אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המוח כחוג-נעול-מופע: האור הפנימי חלק ה


התמונה של רמי נוידרפר

לקריאת החלק הראשון, החלק השני, החלק השלישי והחלק הרביעי.

אדם מצייר במוחו ולא בידיו. (מיכלאנג'לו).

האדם יכול להיות דטרמיניסט פסימי לפני ארוחת הצהריים ומאמין אופטימי ברצון חופשי אחריה. (אלדוס האקסלי).

הכל נקבע מראש, ההתחלה וגם הקץ, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, הכל נקבע מראש לחרק ולכוכב. בני אנוש, ירקות ואבק כוכבים – כולם רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם. (אלברט איינשטיין).

האבחנה האחרונה אליה הגענו במסענו אל תיאוריית האור הפנימי של המודעות הייתה:

לקח מרכזי מספר 5

כל ההכרה והמודעות שלנו נוצרים על ידי מכונת תת המציאות שבמוח. כשאנו ערים, חוויה זו משקפת את העולם הממשי אולם, בשעה שאנו חולמים, המציאות הפנימית קיימת בפני עצמה, ללא קשר רב לעולם החיצון.

לאלו מכם המצפים בקוצר רוח למסקנותיה המרעישות של תיאוריית האור הפנימי של המודעות, כבר הבטחתי שהמסע יהיה מעניין יותר מאשר ההגעה ליעד, ולכן, התרווחו נא בכיסאותיכם, והמשיכו איתי במסע.

נתחיל את דיוננו הפעם בשאלה – מדוע? מדוע פועל המוח האנושי בצורה של מכונת מציאות מדומה? מדוע יצרה האבולוציה את התחושות המדומות של צבעים וריחות, טעמים ומגע? ומהו תפקידה של מכונת המציאות המדומה הזו? התשובה לשאלה זו תוליך אותנו עוד צעד לקראת הבנת תפקידה של המודעות על פי התיאוריה המוצגת כאן.

מדוע החמנייה צהובה?

המדע יודע כבר למעלה מ-100 שנה שהאור הוא גל אלקטרו-מגנטי (ולא ניכנס כאן לאופיו הפוטוני של האור). האור, מרכיב כה מרכזי בהוויה שלנו, בעיני המדע, אינו אלא אותו תחום צר של גלים אלקטרומגנטיים הניתנים לתפיסה על ידי העין האנושית. אורך הגל של האור הנראה הוא בין 400 ל-800 ננומטר. לאנשי המדע, אין המושג "צבע" מייצג אלא אורך גל של האור.

אולם כאשר אנו באים לבחון את התפיסה האנושית הדבר אינו פשוט כלל. הרשתית בעין האנושית כוללת ארבעה סוגי תאי עצב הרגישים לאור: התאים מתחלקים לשני סוגים: קנים ומדוכים, הקנים (rods) צורתם גלילית ורגישותם לאור גבוהה והם משמשים לראייה בתנאי אור נמוך, ואילו המדוכים (cones) צורתם חרוטית והם משמשים לראייה בתנאי אור גבוה ולראיית צבעים. המדוכים מתחלקים לשלושה סוגים שרגישים לאורכי גל שונים לפי הצבעים, אדום (575 ננומטר), ירוק (500 ננומטר) וכחול (435 ננומטר). האיור שלהלן ממחיש את תחומי האור להם רגישים שלושת סוגי התאים.

העין מפרידה את כל תחומי האור הנראה לשלושה ערוצי "צבע" – "אדום", "ירוק" ו"כחול". מכיוון שהכחול, האדום והירוק הם הצבעים הטהורים היחידים שקולטת העין הם נקראים הצבעים הפיזיולוגיים הראשוניים. הצג, עליו אתם קוראים מאמר זה, מבוסס על העובדה הזו וכולל בעצם הקרנה של תמונות בשלושת צבעי הבסיס, שאותם מתרגמת העין האנושית לשלל הצבעים המוכרים לנו. עכשיו נעשה ניסוי פשוט ומוכר – נקרין על המסך שלושה עיגולים, בשלושת צבעי היסוד, באופן שהעיגולים חופפים אחד את השני, הנה כך:

כל אדם, שאיננו עיוור צבעים (וכמעט 10% מהקוראים הזכרים של מאמר זה הם עיוורי צבעים במידה זו או אחרת), מבחין בקלות בשלושת צבעי היסוד: אדום, כחול וירוק, אולם מה באשר ליתר הצבעים בציור? אם נבקש מכם להצביע על הצבע "כחול-ירוק" (ונניח שאינכם יודעים ששמו הנכון הוא ציאן), יוכלו רבים מכם, לאחר היסוס קל להצביע על השטח החופף בתמונה הנוצר מקרינת כמות שווה של אור ירוק ואור כחול על הרשתית שלכם. ומה באשר ל"אדום-כחול" (ששמו הנכון הוא מגנטה)? גם כאן, באופן אינטואיטיבי, קל יחסית להצביע על השטח המתאים בתמונה.

אולם מה באשר ל"אדום-ירוק"??? "אדום-ירוק?" – תאמרו בוודאי ובצדק, "אין דבר כזה!" אולם, כפי שאתם נוכחים בתמונה וכפי שתוכלו להיווכח בכל תוכנת עיבוד צבעים, המוח האנושי קולט קרינה של כמות זהה של אור ירוק ואור אדום כצבע צהוב. הצבע הצהוב, הנוצר במוח האנושי בלבד, לא יכול בכלל להיתפס על ידינו כצירוף של אדום וירוק, אלא הוא נתפס כצבע בסיסי בפני עצמו או סוג של קוואליה.

תופעה זו ידועה במדע מזה שנים רבות, וכפי שיש שלושה צבעי יסוד "פיזיולוגיים" כך יש ארבעה צבעי יסוד "פסיכולוגיים". באותו אופן ממש, דרך אגב, קשה לנו לתפוס כי "אדום-כחול-ירוק" – הוא בעצם מה שאנו מכנים "לבן". ה"לבן" נתפס בעינינו כמשהו העומד בפני עצמו ולא כצירוף שלושה צבעים שונים כל כך זה מזה כמו צבעי היסוד. יתרה מזו, ה"לבן" נתפש על ידינו לפעמים כ"העדר צבע" (אולי משום שאנו רגילים כל כך לדפים ומרקעים לבנים...).

כדי להעריך כמה חזק האפקט הפסיכולוגי כאן מספיק אם נתבונן בצבעי הרמזור: כאן המטרה היא לבחור את שלושת הצבעים השונים ביותר זה מזה בתפיסתנו. ברור שלו היינו בוחרים למשל בירוק בהיר, ירוק זית וטורקיז הייתה זו בחירה לא מוצלחת במיוחד, שהייתה גורמת לתאונות דרכים. אולם מדהימה יותר העובדה שלו היינו בוחרים לרמזור באדום, כחול וירוק טהורים – צבעי היסוד – היינו מקבלים אבחנה פחותה יותר, שכן ירוק וכחול נראים לנו קצת "דומים". דווקא הצבע הצהוב, שהוא בעצם סופרפוזיציה של אדום וירוק, מובחן במוחנו (ולא בעינינו!) באופן מובהק משני הצבעים האחרים. במונחי המאמר הזה – הצבע הצהוב בתפיסתנו הוא מרכיב מציאות - או קוואליה, בעוד שבעיני המדע הצבע הצהוב הוא מידע (כמות שווה של אדום וירוק).

חשוב להבין את הנקודה הבאה – הפיכתו של משהו במוח מ"מידע" ל"מרכיב מציאות" – איננה תוספת של מידע אלא גריעה של מידע. הידיעה שצהוב הוא צירוף של אדום וירוק נעלמת מתפיסתנו, והמוח יוצר עולם של מציאות מדומה שבו קיים הצבע הצהוב כצבע בסיסי!!

אם נחזור למונחי המאמר הזה: הצבע הצהוב נוצר על ידי מכונת המציאות המדומה שבמוח, ומעניין לשאול את השאלה מדוע? מדוע התפתחה במוח האדם הקוואליה של "צהוב" כצבע נפרד? (זאת בהנחה, שאני מניח שהמוח האנושי התפתח בתהליך אבולוציוני של שרידה דרוויניסטית, אולם השאלה תקפה גם למאמינים בבריאת האדם על ידי ישויות עילאיות – לאיזה צורך יצר הבורא, ישתבח שמו, במוחנו את היכולת להבחין בצהוב?).

ואל יקל הדבר בעיניכם – ראיית הצבע אצל בעלי חיים שונים שונה לפעמים באופן דרסטי מאשר אצל האדם, החל מכאלה שאינם רואים צבעים כלל ועד לכאלה שתחום ראיית הצבעים שלהם ומספר צבעי הבסיס גדולים יותר. מאמר מרתק עם האבולוציה של צבעים אצל בעלי החיים תקראו כאן.

ובכן, כרגיל אצל כותב סדרת מאמרים אלה, לפני שאנסה לענות על השאלה מדוע, הבה אקח אתכם לעוד טיול מהנה ומאלף.

כזכור, אחד מתפקידיו החשובים של המוח הינו לאפשר תנועה, כלומר לשמש גשר דו-כיווני בין אברי החישה מצד אחד לבין שרירי הגוף מצד שני. עד כמה מסובכת פעולתו של המוח נדגים באמצעות התמונה הבאה, בה הינכם מתבקשים להתבונן לרגע קט:

סיימתם להתבונן? ובכן, אמרו נא עכשיו בקול רם מה אתם רואים בתמונה, כאילו הייתם מתארים זאת לחבריכם. תשובתכם תהיה בוודאי משהו כגון "זוג אירופאי בגיל העמידה, עומדים באיזושהי מעבדה, בערך לפני 100 שנה". ייתכן וחלק מכם יזהה, מתוך ידיעה או מתוך ניחוש מלומד, שמדובר בזוג המדענים פייר ומארי קירי.

ייתכן ותאמרו שכאן אתם רואים גבר, לבוש בבגדים עממיים של אזור האלפים בגרמניה, בתמונה שצולמה גם היא לפני כמאה שנה, ואולי, אם אתם חובבי היסטוריה כמוני, תזהו שכאן מדובר בקייזר פרנץ יוזף.

קשה? – לא במיוחד – בתי בת ה-15 עמדה במשימה בקלות, פשוט? בוודאי!! בא לכם בטבעיות? בהחלט!!

אולם הבה ונניח שניתן את המשימה הזו לצוות של מהנדסים ומדענים, הבקיאים בנושא, כלומר, אנשים הבקיאים בעיבוד אותות, בקידוד תמונות ובזיהוי עצמים, ותבקשו מהם לפתח מערכת שתזהה צילומים כאלה ותסביר מה נראה בהם. לאחר הסבר המשימה תבקשו מהם לתת לכם הערכה של הפרויקט – עד כמה הוא קשה? כמה זמן זה ייקח? כמה אנשים צריך לגייס? ומהם סיכויי ההצלחה? ובקיצור, נשאל אותם אם זוהי משימה יחסית קלה או משימה יחסית קשה. התשובות שתקבלו הן מן הסתם, משהו בסגנון "בסקלה של בין 1 ל-10 המשימה הזו היא 100", או "אולי בעוד 50 או 100 שנה", או אולי "יש לנו את כל הכלים הבסיסיים, אך המשימה מורכבת מידי".

הנקודה שאני רוצה להמחיש כאן היא שבעוד שברור לנו איך פועלת העין ואיך הופכים גירויי הפוטונים ברשתית לפולסים עצביים, הרי ניתוח ועיבוד המידע החושי הזה הוא מסובך ומורכב מאין כמוהו, הרבה מעבר ליכולות המחשבים החדישים ביותר. ובכן – נשאלת השאלה: מדוע אנו חושבים שזוהי משימה קלה ופשוטה?

התשובה המפתיעה לשאלה זו היא מפתח מרכזי להבנת המסר שאנסה להעביר בסדרת המאמרים הזו.

"אנחנו" – כלומר ה"תודעה" או ה"נפש" שלנו, רואים את המשימה הזו כקלה וכפשוטה ביותר משום שאיננו מודעים ואיננו מכירים, מתוך "התבוננות פנימית" את תהליכי העיבוד המאוד מורכבים, מאוד מסובכים ומאוד מוזרים הקורים בתוך מוחנו בזמן התהליך הזה.

ועכשיו נשאל אתכם עוד שאלה – האם הבחנתם במשהו מוזר או משונה במיוחד בתצלומים? לא, אין כאן מלכודת, ולאחר התבוננות מעמיקה תסכימו איתי בוודאי שהצילומים מייצגים נאמנה את העולם הפיזיקאלי כפי שהוא.

האומנם? ובכן הבה ונתבונן שוב בצילום, ופרט לעובדות הטריוויאליות שהצילום מטושטש בעוד העולם צלול וחד, שהצילום דו-ממדי בעוד העולם תלת-ממדי ושהצילום בגווני אפור בעוד העולם צבעוני, נבחין בעוד מוזרויות רבות למדי, שכדי לפתח תוכנת מחשב שתתגבר עליהן, יהיה צורך במאמץ טכנולוגי אדיר.

חלק קטן ממוזרויות אלה מתואר בצילום הבא שלפניכם:

למשל – חלק מהאובייקטים בתמונה, נגיד, רגלו של פייר קירי והרצפה, מתמזגים ביניהם. יש בצילום מין קו אופקי שאנו מזהים בקלות כשריטה. אנו יודעים לזהות את המשולש הלבן כידו של מר קירי המונחת בכיס חליפתו. (יד על הלב – האם ידכם נראית כמשולש לבן??). ומה זה האישה הזו בלי רגליים? (כן, כן בתמונה אין למאדאם קירי רגליים ומוחכם לא הבחין בכך משום שהוא "השלים" את קיומן של הרגליים מתוך מכונת המציאות המדומה שבו!!) ועכשיו אשאל שאלה מוזרה עוד יותר:

האם חשבתם, ולו לרגע קט שאולי לפרופסור פייר קירי ישנו רק צד אחד של הראש ושצידו הימני אינו קיים?

"רמי נוי – התחרפנת? אין דבר כזה", אתם פוסקים בנחרצות, אולם אתם טועים בגדול ועל חשיבות השאלה המוזרה הזו נעמוד בהמשך.

הבעיות הללו נראות לכם טריוויאליות ושוליות? לא כן הוא הדבר, כדי לזהות את הצילומים באותה "קלות" בה עושה זאת מוחו של האדם, יש לפתור בעיות כאלה ודומות להן, ופתרונן הוא, תאמינו לי, מסובך ביותר.

האם לעולם יהיה יתרון לאדם על פני המכונה? זוהי שאלה מרתקת החורגת בהרבה מתחומי מאמר זה, ולדעתי, התשובה היא שלילית, לפחות בתחומים רבים של הידע האנושי. כבר היום ישנן תוכנות מחשב המסוגלות לזהות קולות ופנים טוב יותר מאשר המוח האנושי, בתנאים מסוימים.

אולם, אם נחזור לתמונה שלנו, המוח האנושי (וגם מוחן של רבים מבעלי החיים) כבר פתר את כל הבעיות הללו, והוא מסוגל לנתח מידע חושי בתנאים מאוד קשים של מידע מועט ביותר, בחשכה, בתנאים של רעש, מתמונה מטושטשת, מריח מזדמן, מנגיעה קלה... אולם – מהו הקשר בין כל אלה לבין "המציאות הפנימית" עליה דיברנו בפרקים הקודמים?

המוח כחוג-נעול-מופע

כדי לענות על שאלה מסקרנת זו, נסטה שוב מדרכנו (אחרי הכל כבר הבטחתי לכם שהטיול יהיה מעניין יותר מן המטרה הסופית) ונביא הפעם דוגמאות מתחום עיבוד האותות והנדסת החשמל (זהו תחום עיסוקם של מחבר התיאוריה וגם של עבדכם, מחבר מאמר זה).

שוו בנפשכם, כי הנכם מעוניינים לקלוט שידורים המשודרים אל כדור הארץ מלוויין תקשורת. ועוד שוו בנפשכם כי האות המשודר הינו גל סינוסואידלי טהור (לטכנופובים שבין הקוראים הסבר בקישורית). האות המשודר מן הלוויין הוא מאוד חלק ומחזורי, כפי שניתן לראות בציור. האם גם האות הנקלט הוא כזה? לצערנו התשובה היא שלילית. פרט לעובדה שהאות הנקלט הוא חלש בהרבה מן האות המשודר, בגלל התפשטות הגלים, הרי גם נוספות לו הפרעות שונות בגלל תנועת הלוויין, שידורים אחרים ורעש, שהיא תופעה פיזיקאלית בלתי נמנעת הנוצרת כתוצאה מתנודות אקראיות של אטומים ואלקטרונים. עלינו לבנות מקלט שמשימתו היא לשחזר, בדיוק הרב ביותר, את האות המשודר (זוהי מטרתו של כל מקלט).

יש מספר דרכים לעשות זאת ואנו נציין כאן שתיים מהן, מיושנות למדי, מעולם התקשורת האנלוגית. אחת מהן היא להעביר את האות הנקלט דרך מסנן או פילטר. אם אין לכם רקע באלקטרוניקה, ניתן לדמות את הפילטר כמשהו הדומה ל"משכך זעזועים" בכלי רכב, המאפשר נסיעה רכה אפילו על דרך משובשת. מסננים מאוד נפוצים בכל מערכת תקשורת ויכולים לנוע בין מסננים פשוטים למסננים מאוד מורכבים. אולם למסננים מגבלות משלהם וכשהאות יהיה רווי ברעש, יהיה מוצא (output) המסנן רועש ולא חלק.

נתאר עכשיו טכנולוגיה אחרת, נפוצה מאד במערכות תקשורת חדישות – חוג נעול מופע (phase-locked loop – pll) לא נייגע אתכם בפרטים המתמטיים וההנדסיים של המעגל הזה, אולם מספיק אם נציין כי ה-pll מורכב משני חלקים – מעגל השוואה, או קומפרטור, ומחולל אותות סינוסיים. מחולל האותות יוצר אותות סינוסיים, ללא עיוותים. מעגל ההשוואה משווה כל הזמן את האות הנקלט לאות הנוצר במחולל, ובכל פעם שהוא מגלה אי-התאמה הוא שולח פקודה למחולל לשנות במעט את האות הסינוסואידלי הנוצר באופן שיקטין את ההפרש בין האות הנקלט במקלט לבין האות היוצא מן המחולל. התוצאה היא שמעגל החוג נעול המופע יוצר אות סינוסואידלי המתאים באופן מרבי לאות המשודר. השוואה – מאד פשטנית, בין שתי השיטות מופיעה באיור שלהלן:

אנו רואים מייד כי למקלט החוג-נעול-מופע יש לכאורה יתרון אדיר על פני המקלט הכולל מסנן, בכך שהאות הנוסע ממנו הוא חלק יותר וקרוב יותר לאות המשודר מאשר המקלט הראשון. האומנם כן הוא הדבר? חדי העין שביניכם, ואלו בעלי ההשכלה ההנדסית, יבחינו אל נכון כי המקלט נעול הפאזה שבאיור (פאזה זו המילה העברית למופע) יפעל היטב רק כאשר האות המשודר הוא אכן אות סינוסואידלי טהור. במילים אחרות – המקלט יפעל היטב רק כאשר הוא מחפש משהו שתכונותיו ידועות מראש.

זהו כמובן משל, שכן אין בכוונתי לייגע את קוראי המובחרים בהסברים על אודות מקלטים אופטימאליים. מהו איפה הנמשל? אנו מאמינם כי ההכרה שלנו תופסת באופן ישר את העולם הפיזיקאלי, ובלשון הנדסית, העצמים ביקום הסובב אותנו מתורגמים איכשהו לאותות המגיעים למוח ושם הם נתפסים באופן כלשהו על ידי הכרתנו. מערכת העצבים מבצעת סינון (למשל, אנו מבחינים רק באור הנראה ולא בקרינה אולטרה סגולה או אינפרא אדומה), כלומר, למה שמגיע לתודעה יש קשר חד חד ערכי לעולם המציאותי. אולם, השקפה זו אינה נכונה. המוח לא "מסנן" את האותות המגיעים אליו, אלא יוצר אותות חדשים שהוא מאמין שהם ההתאמה הטובה ביותר לעולם החיצון.

כשאנו נעים בעולם בפעילותנו היומיומית, צריך המוח לעקוב ברצף אחרי מה שמסביבנו. כדי לבצע את העקיבה מגיעים למוח סיגנלים, מאוד מעוותים וחלקיים, מאברי החישה שלנו – מן העיניים, האוזניים, האף, הפה ואברי החישה האחרים הפזורים על גופנו. על כמות האותות המרובה הזו מבצע המוח פעילויות עיבוד מורכבות ומסובכות ביותר, שהמדע עדיין רחוק מאוד מהבנתן המלאה.

במוח יש למעלה משלושים אזורים שונים שאליהם מגיע המידע החזותי מעצבי הראייה. לכל אחד מהאזורים הללו תפקיד משלו והם קשורים ביניהם בקשרי גומלין מורכבים ומסובכים למדי. יש אזורים העוסקים בפענוח קווי מתאר, עומק, צורה, צבע, תנועה, זיהוי עצמים מוכרים ועוד פונקציות רבות שונות. כדי לבצע את העיבוד משתמש המוח בעובדה שכמעט כל האותות המגיעים למוח הם מוכרים וידועים מראש. המוח לא נדרש, בדרך כלל, במהלך חיינו, לפענח כל מראה, קול או תרחיש שיכול להיות, אלא הוא מניח במידה רבה שהוא נתקל בדברים "ידועים" ומוכרים מראש. באופן זה, פועל המוח בדומה לחוג נעול הפאזה.

כאשר המוח נתקל בצורות ובנתונים שהוא אינו רגיל למצוא בחיי היומיום, נוצרות לפעמים תוצאות מוזרות ביותר, או אשליות, ובמיוחד נבחן הדבר לגבי חוש הראייה. כולנו מכירים אשליות אופטיות, אולם, בתנאים מסוימים, גם חושינו האחרים מתעתעים בנו, כאשר הם נתקלים בסיטואציות שאינן מוכרות מראש.

כדי להדגים בצורה פשטנית את עקרון "החוג-נעול-המופע" אשתמש בשתי "אשליות אופטיות" מוכרות, חבוטות וידועות, עוד מהמחצית הראשונה של המאה ה-20.

משמאל "הגביע של רובין" על שם הפסיכולוג הדני רובין שצייר אותו ב-1921. הציור נתפס על ידי מוחנו או כגביע לבן על רק שחור או כשני פרצופים שחורים, אולם לעולם לא כשניהם ביחד, שכן הסיטואציה של "שניהם ביחד" לא נתפסת כאפשרית על ידי ה"נפש" שלנו (בכוונה לא השתמשתי במילה תודעה כאן, שכן חלק מהתהליכים כאן אינם מודעים). ב"מציאות" כמובן אין כאן לא גביעים ולא פנים, אולם ב"מציאות" הזו הברורה לחלוטין באופן הגיוני, אין אנו בכלל מסוגלים להכיר!!

מימין, הציור של בורינג, על שם הפסיכולוג א.ג. בורינג שחקר את הפסיכולוגיה שמאחורי הציור בשנת 1930. בציור הידוע, בגרסאות שונות, עוד מן המאה ה-19, ניתן לראות או עלמה צעירה וענוגה, או מכשפה זקנה עם אפה המיובל. כל אלמנט בציור מקבל משמעות שונה על פי האינטרפרטציה – אוזנה של הצעירה הופכת לעינה של הזקנה ואפה של הצעירה הופכת ליבלת של הזקנה. המוח לא מאפשר לנו לראות את שתי האינטרפרטציות בו זמנית. בדומה לחוג-נעול-מופע, המוח "ננעל" רק על אחת האינטרפרטציות. בכל רגע נתון, למרות שמידע הנכנס למוח אינו חד משמעי, והוא חלקי ומעוות מאוד, המוח "ננעל" על פירוש אחד בלבד לתמונה!! המוח התאים את המידע הנקלט למשהו, ואתה יכול "לראות" רק את אותה אינטרפרטציה שהמוח "בחר". ועוד דוגמא: אם נשים בפניכם את התמונה הבאה- אני משוכנע שיקשה עליכם לזהות מה יש, או מי מצויר בכל אחת מהתמונות:

אולם אם אספר לכם, שבאחת התמונות מצויר אריאל שרון, בשנייה, אברהם לינקולן, ובשלישית יוליוס קיסר, תוכלו בקלות רבה לזהות מיהו מי, וזאת, בתנאי שאתם יודעים מיהן הדמויות הללו וראיתם פעם את תמונתן. (כמובן שאינני בא חלילה להשוות בין תרומתו העצומה של אריאל שרון לאנושות לבין שני האישים הפחותים האחרים). והמפתיע הוא שברגע שבו אתם יודעים מיהו מי – שוב לא תוכלו "להשתחרר" מהתפיסה הזו!! מסתבר שבמוחכם נוצרים קישורים נוירוניים קבועים, המקשרים את הדמויות המעורפלות לאנשים שציינתי, ויותר אין ל"תודעתכם" שליטה בעניין.

ה"ניתוח" של מידע חושי במוח הוא אפוא "מאוד מסובך" ונשאלת השאלה – מסובך בהשוואה למה? מסתבר שהניתוח מסובך ביותר ביחס ליכולת החישובית של המוח וביחס ליכולת הזיכרון שלנו.

הבה ונבחן גם את שתי הטענות הללו בדוגמה: נניח שאתה הקורא נכנס למשרד ורואה – כיסא – כמה זמן ייקח לך להבחין שזהו כיסא? - נכון – שבריר של שנייה. אולם כמה זמן ייקח לך לדעת שזהו כיסא מסוים? נניח, כיסא שהיה זמן רב בביתך כשהיית ילד? התשובה היא שזה ייקח הרבה יותר זמן, אולי כמה שניות או אפילו דקות. המוח פועל כך, או התפתח במבחינה אבולוציונית לפעול כך, כי לבעלי חיים נדרשת תגובת מיון מדויקת יחסית ומהירה כדי לשרוד – למצוא טרף או לחמוק ממנו.

הטענה השנייה היא, שלצורך השרידה, חייב המוח לבחון את הקלט העצבי, להשוות אותו למידע המאוחסן כבר במוח ("זהו כיסא" או "זהו נחש ארסי") ולהחליט מייד מה לעשות עם המידע הזה. מוח האדם, ומוח בעלי החיים, משווה תחילה את הקלט העצבי למספר גדול, אך לא אסטרונומי, של דברים שהמוח כבר חווה. בתוך שבריר השנייה שבו נדרש מוח האדם להחליט החלטות קריטיות לשרידתו, הוא יכול לסווג את הסביבה לקטגוריות כלליות אך לא להכיר אובייקטים באופן מפורט.

המוח סומך באופן מרכזי על חוויות העבר שלו, ועל הזיכרונות האגורים בתוכו. כשאתה רואה, למשל, חפץ כלשהו, כיצד תוכל לדעת מהו ולמה הוא משמש ואיך להתייחס אליו? (להימלט ממנו אם הוא נחש ארסי, או להתיישב עליו אם הוא כורסת עור?) ישנן שתי דרכים לעשות זאת – האחת – המוח יכול לנתח את המידע המגיע אליו מאברי החישה והשנייה - המוח יכול להסתמך על הזיכרונות – כלומר על תמונת המציאות האגורה במוחו. הטענה היא כי ניתוח המידע החושי מסובך באופן ניכר מאשר השימוש בזיכרון, וכי כאשר אנו משתמשים בזיכרוננו, זמני התגובה של המוח הם מהירים בהרבה.

אם תרצו גם אתם להיווכח בזמני התגובה השונים של המוח שלכם בתנאים שונים, היכנסו לכאן. תוכלו לראות במו עיניכם כיצד משימות פשוטות, שאנו זוכרים אותן מראש, מתבצעות הרבה יותר מהר מאשר משימות הדורשות ניתוח מידע חזותי, וגם אז – המידע החזותי – המילים של ההוראה, גם הוא אגור כבר בזיכרון כתבנית שפוענחה פעם.

כלומר – קל יותר למוח לשלוף מידע על אובייקטים באופן כללי (על כיסא יושבים...) מאשר להסיק אותו בכל פעם מחדש שבה הוא נתקל באובייקט. מכיוון שהמוח הוא תוצר של תהליך ברירה טבעית (ועם חסידי בריאת האל ביום השישי הסליחה), הוא צריך להיות מותאם לתפקידו ולסביבה. אם ניתוח מידע חושי הוא מורכב וקשה הרבה יותר מאשר יכולת החישוב או השליפה מהזיכרון של המוח – כיצד פועל המוח בחיי היומיום?

כדוגמה, נתאר לנו מצב בו אתה, הקורא, נכנס למשרד שלא היית בו מעולם, נאמר, לצורך ראיון עבודה. מוחך חייב להעריך את המצב באופן הטוב ביותר תוך השבריר הראשון של השנייה בו נכנסת. זהו סדר הגודל בו מאורעות קריטיים קורים בעולמנו. עליך להעריך את הסביבה תוך שבריר של שנייה, כדי שגופך יבצע את התנועות המתאימות והנכונות לסיטואציה. מוחך ניתח את המידע החושי המגיע אליו והכיר את השטח כמשרד אופייני שבו שולחן כתיבה, עוד שולחן, כסא מנהלים, שני כיסאות נוספים ואישה.

בשבריר השנייה הראשון לא עשה המוח דבר מעבר לזה – לא ניתח מאיזה חומר עשוי השולחן, מהם אלמנטי התאורה בחדר, לא איזה מסמכים מונחים על השולחן, ואפילו לא מה לובשת האישה (אם כי כמה ממוחותיהן של המקורבות אלי ביותר ינתחו מידע זה בעדיפות עליונה). המוח יודע בשלב זה רק כי העצמים דלעיל הם מייצגים אופייניים של הקטגוריות שלהם. הדרך בה עושה זאת המוח שהיא שליפת מידע מהזיכרון, בו מאוחסן מידע אודות משרדים, כיסאות, מראיינים והתנועות שעושים אותן אם נתקלים בכאלה (הושט יד או קוד קידה בהתאם למדינה בה ממוקם המשרד למשל..).

כדי לשרוד ולתפקד ברגעים קריטיים צריך אפוא המוח ליצור "מציאות פנימית" שהיא:

מבוססת באופן מספק על הסביבה החיצונית קונסיסטנטית עם זיכרונות קודמים נקייה מרעש, כפילויות ומאי ודאויות

זהו הלקח המרכזי השישי של תיאוריית האור הפנימי, ונחזור עליו:

הלקח המרכזי ה-6 של תיאוריית האור הפנימי: תפקיד מכונת המציאות הפנימית במוח

מכונת המציאות המדומה במוח מספקת ניתוח יעיל של המידע החושי. היא עושה זאת על ידי בחינת המידע החלקי המגיע מאברי החישה ויצירת מציאות פנימית, שהיא שערוך ומיון של הסביבה האמיתית. המציאות הפנימית הזו מספקת מידע עקבי וחסר רעש, המאפשר לתכנן ולבצע התנהגות ותנועה.

אין גדולה כמו בית"ר

עכשיו ברור לכם בוודאי מדוע פיתחה האבולוציה את היכולת להבחין בצבע צהוב כצבע נפרד. האבחנה בצהוב כצבע נפרד מאפשרת לאדם להבחין, מיידית, בשבריר של שנייה בין ידידיו ובין אויביו. אבחנה החיונית לשרידתו.

ובכן – הגענו, בעמל רב, לתובנה כי ראיית הצבע הצהוב התפתחה באבולוציה האנושית על מנת לאפשר לאוהדים להבחין, לפני שהם מספיקים להגיד "אלי אוחנה", בין אין גדולה כמו בית"ר ירושלים ובין הירוקים השנואים, או האדומים רחמנא ליצלן.

הזומבי במוח – או - האם עיוור יכול לראות?

כדי להדגים עד כמה מוזר ומורכב הקשר בין ראייה לתודעה ולהמחיש את מסתרי מכונת המציאות המדומה שבמוח, נדון עכשיו בשתי תופעות נדירות, המתגלות אצל אנשים פגועי מוח, כתוצאה משטף דם מוחי או תאונה. התופעה הראשונה נקראת ראייה עיוורת (blindsight).

על ראייה עיוורת ותופעות מדהימות במוח האנושי, ועל משמעותן לגבי הבנת הנפש והתודעה תוכלו לקרוא בספרו המרתק של ו"ס ראמאצ'נדראן תעתועי המוח. בספרו מספר ראמאצ'נדראן כיצד חשפה עבודתו עם חולים, הסובלים מליקויים נוירולוגיים מוזרים, את הארכיטקטורה העמוקה של המוח, ואת מה שאומרים הממצאים האלה על מהותנו; כיצד אנו בונים את דימוי הגוף שלנו; מדוע אנו צוחקים או נעשים מדוכאים; מדוע אנו עשויים להאמין באלוהים; כיצד אנו מקבלים החלטות, מרמים את עצמנו וחולמים; אפילו אולי, מדוע יש לנו כישרון לפילוסופיה, למוסיקה ולאמנות.

ו"ס ראמאצ'נדראן ידוע ברחבי העולם כמי שהצליח לענות על שאלות מעמיקות ומוזרות ביחס לטבע האנושי, שמדענים מעטים בלבד העזו להתמודד איתן. התובנות הנועזות שלו על המוח מתחרות אך ורק בפשטות המדהימה של ניסוייו - שימוש בכלים פשוטים כמו מקלוני צמר-גפן, כוסות מים ומראות פשוטות. עבודת הבילוש הרפואי מלאת ההשראה של ד"ר ראמאצ'נדראן מרחיבה את גבולות החזית האחרונה והחשובה של הרפואה - מוח האדם - ומספקת תובנות חדשות ומאתגרות של "השאלות הגדולות" הנוגעות לתודעה ולאני.

בספרות המקצועית מתוארת תופעת הראייה-העיוורת (blindsight). הלוקים בה הם בעלי פגיעה ספציפית בשדה הראייה. הם אינם מבחינים במודע בגירויים המוצגים בשדה הראייה הפגוע, אך עם זאת הם מסוגלים להגיב עליהם באופן כמעט תקין. תופעה נדירה זו מהווה עדות נוספת להבחנה בין עיבוד של גירויים לעיבוד של חוויית המודעות שלהם. הלוקים בסוג זה של עיוורון מדווחים כי אינם רואים דבר בחלק מסוים של שדה הראייה, אך כאשר שואלים אותם שאלות על חפץ המוצג באותו חלק "עיוור", הם עונים תשובות נכונות מבלי להבין מדוע ענו דווקא כך. הם אף יטענו הם רק מנחשים את התשובה.

מבחינות פיזיולוגית רבות, כמו תפקוד האישון ותפקוד מסלולים חזותיים מסוימים, מי שלוקה בעיוורון מסוג זה "רואה", אך עם זאת הוא אינו מודע למה שהוא רואה. בעלי פגיעה זו יכולים לענות בהסתברות גבוהה ביותר (כ- 90%), לגבי הימצאותה של נקודת אור בשדה הראייה, או להבחין בין צורות גיאומטריות שונות.

האם גם אתה הקורא ניחן בראייה עיוורת? ניסוי פשוט יראה לך אם גם אתה מסוגל, בתנאים מסוימים "לראות" מה שהתודעה שלך לא יודעת? את זאת תוכלו לבדוק בניסוי פשוט כאן.

הד"ר לארי ויסקרנץ, מדען מאוניברסיטת אוקספורד, חקר את תופעת הראייה העיוורת ויכול להסביר אותה ללא היזקקות ל"תפיסה על-חושית". הוא טוען שבמוח האנושי ישנם שני מסלולי ראייה, האחד קשור לתודעה והשני, קדום יותר, מאפשר לאדם סוגים שונים של התנהגות, גם כאשר אינו מודע כלל למתרחש.

קולה של מחיאת כף יד אחת

האם יכול אדם לחוש במה שאינו קיים? האם יכול אדם שלא לחוש במה שקיים בוודאות? אלו עוד תעתועים יכולה מכונת המציאות המדומה שבמוח לתעתע בנו? דוגמאות רבות ומרתקות לתופעות כאלה מביא לנו ד"ר ראמאצ'נדראן בספרו. נתאר בקצרה שלוש מהן.

הראשונה שאותה חקר ביסודיות היא אברי פאנטום. כאבי פאנטום באברים שנכרתו היא תופעה מוכרת לכל מי שטיפל בנכים כרותי גפיים. פחות ידועה היא העובדה שנכים כאלה יכולים לפעמים, ללא כאבים, לחוש באופן מלא את האבר הכרות, להניע אותו, לתפוס חפצים, לחוש חום וקור. מסתבר שהתופעה אינה נובעת, כפי שחשבו, מגירוי קצות עצבים בגדם, אלא היא תופעה מורכבת הרבה יותר הקשורה לתפיסת התודעה של הגוף שלנו.

תופעה דומה במקצת, הנקראת אנוזוגנוזיה (לא מודע למחלה), מתוארת אף היא בספרות. מדובר למשל באנשים שנפגעו בחצידור (המיספרה) הימני של מוחם, פגיעה שגרמה להם לשיתוק מלא של חצי גופם השמאלי. אנשים הלוקים בתסמונת המוזרה הזו (בצורתה המתוארת כאן) ממשיכים לטעון, למרות שידם ורגלם השמאלית משותקות, כי הם מסוגלים להניע את ידם, לחוש בה ולהשתמש בה.

בניגוד לבעלי אברי הפאנטום, שמודעים לכך שהאבר הכרות איננו קיים, הרי האנשים הללו "יודעים" כי כל אברי גופם תקינים ומתפקדים באופן מלא. אם מבצעים בהם ניסויים המוכיחים להם כי אבריהם משותקים, נוקטים החולים באמצעי "הכחשה" שונים כדי לבצע רציונליזציה של העובדה שהאבר שלהם משותק, בזמן שהם חושבים שהוא תקין. לדוגמה, אם שואלים אותם אם הם יכולים למחוא כפיים ולהשמיע קול, הם עונים: "בוודאי" – אולם כאשר מבקשים מהם לעשות זאת הם עונים משהו בסגנון "עכשיו לא מתחשק לי".

האם מדובר כאן בהכחשה "פרוידיאנית" ממניעים פסיכולוגיים? העובדה המוזרה היא שהתופעה קורית תמיד, או כמעט תמיד, לאנשים שנפגעים בחצידור הימני של מוחם וסובלים משיתוק בחצי גופם השמאלי. יתרה מזו, כפי שמדגים ראמאצ'נדראן בספרו, התופעה מוזרה עוד יותר. כשהזליף החוקר מי קרח לאוזנם הימנית של הסובלים מהתופעה, נעלמה ההכחשה תוך שניות, והאנשים הפכו מיידית למודעים לשיתוק (לא אכנס להסבר הנוירולוגי לתופעה הזו), אולם, תוך 24 שעות חזרו להכחיש את השיתוק שלהם ואף להכחיש כי רק כמה שעות קודם לכן ידעו שהם משותקים. עובדות אלה מצביעות כל כך שהמקור לתופעה הוא כנראה נוירולוגי ונעוץ בפונקציונאליות השונה של החצידור הימני והשמאלי (אנשים המשותקים בחצי גופם הימני כמעט אף פעם לא סובלים מהתופעה).

תופעה מוזרה אחרת (זוכרים את תמונת חצי הפנים של פייר קירי למעלה?) ההזנחה החד צידית (באנגלית hemineglect). התופעה הזו גם היא קורית באנשים שנפגעו בחצי מוחם הימני, בדרך כלל כתוצאה משבץ. האנשים הסובלים מתופעה זו אינם מודעים לקיום הצד השמאלי של גופם. לא רק שהם משותקים בחצי הגוף הזה, אלא הם אינם יודעים בכלל שהוא קיים. אם הם מסכלים במראה הם רואים רק את חצי גופם הימני, ואינם מבחינים בשום דבר מוזר בתופעה הזו. יתרה מזו, הם אינם מבחינים כלל בקיומה של "מחצית העולם" השמאלית. אם מבקשים מהם, למשל, להעתיק ציור של פרח, או שעון, הן יציירו משהו דומה לציור הבא, שנלקח ממבחנים נוירולוגיים שנעשו לפציינטים עם הבעיה הזו:

אחת הטכניקות המעניינות לטפל באנשים כאלה, שפותחה בשנים האחרונות, היא על ידי יצירת "מציאות מדומה", על גבי מחשב, ואימון המוח להחזיר לעצמו מחדש את היכולת להבחין בצד השמאלי של העולם.

בכל המקרים הללו בהם מתקלקלת מכונת ה"מציאות המדומה" שבמוח, מתגלות תופעות אשר לעין המתבונן נראות כפרדוקסאליות – אנשים שיש פער אדיר בין המציאות כפי שהיא נתפסת על ידם לבין ה"אמת" – אדם שיכול להניע אבר שאינו קיים, אישה שאינה מבחינה בכך שהיא משותקת, או פציינט שאינו מתגלח בצד השמאלי של פניו, כי מבחינתו אינם, ולא היו, קיימים מעולם. תופעות אלה מוכיחות את הטענה כי המוח יוצר לעצמו תת-מציאות מוגבלת מידע, שמאפשרת לאדם (ואף לחיות) להתמצא במהירות בסביבתם.

סיכום

אחרי שהולכתי אתכם בדרכים נפתלות אלה אל מסתרי מכונת המציאות המדומה שבמוח, אתם בוודאי שואלים את עצמכם שוב - מה לכל אלה ולמודעות, או לנפש? וכיצד כל אלה מובילים אותנו לתיאוריה אפשרית לבעיית הגוף נפש? את הצעד הבא לקראת פתרון התעלומה, נעשה בפרק השישי של סדרת המאמרים שלנו.

לקראת המאמר הבא בסדרה נציג לכם שתי שאלות מעניינות, שבהן נתחיל את דיוננו בפעם הבאה:

·כמה עובדות אנחנו יודעים? (ובמילים אחרות מהו גודל הזיכרון ארוך הטווח האנושי)?

· מדוע אנחנו חולמים?

קצת חומר נוסף לקריאה:

ולפני שניפרד ממש סופית, אפנה אתכם לסדרת מאמרים שפורסמה באחרונה במגזין גלילאו, מובאת ב-ynet ומתייחסת לנושאי דיוננו:

אז איפה נמצאת הנפש? חלק ראשון אז איפה נמצאת הנפש? חלק שני אז איפה נמצאת הנפש? חלק שלישי

ולמי שקרוב אצל קהילת הפסיכולוגים הקליניים מומלץ לקרוא את מאמר הסקירה המפורט של ד"ר יורם יובל, הבעיה הפסיכופיזית והפסיכותרפיה: בין מדעי המוח לריפוי בדיבור - שיחות, כרך י"ט, חוברת מס' 1, אוקטובר 2004.

מחבר: רמי נוידרפר

פורסם לראשונה באתר קולמוסנט

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר