אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השנאה המטפיזית / זכר עמלק א - ה


התמונה של אבשלום אליצור

ניקולס פוסיני (1625) יהושע נלחם בעמלק. מיהו עמלקי?
ניקולס פוסיני (1625) יהושע נלחם בעמלק. מיהו עמלקי?

זכר עמלק וטעם החזיר חלק א -אבשלום אליצור. מתוך: ספר היובל לכבוד פרופ' שלמה שוהם. עורכים: חמי בן-נון, אבשלום אליצור(א), יגאל ורדי, מתי גוטרייך ושושנה כץ.

למפתח הפרקים ולמבוא

חלק ראשון: עמלק (פרקים א - ה)

בדומה לשאלה המייגעת "מיהו יהודי", ניצבים לפנינו קשיים לא מעטים בצאתנו לבירור הפוך: מיהו עמלקי? מצד אחד יש מעט מאוד, אם בכלל, עדויות היסטוריות על אותו עם, ומצד שני הוא מככב באינספור כתבים דמונולוגיים של משמידיו, שנתנו דרור מוחלט לדמיונם במטרה לייחס לו כל רוע שרק אפשר להעלות על הדעת. ננסה, אם כן, להתקדם לפי סדר זה: לנסות תחילה לדלות כל פיסת עדות הנראית כבעלת מהימנות היסטורית, ומשם נפנה לניתוח הדמיון המיתולוגי.

א. מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ

אך בטרם נפנה אל השנוא, צריכים אנו להיזכר בכמה עובדות על אודות השונא. היהודים, על פי אמונתם, הם בחיר העמים: אלוהיהם הוא לבדו אלוהי כל היקום, אותם מעדיף הוא על פני כל עם ולהם הוא מייעד את הנהגת העולם. בטענה זו אין כל חדש. כמעט אין עם נורמלי שאינו רואה עצמו נעלה בצורה זו או אחרת על שכניו. אבל באמונה של עם ישראל בעליונותו היה בכל זאת ייחוד שאין שני לו בהיסטוריה: לא היה לה בסיס בשום עדיפות צבאית, מספרית או טריטוריאלית. להפך, אמונה זו עמדה בניגוד משווע למציאות שבה חי העם הקטן והנרדף הזה. ובכל זאת הוא דבק בה, בכל מאודו ובאמירות מלאות הוד:

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ?הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי?אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ?אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ! (דברים ד' 32-35).וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (כ"ו 18-19).

כה גדולה הייתה אהבת האלוהים לבני ישראל עד שחזר והשתמש בשתי האהבות העזות ביותר בחיי אדם – אהבת הגבר לאישה ואהבת האם לילדיה – כדי להמחיש את עוצמת רגשותיו אליהם. זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ (ירמיהו ב' 2). וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ? גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ! (ישעיהו מ"ט 14-15).

אך למרבה הצער, האהבה הזאת הייתה רוויית דמעות ומלווה באינספור מריבות קולניות. עמו של האלוהים הרגיז אותו השכם והערב בחיזורים אחרי כל אליל, ויהא זה דמוי איש, אישה או חיה ובלבד שיהיה מוחשי ותלת-ממדי ושניתן לראותו, למששו ולנשקו, ולא אל אבסטרקטי של פילוסופים כבדי ראש. ליהוה, כידוע, הייתה תמיד רגישות גדולה בנושא הזה והוא הגיב על בגידות אלה בעונשים איומים, אבל חזר ונשבע שהעונשים האלה מכאיבים לו יותר מאשר לבניו: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח' 5). וגם כשהבן הסורר גורש והתגלגל בנדודיו עד קצווי תבל הוא נשאר תמיד במחשבות האב:

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד: יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד. הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ. בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי!

תשובת האב, המנסה להסביר לעצמו מדוע הוא עוד אוהב את הילד המרגיז הזה, הפכה לפנינה בספרות העולם, והשראה להרבה מנגינות שובות לב:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד? עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ! רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם יְהוָה! (ירמיהו ל"א 17-20).

גם המטאפורה האחרת, זו של אהבת הגבר לאישה, שימשה תכופות את האל כשדימה את תחושותיו כלפי עמו לתחושות העלבון וההשפלה של בעל נבגד:

רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ! כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ. וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ, וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא.וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵםכִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם. כִּי אָמְרָה: אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי (הושע ב' 4-7).

היש שפה ש"בן זונה" או גידוף דומה לו אינו מככב בראש סולם העלבונות שלה? והנה העברים רדופי האשמה הטיחו את הכינוי הזה בעצמם![ד] אבל גם כאן, כשוך חמת הבעל, חזר להישבע אמונים לאשתו הבוגדנית:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה (הושע ב' 21-22).

בחלוף הדורות, התפתח מושג העם הנבחר לממדים קוסמיים. עם ישראל החל לראות את עצמו לא רק כבחיר העמים אלא כעילה לבריאת היקום כולו, כפי שמגלה דיאלוג האהבה המרטיט של האלוהים עם עמו אחרי החורבן. התלמוד מביא את הפסוק שהבאנו לעיל (ישעיהו מ"ט 14) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי, מפי האומה שביתה כבר הוחרב בידי קלגסי רומא:

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אדם [ה]נושא אשה על אשתו [ה]ראשונה זוכר מעשה הראשונה. אתה עזבתני ושכחתני!

האלוהים, בתשובה, נזקק למונחים הלטיניים שציינו אז את יחידות הצבא הרומאי:

בתי, שנים-עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלוש מאות וששים וחמישה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה – וכולם לא בראתי אלא בשבילך! ואת אומרת "עזבתני ושכחתני"? (ברכות ל"ב 2).

על טענה זו חוזר הזוהר בתמציתיות:

זכאין אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא. דקב"ה אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו. דהא עלמא לא אברי אלא בגיניהון דישראל דישתדלון באוריתא. זכאים הם ישראל מ[כל] העמים עובדי הכוכבים שבעולם. שהקדוש ברוך הוא בחר בהם, נקרא בהם והתפאר בהם. שהעולם הזה לא נברא אלא למען ישראל שיעסקו בתורה. (פרשת "האזינו" ב').

בפעם הבאה כשנחשוב על האומץ שהיה לקופרניקוס ולדרווין לערער על מרכזיותו של המין האנושי ביקום, הבה ננסה לדמיין סיטואציה קצת שונה: מה היה גורלם של אנשים אלה לו היו עומדים לא בפני זעם הנצרות, שראתה באדם נזר הבריאה, אלא בפני סנהדרין יהודית, המאמינה כי היקום כולו נברא לתועלת עם ישראל?

ב. הג'נוסייד הראשון

בדומה לחוק מפליא בפיזיקה, שלפיו כל היווצרות חלקיק מתוך הוואקום מחייבת את היווצרותו של חלקיק בעל תכונות הפוכות, גם המחשבה האנושית יוצרת צמדי ניגודים קיצוניים כאלה: הופעתו של העם שמעצם לידתו הוא נעלה על כל העמים האחרים אירעה כמעט בד בבד עם הרעיון כי יש עם רע מלידה שאין לו זכות קיום.

עם ישראל רק יצא ממצרים, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם(שמות י"ז 8). סתם כך, ללא סיבה, "בא" העם האחר להילחם בעברים. תיאור הקרב אינו משאיר מקום לספק שאין המדובר בעם ככל העמים. כוחות על-טבעיים נדרשים כדי לנצחו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וּמֹשֶׁה, אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ. וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב (שמות י"ז 9-13).

תוצאות מלחמה זו נקבעו לנצח:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי. וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר (14-16).

המדרש הבחין כי בקטע זה מופיעה המילה "כֵּס יָהּ" במקום "כסא יהוה", כך ששתי המילים יצאו קטועות, ומצא לכך הסבר נועז מאוד: אחרי ביטוי הזהירות "כביכול" אומר המדרש כי קיומו של עמלק גורע, לא פחות, מגדולתו של האלוהים עצמו!

כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם. נעקר זרעו של עמלק – הכסא שלם והשם שלם (פסיקתא דרב כהנא י"ב).

גם הגרוע שבאויבים, חטאיו נשכחים ונסלחים בחלוף הדורות.[ה] התורה ידעה זאת, והיא חוזרת ומזהירה את היהודי שלא לתת לנטייה אנושית זו להשכיח את צו ההשמדה:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 17-19).

בכל מקום! בכל זמן! לא בלהט המלחמה אלא בפעולה מתוכננת שנים רבות מראש וקבועה בראש סדר היום הלאומי. אחרי שינוצחו כל האויבים הקונקרטיים, יתפנה עם ישראל להשמיד את אויבו המטפיזי. כל כך מרכזית היא מצווה זו עד שהתלמוד (סנהדרין כ' 2) מגדירה כאחת משלוש המצוות הראשונות המוטלות על עם ישראל ברגע שיהפוך לעם ריבוני: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה". ר' יוסי (שם) מרחיק לכת אף יותר: לדעתו מצוות השמדת עמלק היא הראשונה ([15]). ואכן, כבר הראשון למלכי ישראל, שאול, הצטווה מיד בראשית מלכותו להשמיד את עמלק. הפקודה הייתה חד-משמעית:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם.עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל א ט"ו 1-3).

הכישלון במילוי ההוראה הזאת הוא שגרם לשאול לאבד את כתרו: הוא ריחם על מלך עמלק השבוי ולא השמיד את הצאן. במקומו עלה למלוכה איש שהצטיין בהריגת עמלקים (שמואל ב כ"ז).

"המן יוצא לברך את מרדכי", רמברנדט (1665). עמלק דווקא צאצא לבית המלך שריחם על אגג הוא זה שיחסל את מה שנשאר מזרעו של אותו המלך. דומה שהתנ"ך מנסה להזהיר אותנו: הנה, ראו מה קורה כשמרחמים אפילו על עמלקי אחד!

דורות רבים חלפו והאיבה בין שני העמים רק העמיקה ונעשתה קשה יותר. ראשון הצוררים בהיסטוריה שזמם השמדה שיטתית של העם היהודי היה, על פי התנ"ך, הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי. (אסתר ג' 1) הכינוי הזה, "הָאֲגָגִי", נשמע לנו מוכר: הןאֲגָג היה שמו של מלך עמלק, שמלך ישראל הראשון איבד את המלוכה מפני שריחם עליו ולא הוציאו להורג. ואמנם, שמו של היהודי שקם להתייצב מול המן אינו משאיר מקום לטעות: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל (אסתר ב' 5-6). אלוהים אינו שוכח דבר: דווקא צאצא לבית המלך שריחם על אגג הוא זה שיחסל את מה שנשאר מזרעו של אותו המלך. דומה שהתנ"ך מנסה להזהיר אותנו: הנה, ראו מה קורה כשמרחמים אפילו על עמלקי אחד! מוקדם או מאוחר יקום מצאצאיו צורר שינסה שוב להשמידנו.

מעולם, ככל הידוע לי, לא נוסח בתולדות העמים ציווי כה גורף לרצח-עם. התורה הורתה אמנם להשמיד את שבעת העמים שחיו בכנען, אבל הותירה להם את הברירה לנוס על נפשם. עמלק, לעומתם, חייב להימחות "מתחת השמים". הפירוט של פקודת שמואל, מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, בא לאסור אפילו על תגובת הרחמים הטבעית של חייל בצבא מנצח הנתקל באוכלוסייה אזרחית.[ו] התוספת מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר מבהירה שגם רכושו של העם השנוא חייב בהשמדה, החמרה שאפילו מכונת ההשמדה הנאצית לא הקפידה עליה. הקניית תוקף נצחי לצו ההשמדה יצרה סתירה אפילו בהשקפת העולם המוסרית של התורה עצמה, אותה תורה שהורתה – רק פרק אחד לפני מצוות השמדת עמלק – לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת.אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ. (דברים כ"ד 16).[ז] כל כך הקפידה התורה לחזור על דרישותיה שלא לשכוח את שנאת עמלק, עד שמניין התרי"ג הקאנוני מונה כאן שלוש מצוות נפרדות:

תר"ג: לזכור מה שעשה לנו עמלקתר"ד: למחות זרעו מן העולםתר"ה: לא לשכוח מה שעשה לנו ([16]).

רשימת המאפיינים העושים ציווי זה יוצא דופן בין מצוות היהדות היא ארוכה ([17]): בעוד מצוות השמדת שבעת העמים לעיל מחייבת רק אם אין היהודי המקיים אותה מסכן את חייו, אין הקלה זו חלה על הריגת עמלקים. ולמרות שלאומיותו של גוי נקבעת, בניגוד ליהודי, על פי האב, עמלקי חייב למות גם אם רק אמו הייתה בת לגזע הארור. ובעיקר, השמדת עמלק היא חובה שאפילו ההיבט הרגשי שלה, השנאה עצמה, היא חובה נפרדת. אפילו הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1138-1204), הפילוסוף השקול שהזהיר מפני כל קיצוניות, לא נקט כאן שום מתינות:

היא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תישכח המצווה ולא תחלש שנאתו מהנפשות באורך הזמן (ספר המצוות, מ"ע קפ"ט).

העוצמה, הנחישות, ומעל לכל חוסר הרחמים המוחלט הזה, מצד עם שכל כך החשיב את החסד והרחמים (וכל כך היה זקוק להם בכל תולדותיו), הופכים את השאלה לבלתי נמנעת: למה?

ג. התאום הנסתר

הנימוק שנתנה התורה עצמה – אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (דברים כ"ה 18) – הוא מופרך בעליל. אמנם הטרוריסט הפוגע בנכים ובזקנים המשרכים דרכם בשולי המחנה הוא פושע מתועב, אבל בהשוואה לזוועות האחרות שנעשו בעם ישראל בימי התנ"ך, מטיבוע תינוקות בנהר על ידי המצרים עד מעשי הטבח ההמוניים של צבאות אשור, בבל וכשדים, פשעו של עמלק הוא מעשה פעוט יחסית, ובוודאי שאין בו להסביר את העובדה שהציווי הוא בלתי חוקי, כפי שראינו בפרק הקודם, על פי מוסר התורה עצמה: כיצד יכולים מעשים שנעשו בשחר ההיסטוריה להצדיק רצח שיטתי של דורות שאפילו אינם יודעים על מעשי אבותיהם? בהיעדר נימוק הגיוני, פונה היהדות אל הסברים מטא-היסטוריים ומיסטיים שונים: עמלק הוא התגלמות הרוע, נציג השטן, האויב הקוסמי של עם ישראל – בקיצור, לפנינו דוגמה מובהקת של שנאה מטפיזית. והשאלה החוזרת וניצבת לפנינו היא מדוע זכה דווקא עם ביש מזל זה להיות מושא שנאתם המטפיזית של אבותינו.

מה יכולה הארכיאולוגיה להציע לנו להבנת החידה? למרבה האכזבה – מאומה. מחוץ לתנ"ך לא ידועה שום עדות לקיומו של העם הזה. על הדעת עולה לרגע התקווה: שמא עמלק פשוט לא היה ולא נברא אלא בדמיונו של עם ישראל? אבל המוצא הנוח הזה נופל עד מהרה בפני מבחן הביקורת. עמלק מוזכר בשמונה ספרים בתנ"ך, וההתייחסויות אליו כה רבות וספציפיות עד שלא מתקבל על הדעת שאין מדובר בעם ממשי. ההתייחסות האחרונה לעמלק בתנ"ך אינה מותירה ספק. ספר דברי הימים א, בתוך תיאור גנאלוגי ארוך ומפורט הנושא את כל הסימנים של כרונולוגיה אותנטית, מספר כבדרך אגב על חמש-מאות איש משבט שמעון בראשות פְּלַטְיָה, נְעַרְיָה, רְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי, שהלכו בימי חזקיהו מלך יהודה אל הר שעיר וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (ד' 43). בסיפור אגבי זה, המופיע ממש בעמודיו האחרונים של התנ"ך, מופיע עמלק בפעם האחרונה, וכולו קומץ בני-אדם המתבצרים על הר, ודי בכמה מאות מתיישבים למחות את המעט הזה ששרד מהעם המקולל. המקרא, אם כן, מציע לנו תשובה פשוטה להיעדרו של עמלק מהרשומות החוץ-מקראיות: מצוות התורה קוימה במלואה ועמלק הושמד לחלוטין. רק מחוסר ברירה, אם כן, פונים אנו אל התנ"ך, כדי להסתפק במעט הנתונים המגמתיים בעליל ששימר בעבורנו המשמיד.

וכבר בפתח התנ"ך מצפה לנו הפתעה. מהו מוצאו של עמלק? התורה מתארת את תולדות העמים השונים על פי אילן משפחה מסועף, המתחיל בנח והולך ומתפצל משלושת בניו לעמים ולשבטים. בדרך כלל, מידת הקירבה בין העמים על פי אילן זה מבטאת נאמנה את הקירבה ההיסטורית והאתנית ביניהם. כך, למשל, יכול כל ישראלי בימינו להבין את המואבית של מצבת מישע מלך מואב, שכן מואב היה מצאצאי לוט, בן אחי אברהם. לעומת זאת, מצרים וכוש, שעל פי התורה התפצלו לענף אתני נפרד כבר מחם בן נח, אכן נבדלו מאוד מהעברים בלשונותיהם ובתרבויותיהם. אם כן, כמידת הקירבה המשפחתית על פי ספר בראשית כך, פחות או יותר, גם מידת הקירבה ההיסטורית והתרבותית בין העמים. היכן, אם כן, נמצא עמלק על אילן זה? באיזה שלב התפצל ענף זה מהגזע המוביל לעם ישראל?

התשובה, כמה מביך, היא: הכי קרוב שאפשר! עמלק הוא נכדו של עֵשָׂו, אחיו התאום של יעקב-ישראל. העמלקים, אם כן, היו קרובים לעברים יותר מהישמעאלים, צאצאי בנו האחר של אברהם, יותר מהמדיינים, בני אשתו השלישית של אברהם, יותר מהעמונים והמואבים, בני אחיינו של אברהם, ובוודאי שיותר מכל העמים האחרים. עמלק, אם כן, הוא שבט משבטי אדום, והתורה עצמה מחריפה את מבוכתנו בפסוקים שבהם מדבר אלוהים על האדומים כעל אחיהם של בני ישראל: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד.אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶלכִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר... וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר (דברים ב' 4-8). אדום, אם כן, היה עם-תאום לישראל (גרינץ [[18]] קורא לו במפורש "עברי"), שזכה גם הוא בנחלה מאותו האלוהים בעברו השני של הירדן (גם העובדה שיצחק אבי האומה אהב את עֵשָׂו יותר מיעקב רומזת כי לפנים נחשב אדום לעם הנבחר). בהמשך אוסרת התורה על העברי במפורש לשנוא שני עמים:לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה (דברים כ"ג 8-9). איזה פַּרַדוקס: העם השנוא ביותר הוא שבט מאותו עם שאותו אסור לשנוא, הקרוי אחינו!

לקירבת הדם בין עמלק לישראל מצטרפת קירבה הדוקה עוד יותר: ספר בראשית מונה שנים-עשר שבטים שהרכיבו את אדום, כמספר שבטי ישראל, ועוד שבט אחד, עמלק, שנולד לבכורו של עֵשָׂו מפילגשו.[ח] השבט הזה לא חי בעבר הירדן, כשאר שבטי אדום. הוא מופיע לראשונה ברפידים שבמדבר סיני מול העברים שיצאו זה עתה ממצרים. מכאן הוא ממשיך ומלווה את בני ישראל עד הגיעם לכנען, שם הוא יושב בנגב (במדבר י"ג 29), אבל על פי ספר שופטים י"ב 16 היה גם בנחלת אפרים, כלומר בצפון הארץ, מקום בשם הַר הָעֲמָלֵקִי. ברור, אם כן, שהיה זה עם נוודים, ממש כמו העברים עצמם טרם הגיעם לארץ, שהתפרס על פני אותו מרחב כמו עם ישראל. מין "צל" מטריד, שאי-אפשר להיפטר ממנו.

מה מספרת לנו הכרונולוגיה הצבאית? מבצעיהם של העמלקים נגד העברים מגלים טקטיקה עקבית של יצירת בריתות עם כל עמי האזור נגד העברים: הם התחברו עם כנען (במדבר י"ד), עמון ומואב (שופטים ו'), צידון ומעון (י'), ואפילו נתנו לקינים, ידידי העברים, להתערב בהם עד ששאול נאלץ להזהיר את הקינים על הטבח המתקרב כדי לתת להם שהות לצאת מיישובי העמלקים (שמואל א ט"ו). נקל לתאר כמה סלידה יכול לעורר עם קטן ואופורטוניסטי העוסק ללא הרף בתככים כאלה. אולם בפעם היחידה שהתנ"ך מתאר מפגש של חיילים עמלקים עם אוכלוסייה עברית מופיע, למרבה המבוכה, דווקא אקט פשוט של רחמים. גדוד עמלקים פשט על צקלג, מושב דוד ואנשיו, כשהגברים לא היו במחנה. דוד, כזכור, היה האיש שביצע מעשי טבח שיטתיים ביישובי העמלקים: וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד (שמואל א כ"ז 11). מה עשו, לדעתכם, העמלקים לשבוייהם? וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ, וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם (שמואל א ל' 2). הייתכן? עמלק, המזנב הידוע בנחשלים, משאיר בחיים את הנשים והילדים של האיש שטבח בו?

פה ושם נותן לנו המספר המקראי הרגשה שיש פרטים על עמלק שהוא מעדיף שלא להרחיב את הדיבור עליהם. ראו נא את המילים המוזרות של בלעם על עמלק: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד (במדבר כ"ד 20). ראשית גויים? בוודאי שאין כוונה ל"ראשית" במובן הכרונולוגי, כי עמלק היה עם צעיר בדיוק בגילו של ישראל, ובוודאי שאין הכוונה לראש העמים מבחינת הגודל: עמלק, כישראל, היה עם נוודים זעיר ובלתי נחשב. ההסבר היחיד העולה על דעתי הוא כי ראשיתו של עמלק הייתה דומה לזו של עם ישראל: אולי גם הוא נחשב בימי קדם לעם נבחר, אבל נפל ממעמדו זה אל המקום היחיד שאליו אפשר ליפול מגובה כזה, דהיינו, אל דרגת המקולל שבעמים? לא פחות כאב ראש גרם הפסוק הסתום בשירת דבורה: מִנִּי אֶפְרַיִם, שָׁרְשָׁםבַּעֲמָלֵק (שופטים ה' 14). האם הכוונה היא שנחלת אפרים הייתה בימי קדם נחלת עמלק, שבא לפניהם מהמדבר והתיישב בגליל? או שמא הייתה קירבה אחרת בין אפרים, מהדומיננטיים בשבטי ישראל, לבין עמלק?

עוד יותר משונה הוא התפקיד שממלא עמלקי אחד בנקודה מכרעת בתולדות עם ישראל. הסיפור תמוה מכל צד ואפילו המפרשים, מסורתיים ומודרניים כאחד, עוברים עליו בחטף. כוונתי למות שאול המלך. כאן, כמו במקומות רבים אחרים, ספר שמואל פשוט סותר את עצמו מפרק לפרק. בשמואל א ל"א מסופר ששאול התאבד בקרב על הגלבוע, ואילו בשמואל ב א' מופיע במחנה דוד נער פליט מצבא שאול ומבשר על נפילת המלך. לשאלת דוד הוא מספר כי ראה את שאול ברגעיו האחרונים, מכותר בידי פלשתים. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי, וַיִּקְרָא אֵלַי, וָאֹמַר: הִנֵּנִי.וַיֹּאמֶר לִי: מִי אָתָּה? וָאֹמַר אֵלָיו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (7-8). שאול, ממשיך העמלקי לספר, ביקש ממנו להמיתו כדי שלא ייפול בידי האויב, הוא ציית לו והביא את כתרו לדוד. דוד מרים קולו ביללה כל היום, ובערב הוא פונה שוב אל הפליט: אֵי מִזֶּה אָתָּה? והנער חוזר על דבריו: בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (13), ומשלם על כך בחייו. עמלקי חייל בצבא ישראל? אחת משתיים: או שלפנינו עוד פיסת היסטוריה אגבית המאשרת שוב כי העמלקים היו קרובים מספיק לעברים כדי לחיות בקרבם כגרים ואפילו לשרת בצבאם, או שגם כאן משמש העמלקי שעיר לעזאזל כדי להטיל עליו את אשמת מותו הנוח כל כך של שאול, שפינה את הדרך למלכות בית דוד.

לסיכום, מכלול ההתייחסויות לעמלק במקרא, לרבות הקטעים הסתומים, מגלה מציאות ברורה. עמלק היה קרוב קירבה אתנית הדוקה ביותר לישראל וגם הייתה לו היסטוריה דומה. אם ישראלי בן-ימינו יכול להבין את לשון מואב הכתובה על המצבות העתיקות, אני מוכן להתערב כי העמלקים דיברו בניב אפילו יותר מקומי של העברית, התלבשו בצורה דומה לעברים, שמרו על מסורת נוודים דומה, ובוודאי גם עבדו אלוהים בעל שם דומה. ואם לשפוט על פי מגילת אסתר, הם אף יצאו עם העברים לגלות עד פרס![ט]

הייתכן שאת השנאות האיומות ביותר שומרים בני-האדם לא כלפי אלה השונים והנבדלים מהם ביותר, אלא דווקא כלפי הדומים להם? ככל שהרעיון הזה נשמע אבסורדי, המציאות הבינלאומית נידבה לנו בשנים האחרונות ראיות עגומות לנכונותו ואנו נעסוק בהן בהמשך.

ד. את מי רצה אלוהים למחות תחת השמים?

עמלק, אם כן, היה העם הקרוב ביותר לעם ישראל, היסטורית וגיאוגרפית. אולם התורה יוצרת עוד זיקה, ישירה והרת גורל, בין שני העמים. הלא היה עוד עם אחד שאותו רצה אלוהי העברים, שוב ושוב, להשמיד:

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות ל"ב 9-10).

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ? אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (במדבר י"ד 11-12).

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! (במדבר ט"ז 20-21).

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! (במדבר י"ז 9-10).

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט' 13-14).

וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל [לחלל את שמי]לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם, וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר, וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם (יחזקאל כ' 8-9, 13-14, 21-22).

וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית (תהלים ק"ו 23).

כך, האל שהוציא את עמו ממצרים התכוון לא-אחת להכחידו. משה, שוב ושוב, הצליח למנוע את החיסול הטוטאלי, אבל בזעמו הביא האל מגיפות שהמיתו רבבות בקברות התאווה (במדבר י"א), במדבר פארן (י"ז) ובערבות מואב (כ"ה), שרף אותם וקבר אותם חיים (ט"ז) ושילח בהם נחשים (כ"א), וכשהרגיזו אותו בבכיותיהם על הסכנות האורבות להם בכנען גזר על כל אותו דור למות במדבר. ארבעים שנה (!) הוצעדו אנשים במסלול משונה מסביב לארץ ישראל, שהייתה כל העת הזאת במרחק שבוע הליכה מהם, כדי לקיים את דברי האל: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה,אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי (במדבר י"ד 29). בכך לא פסקה הסכנה לעם ישראל: פרק כ"ח בספר דברים מפרט את האסונות שיבואו על העם גם בארץ ישראל אם לא ישמע לקול אלוהיו. ראו באיזו תכיפות חוזר בנאום זה האיום בהשמדה מוחלטת:

יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה, אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי.יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן, וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ... יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר, גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ,גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן.וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ, אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ... וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם. וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

כמה מוזר: עם נבחר, עם סגולה, גוי קדוש... מי ימנה מספר לכינויי האהבה שלהם זכה, מוצא עצמו שוב ושוב תחת סכנת השמדה סופית מידי אותו אל שבחר בו![י] אפילו המילים שבהן משתמש האלוהים בגרסת ספר דברים, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים ט' 14), הן ממש אותן מילים שבהן נשבע להכחיד את עמלק: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י"ז 14).

האם רואים אתם עד כמה בלתי אפשרית הסיטואציה הזאת? אותו אלוהים משמיע באוזני עמו הצהרות אהבה נרגשות ושבועות ברית נצח ביום אחד, ולמחרת מאיים כי הנה, עוד רגע, לא יוכל עוד להתאפק וישמיד אותו. נסו לחשוב כיצד מתמודד ילד עם הורה בלתי יציב כזה. ילדים כאלה מנסים ללא הרף למצוא את הצד האוהב המופיע ונעלם שוב ושוב, ומשום כך, במקרים רבים, אינם יכולים להתנתק מההורה האוהב-שונא כל חייהם. כל מי שהיה עד למצבים כאלה יכול לתאר את עוצמת המצוקה הנפשית שאליה הטילה הדת העברית את בניה.

ההשוואה ליחסי ילד-הורה מתבררת כעמוקה יותר מסתם אנאלוגיה: ממש כמו הילד המפנים את כעסו של ההורה וגדל להיות אדם מלא עוינות עצמית, דיכאוני או אפילו אובדני, כך גם עמים המתחנכים על פי האמונה שהאלוהים כועס עליהם חוזרים ומביאים על עצמם אסונות לרוב, ואפילו את הכבד בעונשים. כן, כולנו יודעים שהיהדות אסרה על קורבנות אדם ועל ההתאבדות, אבל אנחנו לא כל כך אוהבים להיזכר כמה פעמים דחפה הדת הזאת אינספור יהודים בכל דור ודור לבחור במוות, מחריד ככל שיהיה, "על קידוש השם". האלוהים לא מחה ולא ניסה לאסור זאת כשיהודים, מימי בית ראשון ואילך, העדיפו למות בעינויים ובלבד שלא יעברו על דתם, וכשקהילות שלמות באירופה הלכו מרצונן אל המוקד ודחו את הברירה להתנצר. "למות על קידוש השם", על פי הדוגמאות המפורסמות שנתנו רבי עקיבא ומרטירים רבים אחרים, נעשתה למצווה הנכספת ביותר, שיהודים רבים קיוו שיזכו לה. דומה כאילו הצליח הפולחן המבעית של קורבן האדם לחדור לבסוף אל לב-לבה של דת ישראל, שכל כך התאמצה לסלקו מהעולם.

הייתכן, אם כן, שעמלק שימש מעין "שסתום ביטחון" לדחף החיסול העצמי של אויביו? דומני שברגע ששאלנו שאלה זו מזדקר לעינינו עוד דבר מוזר: אם אלוהים כל כך שנא את העמלקים האלה, למה, בעצם, הוא לא השמיד אותם וחסל? הכל-יכול הזה, שהמטיר אש וגופרית על סדום ועמורה, ששילח במצרים האדירה ערוב, דבר, שחין, ברד, חושך ועוד אסונות טבע יצירתיים, שידה אבנים במלכי האמורי וזרע מגיפות בפלשתים, שחזר והשמיד את החוטאים מבני עמו שלו בכל מיני דרכים מבעיתות, הצהיר שוב ושוב על שנאתו הלוהטת לעמלק אבל הוא עצמו – כמה מוזר – מעולם לא נגע בו לרעה![יא]

יש משהו נוגע ללב ברמז שהשאיר לנו האלוהים להימנעות זו. הֶרֶף מִמֶּנִּי, אמר למשה בעיצומה של אחת מהתפרצויות הזעם שלו על עם ישראל, וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט' 13-14). שימו לב למיליםהֶרֶף מִמֶּנִּי: גם בני-אדם בעיצומה של תגרה צועקים "עזוב אותי!" לזה המנסה להפריד ביניהם, כשכוונתם בעצם הפוכה. גם האלוהים אומר בעצם למשה "תחזיק אותי!" לכן המשיך עמלק להתקיים עד היום. כי אם כך נוהג האלוהים כלפי עם ישראל כשעמלק עודו קיים ויכול לספוג מדי פעם את זעמו, מה יהיה גורל ילדיו כאשר יישארו מולו לבדם?[יב]

ה. כמידת הקיִרבה כן עוצמת השנאה: המקרה המוזר של המדיינים

הבה נסטה לרגע אל פרק אחר מנדודי אבותינו במדבר. גם בו מתרחשת השמדת-עם, טוטאלית כמעט כמו זו של עמלק, וגם בו חוזרים המאפיינים הפסיכולוגיים שמצאנו במקרה הראשון. הפעם ההוראה הייתה לבצע טבח בבני מדיין. העברים הרגו את כל הגברים ולקחו בשבי את הנשים והטף, אך בכך לא היה די:

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה? הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה.וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ.וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם(במדבר ל"א 14-18).

הפקודה, אם כן, היא לעבור שנית בין השבויים ולהרוג כל ילד, תינוק ואישה. רק הבתולות זכו הפעם בחייהן. מה היה חטאו של העם הזה? הנימוק הניתן להשמדתו בתחילת הפרק נשמע מוזר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים (במדבר ל"א 2), והסיבה מופיעה פרקים אחדים קודם לכן: וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן (כ"ה 1-2). תגובת האלוהים הייתה חסרת תקדים: הוא דרש, לראשונה בתולדות העברים, להוציא להורג את כָּל רָאשֵׁי הָעָם (כ"ה 4) ולהוקיע את גופותיהם. מגיפה פרצה בעם והפילה עשרים וארבעה אלף חללים. מנהיג שבט שמעון, שעשה בפומבי מעשה פולחני ו/או מיני עם בת אצילים מדיינית, נרצח בידי פנחס הכוהן ואז פסקה המגפה. מדברי האלוהים מתברר שגם הפעם ריחפה על העם סכנת הכחדה: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי (כ"ה 11). רק ההתנקשות בנשיא השבט מנעה את השמדת עם ישראל.

מוזר: המואבים החטיאו את העברים – ועל המדיינים נגזרה השמדה? והכל בגלל נסיכה מדיינית אחת? אלה מקוראיי שלא נטשו אותי עד כאן, כבר נעשו מן הסתם אמונים על החשיבה הפסיכואנליטית ולכן אולי ינחשו היכן כדאי לחפש את התשובה: היה לנו עוד מנהיג – בדיוק באותו דור – שהיה נשוי למדיינית: משה, שציפורה הייתה אם שני בניו ואף הצילה אותו מידי האלוהים כשרצה להרגו (שמות ד' 24). ואכן, מדיין היה העם הקרוב והאהוב ביותר על משה: הוא קיבל אצלם מקלט כשברח מפרעה והצטרף למשפחת הכוהן שלהם. ייתכן, אמנם, שהתגרש מציפורה (שמות י"ח 2), אבל הוא לקחה שנית, נשאר קשור לחותנו יתרו, הקריב עימו קורבנות וקיבל את עצותיו בהנהגת העם (שמות י"ח 24). מאוחר יותר (במדבר י' 29-32) אנו שומעים אותו מפציר במילים נרגשות בגיסו חובב שלא לעזבו ולבוא עם העברים לכנען. בכל תולדות עם ישראל לא היה עוד עם כה מקורב אליו, פוליטית ותרבותית, כמו המדיינים. גם כאן, כגודל קירבתם של בני העם הזה לעברים כך עוצמת השנאה שהביאו לבסוף על עצמם.

עלינו לשוב אל עמלק, אבל בואו נקשיב פעם נוספת ללשון הציווי שקיבל משה מהאלוהים להשמיד את בני מדיין:נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ (ל"א 2). הקישור אומר הכל: השמד את העם שהיה לעמך השני – ואז תמות אתה עצמך.

למפתח הפרקים ולמבוא

זכר עמלק: פרקים ו - ט

ד. ועתה דמיינו לעצמכם נער בר-מצווה שאיתרע מזלו שדווקא הפרק הזה נקבע להיות ההפטרה שלו, והוא צריך לקרוא אותו בבית הכנסת בפני קהל חוגג ואמא נרגשת בעזרת-הנשים! כמה מתחומי העיסוק שבחר לו אותו נער בבגרותו נושאים כנראה את עקבותיה של חוויה זו.

ה. ובוודאי אצל עם שהוא אולי הראשון שראה בשלום ערך מרכזי: הפסוק יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כ"ט 11) זכה במשנה לשני פירושים מפורסמים: "על שלושה דברים העולם קיים: על האמת ועל הדין ועל השלום" (אבות א' 18); וכן "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (עוקצין ג' 12).

ו. ברוח חסרת פשרות זו מפרש התלמוד (בבא בתרא כ"א 1) את הפסוק (מלכים א י"א 16) כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כששב יואב מהמלחמה שאל אותו דוד למה השאיר בחיים את הנקבות, שהרי על עמלק, הנכלל באדום, המצווה היא להרוג את כולם. יואב הלך אל הרב שלו, שהודה בפניו כי טעה בניקוד המילה זֵכֶר עֲמָלֵק כשלימד אותו את הפסוק הזה ואמר זָכָר עֲמָלֵק. על כך הרג יואב את רבו אחרי שציטט לו, כיאה לבית-מדרש, פסוק מתאים.

ז. השקפת עולם זו בולטת בפרשנות המסורתית לדברי המלאך אל הגר על ישמעאל: אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם (בראשית כ"א 17). רש"י, בעקבות חכמי התלמוד, מקשה על התוספת בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם ומביא את תשובתם: "היו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבה: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. וזה בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.

ח. איני יודע אם הרתיעה מפני המספר 13 הייתה קיימת כבר בימי המקרא, אבל עמלק הוא אמנם השלושה-עשר בשבטי אדום. מצד שני, זה היה גם מספר שבטי ישראל עם התפצלות שבט יוסף לשניים. עמלק מקביל, אם כן, לשבט "הבן יקיר" אפרים.

ט. נקל להבין מדוע גרינץ (18) טוען בתוקף כי עמלק "אין לו ולעם העברי אדום ולא כלום" ומנסה לשייך את העמלקים לעילם, עם לא שמי. אולם טענה זו נסמכת על מילים בודדות ואינה מצדיקה התעלמות מאמירותיו המפורשות של התנ"ך.

י. ואם ייסלח לי החשבון הקטנוני: מדוע הברכות המובטחות לעברים על שמירת המצוות ממלאות שלושה-עשר פסוקים בלבד, בעוד שאיומי ההשמדה מתוארים, בקטע שהוא לאין-ערוך מפורט ועתיר דמיון יותר, על פני חמישים וחמישה פסוקים? בזיכרון עולה כאן ציור "יום הדין" של הירונימוס בוש: הגיהינום מתואר לכל פרטי זוועותיו בעוד שגן העדן הוא שדה ירוק ומשעמם שכמעט דבר אינו קורה בו.

יא. גם הפרשנות המסורתית נבוכה מול העובדה שיהושע לא השמיד את העמלקים בקרב ברפידים (שמות י"ז). רש"י (שם) מסביר שהאלוהים הורה לו להשאיר אותם כדי שבן אחר לשבט בנימין, המלך שאול, ישלים את ההשמדה, וההמשך ידוע. אושפיזאי (17) כמעט מסיקה מכך שהאלוהים עצמו רוצה תמיד להשאיר כמה עמלקים לדורות הבאים!

יב. נראה שגם האלוהים נוטה לתמוך בתזה המוצעת כאן, שכן על פי האגדה (אסתר רבה ז 10), אמר הוא עצמו להמן: "שוטה שבעולם! אני ביקשתי [להשמיד את היהודים] ולא יכולתי, שנאמר וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ (תהילים ק"ו 23), ואתה אמרת להשמיד להרוג ולאבד?"

[15] זולדן, י. (תשנ"ח) שלוש מצוות – מלך, עמלק ובית הבחירה. שמעתין, 132: 105-124.[16] אהרן הלוי מברצלונה (1953) ספר החינוך: על תרי"ג מצוות.ירושלים: אשכול. [17] אושפיזאי, ד. (תשנ"ז) חג הפורים – המן ועמלק עפ"י מקורות מקראיים ומדרשיים. מחקרי חג, 8: 49-59. [18] גרינץ, י. (1969) מוצאי דורות. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור