב: דביר.

[viii]ג'ונסון, פ. (1996) אינטלקטואלים. תל-אביב: דביר.

[ix]לוי, ע. (1997) רודפי משפט. ההגשמה הסמלית: משפטים בפאראנויה. ירושלים: כתר.

[x]warren, j.i., hazelwood, r.r., & dietz, p.e. (1996) the sexually sadistic serial killer. journal of forensic science, 41, 170-974.

[xi]langevin, r. (1991) the sex killer. in burgess, a. [ed.] rape and sexual assault. vol iii. new york: garland. pp. 258-273

[xii]ressler, r. k., & shachtman, t. (1992) whoever fights monsters. new york: st. martin.

[xiii]kallian, m., bar-el, y. c., durst, r., & witztum, e. (1996) jacob – the case of a serial killer. israel journal of psychiatry and related sciences, 33, 221-227.

[xiv]johnson, b. r., & becker, j. v. (1997) natural born killers? the development of the sexually sadistic serial killer. journal of the american academy of psychiatry and law, 25, 335-348.

[xv]post, j. m., and baram, a (2002). saddam is iraq: iraq is saddam. maxwell air force base, ala.: air univ. press.

[xvi]bychowsky. g. (1971) joseph v. stalin: paranoia and the dictatorship of the proletariat. in wolman. b. b. [ed.] the psychoanalytic interpretation of history. new york: basic books. pp. 115-149.

[xvii]פרוץ, מ. (1997) המאניה, האמוניה, והאירוניה. גליליאו, כתב-עת למדע ומחשבה, 20: 46-52 ,64.

[xviii] בורשטיין, ז'. ז'. (2004) הפסיכואנליזה של הנאציזם: מסה על הרס הציביליזציה. תל-אביב: רסלינג. [xix]langer, w. g. (1972) the mind of adolph hitler. new york: basic books.

[xx]victor, g. (1999) hitler: the pathology of evil. dulles, va: brasseys.

[xxi] miller, a. (1990) for your own good : hidden cruelty in child-rearing and the roots of violence. new york: farrar, straus & giroux. [xxii]pincus, j. h. (2001) base instincts: what makes killers kill? new york: w.w. norton & company.

[xxiii] lewis, d. o. (1998) guilty by reason of insanity: a psychiatrist explores the minds of killers. new york: balantine publishing

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור