אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המחקר והפסיכותראפיה בנושא של ההומוסקסואליות


בס"ד, בין פטיש הדעות הקדומות לסדן של התקינות הפוליטית

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם: חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמניין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, ושואל כעניין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי מסכת אבות, פרק ה', משנה ט'.

מאמר זה הנו תגובה לדעתו של ד"ר אבשלום אליצור בנושא ההומוסקסואליות. אליצור נשא הרצאה בכנס שקיימה לאחרונה אגודה ישראלית לטיפולים מיניים וכן מעביר קורס על הומוסקסואליות בתכנית ללימודי תעודה למטפלים מיניים בבר-אילן. הוא יוצא חוצץ נגד מוסכמות רבות המקובלות ביחס לנטייה הומולסבית ולגבי הגישה המחקרית והטיפולית המקובלת בנושא. עמדתו עוררה הדים רבים ופורסמה בתקשורת. אליצור לא העלה עד היום את טענותיו במאמר מסודר, אבל עמדתו סוכמה באתר פופולארי באינטרנט[1]. בעקבותיה התפתח דיון לוהט בהיבטים שונים הנוגעים להבנתנו של כל התחום של הנטייה המינית.

חשוב להדגיש בראש הדברים שאיני פוסל את דעתו של אליצור מלהישמע ולא תופס אותו כאדם שמתכוון בדבריו לתרום לדיכוי ולהשפלה נוספת של אנשים הומולסביים. אני יודע שאין זו כוונתו וד"ר אליצור חוזר ומצהיר כי הומופוביה, בדומה לכל תפיסה שמנסה לפגוע שמיעוטים שונים על סמך זהותם, היא חרפה לאנושות. יחד עם זאת דעתי היא שד"ר אליצור בחר בדרך הצגת נתונים שאינה מקיפה ויסודית מספיק וכתוצאה מזה עלולה להוביל למסקנות שגויות ובעייתיות ובהמשך ארחיב על כך.

אלא שהבעיה כאן היא הרבה יותר רצינית מהרצאה זו או אחרת שאיני מסכים איתה. הבעיה נמצאת לדעתי בעצם הצורה בה הנושא ההומולסבי נידון בחברה ובתקשורת. פעמים רבות נוצר רושם שכל הצדדים המשתתפים בדיון למדו את התפקידים שלהם מראש והחליטו מה להגיד הרבה לפני ששמעו את הנימוקים של הצד השני וממילא פטרו את עצמם מן הצורך להתמודד באופן ענייני וראוי על הטיעונים שלו. בשונה מהחכם במשנה של "פרקי אבות" שבה פתחתי את המאמר, הם לא נכנסים, אלא מתפרצים לתוך דברי חבריהם בנוסח "פופוליטיקה", רצים להשיב זמן רב לפני ששמעו את השאלה, לא שואלים לעניין כי יש להם את כל התשובות בכיס וממילא אינם משיבים כהלכה וכמובן- לא אומרים על שום דבר בעולם "לא יודע" "לא ברור" "לא בטוח". התוצאה היא לרוב דו שיח של חירשים שמעקר את הדיון ומרוקן אותו מכל תוכן חוץ מסיסמאות ידועות מראש.

אם אנו מדברים על הצדדים המעורבים בדיון, מדובר לדעתי בעיקר בשניים. מצד אחד מדובר באנשים שכל כוונתם היא להמשיך ולדכא אנשים הומולסביים ולשמר לעד את מעמדנו כבני אדם סוג ב'. רובם עושים זאת מתוך אידיאולוגיה דתית פונדמנטליסטית, אצל אחרים זה עניין של פחדים אישיים או שמרנות קיצונית. אנשים אלו מרצים את דבריהם לפעמים בלהט קנאי ולפעמים בנימוס מעושה, אך השורה התחתונה היא תמיד הפיכתו של אדם ההומולסבי לאחד ש"שווה, אבל פחות". לכן כל צעד בכל דיון שאדם כזה יעשה יוביל בסופו של דבר להאשמה של אנשים הומולסביים בכל מיני פגעים חברתיים ולדרישה להצר את צעדינו. ואחד האמצעים לעשות זאת באופן "אובייקטיבי" הוא שימוש מניפולטיבי ומוטה בנתוני המחקר, כאשר המטרה מסומנת מראש ולאחר מכן נבחרים המחקרים שתומכים בתזה, תוך התעלמות מכל השאר.

צד אחר שמעורב בויכוח הוא שמאל "קווירי", לרוב רדיקלי ופוסט- מודרני בהשקפתו. צד זה עוסק ב"לצוד" הומופובים, בדיוק כפי שהצד הקודם עוסק ב"לצוד" הומואים. בכל מקום ובכל סדק חייבים לגלות שרידים של "שיח" הטרו-סקסיסטי ושל דיכוי. כמובן- לרוב הביקורת היחידה שצד זה מוכן להשמיע כלפי הקהילה ההומו-לסבית עצמה הוא שהיא אינה רדיקלית מספיק במאבק על הזכויות שלה. גם צד זה חייב את כל השאלות פתורות מראש בצורה שתתאים להשקפתו, שאם לא כן, החוקר שאיתרע מזלו ומחקרו גילה אמת שלא נוחה אידיאולוגית, יואשם מיידית בנתינת יד לדיכוי ולהומופוביה. בדיוק כפי שבמקרה הקודם הוא יהיה "מואשם" בנתינת יד לסוטים רדיקלים ובפירוד של ערכי המשפחה והחברה. או בפוסט- מודרניות רחמנא ליצלן.

מי מרוויח ומי מפסיד מכל זה? המרוויחים הם כנראה כל הצדדים שהמעורבים בויכוח שידיעה של אמת ברורה מראש לא מאלצת אותם לאמץ את התאים האפורים המעטים שהוקצו להם. מבחר מצומצם של סכמות קוגניטיביות פשוטות מספק אותם להיכרות ולהבנה של המציאות ולהתמודדות איתה. ובמקרה שמתגלה חוסר מתאם בין סכימה למציאות- כמובן מאשימים את המציאות.

אבל יש בדיון הזה גם הצד שמפסיד. ואני מרגיש חלק מן הצד הזה. הצד של מבקשי אמת והבנה. כי אני ושכמותי מרגישים שאין אמת מוחלטת בצד מסוים. ושקרוב לוודאי שאמת מוחלטת לא רק שאינה נחלתנו הבלעדית, אלא שאולי לעולם לא נוכל להגיע לעמדה שנמצה אותה עד תום. אלא שהדבר לא אמור למנוע מאתנו לחתור באופן מתמיד אל האמת באמצעות כל הכלים העומדים לרשותנו. ואני מאמין גם שידיעה רחבה ועמוקה באופן מקסימאלי של כל העובדות הרלוונטיות בכל תחום לעולם לא יכולה להיות "לא לטובת" מישהו. כי קודם כל לאמת יש ערך משלה, ללא קשר וזיקה לשאלה האם באמצעותה ניתן לקדם מצע זה או אחר. ובנוסף לכך, אני מאמין שעם כל בעיה חברתית ניתן להתמודד רק מתוך הבנתה העמוקה. ואת חושך הבערות מגרשים באור הידע ולא בצעקות והטחת אגרופים כנגדו. כנגד בערות יש להשתמש בידע וכנגד שנאה- באהבה, כבוד ואמפתיה. שהיא הכלי החשוב ביותר בכל הליך תרפויטי ובכל תקשורת בין אישית, בהיותה הגשמה עמוקה של הכלל הגדול ביותר ביחסי אנוש שהפך לכלל הגדול בתורה- "ואהבת לרעך כמוך".

להלן אנסה לפרט את עמדתי כמה נושאים בחקר ההומוסקסואליות ששינוים במחלוקת- פחות מדעית ויותר ציבורית. אנסה להראות איך לגבי כל אחד מהם עמדות פופולאריות שנשלפות מן המותן מעוותות את המציאות שהיא כדרכה מורכבת יותר מתשובות פשטניות. מקווה שהדברים גם יתאחדו לכדי תפיסה קוהרנטית אחת שיש לה לא רק ביסוס מוצק בגוף הידע המחקרי הקיים בנושא ההומולסבי, אלא גם השלכות הן בתחום עיוני- מחקרי והן בתחום יישומי- תרפויטי.

הקדמה והגדרות

זוג חד מיני. נטייה הומוסקסואלית- היא תכונה אישיותית מובנית אצל אחוז מסוים באוכלוסיה שבאה לידי ביטוי במשיכה פיזית ורגשית לגמרי או בעיקר כלפי המין שלך ולא כלפי המין השני.

לפני שניגש לנושא מן הראוי להבהיר את ההגדרות בהן נשתמש בהמשך. ובכן, חשוב מאד להבדיל בין נטייה הומוסקסואלית לתכונות אחרות, הדומות לה אך שונות ממנה.

נטייה הומוסקסואלית- היא תכונה אישיותית מובנית אצל אחוז מסוים באוכלוסיה שבאה לידי ביטוי במשיכה פיזית ורגשית לגמרי או בעיקר כלפי המין שלך ולא כלפי המין השני[1].

נטייה ביסקסואלית- היא תכונה אישיותית מובנית אצל אחוז קטן יחסית באוכלוסייה הבאה לידי ביטוי במשיכה פיזית ורגשית הן כלפי המין שלך והן כלפי המין השני.

אמביסקסואליות- הנה בלבול במשיכה מינית כאשר הפרט חש לפרקים משיכה גם למין שלו וגם למין השני. הדבר קורה לרוב במהלך גיל ההתבגרות וחולף ככל שהפרט מתבגר.

התנהגות הומוסקסואלית מצבית- מתרחשת אצל הפרט שאינו בעל משיכה הומוסקסואלית, אלא נמצא במסגרת בה אין לו גישה למין השני (כגון בית סוהר או פנימייה סגורה). במצב כזה פרט עלול, מתוך אילוץ, לקיים יחסי מין עם המין שלו, תוך כדי שהוא מפנטז על יחסים עם המין השני.

כל אלו, כאמור, אינן נטייה מינית הומולסבית ולא נעסוק בהם בהמשך.

שאלות הנידונות

המאמר הנוכחי ידון ב- 3 שאלות בסיסיות שנידונו בהרצאתו של ד"ר אליצור.

האם נטייה מינית הומולסבית היא פתולוגיה? האם נטייה מינית הומולסבית היא גנטית או סביבתית? האם נטייה מינית הומולסבית היא ניתנת לשינוי והאם שינוי זה רצוי?

פתולוגיה- מובנית או סביבתית?

אם אנו מדברים על נטייה הומולסבית כנורמה או סטייה, הדיון עשוי להיראות כפאתטי משהו. הרי עוד בשנת 1973 הכריע איגוד פסיכיאטרי אמריקאי שאין הנטייה ההומולסבית מחלת נפש או פתולוגיה כשלעצמה והוציא אותה מספר האבחון הפסיכיאטרי (dsm) (bayer, 1981 ). זאת כתוצאה,בין השאר מכך, שאף מבחן פסיכולוגי שמוכר לנו לא הצליח לגלות הבדל בין הומו והטרו-סקסאולים שאינם מאוכלוסייה קלינית במצב בריאותם הנפשי ותפקודם היומיומי (hooker, 1957; gonsiorek, 1991; freedman, 1971). המחקרים הקודמים שגילו פתולוגיות אצל אנשים הומולסביים סבלו מהטיה ברורה כיוון שהתבססו על מדגמים קליניים בלבד. ובכן- לכאורה מיצינו את השאלה.

אבל אליה וקוץ בה. מתחילת שנות ה- 90 הולכים ומתפרסמים מחקרים שטוענים כי:

בקרב אנשים הומולסביים מצויים שיעורים גבוהים יותר באופן מובהק של נטיות אובדניות ובעיות שונות בתחום של בריאות נפש ( cochran, sullivan & mays, 2003; herrell et.al., 1999; fergusson et. al., 1999; sandfort et. al, 2001 ). חשוב להדגיש שמדובר במחקרים אפידמולוגיים, כלומר מחקרים שמדברים על דפוסי בריאות באוכלוסייה. הם נעשים על מדגמים גדולים ויש להם ערך מדעי רב בשל כך. בקרב גברים הומוסקסואלים קיימים שיעורים גבוהים מאד של התנהגות מינית לא אחראית שחושפת אותם,בין השאר, למחלות מועברות מינית ( std ) בתדירות הרבה יותר גבוהה משאר האוכלוסייה ( mccoul & haslam, 2001) גברים הומוסקסואלים מתקשים במיוחד לשמור על מונוגמיה (van den ven et. al., 1997)

כתוצאה מהנתונים הללו יש המבקשים לחזור ולראות בנטייה הומולסבית כשלעצמה מחלת נפש או לפחות להגיד שמקור של כל התופעות שמנינו לא יכול להיות רק חיצוני, אלא הוא נובע מפתולוגיה מובנית של אנשים הומולסביים. מאידך, אחרים טוענים שמדובר בהשלכות של דיכוי בלבד. ננסה לבחון מקרוב את הטענות הללו.

למה קשה להיות הומו?

לדעתי, אם אנו מדברים על סיבות לאחוז גבוה יחסית של פתולוגיות בקרב קהילה הומולסבית ובפרט הצעירים בה ומנסים להבין תופעה זו, ניתן להמשיל זאת לתופעה מוכרת אחרת.

מחקרים אפידמולוגיים שנעשו בקרב עולי רוסיה בישראל מראים כי ישנה כמות גבוהה יחסית של פתולוגיות, חרדות, דיכאונות, התמכרויות ודחפים אובדניים בקרבם (, 1999 ponizovsky & ritsner). במיוחד המצב חמור בקרב הנוער העולה- הגיל הצעיר הוא מנבא מספר אחד של התנהגויות אובדניות. אעז לשאר שמצב דומה קיים בכל קבוצה גדולה של נערים מהגרים. לא קשה להבין למה. גיל ההתבגרות הוא תמיד קשה ומלא טלטלות. אך סביבה יציבה ומוגנת מספקת למתבגר מסגרת שמגנה עליו בכל המערבולת של גיל ה"טיפש עשרה". אצל נער מהגר זה אחרת. בתקופה הכי קשה ומטלטלת של חייו הוא נקלע למקום חדש, בלי ידיעת שפה, תרבות וסביבה. חברים ישנים אינם לידו וביינתיים אין לו חדשים. כל הקרקע היציבה שהייתה לו איננה עוד. הורים עסוקים לרוב בקשיי ההסתגלות של עצמם. אין להם זמן לדאוג לילדים. ברור שזו קרקע פורייה להופעת פתולוגיות שונות.

נער הומולסבי נמצא במצב דומה. השתייכות למיעוט הנה תמיד קשה לנער שחשוב לו מאד להיות מקובל חברתית בקרב קבוצת בני גילו. אך לנער שחור שחבריו הלבנים לא מקבלים אותו, למשל, או לנער יהודי שנדחה על ידי חברים גויים, יש תמיד משפחה שאוהבת ומקבלת. לא כך נער הומולסבי. הוא שרוי במצב שבו בגיל הכי קשה הוא גם מגלה שהוא "לא כמו כולם". את מעגלי התמיכה הבסיסיים ביותר שלו- חברים והורים- הוא לא יכול לשתף בעניין. בפרט לא את ההורים. כלומר- הוא אמור לשאת את כל המערבולת של גיל ההתבגרות לבד, כשהיא מועצמת פי כמה בגילוי של נטייה מינית חריגה וללא יכולת לשתף את הקרובים אליו ביותר. במצב כזה בהחלט יש לצפות להתפתחות של פתולוגיות שונות.

מבקרים של הטענה הזו מנסים להצביע על חברות סובלניות יותר ביחס לנושא הומולסבי שאף בהם מחקרים מתארים אחוז גבוה של פתולוגיות בקרב צעירים הומולסביים, כמו הולנד (sandfort et.al, 2001 ). אולם יש לזכור שאף בהולנד, מדינה שהכירה ראשונה הכרה מלאה בנשואי גייז, גם בה נערים הומולסביים זוכים לקיתונות של השפלות ואלימות בבתי הספר, בפרט מצד ילדיהם של מהגרים מוסלמים. במסגרת הסקר שנערך בהולנד על 500 תלמידים ומורים גייז, 75% אמרו שהם חוששים לדון בנושאים הומוסקסואליים בבתי הספר ו-15% חוששים לחשוף את זהותם מחשש להתנכלות פיזית[2]! או במילים אחרות, שינוי חקיקה אינו גורר אחריו בהכרח שינוי חברתי מרחקי לכת.

ובכן השאלה היא- האם דפוס של יחס סובלני יותר כלפי אוכלוסייה הומולסבית מפחית את הפתולוגיות המצויות בתוכה? המחקרים מראים שהתשובה היא חיובית ונוגעת לכל שלשת התופעות שהזכרנו:

פתולוגיות- המחקר מראה שכאשר אנשים הומולסביים מקבלים את התמיכה החברתית והמשפחתית הנדרשת- שיעור הפתולוגיות ביניהם אינו עולה על זה של כלל האוכלוסייה (safren & heimberg, 1999) התנהגות מינית לא אחראית- מחקרים שנעשו הן בארה"ב (dube, 2000) והן בהולנד (schindhelm & hospers, 2004) מראים כי סובלנות חברתית בשיתוף עם קבלה משפחתית וחברתית ואפשרות לגבש זהות הומולסבית חיובית מפחיתה באופן משמעותי את כמות המפגשים המיניים בקרב גברים הומוסקסואלים וכתוצאה מכך- גם את הסכנה להידבקות במחלות מועברות מינית זוגיות ומונוגמיה- חוקרים ישראלים, פרופ" יואל אליצור מהאונ" העברית וד"ר ארלט מינצר ממכללת "אחווה" חקרו את ההשפעה של התמיכה החברתית והמשפחתית על איכות היחסים הזוגיים של גברים הומוסקסואלים בישראל (elizur & minzer, 2003).. המחקר מראה באופן ברור שגורמים עיקריים שמסייעים לגיבוש של מערכת יחסים יציבה וטובה בין גברים הם גיבוש של זהות הומוסקסואלית טובה ויציבה יחד עם קבלת תמיכה חברתית ומשפחתית- כל זאת תוך קבלת מתאמים סטטיסטיים גבוהים במיוחד! באותה הזדמנות, חשוב לציין שעל אף כל הקשיים הכרוכים בדבר, 40-60% של גברים הומוסקסואלים ו- 45-80% של נשים לסביות נמצאים במסגרות יחסים זוגיות ממושכות (kurdek, 1995). מחקרים ישנים ( mattison & mcwhirter, 1984) שנעשו על זוגיות של גברים הומוסקסואלים אכן מראה מונוגמיה נמוכה בקרבם (אנו מדברים על נתונים שנאספו לפני שהממדים של מגפת האיידס היו ברורים). כמובן, מחקר זה מתעלם משיעורי המונוגמיה המדהימים של זוגות לסביים. אך גם לגבי זוגות הומוסקסואליים, אם אנו מסתכלים על זוגות הומולסביים שניתנה להם אפשרות להינשא ושוויון מלא עם זוגות הטרוסקסואליים (כפי שזה נעשה בדנמרק) אנו רואים כי שיעור הגירושין בקרב זוגות הומולסביים הוא 20%- ביחס ל-60% בקרב זוגות הטרוסקסואלים (gottman et. al, 2003).

זה כמובן לא בא להגיד שהעדר דיכוי יפתור לחלוטין כל בעיה שיש לאנשים הומולסביים בחברה. כנראה שעצם התחושה של להיות שונה מן הרוב תורמת משהו לרגישות יתרה ומייצרת קרקע פורייה לתופעות בעייתיות שונות. לכל איש טיפול ידוע שישנן בעיות שלא נפתרות לגמרי בהתערבות טיפולית כלשהי ופשוט לומדים לחיות איתם. אך נדמה לי שאפשר להגיד שהדילמה האם שיעור גבוה של פתולוגיות בקרב אוכלוסייה הומולסבית הוא תוצאה של פתולוגיה פנימית או דיכוי היא מדומה. פגיעות מובנית של מיעוט החי בתוך הרוב עולה כאן על דיכוי חברתי שמעצים את הפגיעות הזאת במידה רבה וגורם סבל רב לאנשים מאבק בדיכוי לא יעלים את הפגיעות, אך יצמצם אותה באופן משמעותי ויאפשר לאנשים שסובלים ממנה כיום ליהנות מדרגות חופש רבות יותר (sullivan, 1998).

כאן חשוב גם להגיד כמה מילים על הצד השני של המשוואה, על הטענה "הכול בגלל הדיכוי" הנשמעת לעיתים מפיהם של פעילי גאווה. ניסוח אחר של אותה הטענה הוא ניסיון להגיד שכל דיון בפתולוגיות שונות הקיימות בקרב האוכלוסייה ההומולסבית הוא בגדר ניסיון להחזיר את התווית של הפתולוגיה לאוכלוסיה זו. בפרט, מנסים להצדיק בדרך זו שיעורים גבוהים של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים מסוכנים, ובפרט בסם המטמפטמין, (מכונה בעגה "קריסטלים") ומין לא בטוח

( worth & rawstorne, 2005). כל ניסיון לבקר דפוסי התנהגות הקיימים בחלקים מסוימים של הקהילה ההומולסבית נתפס כחזרה לדפוסי השיח הפסיכיאטריים האלימים של שנות השישים או של חזרה ל"שלילת המיניות" ו"סקס נגטיביות" של העידן הפוריטני (robinson, 2005). חוששני שטענות מסוג זה אינן מחזיקות מים כמענה כללי לבעיות פסיכולוגיות של ציבור הומולסבי ויתרה מזאת, הן אלו שמקבעות דפוסי התנהגות שהנפגעים הראשונים בהם הם האנשים ההומולסביים עצמם. לכן טובת הקהילה ההומולסבית היא אינה השתקה, אלא דווקא החשיפה של דפוסי התנהגות פוגעניים והרסניים שכוללים ניצול מיני ורגשי, התנהגות מינית חסרת האחריות ודפוסים של התמכרות. עמדה דפנסיבית מתמדת המנוסחת במשפט "הומופובים ישתמשו בזה נגדנו" אינה יעילה ועלולה אף להזיק. מצב של דיכוי הוא מצב חברתי מחפיר, אך אינו מוריד מן הפרט את המחויבות להתנהג באופן הכי מוסרי ומכובד שהוא מסוגל. אחריות אישית לא ניתנת להמרה ב"נסיבות חברתיות". פעילי גאווה רבים היו והנם מבקרים חריפים ביותר של הדפוסים המכוערים הקיימים בתוך הקהילה של התנהגות מינית לא אחראית (shilts, 2000 ; rotello, 1997 ) , ניצול מיני ורגשי (קמינסקי, 2003) ושאר התחלואים של תרבות הנגד ההומוסקסואלית. לאחרונה מופיעה גם ספרות מקצועית וטיפולית שחוקרת את הדפוסים של התמכרות והרס עצמי ואף מציעה דרכי התמודדות איתם (weiss, 2005; sanello, 2005). מה שמנחה את המחברים הללו, ביניהם אנשי טיפול גאים ופעילי גאווה וותיקים, זה לא ההומופוביה, אלא הדאגה כנה לשלומם ובריאותם הפיזית והנפשית של אחיהם ההומולסביים. הם מבינים שדפוסי ההתמכרות והנרקסיזם פוגעים בראש ובראשונה באנשים ההומולסביים עצמם, במסלול חייהם, בבריאותם הפיזית והנשפית ומונעים מהם תפקוד מלא ויעיל וגם את האפשרות לחוות קשר משמעותי הומוסקסואלי באופן מלא ומספק ( kort, 2003; kort, 2005; kaminsky, 2003). יש לקוות שהנהגת הקהילה ההומולסבית תמשיך את הקו הזה ולצד דרישה של זכויות וחרויות תדרוש מעצמה אחריות ומחויבות ציבורית ומוסרית.

האם הומוסקסואליות היא תופעה מודרנית?

כיוון שאנו דנים ביחס להומוסקסואליות בחברה המערבית המודרנית, יהיה חשוב להתייחס בקצרה לבחינת ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים של התופעה. ובכן, ככל שידוע לנו, נטייה הומוסקסואלית מצויה בחברות שונות בהיסטוריה ובמקומות שונים בעולם אצל אותו אחוז באוכלוסייה פחות או יותר[3] ורוב האנשים ההומולסביים הנם בעלי מאפייני זהות משותפים גם על רקע תרבותי שונה (bailey, 2003; witham & mathy, 1985 ; witham et.al., 1998 ) והנטייה של רובם הנה סטאטית יחסית לאורך זמן [4]הדבר מביא באופן טבעי לשאלה האם נטייה מינית היא דפוס סביבתי או תכונה פנימית ואולי ביולוגית. כפי שנראה, גם כאן התשובה היא מורכבת יותר מכן ולא. חשוב להדגיש כי תיאוריות מובילות להסבר של נטייה הומולסבית שאינן ביולוגיות, התנהגותית ודינאמית, לא עמדו במבחן המציאות ולא הצליחו לנבא את התפתחות הנטייה ברמת מובהקות כלשהי (bell, weinberg & hammersmith, 1981). תפיסה שאנשים הופכים להומולסביים עקב פגיעה, טראומה מינית או התנסות ראשונית ( cameron, 1985) או עקב דינאמיקה משפחתית של אב נוקשה ואם דומיננטית (bieber et. al. , 1962) התבררה כשגויה והמחקרים שעליהם היא מתבססת סבלו מהטיות רצוניות מאד של החוקרים ( levay, 1996 ; rahman & wilson, 2005). כתוצאה מכך מחקר שמנסה למקם את סיבת הנטייה המינית בביולוגיה או אפילו בגנטיקה מולקולרית צבר תאוצה. דיווחים עיתונאיים שונים אכן דיברו על "גן של הומוסקסואליות" שנמצא, אלא שבשעת כתיבת שורות אלו ( יולי 2005) אין כל קשר ברור בין גן או רצף גנטי מסוים לבין נטייה מינית. המחקר הכי עדכני בתחום (גם לרגע כתיבת שורות אלו) התפרסם על ידי צוות של חוקרים מאונ" שיקגו אילינוי (mustanski et. al., 2005) מדובר (לאחר שכל מערך הגנים של האדם ההומוסקסואלי נסרק) על שלשה רצפים גנטיים שונים שכל אחד מהם או כולם יחד משפיעים בדרך כלשהי על הנטייה המינית של גברים בלבד, באינטראקציה מורכבת מאד עם גורמים סביבתיים שונים שהמחקר עוד אמור לגלות. חשוב להדגיש שמציאתם של גורמים ביולוגיים לנטייה מינית אינה פוסלת כלל את קיומם של גורמים סביבתיים, אלא אמורה להשתלב במתן הסבר רב תחומי ובין תחומי משולב להתפתחות של נטייה מינית [5] הניסיונות בתחום הזה אכן נעשים הן בתחום של למידת תפקידים מיניים (bem, 2000) והן בתחום של תיאוריה פסיכודינאמית( friedman & downey, 2002). בשני המקרים מדובר בניסיון לשלב את הידע שלנו על ביולוגיה של נטייה מינית עם תיאוריות של למידה או תיאוריה דינאמית של תסביך אדיפוס כאשר למידה חברתית או אדיפאלית מתפתחת על תשתית ביולוגית. אלא שכאן חשוב להדגיש, ששילוב של אלמנטים של למידה או דינאמיקה אינו אומר ש"אם זה לא גנטי אז זו בחירה" או "אם זה לא הכול גנטי- ניתן לשנות את זה". דווקא מחברי התיאוריות הנ"ל טרחו במיוחד לציין שעל אף שההסברים שלהם אינם בנויים על ביולוגיה בלבד- אין להם משמעות שהנטייה המינית היא "בחירה" או נתונה לשינוי ואף הדגישו שכל ניסיון לשנות נטייה מינית על סמך תיאוריות משולבות לא רק שאינו מצליח, אלא פעמים רבות מסתיים בהתפתחות של זהות הומוסקסואלית דווקא ( green, 1987; friedman & downey, 2002; bem, 1996). אם כן, גם הויכוח על גנטי או סביבתי הנו מיותר במידה רבה והשאלה הנכונה יותר לשאול אינה "האם נטייה מינית היא גנטית או סביבתית" , אלא "כיצד גורמים גנטיים וסביבתיים מתחברים ביניהם לכדי יצירת נטייה מינית"? טיעונים שונים נאמרו ונאמרים לגבי השלכות אפשריות של אטיולוגיה של נטייה מינית על השיח הציבורי ( bailey & greenberg, 1993; levay, 1996; rahman & wilson, 2005). לא אחזור על כל הדיון כאן, אלא אסתפק באמירה כי לדעתי גם התפיסה שרואה בהומוסקסואליות מהות וזהות של האדם אינה זקוקה כלל לדטרמיניזם גנטי פשטני דווקא, שכן מה שקובע מבחינתו של הפרט הוא אינו הרכב גנטי מסוים, אלא כיצד הוא חווה את זהותו באופן סובייקטיבי.

עד כמה ניתן לדבר על שינוי הנטייה לאור הדברים הנ"ל?

האם הומוסקסואליות היא תופעה מודרנית? כד יווני 480 לפני הספירה

לשנות או לא לשנות?

ובכן, כפי שציינו בפתח דברנו, משנת 1973 הומוסקסואליות אינה נחשבת כמחלת נפש וממילא אינה מצריכה טיפול. לאור הידע שלנו היום על אודות הנטייה המינית ועל כך שלפחות התשתית שלה היא כנראה ביולוגית, טיפול לשינוי נטייה מינית נראה מפוקפק במיוחד. יחד עם זאת, חשוב שנבחן את ההיבטים השונים של הנושא הזה, את השאלה מדוע אנשים מעוניינים לשנות נטייה מינית ואת הידע המחקרי בתחום.

דווקא בשנים האחרונות הולך וגובר העיסוק בשאלה של אנשים הומולסביים דתיים ושמרניים שאינם יכולים להשלים עם נטייתם ואין מבחינתם אופציה של יציאה מן הארון.

פעילות מינית הומוסקסואלית הייתה זמן רב פלילית בכל מדינות מערב (בארה"ב רק בשנת 2003 בוטלו סופית חוקים שאסרו על משכב זכור בצנעה (!) ב-13 מדינות). לכן לא יהיה זה מפתיע לגלות שרבים מן האנשים ההומולסביים שפחדו להיפגע אישית וחברתית בגלל נטייתם ביקשו לפנות לטיפולים, הן התנהגותיים (האמורים ללמד אדם הומוסקסואלי התנהגות הטרוסקסואלית) והן דינאמיים (המנסים לגלות במשפחה דפוס ש"גרם" להומוסקסואליות). כל הטיפולים הללו מעולם לא הניבו פירות רציניים כי מעולם לא נבדקו באופן יסודי ומוסמך. כל הדיווחים על ה"הצלחה" של הטיפולים האלה הם של המטפלים עצמם על סמך התרשמות אישית, ללא קבוצת ביקורת, ללא מעקב, ללא הגדרה יסודית של שינוי ובדיקת נטייה מינית לפני ואחרי הטיפול ( haldeman, 1994). אפילו אתר נוצרי קנדי שמפרסם טיפולי המרה ומטיף להם, מדגיש שבדיקה מחקרית של רובם מעלה חוסר תקפות מתודולוגית בסיסית ומאפשרת ללמוד רק על שינוי בהתנהגות מינית, אך לא על שינוי הנטייה עצמה[6]. כאן חשוב לציין כי כבר מזמן ידוע לחוקרים, שהתנהגות מינית של אדם הומוסקסואלי, בשונה בנטייתו, הנה נשלטת ברמה מסוימת ( seligman, 1994). אדם הומוסקסואלי יכול לפנטז על סקס הומוסקסואלי וכך לאלץ את עצמו לקיים יחסי מין הטרוסקסואליים. אלא שאין הדבר מעיד על היווצרות של נטייה הטרוסקסואלית, אלא על קיום של התנהגות הטרוסקסואלית מצבית ומאולצת, בדומה להתנהגות הומוסקסואלית מצבית שהזכרנו בפתיחת המאמר[7].

עד היום קיימות בתחום הרבה ראיות אנקדוטיות על כישלונם של טיפולי המרה ( duberman, 1991). רק לאחרונה זכינו לשני מחקרים על היעילות של טיפולי המרה שלא נעשו על ידי מטפלי ההמרה עצמם ( shidlo & shroeder, 2002; spitzer, 2003). המחקר של שידלו ושרודר נועד לתאר את הנזקים של טיפולי המרה ומחקר של ספיצר נועד להוכיח את יעילותם. לכן אולי יהיה זה מפתיע לגלות ששני המחקרים, על אף השוני הגדול ביעדים, הגיעו למסקנות דומות מאד. שניהם מעריכים את שהשיעור הריאלי של הצלחה בשינוי הנטייה בכ- 2-3%, גם לאחר טיפול ממושך ביותר ומוטיבציה רבה ביותר של המטופל (ספיצר הדגיש זאת במיוחד [8]). אחוז רב מאלה שניגשים לטיפולי המרה חווים במהלכם נזקים פסיכולוגיים שונים- כ-80%. אחוז ניכר- כ18%- לא מרגיש שינוי בנטייה המינית עצמה, אך חש שיפור בכל מיני תחומים נלווים ומקבל מטיפולי המרה רווח פסיכולוגי משני. על סמך נתונים אלו לא ניתן, לדעתי, לדבר לא על יעילות של טיפולי המרה ולא על המסוכנות שלהם. כי הם מצד אחד עוזרים במטרה המקורית (שינוי הנטייה) למיעוט מבוטל אם בכלל[9] של הפונים לטיפול ומצד שני, אין הם גורמים לנזקים תמיד ולכן לא ניתן לאסור עליהם. חשוב לציין גם שגופים המציעים את טיפולי ההמרה הנם לרוב גופים דתיים פונדמנטליסטיים, העוסקים בפעילות פוליטית וציבורית שמכוונת נגד הקהילה ההומולסבית ומשתמשים בטיפולי ההמרה כמסווה תראפויטי למטרות שלהם ( besen, 2003). סביב הגופים הללו פרצו הרבה שערוריות, גם סביב הפרות אתיות בוטות של המטפלים בטיפולי ההמרה וגם סביב המטופלים שהצהירו בתקשורת על עצמם ככאלה ש"יצאו" מהומוסקסואליות ונתפסו לאחר מכן בנסיבות לא נעימות[10]. כל זה מביא את הגופים המקצועיים להטיל ספק ב"טיפולי ההמרה" ולהסתייג מהם.

יחד עם זאת, דווקא בשנים האחרונות הולך וגובר העיסוק בשאלה של אנשים הומולסביים דתיים ושמרניים שאינם יכולים להשלים עם נטייתם ואין מבחינתם אופציה של יציאה מן הארון. אצל רבים מהם גם קיים קונפליקט בין תפיסתם הדתית לבין מימוש של נטייה הומולסבית, הנחשב כחטא. ברור שאנשים כאלה ירצו מאד לשנות את נטייתם המינית. הם קהל היעד העיקרי של ממסד טיפולי ההמרה הנחלץ להגן על אנשים ש"לא טוב להם עם נטייתם". מהי הגישה הטיפולית הראויה כלפיהם[11] ?

כאן חשוב להתוות כללי יסוד של אתיקה טיפולית, כפי שעשה זאת פסיכואנאליטיקאי חשוב, פרופ" אוטו קרנגברג ( kernberg, 2002)[12]. כשמטפל ניגש למטופל במצב של קונפליקט ערכי, חשוב במיוחד שמטופל לא ירגיש שיפוט כלשהו כלפיו. במקרה זה, חשוב מאד שמטפל יהיה מודע לכל הטיה שלו ביחס לאדם הומוסקסואלי, הן גלויה והן סמויה, הן חיובית (שאולי תגרום לו לגרור את המטופל לכיוון של יציאה מהארון ולשדר לו אי קבלה במקרה שאינו מוכן לצעד זה) והן שלילית (שאולי תגרום לו לפתח את המטופל רגשי אשם ושנאה עצמית). מטפל אמור להדגיש שהוא מקבל את המטופל ללא תנאי וללא סייג וכלל אינו רואה כל חובה שהמטופל ישתנה. דווקא בגלל זה מטפלי המרה מקצועיים יהיו פסולים מבחינה אתית למעורבות בטיפול עם אנשים הומולסביים דתיים ושמרניים, עקב היותם מוטים באופן חד משמעי נגד אנשים הומולסביים ומעורבות שלהם בניסיון להביא לרה- פתולוגיזציה של הומוסקסואליות או למצער לבלום את מתן הזכויות לאנשים הומולסביים ( levay, 1996).

ניתן להביא לכך הקבלה מהתחום של ניתוחים לשינוי מין (טראנסג'נדרים). כשאדם מגיע ומבקש מן המטפל לבצע ניתוח לשינוי מין, המשימה הראשונית של המטפל היא קודם כל לשכנע אותו שאין שום צורך בניתוח ושהוא בסדר עם המין הנוכחי שלו. רק אחרי סינון קפדני נכנס אדם לתהליך ארוך ומייגע שסופו ניתוח לשינוי מין. תהליך זה כולל, לפי קווי הנחייה אתיים עדכניים, לפחות חצי שנה מתחילת טיפול הורמונאלי עד ניתוח פלאסטי ראשון ולפחות שנה של חיים מלאים בתפקיד של המין השני בטרם יבוצע הניתוח הסופי ( israel & tarver, 1997). זוהי הדרך הראויה מבחינת הזהירות לנקוט גם ביחס לאנשים הומולסביים הדתיים והשמרניים[13].

אם נדבר באופן יותר ספציפי, אז במקרה שמדובר באדם דתי הומולסבי חשוב לנקוט גישה הוליסטית, שפירושה לא ניסיון לבכר מרכיב אחד בזהותו של אדם על משנהו, אלא להביא את כל הגורמים במכלול אישיותו לאיזון הכי טוב שאפשר. זו אכן משימה לא קלה, במיוחד כלפי האדם שאולי מאמין שעצם הנטייה שלו היא חטא כלפי השמיים. כנראה שבמקרה כזה ראוי להתחיל את הטיפול מן המשימה של העצמה אישית כללית של כל מכלול האישיות של הבן אדם, בלי להתמקד באופן מיוחד בנטייה המינית עצמה. ככל שבן אדם ירגיש מועצם יותר, ככל שכל מרכיבי האישיות שלו יקבלו משוב חיובי בזמן הטיפול, כך שהוא ירגיש מוגן ממניפולציות מצד המטפל לצד זה או לצד אחר- כך יקל עליו לארגן את האישיות שלו בצורה שמשלבת באופן אופטימאלי הן את הזהות ההומולסבית והן את הזהות הדתית (; bekstead & morrow, 2004 haldeman, 2004).

סיכום:

אם נסכם, אנו נראה שלגבי שלשת השאלות שהצגנו בתחילת המאמר הגענו לא לתשובות, אלא לניסוח שונה של השאלות:

במקום "האם פתולוגיה של אנשים הומולסביים היא מובנית או סביבתית"?- מה ניתן לעשות כדי לצמצם את ההיבטים החברתיים של דיכוי כלפי אנשים הומולסביים וכיצד זה ישנה את חייהם?

במקום "האם הנטייה המינית היא ביולוגית או סביבתית"- איך גורמים ביולוגיים וסביבתיים יוצרים יחד נטייה מינית?

במקום " האם צריך או כדאי שנות נטייה מינית?"- מהם הקווים האתיים הראויים בטיפול לשינוי הנטייה?

אם ננסה לסכם את מה שראינו לאורך כל המאמר- נדמה לי שקו בולט ביותר היה שנטייה מינית של האדם היא תכונה זהותית. היא אינה "יצר" או "דחף" או "תאווה". אין דרך להפריד בין אישיותו של האדם ההומולסבי לבין נטייתו = זהותו המינית. זהות של אהבה- אך אהבה שונה. אהבה אחרת. אהבה זו, כפי שראינו, מסוגלת לא פעם להכאיב. אך יש לה גם כוח לרפא את הכאב. היא יכולה ללבוש צורות חולניות- אך יחד עם זאת פיתוח שלה הוא המבטיח צמיחה בריאה של אישיות. מצד אחד אהבה זו היא חמקמקה מאד וקשה מאד לאתר אותה דווקא על גן מסוים, או על הורמון או על תא עצבי מסוים. אך יחד עם זאת זו זהות עמוקה כל כך שהימצאות שלה היא וודאית כמו שמשהו בעולם יכול להיות וודאי. לכן היא גם מסרבת בעקשנות לטיפול הכי ארוך, הכי חודרני, הכי ממושך והכי קשה- ושוב חוזרת ומתגלה בצורה אחרת. מודחקת, מוסתרת, חבויה- אך עדיין שם.

אני מקווה שהמאמר הזה יהווה תרומה צנועה לא רק לגוף הידע המדעי על הנושא ההומולסבי, אלא גם לכך שיום אחד אנשים יפסיקו להיות חרדים ומתוחים סביב הזהות של אהבה אחרת. הם לא ינסו להדחיק אותה, לברוח מפניה, להירפא ממנה. הם גם לא ינסו להפוך אותה למכשיר פוליטי, לפורר אותה לפרודות גנטיות או הורמונאליות. הם לא ישתמשו בה לנגח אחד את השני ולא להתנשא אחד על השני. אלא אנשים יאפשרו לזהות אוהבת שלהם לעזור להם לצמוח, להתפתח, לחיות. זאת כיוון שאהבה היא הכוח המניע הגדול ביותר והחשוב ביותר של יחסי אנוש. כפי שאמרו חז"ל "ואהבת לרעך כמוך"- זה כלל גדול בתורה.

מאת: זאב שביידל, קרימינולוג, מנהל פורום "גייז דתיים" באתר nana.

מקורות קמינסקי, נ (2003) זה לא אתה, זה אני שופרא: ת"א bailey, j. m. & greenberg, a. s. (1993). do biological explanations of homosexuality have moral, legal, or policy implications? the journal of sex research, 30, 245-251. bailey, j. m. (2003). the man who would be queen. washington dc : joseph henry press. bancroft, j. (2003). can sexual orientation change? a long- running saga. archives of sexual behavior 32, 419- 421. baumeister, r. f. (2000). gender differences in erotic plasticy : the female sex drive as socially flexible and responsive. psychological bulletin, 126, 347- 374. bayer,r.b. (1981) homosexuality and american psychiatry :the politics of diagnosis new-york: basic books. bekstead, l & morrow, s (2004). mormon clients' experiences of conversion therapy: the need for a new treatment approach. the counseling psychologist, 32 (5), 651- 690. bell, a. p., weinberg, m. s., & hammersmith., s. k. (1981). sexual preference, its development in men and women. indiana university press : indiana. bem d, (1996). the e.b.e. theory of sexual orientation, psychological review 103 pp.320-333. bem, d. j. (2000). exotic becomes erotic: interpreting the biological correlates of sexual orientation. archives of sexual behavior, 29, 531-548. besen, w. (2003). anything but straight: unmasking the scandals and lies behind the ex- gay myth. harrington park press: new york. bieber, i., dain, h., dince, p., drellich, m., grand, h., gundlach, r., kremer, m., rifkin, a., wilbur, c., & bieber, t. (1962). homosexuality: a psychoanalytic study of male homosexuals. new york: basic books. cameron, p. (1985). homosexual molestation of children/sexual interaction of teacher and pupil. psychological reports, 57, 1227-1236. cochran, s.d., sullivan, j.g. & mays, v.m. (2003). prevalence of mental disorders, psychological distress, and mental health services use among lesbian, gay and bisexual adults in the united states. journal of consulting and clinical psychology, 71, 1, 53-61. diamond. l. (2003). reconsidering "sexual desire" in the context of reparative therapy. archives of sexual behavior, 32, 429- 431. dube, e. m. (2000). the role of sexual behavior in the identification process of gay and bisexual males. journal of sex research, 37, 123-132. duberman, m. (1991). cures : a gay man's odyssey. new york: penguin. elizur,y & mintzer,a (2003). gay males intimate relationship quality: the roles of attachment security, gay identity, social support and income. personal relationship, 10, 411-435. fergusson, d.m.; horwood, l.j.; beautrais, a.l. (1999): is sexual orientation related to mental health problems and suicidality in young people? archives of general psychiatry, 56, 876- 880. freedman, m. (1971). homosexuality and psychological functioning. belmont, ca: brooks/coley. friedman, r.c & downey, j. i. (2002). sexual orientation and psychoanalysis. new york: columbia university press. friedman, r.c (2003). sexual orientation : a study of athipical cases. archives of sexual behavior, 32, 432- 434. godfried, r.g., & godfried, a.p. (2001). the importance of parental support in the lives of gay, lesbian and bisexual individuals. psychotherapy in practice, 57, 681- 693. gonsiorek, j.c. (1991). the empirical basis for the demise of the illness model of homosexuality. in j. gonsiorek & j. weinrich (eds.), homosexuality: research implications for public policy (pp. 115-136). thousand oaks, ca: sage. green, r. (1987). the "sissy boy syndrome" and the development of homosexuality. new haven, ct: yale university press. haldeman, d.c. (1994). the practice and ethics of sexual orientation conversion therapy. journal of consulting and clinical psychology, 62 (2), 221-227. haldeman, d. (2004). when sexual and religious collide: considerations in working with conflicted same-sex attracted male clients. the counseling psychologist, 32 (5), 691-715. herdt, g. (1999). sambia sexual culture: essays from the field. university of chicago press, chicago, illinois herrell, r.; goldberg, j.; true, w.r.; ramakrishnan, v.; lyons, m.; eisen , s.; tsuang, m.t. (1999): sexual orientation and suicidality: a co-twin control study in adult men. archives of general psychiatry, 56, 867-874. hooker, e. (1957). the adjustment of the male overt homosexual. journal of projective technics, 21, 18- 31. israel, g. i & tarver, d. e. (1997) transgender care: guidelines, practical information and personal accounts. temple university press : philadelphia. kaminsky, n. (2003). affirmative gay relationship : key steps in finding a life partner . harrington park press: new york- london- oxford. kernberg, o. f.( 2002). unresolved issues in the psychoanalytic theory of homosexuality and bisexuality. journal of gay & lesbian psychotherapy 6: 9-27. kinsey, a.c., pomeroy, w.b. & martin, c.e. (1948). sexual behavior in the human male. philadelphia : sanders. kinnish, k., strassberg, d & turner, c (2005). sex differences in the flexibility of sexual orientation: a multidimensional retrospective assessment. archives of sexual behavior, 34 (2), 173- 183. kort, j. (2003). 10 smart things gay men can do to improve their lives. alyson publications: los angeles. kort, j. (2005). 10 smart things gay men can do to find real love. alyson publications: los angeles. kurdeck, l. a. (1995). lesbian and gay couples. in a. r. daugelli & c. j. patterson (eds.), lesbian, gay and bisexual identities over the lifespan: psychological perspectives (pp. 243- 261). new york: oxford university press. levay, s.( 1996) . queer science: the use and abuse of research into homosexuality. cambridge, ma: the mit mcwhirter, d. p.& mattison , r. a. (1984) the male couple: how relationships develop. englewood cliffs, n.j.: prentice-hall. mccoul, m. d. & haslam, n. (2001). predicting high risk sexual behavior in heterosexual and homosexual men : the roles of impulsivity and sensation seeking. personality and individual differences,31, 1303- 1310. mustanski, b.s ., dupree, g. m., nievergelt., c. m., bocklandt, s., schork., n. j., hamer, d. (2005). a genomewide scan of male sexual orientation. human genetics, 116 (4),272- 278. ponizovsky, a & ritsner, m. (1999). suicide ideation among recent immigrants from the former soviet union: an epidemiological survey of prevalence and risk factors. suicide & life- threatening behavior, 29 (4), 376- 392. rahman, q & wilson, g (2005). born gay: the psychobiology of sexual orientation. peter owen books : london. robinson, p. (2005). queer wars: the new gay right and its critics. chicago : university of chicago press. rotello, g. (1997). sexual ecology: aids and the destiny of gay men. e. p. putton. safren, s.a & heimberg, r.g. (1999). depression, hopelessness, suicidality and related factors in sexual minority and heterosexual adolescents. journal of consulting and clinical psychology, 6, 859- 866. sandfort, t.g.m.; de graaf, r.; bijl, r.v.; schnabel (2001): same-sex sexual behavior and psychiatric disorders. archives of general psychiatry. 58, 85-91. sanello, f. (2005). tweakers : how crystal meth is ravaging gay america. alyson publications: los angeles. schindhelm, r. k & hospers j. h. (2004). sex with men before coming-out: relation to sexual activity and sexual risk-taking behavior. archives of sexual behavior, 33 (6), 585 – 591. seligman, m (1994). what you can change and what you can t. fawcett columbine : new york. shidlo a & schroeder, m. (2002). changing sexual orientation: the consumer s report. professional psychology: research and practice, 33 (3), 249- 259. shilts, r. (2000). and the band played on: politics, people, and the aids epidemic stonewall inn editions: new york. spitzer, r. l. (2003). can some gay men and lesbians change their sexual orientation? 200 participants reporting a change from homosexual to heterosexual orientation. archives of sexual behavior 32: 403-417. stalstrom, o & nissinen, j. (2003). the spitzer study and the finnish parliament. journal of gay and lesbian psychotherapy, 7 (3), 83-95. sullivan, a. (1998). love undetectable. chatto & windus : london. witham., f. & mathy, r. m. (1985). male homosexuality in four societies: brazil, guatemala, the philippines, and the united states. praeger publishers : new york. whitam, f. l., daskalos, c. , sobolewski, c. g & padilla, p. (1998). the emergence of lesbian sexuality and identity cross-culturally: brazil, peru, the philippines, and the united states. archives of sexual behavior, 27, 31- 56. weiss, r. (2005). cruise control : understanding sex addiction in gay men. alyson books : los angeles. worth, h. & rawstorne, p. (2005). crystallizing the hiv epidemic: methamphetamine, unsafe sex, and gay diseases of the will. archives of sexual behavior, 34 (5), pp. 483- 486.

הדברים נאמרים בלשו זכר מטעמי נוחות לשונית בלבד. כל קביעה במאמר מתייחסת לשני המינים, אלא אם כן צוין אחרת.

[1] א. אליצור, "על החופש הלא-טריוויאלי לבחור נטייה מינית. [2] הנתונים הם מאתר הומולסבי רוסי [3] פעמים רבות נשמעת הטענה לגבי מספר של 10% של גייז באוכלוסייה, מספר שנתמך כביכול על ידי המחקר של קנזי ( kinsey et. al., 1948). נתון זה בטעות מקורו, כיוון שאף בדו"ח של קינסי עצמו מעולם לא דובר על כך שהומוסקסואלים הם 10% מכלל הגברים, אלא על כך שמתוך כלל הגברים שחוו אי פעם פנטזיה הומוסקסואלית (48%) אנשים שחוו רק פעילות מינית הומוסקסואלית הם 10%, כלומר 4,8% מכלל האוכלוסייה. זה מתאים לנתונים מאוחרים יותר ( witham & mathy, 1985 ) שמעריכים את המספר של גברים הומוסקסואלים בכל תרבות בכ- 4-5% ושל לסביות בכ-2-2,5%. המספר הזה כנראה קרוב ביותר להערכה האמיתית, ולא מספר של 10% ששגור על פיהם של כמה פעילי גאווה ולא מספרים נמוכים יותר. [4] הדבר אמור במיוחד ביחס לגברים הומוסקסואלים, ראה אצל kinnish, strassberg & turner, 2005 [5] על אף העובדה שיש כאלה הטועניים כי ניתן להסביר את האטיולוגיה של הנטייה המינית בכלים ביולוגיים טרום לידתיים בלבד (rahman & wilson, 2005). המחברים הללו שחיברו את הסיכום העדכני ביותר בתחום חקר הביולוגיה של נטייה המינית, נוטים לפסול את כל ההסברים הסוציו פסיכולוגיים ולהגיד שהנטייה המינית, הן גברית והן נשית, נקבעת במידה מסויימת על ידי הגנים ובמידה רבה- על ידי ההשפעות ההורמונאליות בתוך הרחם, שגורמות אצל חלק מן האנשים להיווצרות דפוסים במוח שאינם אופייניים למגדר. המחברים הנם בהחלט סקפטיים ביחד לאפשרות של שינוי הנטייה המינית [6] הקישור לאתר .newdirection.ca/research/. בכתובת זו מצויה סקירה יסודית של כל המחקרים על טיפולי המרה שהתפרסמו כולל ביקורת מטודולוגית. [7] טעות נפוצה גורסת שמעורבות בפעילות מינית הומוסקסואלית מאולצת גורמת לאנשים "להתפתות" לכיוון הזה. גישה זו מופרכת בעליל מתוך גוף גדול של ידע מחקרי ואציין רק דוגמה אחת ידועה מתחום של אנתרופולוגיה. שבשט סמביאה ( sambia) בגוינאה החדשה מקובל שנערים בגיל ההתבגרות נלקחים מהוריהם לתקופת חונכות אצל הגברים של השבט. בתקופה הזו הם מבצעים עם הגברים של השבט מעשים רבים ככל הניתן של מין אוראלי מתוך אמונה שזרע הוא זה שהופך אותם לגברים. בתום תקופת החונכות רובם המוחלט של בני השבט מתחתנים ומנהלים חיי אישות הטרוסקסואליים תקינים ( herdt, 1999). [8] חשוב לציין כי גופים דתיים ניסו לנצל את המחקר של ספיצר כדי למנוע את העברת החוק להכרה בזוגיות הומולסבית בפינלנד. ראה אצל ( stalstrom & nissinen, 2003) [9] חלק מן החוקרים שכתבו בדיקה ביקורתית ( peer review) על מחקרו של ספיצר נוטים להגיד שלא בטוח שהשינוי בנטייה שחשו הנחקרים שלו היה תוצאה של טיפול, אלא של תזוזה ספונטאנית על הרצף של הנטייה המינית, שאינו טיפוסי או נפוץ, אך קורה בקרב אחוז קטן של גברים ואחוז גבוה יותר של נשים גם לאחר גיל ההתבגרות ( baumeister, 2000; friedman, 2003; bancroft, 2003; diamond, 2003). [10] כפי שמובא אצל besen, שני המייסדים של ארגון "אקס גייז" הגי גדול בארה"ב ארגון exodus, באסי וקופר, עזבו את הארגון אחרי 5 שנים של פעילות בו, התגרשו מנשותיהם והתחתנו אחד עם השני. "אקס גיי" בכיר אחר, ג'ון פאולק, שהצלטם לעמוד השער של "ניוזוויק" בתור אחד ש"יצא מהומוסקסואליות" נתפס לאחר מכן בחיפוש אחרי סקס מזדמן בגיי באר בוושינגטון. מטפל המרה בכיר, ריצ'ארד כהן, לאחרונה הושהה לצמיתות מארגון הייועץ האמריקאי על שורה של הפרות אתיות בוטות. [11] לפעמים נשמעת טענה של פעילים הומולסביים שעצם הדיון בנושא של שינוי נטייה מינית הנו פועל יוצא של דיכוי ולכן כל מי שדן בכך הנו הומופוב. איני יכול לקבל גישה זו. התעלמות מצרכים של אוכלוסיית מטופלים גדולה אינה יכולה להיחשב כגישה אתית. בנוסף לכך, גם אנשים שאינם חשודים על הומופוביה כלל, פעילי גאווה והורים להומואים ולסביות, מעורבים לעיתים בטיפול שמטרתו היא מודיפיקציה מסוימת של נטייה מינית. כמובן, שטיפול כזה נעשה תוך הקפדה על קווים אתיים שציינו. ( haldeman, 2004; godfried & godfried, 2001). [12] לא יהיה מיותר לציין כי פרופ" קרנברג החזיק רוב חייו בדעה שהומוסקסואליות היא פתולוגיה קשה ורק לאחרונה, בגיל מופלג, שינה את דעתו לחלוטין. [13] גם כאן חשוב להדגיש את ההבדל העקרוני בין התופעות. אדם שהוא טראנסג'נדר אינו יכול בהגדרה להיות שלם עם עצמו עקב מצוקה שהוא חש כאחד שנמצא ב"גוף הלא נכון". זו תחושה שמקורה בתוכו ולא בחברה. לעומת זאת, עיקר המצוקה של האדם ההומולסבי היא חברתית, מצד החברה בה הוא נחשב חריג.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זאב שביידל