אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השנאה המטפיזית / טעם החזיר פרקים י - טו


אבשלום אליצור's picture

זכר עמלק וטעם החזיר ב' - אבשלום אליצור מתוך: ספר היובל לכבוד פרופ' שלמה שוהם. עורכים: חמי בן-נון, אבשלום אליצור(א), יגאל ורדי, מתי גוטרייך ושושנה כץ.

למפתח הפרקים ולמבוא

חלק שלישי: טעם החזיר (פרקים י - ט)

באנחת הקלה פונים אנו אל מושא חקירתנו השני. כאן לא יהיו מעשי טבח בתינוקות ובזקנים ולא שבועת נקמה לדורי-דורות. הפעם, בסך הכל, מדובר בסתם בעל חיים שהוכרז כאסור באכילה, ובמהלך הדורות הפך ליצור משוקץ ושנוא. עם ישראל לא השמיד חזירים אלא רק נמנע מכל מגע איתם, דבר ששיפר במרוצת הדורות את תוחלת חייהם של אינספור חזירים וחזירות אסירי תודה, והם נותרו זמינים גם כיום לכל הרוצה להכירם מקרוב. דיוננו בשנאה המטפיזית השנייה יהיה אפוא פשוט וקצר יותר.

י. חזירולוגיה למתחילים 

חזיר-הבר (sus scrofa lybicus) היה נפוץ במאות הקודמות באזורים נרחבים באסיה ואירופה, והוא בעל חיים חסון וסתגלני ([i]). הוא שרד אפילו בישראל, שממנה נשמדו מרבית בעלי החיים הגדולים, והוא כיום חיית הבר הגדולה ביותר בארץ ואוכלוסייתו משגשגת חרף הציד האינטנסיבי המותר במשך כל השנה. חיי המשפחה שלו חמים: האב והאם שותפים בגידול הצאצאים ומגינים במסירות על צאצאיהם, וצייד המתקרב למשפחה עם גורים מסכן את חייו. ביותו של חזיר הבית (sus scrofa domestica) החל כבר בתקופה הניאוליתית, ועד מהרה גילו קדמונינו כי הביולוגיה שלו עושה אותו חיית משק אידאלית. הוא אוכל בשקיקה כל מזון, כולל, כמובן, כל שאריות ארוחת האדם, ובכך הוא בעצם המקור הזול ביותר לבשר. החזיר מספק לא רק בשר ושומן אלא גם עור, זיפים למברשות, חֶלֶב לנרות ועוד, עד כי רווחת האימרה "כל חלק בחזיר מביא תועלת מלבד הצריחה שלו". לנקבה יש שלושה עד שישה זוגות פטמות והיא מסוגלת להמליט עד שנים-עשר גורים בשגר אחד – שיא בין חיות המשק. קצב גידולם של החזרזירים הוא מהיר ביותר והם מסוגלים להתרבות בעצמם כעבור חצי שנה – שוב, תופעה ללא אח ורע בין חיות משק הבית. משקל החזיר יכול להגיע ליותר מ-300 ק"ג וגם אורך חייו מרשים – עד עשרים שנה. סתגלנותו מאפשרת לו לשנות אפילו נתונים ביולוגיים כמו גודל ומשקל, הרגלי תזונה, גיל ההתבגרות המינית ומספר ההמלטות – הכל לפי הסביבה שבה הוא גדל או מגודל. על צד החובה יש למנות את התפלשותו בבוץ ובגללים שהוא מטיל, וכן את מחלת הטריכונוזיס שהוא מעביר. אבל חסרונות אלה אינם בולטים בהשוואה ללכלוך הרב שיוצרות פרות ברפת ולמחלת הברוצלוזיס שמעבירות כל הבהמות אם החלב לא עובר פיסטור. אם כן, מבחינת מכלול תכונותיו, אין ספק שהחזיר צועד בראש חיות המשק בכדאיותו הכלכלית.

ואם לא די בכל אלה, הנה גם טעמו של בשר הפיגולים הזה הוא דבר שקשה לעמוד בפניו. ריחו המתקתק של שומן חזיר צלוי הוא אחד מסממני הביתיות האופייניים ביותר ברוב מדינות המערב – כמוהו, אם יורשה לי, כניחוח ה"צ'ולנט" בשכונות חרדיות בימי שישי. וכפי שיוכל להעיד כל מי שטעם bacon מטוגן, מיובש או מעושן, מדובר במאכל קל להכנה וטעים באופן מביש. ארוחת הבוקר הסטנדרטית בארה"ב כוללת על פי רוב נקניקיות חזיר או רצועות קותלי-חזיר פריכים לצד החביתה והטוסט. הוסיפו על כך את העובדה שמדובר בפצצת קלוריות שהיא הסיוט של כל תזונאי וקרדיולוג, ושהאמריקאים אוהבים להגיש אותו דווקא עם גבינה צהובה נמסה, ותקבלו גם מנה גדושה של רגשות אשמה בריאותיים ודתיים, שאין כמוה, כידוע, תבלין משובח לכל תבשיל. סיפור האיבה בין היהודים והחזיר החל באמירה אגבית של האלוהים כשפירט את שלושת הסימנים המבדילים את בעלי החיים הכשרים מהטמאים:

זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה:אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם.וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם.וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם.וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, טָמֵא הוּא לָכֶם (ויקרא י"א 2-7).

הנה גם טעמו של בשר הפיגולים הזה הוא דבר שקשה לעמוד בפניו. ריחו המתקתק של שומן חזיר צלוי הוא אחד מסממני הביתיות האופייניים ביותר ברוב מדינות המערב – כמוהו, אם יורשה לי, כניחוח ה"צ'ולנט" בשכונות חרדיות בימי שישי. וכפי שיוכל להעיד כל מי שטעם bacon מטוגן, מיובש או מעושן, מדובר במאכל קל להכנה וטעים באופן מביש.

והנה, מאזכור תמים זה הלך והתעצם התיעוב דווקא כלפי החיה האחרונה ברשימה, עד כי ברבות הדורות נעשה סמל למאכל פיגולים (ישעיהו ס"ה 3) ובמישנה נאסר אפילו גידולו (סוטה מ"ט 2). למרות העובדה שהאיסור על אכילת חזיר לא נכלל בין ארבע העבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור", מספק ספר החשמונאים המחשה ברורה עד כמה נחשב הדבר חטא כבר בתקופה ההלניסטית:

וכאשר ראה אותו אנטיוכוס אמר: בטרם יתחילו לענותך, זקן, איעצך שתאכל מבשר החזיר למען תינצל… כי מדוע תגעל נפשך באכילת בשרו הטוב של בעל-חיים זה, אשר סיפק לנו הטבע בטובו? … ואחרי אשר הסית העריץ בדרך זו לאכילת בשר אסור ביקש אלעזר רשות הדיבור וכאשר קיבל את הרשות החל לדבר לפני העם לאמור: אנטיוכוס, בהיותנו מאמינים כי עלינו להתנהג לפי התורה האלוהית חושבים אנחנו כי אין אונס חזק יותר מן המשמעת לתורתנו ולכן סוברים כי אין לעבור עליה בשום פנים… לעומת אלה הכן את האופנים ונפח את האש ביתר עוז ולא אחוס על זקנתי עד כדי הפר ברצוני את תורת האבות (חשמונאים ד' ה').

בדורות הבאים הפכה אפילו המילה "חזיר" לטאבו, כמו המילים הגסות, ובמקומה השתמשו חכמי התלמוד במילה "דבר אחר", שהשתגרה גם ביידיש. חוק מיוחד נחקק בישראל האוסר על גידולו ברוב חלקי הארץ, ועד היום חזון נפרץ הוא לראות אטליז שהוצת בידי קנאי שאינו יכול לראות בשר חזיר נמכר בעירו לאור היום.

מדוע, אם כן, מבין ארבעת החריגים, התכבד דווקא החזיר להיות שנוא נפשם של העברים? גם כאן, לא חסרים נימוקים מטפיזיים, בייחוד בהטפות של המחזירים בתשובה בימינו: החזיר קשור לכוחות הטומאה, בשרו מזהם את הנפש ומביא להתפתחות תכונות שליליות באדם, או, בלשון מכוני הקבלה בנוסח ה"ניו-אייג'" הנפוצים בימינו, יש לו "אנרגיות שליליות". ייחוס תכונות מטפיזיות לחיות טמאות נפוץ בעיקר בכפר חב"ד, שם לעולם לא תראו את ה"דובי" המסורתי חבוק בזרועותיו של פעוט. הרבי שליט"א (חס מלומר ז"ל) הורה לחסידיו שלא להחזיק בבתיהם צעצועי חיות, כגון חתולים וכלבים ומובן שלא את החיות הללו עצמן, כי אפילו בדמויותיהן יש טומאה העלולה לעכב את המשיח.

סוג הנימוקים הזה מאפיין גם את השנאה לחזיר והוא מלמד על אי-היכולת לעגן את השנאה בתכונותיו המציאותיות. זוהי, אם כן, עוד שנאה מטפיזית, וגם היא דורשת הסבר.

יא.נימוקים רציונליים

רמב"ם (1135-1204).

בטרם נפנה לעסוק בגורמים הלא-מודעים לשנאת החזיר, כדאי לשמוע כמה מהניסיונות לתת לה הסברים הגיוניים. לא נתפלא למצוא הסבר כזה אצל הרמב"ם. המתח בין שתי השקפות העולם שלו, כיהודי מאמין וכרציונליסט, עמד ביסוד מפעלו הענק ([ii]). לאיסור אכילת החזיר הציע אפוא הסבר רפואי:

כי החזיר לח יותר על המידה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתהו התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים, אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג" [אירופאים] עתה (חלק ג' פרק מ"ח).

ללא ספק יש גרעין היגייני לסלידה מהחזיר, אבל אם בעמים אחרים גברו נימוקי הכדאיות על בעיית הלכלוך, חוזרת השאלה: מדוע גברה הסלידה אצל היהודים? הרמב"ם עצמו לא היה עקבי בנקודה זו, וב"שמונה פרקים" ציטט את דברי רבי אלעזר בן עזריה:"מניין שלא יאמר אדם: אי אפשי [איני רוצה] ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה, אבל אפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי כך." הוא ראה אם כן את סדר הדברים כך: מלכתחילה צריך היהודי להתאוות לבשר החזיר, ואז להתגבר על תאווה זו למען האיסור האלוהי.

הסבר רציונלי מודרני מציע אנתרופולוג נודע, מרווין הריס ([iii]). הוא הקדיש לחזיר מקום נכבד בפיתוח תאוריה שלפיה איסורי האכילה של מזונות מסוימים מצייתים לחוקי עלות-תועלת. אם בעל חיים מסוים אסור באכילה בתרבות כלשהי, זהו בעל חיים שממילא לא ניתן לגדלו באותה תרבות. כיצד מסביר הריס, אם כן, את סלידת היהודים מהחזיר? פשוט: החזיר, כיוון שאין לו בלוטות הזעה, זקוק למקווי מים כדי לצנן את עורו, ולכן לא ניתן לגדלו בישראל הצחיחה.

כאשר לא תאמו עוד התנאים האקולוגיים את גידולו, לא נמצא לו שום תפקיד חלופי שיוכל להצדיק את קיומו. לא רק שהוא הפך להיות חסר תועלת, גרוע מכך – הוא הפך ליצור מזיק וקללה רבצה על כל הנוגע או אף מביט בו – החזיר הפך להיות חיה מנודה (40, ע' 62). מכאן, כצפוי, יוצא הריס לקרב מאסף מול שורה ארוכה של "יוצאים מן הכלל" שהוא עצמו מציין ביושר: פרות אסורות לאכילה דווקא בהודו, ששם הן משגשגות על חשבון מיליוני הינדים מורעבים; חזירים דווקא גודלו בשפע בישראל בימי קדם; גם במצרים העתיקה, שבה היה קל לגדל חזירים, התפתחה שנאה עזה אליהם; וכמובן, בישראל משגשגים עד היום חזירי-בר שאין כל בעיה לצודם בלי לטרוח לגדל אותם (והרי התורה התירה למאכל לא מעט חיות-בר). אבל החיסרון הבולט יותר בהסבר של הריס הוא שבעצם אין בו התייחסות לרגשות העזים שחשו בני-האדם כלפי החזיר, ושאותם הם מבטאים בעוצמה גם כיום. להמחשת הדברים הביטו בטיפולו של הריס באותו ספר בתופעת הקניבליות: עמים רבים נהגו לאכול את שבוייהם, לעתים קרובות אחרי שעינו אותם. הריס מראה (ואולי בהצלחה, איני יכול לשפוט) קורלציה בין נוהג הקניבליות למחסור בחלבונים הקיים בתרבויות שונות. לעובדה שיש כאןהתעללות, שחברות רבות נהגו ונוהגות להפיק הנאה של ממש מצפייה בעינוייהם של בני-אדם, אין זכר בהסברים מסוג זה. אכן, את ההסבר לסדיזם קשה לחפש מחוץ לפסיכולוגיה.[2] למען האמת, אני תוהה אם לא זו בדיוק הכוונה בהסברים לא-פסיכולוגיים לתופעות כאלה, דהיינו, להימנע מהעיסוק בתחום המעיק של הרגשות.

מרי דגלס ([iv]) אף היא אנתרופולוגית פורה ומרתקת, וההסבר שהיא מציעה לשנאת החזיר מתקרב קצת יותר לפסיכולוגיה, אבל רק מההיבט הקוגניטיבי (תפיסתי). החזיר, לדבריה, שנוא מפני שהוא יוצר בלבול בין חיות טהורות וטמאות. זוהי נקודה חשובה, וההסבר שיוצע בהמשך מתבסס עליה, אלא שדגלס נעצרת בתחום הקוגניטיבי ואינה ממשיכה לתחום הריגושי, והרי האינטראקציה בין שני התחומים מניבה את התופעות המרתקות ביותר. השאלה המתבקשת היא: למה, מלכתחילה, היה חשוב לעברים להבחין בין שני סוגי חיות? הרי אנחנו עוסקים לא רק ביחסים לוגיים בין אובייקטים שונים אלא בשנאה כלפי יצור. האם יכולים רגשות כה עזים להתעורר כתוצאה מקושי לוגי? ושמא להפך, כל הלוגיקה של חלוקת העולם ל"טהור" ו"טמא" באה להתמודד עם עוצמת הרגשות הסותרים בנפש האדם? זו תהיה נקודת המוצא לבירור הפסיכואנליטי להלן.

יב. המשיכה בין השונא והשנוא 

מיס פיגי.

החוקיות השוררת בלא-מודע חוזרת לעתים על עצמה בדייקנות כמעט כמו חוקי הטבע. הנה, אף על פי שהחזיר ועמלק נראים כה שונים זה מזה, היהדות יוצרת סביבם פרדוקסים לוגיים דומים להפליא. אתם זוכרים מה שגילינו על עמלק? הוא גוי, אבל הגוי הקרוב ביותר לעברים. כך גם החזיר. על פי ההיגיון הפשוט, היינו מצפים שהחזיר יהיה רחוק ככל האפשר מכל הבהמות הכשרות: גם לא מעלה גרה, גם לא מפריס פרסה וגם לא שוסע שסע, כמו, למשל, החתול. אבל ההיגיון הלא-מודע זהה כאן לזה שמצאנו ביסוד השנאה לעמלק: החזיר הוא שנוא דווקא מפני שהוא הבהמה הקרובה ביותר לבהמות הכשרות. הוא מפריס פרסה ושוסע שסע, ורק גרה אינו מעלה.

אם השנוא הוא דווקא זה הקרוב קירבה מבלבלת אל מה שאנו אוהבים, הרי גיליון ההרשעות של החזיר רק מתחיל בדמיונו לחיות הכשרות. סימניו הזואולוגיים האחרים עושים אותו דומה בעיקר, לגודל השערורייה, ל"נזר הבריאה"! ראשון, כמובן, הוא תאבונו המגוון, המאפשר לו לעלות במשקל מהר יותר משאר בהמות הבית. על כך יש להוסיף את האינטליגנציה, מגוון הקולות וחיי המשפחה המסורים, המזכירים אף הם את האדם. וכשמדובר בחזיר הבית, יש להוסיף את גם העור הוורדרד נטול השיער (תופעה נדירה בין היונקים, למעט האדם והיונקים הימיים) ואת האחוריים העגלגלים. אם נזכור כי ברוב עמי העולם הקדום "שמן" היה "יפה", הרי חזיר הבית נתפס לא אחת כיצור מלבב. בשל חיי המשפחה המפותחים שלהם מסוגלים חזרזירים, ממש כמו כלבים צעירים, להעתיק את התקשרותם המשפחתית אל בני-האדם המגדלים אותם. הריס (40)מתעד נוהגים נוגעים ללב של גידול חזירים באסיה ובאפריקה בחיק המשפחה, המגיעים עד להנקתם בידי הנשים. אין זה מפליא, אם כן, לראות חזירים כגיבורי תרבות, כדוגמת "מיס פיגי" הקוקטית, "בייב" החמוד או "חזרזיר" ב"פו הדוב" וב"הרוח בערבי הנחל". למעשה, "חזרזיר" (piggle) הוא "שם חיבה נפוץ באנגליה לילדים קטנים" ([v]).

תכונות אנתרופומורפיות אלה, המבדילות את החזיר משאר חיות המשק, גורמות לא-אחת ייסורי נפש לבעלי משקים השוחטים את חזיריהם. קונראד לורנץ, אבי האתולוגיה (מחקר התנהגות בעלי החיים), שחי במשק כפרי ליד וינה, בחר לפתוח את ספרו הפופולרי על התנהגות הכלבים והחתולים דווקא בסיטואציה הבאה:

בארוחת הבוקר היום, אכלתי לחם מטוגן ונקניק. הן הנקניק והן השומן שבו טוגן הלחם באו מגופו של חזיר, שבעבר הכרתיו בתור גור-חזירים קטן ונחמד. לאחר שעבר את השלב הזה, נמנעתי בקפדנות מהיכרות נוספת עם אותו חזיר, כדי לחסוך מעצמי נקיפות מצפון ([vi], ע' 7).

דמיונו של החזיר לאדם אינו מצטמצם רק למישור ההתנהגותי. זה זמן רב מתעניינים גם הרופאים בחזיר, שכן מבחינה פיזיולוגית וביוכימית, זוהי החיה הזמינה המתאימה ביותר להשתלות בבני-אדם: עור, לבלב ושסתומים מחזירים מושתלים כיום תדיר בבני-אדם, ובתכנון מצוי כבר לב חזיר שעבר הנדסה גנטית מתאימה. לא בכדי יש רופאים הקוראים לחזיר "אדם אופקי". גולד, הביולוג הנערץ שנפטר בטרם עת, מעיד מניסיונו האישי:

כל מי שחקר את אנטומיית השיניים של יונקים יודע כי לא זו בלבד שנקל להבין את הבלבול הלא-סביר לכאורה בין שיני חזיר ושיני פרימטים, אלא שהבלבול הזה מייצג את אחת הטעויות הקלאסיות והנפוצות ביותר של המקצוע. שיני הלחי של חזירים ובני-אדם דומות אלו לאלו במידה מדהימה, שלא מן העולם הזה (אני זוכר איך בלבלתי ביניהן יותר מפעם אחת בקורס שלי לפליאונטולוגיה של יונקים...). ([vii], ע' 457).

לכאורה, אלה הן עובדות הידועות רק למדע המודרני, אבל עיון בתלמוד (תענית כ"א 2) מגלה כי כבר אבותינו היו מודעים לקירבה ביולוגית זו:

אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי. גזר תעניתא. נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין? לא, שאני חזירי, דדמיין מעייהו לבני אינשי.

אמרו לו לרב יהודה: יש [מגפת] דבר בחזירים. ציווה תענית [על הציבור]. [שמא] נאמר שסבר רב יהודה [ש]מכה הפוגעת במין אחד פוגעת בכל המינים? לא, שונה [המקרה של] החזירים, שדומים מעיהם ל[מעי] בני-אדם.

דמיון זה לאדם מאפשר לחזיר לשאת תחום רחב של רגשות אמביוולנטיים, מחיבה והערצה עד לשנאה וגועל. בתרבויות רבות החזיר הוא סמל לברכה ולמזל, וביטויים כמו schwein haben (להיות בעל חזיר) בגרמנית או suerte de chanco (מזל חזיר) בספרדית רווחים בשפות שונות לציין מזל טוב. אפילו קופת החיסכון של הילדים בארצות רבות מעוצבת בצורת חזיר חלול. ולצד כל אלה מככב החזיר בכינויי גנאי ברחבי העולם, מ"שוויינריי" (חזירות) ביידיש ועד ל"חנזיר" בערבית וכן – כמה אירוני – "מראנוס" (חזירים) היה הכינוי שנתנו הספרדים ליהודים האנוסים. לא במקרה בחר ג'ורג' אורוול בחזירים לתפקיד האדונים ב"חוות החיות": חכמים, מושחתים ואנושיים מכל בעלי החיים. הארכיאולוגיה ממחישה היטב את כפל הפנים הזה:

איסור אכילת החזיר היה קיים בין כמה מאומות העולם, יחד עם התר אכילתו במסיבות מיוחדות; לפעמים קשה להבחין, אם היה החזיר מוחזק טמא או קדוש. המצרים, שבעיניהם היו החזירים ורועיהם טמאים, היו מקריבים כל שנה קורבן חזיר לאוסיריס ולאל הירח, ובהזדמנות זו היו אוכלים מבשרו. חסידי אטיס בסוריה היו נמנעים מאכילת חזיר, וכן חסידי אדוניס, אבל סמלו של אדוניס היה החזיר ([viii]).

סתירה דומה בלטה לעיניי בהיותי בדרום הודו. תושבי המדינות טמיל-נאדו וקראלה, שאותם שאלתי על החזיר, דיברו עליו בסלידה דומה לזו של היהודים והמוסלמים, אבל הם עצמם מספרים שקרישנה, אחד האלים הנערצים בהינדואיזם, הופיע פעם כחזיר-בר כדי להציל את העולם משיטפון. אם כך, אותה חיה שעוררה תיעוב כה גדול בקרב עמים אחדים עוררה דווקא הערצה בעמים אחרים, ולפעמים באותם עמים עצמם.

אפילו היהודים לא ויתרו לגמרי על ההנאה מהחיה האסורה. ר' חיים בן עטר (1696-1743), בן-זמנו הספרדי של הבעל שם-טוב (שראה בו קדוש) כתב בפירושו המפורסם לתורה על האיסור לאכול חזיר ("אור החיים" ויקרא י"א 8): "למה נקרא שמו חזיר? שעתיד להחזיר להיות מותר". צלי-החזיר, אם כן, נשמר לימות המשיח.

יג.החזיר שבתוכנו 

חזיר הבית עבר במהלך הדורות סלקציה אינטנסיבית לגדילה מהירה, להשמנה ולהתבגרות מוקדמת, מה שהגביר עוד יותר את גרגרנותו

עמלק השאיר לנו רמז חשוב: בכל מקום שבו אנו מוצאים שנאה מטפיזית, סביר שנגלה כי בשונא עצמו יש תכונות דומות שאותן הוא מבקש להכחיד. לכן, כדי להבין מדוע נעשה החזיר כה משוקץ, הבה נשלח הצצה נוספת בראי.

החזיר הוא אוכל-כל. שיניו ומערכת העיכול שלו מתאימות לעיכול כל מזון מן הצומח או מהחי. בנוסף, חזיר הבית עבר במהלך הדורות סלקציה אינטנסיבית לגדילה מהירה, להשמנה ולהתבגרות מוקדמת, מה שהגביר עוד יותר את גרגרנותו. בכך הוא נוגע ברגישויות עמוקות באדם התרבותי. האדם מתוכנת גנטית להיות להוט אחר פחמימות (בעיקר סוכרים), שומנים וחלבונים, שכן במצבו הקדמון לא היה שפע באבות-מזון אלה, וחטיפתם בכל שעת כושר ציידה אותו בעתודות אנרגיה לזמנים קשים. באה הציביליזציה והצליחה לעשות אבות-מזון אלה זמינים וזולים, ובכך פתחה פתח לאינספור מחלות הנובעות מעודף אכילה. על כך יש להוסיף את הנטייה האנושית הרווחת להשתמש באכילה לא רק לשם הזנה אלא גם כדי להקל תחושות של בדידות, דחייה ודיכאון. המחזה העגום של היספאנים ואינדיאנים במדינות דרום ארה"ב, שלמרות היותם שרויים בעוני מחפיר סובלים לעתים תכופות מהשמנה, מראה איך יכול תכנות גנטי קדום להיות לרועץ בסביבה המציעה עודף מזון קלוקל. ככל שאנשים נעשו מודעים לנזקי הבריאות שגורמת להם ההתמסרות ליצר האכילה שלהם, הוסיף הדבר מן הסתם לסלידתם כלפי החזיר.

ואם זללנותו של החזיר מעוררת סלידה בכל בני-האדם, על אחת כמה וכמה שהיא נתפסת כמרתיעה בעיני בני העם שנושא האכילה כה בעייתי בחייהם. בין הדתות שאינן צמחוניות עומדת היהדות במקום הראשון מבחינת האיסורים וההגבלות שהיא מטילה על תזונת מאמיניה: רובם המכריע של היונקים והעופות, כל הזוחלים והדו-חיים ולמעשה כל חסרי החוליות, אסורים באכילה, פירות וירקות אסורים לאכילה בשנים מסוימות, בשר וחלב אסורים באכילה יחד, וכמובן כל אכילה אסורה בימי התענית הרבים על פני כל השנה. כמו המין (ראו פרק י"ז להלן), ראו היהודים באכילה משהו שצריך להגביל ולצמצם. התוצאה: גן-העדן היהודי אינו מציע שבעים בתולות תכולות-עיניים, כמו אלה המפתות את ה"שאהידים" הצעירים להגיע אל גן-העדן המוסלמי, אלא סעודה מתמשכת: הלווייתן, שור הבר והיין המשומר (בבא בתרא ע"ה 1; פסחים קי"ט 2; ברכות ל"ד 2; מדרש רבה ויקרא י"ג 3).

בוודאי לא מקרה הוא שהאיסור הראשון והחטא הראשון בתנ"ך קשורים באכילה (בראשית ג'). התורה גם קובעת מקרה מיוחד של עונש מוות, הנשמע כל כך בלתי אנושי עד שהתלמוד טרח להגבילו בכל מיני סייגים משפטיים שהפכו אותו לבלתי מעשי. כוונתי לדין "בן סורר ומורה", המחייב הורים להביא את בנם לסקילה אם אינו שומע בקולם. וכך אומרים ההורים בהביאם את בנם לפני השופטים: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא (דברים כ"א 20). בעיני היהודים, אם כן, זללנות הייתה יותר מאשר סתם חזירות.

יד.אוי כמה שאתה דוחה – אתה ממש דומה לי!

העובדה שהמילה "חזיר" משמשת ככינוי גנאי נפוץ מזמינה אותנו לסיבוב קצר בעולם החי, לחפש אחר פשרם של הכינויים הזואולוגיים הרווחים. כאן מוצאים אנו שתי קבוצות. בקבוצה אחת נכללות חיות שתכונותיהן הממשיות עושות אותן משל נוח: "דוב, "ג'ירפה", "תוכי" וכד' הם כינויים מתקבלים על הדעת לשמנים, גבוהי קומה או חקיינים. בקבוצה השנייה, לעומת זאת, לא כל כך ברור מה זיכה את החיות לשמש ככינוי מעליב. זו הקבוצה המעניינת מבחינה פסיכואנליטית, שכן מתברר שדווקא דמיונן של חיות אלה לאדם עורר את הסלידה מהן. מיודענו החזיר זכאי, אם כן, להיכלל גם בקבוצה זו.

נפתח בכינוי הזואולוגי הרווח לכיעור. איננו מוצאים כיעור בפרה, למשל, ולא בחתול ולא בתרנגולת, אף על פי ששום אדם לא היה רוצה פנים כשלהם. מי שבאמת מכוער להחריד בעינינו הוא דווקא קרובנו הקוף! ודומה שאפילו בתוך הפרימטים מידת ה"כיעור" גוברת עם הקירבה המשפחתית: הבבון דומה יותר לכלב בזרבוביתו המוארכת, והדבר אינו עושה אותו מכוער אלא סתם שונה, אולם פני השימפנזה והגורילה הבוגרים יש בהם לעורר לעתים דחייה אפילו בלב אוהב חיות ותיק. כדאי לשים לב לרמז הזה: לא השונה לחלוטין הוא המכוער בעינינו, אלא דווקא השונה רק במעט.[3]

פרדוקס זה מופיע בצורה חזקה אף יותר כשאנו מחפשים משל זואולוגי לטיפשות – "חמור!" – וכך גם בערבית ובאנגלית. אבל לא תמיד היה הדבר כך: חמור היה שמו של נשיא בני האמורי בשכם (בראשית ל"ד 2), ויעקב אבינו, באותו דור, החמיא בכינוי חמור ליששכר בנו (מ"ט 14). ספרו המרטיט של חואן ראמון חימנז, "פלטרו ואני" ([ix]) מתעד דוגמה לידידות העמוקה המתפתחת לעתים בין חמור ואדם (טוב, אנשים יכולים להתקשר אפילו אל ג'וקים, אבל במקרה של החמור מדובר באמת בחיה המסוגלת להשיב אהבה). ב"פו הדוב" החמור הוא החכם האמיתי. אפילו התורה ייחסה פעם אחת לחיה יכולת לחזות במראה אלוהי שנבצר אפילו מהשגתו של מכשף נודע: הייתה זו אתון (במדבר כ"ב 23). וכמובן, המשיח עתיד להופיע על חמור! מדוע אם כן נחשב החמור טיפש? שאלו כל חוואי או איכר מה ההבדל בין החמור לסוס, והתשובה המפתיעה תהיה: החמור חכם יותר, סבלני יותר ונוח יותר לאילוף. אברהם (בראשית כ"ב 3) ומשה (שמות ד' 20) הרכיבו את בני משפחותיהם על חמורים, שהתאימו לתפקיד זה הרבה יותר מגמלים, שכבר היו זמינים באותה עת. על כך משלם יצור זה מחיר יקר: הוא סופג הרבה יותר מהלומות מאשר דודנו האציל, שהיה מגיב על כל ניסיון להעבידו בעבודות מורכבות כאלה במנת בעיטות הגונה. כיוון שהסוס בכל זאת חזק יותר, מנסים בני-אדם בכל הדורות להתחכם ולמזג את מעלות שתי הבהמות על ידי הכלאתן. אבל אז מתברר, למרבה האכזבה, שלתוספת הכוח שתרם הסוס יש מחיר: לעולם איננו אומרים "עיקש כמו סוס", אבל הביטוי הרווח "עיקש כפרד" מבטא את תסכולו של האדם בגין העובדה שלפרד חסרה תכונתו החשובה של החמור, דהיינו הסבלנות. אירוני הדבר: דווקא זה המוכן להטות שכם ולהשתתף בעבודתנו נראה לנו סכל. גם כאן, חיה נתפסת בעיני האדם כטיפשה רק משום שהיא נבונה מספיק לעבוד איתו שכם אל שכם וכך לתת לו בסיס להשוואה.

הדוגמה הבאה מציגה פרדוקס דומה בתחום הרגשי. "כלב" הוא אחד הגידופים המעליבים ביותר בעברית ובערבית, וכמוהו המילה son of a bitch באנגלית או סתםbitch לאישה. בהיותו מופנה לגבר מציין "כלב" אדם בוגדני ושפל, ואילו הגידוף המקביל לאישה מבטא קשיחות ורוע לב (ה"קלפטע" המפורסמת אינה אלא צורת היידיש של המילה הארמית "כלבתא" לציון אישה מרשעת). אבל מיהו בעל החיים שנבחר לסמל תכונות אלה? לא אחר מאשר "ידידו הקרוב ביותר של האדם"![4] דווקא הקירבה הרגשית שיוצר הכלב עם האדם נותנת בסיס להשוואה לרעתו.

יכולים אנו להכליל ולומר כך: האדם מפתח רגשי שנאה, דחייה ובוז דווקא לבעלי החיים הדומים לו מבחינה כלשהי. הקוף נראה אנושי דיו כדי להיראות מכוער, החמור נבון דיו כדי להיחשב טיפש והכלב נוח רגשית להתקשרות כדי להיתפס כמנוול. המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא הכלל "תלוי מאיזה צד מסתכלים". מהצד "שלנו", יצורים אלה נתפסים כנלעגים ובזויים, אבל מצד כלל ממלכת החיות, הם דומים לנו להפליא. לפיכך, אין ספק שהחזיר לא היה כה דוחה אותנו לולא נהג להזכיר לנו, בדרכים כה רבות, את עצמנו.

טו.ומהחיה חזרה אל האדם

נראה כי קדמונינו כבר הבינו כי שנאת בעל החיים משמשת במקרים רבים שסתום לשנאה המסוכנת יותר בין איש לרעהו. הם נהגו להשליך מדי שנה שעיר לעזאזל במורד ההר (ויקרא ט"ז 5-10) בתקווה מוצהרת שהשעיר ייקח איתו את עוונותיהם. ישוע אף בחר בחזירים כדי להעביר אליהם שדים שהציקו לאחד המטורפים שביקשו את עזרתו (מרקוס ה'). עד היום נוהגים יהודים לשחוט תרנגול לכפרות כדי שייקח איתו את עוונותיהם. רק מעטים יחלקו על כך שכל העיסוק האינטנסיבי של התורה בקורבנות שיש להקריב לאלוהים בא במקום המנהג הקדום שהתורה שקדה לסלק מהעולם, דהיינו, קורבנות האדם.

ולא זו בלבד ששנאת החיה ושנאת האדם יונקות משורשים משותפים, אלא שהאחת מובילה בנקל אל חברתה. פונה אני שוב אל שאר-בשרנו הקרוב ביותר בעולם החי, השימפנזה, ופה הכנתי הפתעה קטנה. הדוגמה שבחרתי לרגשות הסלידה שמעורר בנו קוף זה אינה לקוחה מעולם אמונותיהם של שבטים באפריקה, אלא מכתביו של חתן פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה ומגדולי החוקרים של התוקפנות האנושית. קונראד לורנץ הצליח, יותר מכל חוקר אחר, לחצות את מחסום השפה בין האדם והחיה בזכות מחקריו בתופעת ה"החתמה", הגורמת לבעל חיים לראות במגדלו האנושי דמות-אם ואחר כך אובייקט מיני. ספריו גדושים בתיאורים מבדחים על היצורים המוחתמים שסבבו אותו, כאותו קאק מאוהב שהאכילו בתולעים או העורב שניסה לתלוש את איבר המין שלו. כשאיש כזה מדבר על יחסנו אל בעלי החיים, כדאי, כך נראה, להקשיב לו.

בספרו "הרע לכאורה" מצביע לורנץ על קירבתו של השימפנזה אל האדם בתור הגורם הפרדוקסלי לעובדה שהוא כה מרתיע אותנו:

כשאנו מודדים את השימפנזה בעינינו בקנה-מידה אנושי, מדרך הטבע שהוא נראה לנו כמשהו זוועתי, כאילו לא היה אלא קריקטורה שטנית שלנו עצמנו. לגבי הגורילה, שקרבתה אלינו פחותה במקצת, הקשיים שלנו מבחינה זאת כבר הם קטנים יותר, ומכל שכן כלפי האורנג-אוטנג. אל פניהם של זכרים זקנים ממינים אלה, הנראים בעינינו כמסכות-שדים מוזרות, יש באפשרותנו להתייחס ברצינות גמורה, ולעתים אפילו למצוא כי יפים הם, ואולם בשום פנים אין דבר זה עולה בידינו לגבי שימפנזים. נראים הם בעינינו כנלעגים ללא-תקנה, ועם זאת גסים, המוניים ודוחים, כפי שיכולים להיראות רק אנשים שירדו לשפל המדרגה. אין להגיד שאין כל הצדקה לרושם סובייקטיבי זה. יש יסוד להניח שאביהם המשותף של האדם והשימפנזה עמד על דרגת התפתחות גבוהה יותר ולא נמוכה יותר מזו של השימפנזה כיום. חרף מידת הגיחוך שיש בתגובת הדחייה הטבעית של האדם כלפי השימפנזה, יש אף אנשי מדע שהלכו שולל אחרי השפעתה הריגושית, ובנו תיאוריות בלתי מבוססות על מוצאו של האדם. תיאוריות אלה אינן מתכחשות למוצאו של האדם מן החי בדרך כלל, אלא אך עוקפות או פוסחות, תוך כרכורי הגיון ועקלקלות-מחשבה מתוחכמות, על קרבתו היתרה של האדם אל השימפנזה, שהרי כה דוחה היא ([x], ע' 201).

כמה מכם הבחינו איך לורנץ, הנוזף בזואולוגים שהניחו לסלידתם מהשימפנזה להטעותם, נכשל בדיוק באותה איוולת? אחזור שנית על המשפט המוזר: "אין להגיד שאין כל הצדקה לרושם סובייקטיבי זה. יש יסוד להניח שאביהם המשותף של האדם והשימפנזה עמד על דרגת התפתחות גבוהה יותר ולא נמוכה יותר מזו של השימפנזה כיום". במילים אחרות: אם השימפנזה כל כך דוחה אותנו, הרי זה משום שאנו חשים באינסטינקט שלנו שהמדובר ביצור שהתנוון מיצור מפותח יותר! מהיכן שאב לורנץ את הסברה ההזויה הזאת? בשום מקום לא מצאתי לה תימוכין מלבד במקום אחד: באותם מאמרים של לורנץ עצמו מ-1940 שבהם מופיעים כמה משפטים על בני-אדם נעלים ונחותים:

האדם הנעלה לגמרי (vollwertige) מגיב נגד אלה מבני-תקופתו הנושאים תכונות נחותות על-ידי התרחקות מהם. אולם תגובה זו מאדם נעלה לגמרי נתפסת על-ידי אדם בעל מאפיינים נחותים כפוגעת ביותר, והוא מגיב לה בשנאה ללא-גבול ([xi], ע' 84).

מה לעשות, אם כן באותם אנשים נחותים הנעלבים מיחס כזה מצד האדם הנעלה? כאן, כשנזכר במשלח ידו הראשון, השיב הרופא הנחמד:

למרבה המזל, הכחדתם קלה יותר עבור רופא העם ומסוכנת פחות עבור הגוף הקולקטיבי מאשר ניתוח בגופו של היחיד. הקושי הטכני הגדול נעוץ בזיהוים. בהקשר זה יכול לסייע לנו טיפוח תכונות מלידה שלנו. אדם טוב יכול לחוש בפנימיותו אם אדם אחר הוא מנוול או לאו. מכאן נובעת עצה זמנית היכולה להישמע, אולי, מוזרה, מפיו של חוקר טבע המנתח את הסיבתיות: עלינו לסמוך על התגובות העמוקות והבלתי מבוקרות [ההדגשות שלי, א"א] של הפרטים המובחרים בקרבנו על מנת להגדיר את דגם המודל הרצוי לעמנו ([xii], ע' 72).

ומיהם אותם "פרטים מובחרים"? הציטוט מפי המומחה ל"מורסות בגוף העם" בראשית מאמר זה אינו מותיר מקום לטעות. אם לורנץ הצעיר האמין שלסלידה מבני-אדם נחותים יש מקור אבולוציוני, הרי שהיטלר, לשיטתו, פעל על פי אינסטינקטים ביולוגיים נכונים ([xiii]). בשנים שלאחר המלחמה עשה לורנץ ככל יכולתו להתנער מהנאציזם ולהטיף לסובלנות ולאחווה, כפי שניכר מפרקיו האחרונים של "הרע לכאורה" (47), אבל המעבר הלוגי הקליל הזה מ"השימפנזה מגעיל אותי" אל "לפיכך, השימפנזה היא מין מנוון מבחינה ביולוגית", ממחיש בצורה טרגית איך אפילו חוקר טבע והומניסט מוצהר, שכבר היה בן שישים עם פרסום "הרע לכאורה", לא הצליח להשתחרר מדרכי החשיבה הרצחניות שהשתרשו בו בצעירותו.[5] ואם כך מדבר אוהב חיות נודע לגבי דודנינו אלה, מה לנו כי נלין על הכפריים מזי הרעב באפריקה ובדרום-מזרח אסיה, הצדים את קופי-האדם לבשר, מוכרים את גולגלותיהם וכפות ידיהם כחפצי נוי, וכבר הביאום אל סף ההכחדה?

המקרה של לורנץ צריך גם להזכיר לנו את הפרדוקס המוזר של הנאציזם כולו, שלצד אכזריותו כלפי בני-אדם גילה חמלה ודאגה בולטים עד להביך כלפי בעלי חיים: חוקים קפדניים ברייך השלישי אסרו על גרימת כאב לבעלי חיים (7). נראה כי מנהגו של הנאצי להוריד בני-אדם דומים לו לדרגת חולדות וטפילים אפשרה לו להכניס יצורים שונים לחלוטין, שלא איימו על ייחודו, אל הקטגוריה של אלה הראויים לחמלה.

כי כן, גם כאן, כשמדובר בבני-אדם הרואים עצמם נעלים ומיוחדים, תופס הכלל שבו נתקלנו בחקירתנו את השנאה לעמלק: "כמידת הקירבה כך מידת הסכנה". רק טבעי הוא לנסות ולהקיש ממאפיין זה של התפיסה האנושית לגבי היעלמותו של מין אנושי שלם, לפני זמן קצר בלבד: המאובנים במזרח התיכון חשפו שני מיני אדם, הניאנדרתאלי וה"נבון", שחפפו מבחינת גיליהם הפליאונטולוגיים למשך תקופה של כ-60,000 שנה, אולם אין ראיות למגע ביניהם. לעומת זאת, במקום היחיד שבו ידוע שהיה מגע ממשי בין שתי האוכלוסיות – במערב אירופה לפני כ-35,000 שנה – נמשכה החפיפה 1,000 עד 2,000 שנה בלבד ([xiv]). האם נחוץ יותר מניחוש אחד מי גרם להתנדפות מהירה זו? מי יכול לשער את עוצמת הרתיעה והתיעוב שחש הצייד הקדמון שהביט מקרוב בפני המסכנים ההם, שבקומתם ובמבנה גופם נבדלו ממנו רק במעט ובעיניהם נשקף פחד אנושי לכל דבר?

למפתח הפרקים ולמבוא

השנאה המטפיזית/ זכר עמלק פרקים ו - ט

האנטומיה של השנאה המטפיזית/ פרקים טז - יח

א. ברצוני להודות לד"ר שחר ארזי, ד"ר שחר דולב, ד"ר יצחק מנדלסון, אורי חקק, מיכאל פרי ופרופ' אבי שגיא על הערותיהם. תודה לד"ר ינינה ופרופ' קלמן אלטמן על הנסיעה ל"קן הנשרים" באוברזלצבורג, לעומרי בהם על המסע לאושוויץ ועל השיחות במהלכו, לאחי בנימין-זאב על ידיעותיו בחיות המשק ולאחי רפאל על הטיול לאזור מחייתם של חזירי הבר. תודה לתלמידי וידידי הרב יוסף-יצחק קוזעצקי שפתח בפניי פתח לתורת חב"ד, ולהרבה גולשים אלמונים שהעירו הערות רבות-ערך לגרסאות קודמות של מאמר זה באינטרנט. תודה מיוחדת לד"ר יעקב מרגולין, לשעבר הפסיכיאטר המחוזי למחוז תל-אביב, על עזרתו האדיבה בענייני רצח סדרתי.

ב. ולפעמים, למרבה הצער, גם בפסיכולוגיה עצמה. אפילו מחברים המתיימרים לעסוק בפסיכואנליזה מסוגלים לכתוב בארכנות למדנית מופלגת על סדיזם ומזוכיזם תוך התעלמות מהעובדה שמדובר, פשוט, בהתאכזרות (14).

ג. הדבר חוזר בדוגמה היחידה שבה משמשת ציפור כסמל לכיעור: "היא מכוערת כמו ינשוף". דווקא העוף הדומה ביותר לאדם בפניו השטוחות, בעיניו הגדולות ובמקורו המאונקל הדומה לאף, נתפס כמכוער, ולא שאר הציפורים הנבדלות מאיתנו הרבה יותר. אפילו שמו האנגלי של הינשוף, owl, נגזר מהמילה האיסלנדית uggligr (מפחיד) שממנה נגזרה המילה ugly (מכוער) באנגלית ובשפות הסקנדינביות.

ד. הדבר מורכב יותר. הכלב אינו ידידו הטוב ביותר של האדם אלא של בעליו, ובהתאם לכך הרבה כלבים הם חנפנים, מתרפסים ואינפנטיליים, במענה לצורכיהם הנפשיים של אדוניהם, או, לחלופין, רעי לב ורצחניים. ובכל זאת, גם בעליהם של כלבים כאלה אוהבים אותם כאחד מבני משפחתם. הכלב מסוגל לשאת את כל מגוון תכונותיו של האדם.

ה. על עברו הנאצי של לורנץ ועל מסמכים חדשים שגיליתי בדבר "נקודה יהודית" עלומה בחייו אני מרחיב את הדיבור במאמר שיתפרסם בקרוב (50).

[i]אלון, ע., עורך (1988) החי והצומח של ארץ ישראל. תל-אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

[ii]ר' משה בן מימון (1977) מורה הנבוכים. ירושלים: מוסד הרב קוק.

[iii]הריס, מ. (1987) פרות קדושות וחזירים משוקצים: חידות של מזון ותרבות. תל-אביב: מסדה.

[iv]דגלס, מ. (2004) טוהר וסכנה. ניתוח של המושגים זיהום וטאבו. תל-אביב: רסלינג.

[v]ויניקוט, ד. ו. (1999) הילדה פיגי. תל-אביב: דביר.

[vi]לורנץ, ק. (1974) איש איש וכלבו. תל-אביב: הדר.

[vii]גולד, ס. ג'. (1994) הידד לברונטוזאורוס. תל-אביב: דביר

[viii]האנציקלופדיה העברית, "חזירים". תל-אביב: מסדה.

[ix]חימנז, ח. ר. (??19) פלטרו ואני. תל-אביב: עם עובד.

[x]לורנץ, ק. (1969) הרע לכאורה: על התוקפנות בטבע. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

[xi]nisbett, a. (1976) konrad lorenz. new york: harcourt brace jovanovich.

[xii]מילר-היל, ב. (1994) מדע קטלן: בידולם של יהודים, צוענים וחולי-נפש. ירושלים: מאגנס.

[xiii]elitzur, a. c. (2004) on transgression: some unknown aspects of konrad lorenz’s nazi past. a preprint.

[xiv] ליקי, ר. (1998) מוצא האנושות. תל-אביב: הד ארצי.

Comments

החזיר הלא מיתולוגי

לא רק ישראל נמנע מאכילת חזיר אף עמי כנען להבדיל מהפלישתים אוכלי חזיר מובהקים. אם נקבל את התיאוריה שהעמים השמים במקורם היו רועי צאן נודדים ניתן להבין שגידול חזיר לא יכול היה להיות מנהג נפוץ בינהם. כמפורט במאמר החזיר הוא מצבור תזונתי קל לגידול ולהרבייה ולכן גודל בישובי קבע חקלאיים. יתכן שחיה זו סימלה הבחנה בין שבטי הרועים לחקלאים, העויינים זה לזה מימי קין והבל. ברבות הזמן ובעיקר עם ההלניזם אכילת החזיר הפכה למאפיין בולט של היהדות ששונותה לעומת הסביבה התחדדה מאד עת עמי הסביבה החלו לאבד את מינהגיהם השמים.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור