אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האנטומיה של השנאה המטפיזית / מבוא: השנאה כטעם החיים


התמונה של אבשלום אליצור

זכר עמלק וטעם החזיר חלק א -מתוך: ספר היובל לכבוד פרופ' שלמה שוהם. עורכים: חמי בן-נון, אבשלום אליצור(א), יגאל ורדי, מתי גוטרייך ושושנה כץ.

"שנאה מטפיזית" היא שנאה שנימוקיה אינם נתמכים בעולם המוחשי אבל עוצמתה יכולה להגיע עד למעשי רצח המוניים. שתי דוגמאות של שנאה מטפיזית מתחום היהדות – המצווה למחיית עמלק והתיעוב כלפי החזיר – נידונות במאמר זה מנקודת ראות פסיכואנליטית, תוך ביקורת גישות אחרות שניסו להתמודד עם הנושא. התופעה מוסברת כמנגנון הגנה מפני כמה נטיות לא-מודעות בנפשו של השונא: דחפי רצח כלפי אנשים קרובים, בושה בגוף ובתפקודיו, משיכה אל האובייקט השנוא ושנאה עצמית עד כדי נטייה להתאבדות. ההשערה היא כי דמות מבלבלת של הורה אוהב-שונא, שהופנמה בשלב מוקדם, עומדת ביסוד תופעות רבות כאלה. המאמר מכליל מסקנות אלה לגבי גילויים דומים של שנאה מטפיזית בימינו: גזענות, התעללות בבעלי חיים, רצח סדרתי ורצח-המונים.

מפתח פרקים

מבוא: השנאה כטעם החיים

עמלק חלק א'‏א. מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ ‏ב. הג'נוסייד הראשון ‏ג. התאום הנסתר ‏ד. את מי רצה אלוהים למחות תחת השמים? ‏ה. כמידת הקיִרבה כן עוצמת השנאה: המקרה המוזר של המדיינים

עמלק חלק ב' ‏ו. אמור לי מי אלוהיך... ‏ז. ...ואומר לך מי אויבך ‏ח. עמלקים בכל מקום ובכל זמן ‏ט. להבין הכל פירושו לסלוח הכל טעם החזיר י. חזירולוגיה למתחילים ‏יא. נימוקים רציונליים ‏יב. המשיכה בין השונא והשנוא ‏יג. החזיר שבתוכנו ‏יד. אוי כמה שאתה דוחה – אתה ממש דומה לי! ‏טו. ומהחיה חזרה אל האדם השנאה המטפיזית חלק א' טז. מקור השנאה לאחר: הגוף האנושי בעיני הדת ‏יז. המונוטוניות של הרוע: סרבים, רואנדים ואנטישמים ‏יח. המשפחה כמקום סכנה: הביוגרפיה המונוטונית של הרוצח הסדרתי ורוצח-ההמונים

השנאה המטפיזית חלק ב'‏יט. “hier ist kein warum”: הכשל האונטולוגי בחקר השנאה ‏כ. השיטה שבשיגעון השנאה ‏כא. ושנאת לרעך כמוך

קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר ה-29 באפריל 1945, בבונקר התת-קרקעי של בניין הרייכסקנצלאי בברלין, סיים אדולף היטלר להכתיב למזכירתו את צוואתו המדינית. גם עתה, כשהחיים איבדו בעיניו כל ערך, נשאר דבר אחד חשוב לו יותר מכל והוא קיווה שאחרים ימשיכו בו אחרי מותו: "יחלפו מאות שנים אולם מהריסות ערינו ומצבותינו תצמח מחדש השנאה לאלה האחראים לה בסוף חשבון. אלה הם האנשים שלהם אנו צריכים להודות על כל זה: היהדות הבינלאומית ועוזריה" ([1]).

בדברים עצמם לא היה חידוש. עוד בהיותו בן חמש-עשרה הפטיר "זה אינו שייך ללינץ" כשעבר ליד בית כנסת בעיר הולדתו ([2],[3]), רסיס רוק ראשון מנהרות הקצף שעתיד היה להמטיר על העולם. עכשיו, מעיר שיירר (1), "בשעות האחרונות של חייו, הוא חזר להיות הצעיר מימי הביבים של וינה ותקופת מרתף הבירה במינכן". גם פסט ([4])מעיר על אותה "צפידות מוקדמת ושלמה" בנפשו של היטלר, שנותרה ללא שינוי במשך כל השנים שחלפו מאז המהפך שעבר בצעירותו.[ב] אז, התקוממו רגשותיו "אלף פעמים ואחת" נגד האמונה שהחלה מתגבשת במוחו עד שנכנע לה:

בכל אשר הלכתי התחלתי לראות יהודים, וככל שראיתים כך נבדלו בעיניי ביתר חריפות משאר בני-האדם. העיר הפנימית והרבעים מצפון לתעלת הדאנובה רחשו במיוחד אנשים שאפילו למראית-עין לא דמו עוד כלל לגרמנים… כל זה ספק אם אפשר היה לומר שהיה מושך את הלב ביותר, אך הוא נעשה מבחיל ממש כאשר, בנוסף על זיהומם הפיזי, גילית את כתמי הלכלוך על מוסרו של "העם הנבחר" הזה… כלום הייתה איזו צורה של זוהמה או הפקרות, ובפרט בחיי התרבות, שאין ליהודי אחד לפחות חלק בה? אם נעצת סכינך אפילו בזהירות במורסה מעין זו, מוצא היית, כמו רימה בגוף מרקיב, תכופות מסונוור מן האור הפתאומי – יהודון! (4 , ע' 45).

הוא לא מספר על מגע של ממש עם אחד היהודים האלה – שיחה, היכרות או סכסוך – ונראה כי די היה במראם כדי להעיר בו את ההכרה כי הם אויבי האנושות, וגרוע מזה: אויבי האלוהים עצמו: "מאמין אני היום, שאני פועל ברוחו של בורא-עולם הכל-יכול: בכך שאני מתגונן מפני היהודי אני נאבק למען פועל-ידו של אדון-עולם" ([5], ע' 679).

היהודים נגד האלוהים– זו הייתה בעיני היטלר המערכה שגורלו הועיד לו לקחת חלק בה. אפיזודה משנת 1920 בערך, והוא עוד דמות שולית בזירה הפוליטית במינכן, מלמדת איזה מקום תפסה שנאת היהודים בנפשו: הוא ישב עייף ושותק משך כשעה עד שבמקרה אמרה המארחת משהו ידידותי על היהודים,

רק אז התחיל לדבר ודיבר בלי הפסק. כעבור זמן-מה הדף את כיסאו לאחור ועמד על רגליו, בעודו מדבר, או ביתר-דיוק צורח, בקול אדיר וחודר שכמותו לא שמעתי מעולם מפי איש זולתו. בחדר הסמוך התעורר ילד והתחיל לבכות. לאחר שמשך יותר מחצי שעה נשא נאום שנון למדי אבל חד-צדדי עד מאוד על היהודים, פסק פתאום, ניגש אל המארחת שלו, ביקש סליחה, ובנשקו את ידה פנה ללכת (4, 4-143).

תגובה כמעט זהה ראה עד-ראייה אחר, יוזף הל, ב-1922: הוא שאל את היטלר, "שעד לרגע הזה דיבר בשלווה ובנימה שקולה", מה דעתו לעשות ביהודים כשיגיע לשלטון. היטלר "חדל להתבונן בפניי והחל לבהות מעל לראשי לתוך החלל הריק. קולו עלה לטונים גבוהים עד שנתקף מעין עווית. לבסוף פתח בצעקות, משל הייתי אסיפת-עם שלמה" (2, ע' 15). אותו דימוי של שנאה כסם ממריץ מהדהד בסצינה הידועה מ"הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין: היטלר, מדולדל ונטול חיים, משמיע נאום סתמי עד שמבלי משים הוא פולט את המילה "יהודים. או-אז מתחילות העיניים להתרוצץ בטירוף, הדיבור עולה לצריחה והיטלר פורץ בנאום חוצב להבות. בוודאי הרגיש האמן, בגאונותו האינטואיטיבית, כי שנאת היהודים נתנה להיטלר לא פחות מאשר טעם החיים עצמם.

שנאה זו נוצקה בהתמדה אל תיאור אפוקליפסה קוסמית: "אם, בעזרת האני-מאמין המרקסיסטי שלו, ינחל היהודי ניצחון על שאר עמי העולם, יהיה כתרו זר-הקבורה של האנושות וכוכב-הלכת הזה ישוט לו בחלל האוויר, כמו ששט לפני מיליוני שנים, באין עליו בני-אדם" (2, ע' 108). ואם תשרוד, במקום כלשהו, אפילו משפחה יהודית אחת, "תיעשה אותה משפחה מרכז-חיידקים לחתרנות חדשה" (2, ע' 679). וכשהצטרף גבלס למפלגה הנציונל-סוציאליסטית, שקד אותו צר מנבח להפוך את דיבוק אדוניו לחזון בלהות כלל-אנושי: "ראו, זה אויב העולם, מחריב התרבויות, טפיל האומות, בן התוהו, התגלמות הרע, מתסיס הרקב, הדמון הגלוי של התנוונות האנושות" (5, ע' 213).

תמונת עולמו של חולה הנפש, אותה מסכת מורכבת של הזיות ואמונות שווא, מציגה לעתים קרובות שני מרכיבים הפוכים, או, נכון יותר, משלימים: קיימות דלוזיות על אסונות, מוות וקץ העולם, אבל לצידן מופיעות דלוזיות הפוכות בדבר נסים ומעשי ריפוי, כאילו מתאמצת הנפש החולה לחזור ולתקן את עולמה המתפורר. כך גם היטלר. מצד אחד, הוא הוקסם כל ימיו מהרס וחורבן: הוא התעקש להפציץ את ורשה חרף כניעת הפולנים, הפליג בתיאורים נפעמים על כתישת הבניינים והשמדת יושביהם, דרש להעלות את פריז באש, הביע סיפוק מהפצצת ברלין שאחריה תכנן לבנות בניינים חדשים, ואפילו כשהפציצו בעלות-הברית את מעונו באוברזאלצבורג, הביע את צערו על כך שלא החריבו גם את ביתו השני (טעות שהמפציצים מיהרו לתקן). מלחמה, בעיניו, הייתה אמצעי לשמירה על בריאות הציבור: "שלום שיארך יותר מעשרים וחמש שנה גורם נזק רב לאומה" (4, ע' 634). מצד שני, גיבור עיי החורבות הזה ראה עצמו דווקא כאמן, שרטט ללא הרף סקיצות לבניינים ואפילו בימיו האחרונים בבונקר השתקע ברצינות תהומית בתרשימיו הארכיטקטוניים בעוד תותחי סטאלין כותשים את העיר שמעליו.

כפל פנים זה מופיע גם בתמונת העולם הנאצית. מול ההרס והאבדון שזרע היהודי, ניצב חזון עולם "יודנפריי" (נטול-יהודים) שופע ומלבלב (4, [6], [7]). את העולם הזה היה היטלר מפרט במונולוגים אינסופיים אל תוך הלילה, באוזני אורחים מותשים שלא העזו לפהק. הגאולייטר של דאנציג, הרמן ראושנינג ([8]), שברח לשווייץ, העלה את הנאומים האלה על הכתב, ומהם עולים פרטי פרטיו הדקדקניים של חזון הרייך בן אלף השנים כפי שראהו הפיהרר בעיני רוחו. קיסרות אירו-אסיאתית גדושת מונומנטים ארכיטקטוניים ייחודיים תשתרע מהכפים המסולעים של האוקיינוס האטלנטי עד ערבות רוסיה, ותאוכלס במאתיים מיליון נורדים טהורי גזע מגרמניה, סקנדינביה, הולנד ושוויצריה, לצד האנגלים, האחים ל"הֶרֵן רַאסֶה" (גזע האדונים), שישלטו באוקיינוסים. האומה הארית תכפיל ותשלש את גודלה בעזרת ה"לבנסבורן" (מעיין החיים) של הימלר, שחטף נשים בעלות תווים אריים מכל הארצות הכבושות. אלה היו מתעברות ללוחמים כדי ללדת שפע תינוקות מעוצבים על פי הסטנדרט הנורדי של גינתר: "בלונדיני, גבה-קומה, ארוך-גולגולת, צר-פנים, סנטר מעוצב היטב, אף דק וגבוה מאוד, שיער בהיר לא מתולתל, עיניים בהירות ושקועות, עור בגוון לבן-ורדרד" ([9]). מושבות גרמניות ישתרעו על פני אפריקה ואסיה ויתעצמו עד ליום שבו תפלוש הקיסרות ליבשת אמריקה. בעיר וֶוֶלסבורג יוקם "מרכז מטפיזי" ענקי שיכשיר "אנטי-אפיפיורים" שישליטו דת ארית עתיקה במקום הנצרות. העמים הסלאביים ישמשו עבדים לארים במזרח, יאולצו להשתמש באמצעי מניעה כדי להגביל את ילודתם ולא יורשו ללמוד קרוא-וכתוב (פעם גיחך היטלר כשהזכיר את האפשרות שמדי פעם יידרס איזה סלאבי שיחצה פסי רכבת מבלי להבין את שלט האזהרה). מוסקבה תימחק מעל האדמה כדי להפוך למאגר מים ענקי. בני הקיסרות יחדשו את אמנות הסריגה הקימברית וישתלו גידולי שורש אקזוטיים, ישביחו גזע צהוב שיער ותכול עיניים ויעמידו ולדות זכרים לרוב על ידי מנהגי פרישות, טיולים ממושכים ברגל ותזונה נאותה (צמחונית, כמובן). הוא, הפיהרר עצמו, כשיגיע לגיל הפנסיה, יפרוש לניהול מוזיאון אמנות בעיר הולדתו לידץ, לשם יובאו כל אוצרות האמנות שגרינג שדד ברחבי אירופה, ופעם בשנה יבואו לבקרו ליום הולדתו. עד כמה החשיב עצמו היטלר כאמן[ג] ניתן להבין מהרהורי הנכאים שהשמיע באוזני מזכירתו כחודש לפני המפלה הסופית: "אם משהו יקרה לי, תישאר גרמניה בלי מנהיג… הס משוגע, גרינג איבד את אהדת העם והימלר יידחה על-ידי המפלגה. חוץ מזה, הוא בלתי-אמנותי לגמרי!" (1, ע' 910).

עתה, כשחמישים מיליון בני-אדם כבר בין המתים ומבעד לשלג המפשיר בוקעת צחנת הגופות בין ההריסות ברחבי גרמניה, נחפז ה"אמן" עדין הנפש לסיים את הכתבת הצוואה. רעם תותחי הרוסים כבר נשמע היטב מאזור גן החיות של ברלין, מרחק כמה רחובות מהבונקר, אבל אפילו עתה לא היה היטלר מסוגל להבין איך מעזים חייליו להעדיף את חייהם על פני "מות גיבורים". הוא דרש ממפקדי שלושת הכוחות המזוינים לחזק בכל האמצעים האפשריים את רוח ההתנגדות של חיילינו באמונה הנציונאל-סוציאליסטית תוך הדגשה מיוחדת על העובדה שאני עצמי, מייסד התנועה ויוצרה, מעדיף מוות על התפטרות או אפילו כניעה. הלוואי ובעתיד תהיה זו שאלת כבוד אצל קציני הצבא הגרמני, כפי שזה כבר אצל הצי שלנו, שכניעת מחוז או עיר לא באה בחשבון וכי בראש ובראשונה חייבים המפקדים לתת דוגמה מזהירה של מסירות נאמנה לחובה עד המוות (1, 924).

לא עוד האמין כי בני עמו הם גזע האדונים. אדרבא, הוא הגיע למסקנה כי גם הגרמנים חייבים להיכחד וכי העם הרוסי הוא שיהיה הגזע השליט (4, ע' 231). ורק בדבר אחד לא שינה את דעתו. הנה, אלה המילים שבהן נפרד היטלר מהעולם:

היהדות היא האשמה האמיתית במאבק רצחני זה! לא העלמתי מאיש את העובדה כי בזו הפעם לא רק מיליוני ילדים אירופים מבני האומות האריות ימותו ברעב, לא רק מיליוני גברים בוגרים ימצאו את מותם ולא רק מאות אלפים של נשים וילדים יישרפו חיים בערים בעוד הפצצתם למוות נמשכת באין מפריע, מבלי שהאשם האמיתי משלם על פשעו, אף כי בדרכים אנושיות יותר. יותר מכל אני משביע את ההנהגה ואת האומה ונאמניה לדבוק בכל מאודם בחוקי הגזע ולהתנגד ללא פשרה למרעילה העולמית של כל העמים, היהדות הבינלאומית ([10], ע' 166).

כמעט לכל אדם העומד להתאבד, אפילו כשהוא מצהיר שכבר לא איכפת לו משום דבר, נשאר משהו שהוא רוצה לדאוג לו אחרי מותו. כמי שבילה שעות רבות בקריאת מכתבי מתאבדים התרגלתי לחפש בקשות שכיב מרע כאלה, שמהן ניתן ללמוד איך למשוך את המתאבד חזרה אל החיים ([11]). איך לתאר את מה שמעורר בי מכתב הפרידה של היצור הזה, שבקשתו האחרונה היא להמשיך בהשמדת היהודים?

אבל מטורפים ומתאבדים קיימים לאלפים בעולמנו. לא זה הדבר שהדעת כל כך מתקשה לתפוס כאן, אלא העובדה שהאיש הזה לא היה לבד. כי בעוד הוא מכתיב את צוואתו התנהלו מחזות בל ייאמנו על אדמתה המתכווצת של גרמניה. אפילו בימים הללו, סוף אפריל 1945, הוצעדו אסירים יהודים ממחנות הריכוז שלהם ל… לאן? לשום מקום! ממש כמו הפיהרר, שעד נשימתו האחרונה ניזון משנאת היהודים, כך גם רבים מחייליו, שסכנת המוות כבר ריחפה מעל ראשיהם, היו עסוקים במונוטוניות בהולכת היהודים סחור-סחור מהמחנות שעמדו ליפול בידי בעלות הברית. גופות המוזלמאנים נפלו על ימין ועל שמאל, כשהשומרים יורים בנחשלים. בכמה עיירות ניסו אנשים להגיש להם מרק ולחם, אבל השומרים איימו להרגם. גרמנים אחרים התנדבו לסייע לשומרים בלכידת היהודים שברחו ובהריגתם. שומרי אחת הצעדות האלה אפילו קיבלו הוראה תקיפה מהימלר, שהיה באותה עת בעיצומו של משא ומתן עם האמריקאים, להפסיק את מעשי הטבח ולנהוג ברחמים באסירות היהודיות שאותן היו מצעידים למוות. לשווא. חיילים גרמנים הפרו פקודות ובלבד שיוכלו להמשיך להרוג יהודים! אפילו ב-7 במאי– כשגרמניה כולה כבר כבושה – יצא לדרכו עוד מסע מוות. נקל להבין מדוע, מול חזיון הביעותים הזה, גולדהגן פשוט מרים ידיים:

כיצד יש להבין את האירועים שהתרחשו במצעד המוות מהלמברכטס ובמצעדי המוות בכלל? מדוע הוליכו הגרמנים את היהודיות מהלמברכטס במצעד משונה זה שהוביל לשום מקום? מדוע נשארו עם היהודיות והוסיפו להרוג ולענות אותן עד הרגע האחרון, אף כי גורל המלחמה כבר נחרץ, וברור היה ששיטוטיהם חסרי התכלית לא ישפרו בכלום את מצבה של גרמניה? מדוע לא ויתרו על משימה חסרת טעם זו, במקום להסתכן בנפילתם בשבי? כיצד הבינו ופירשו בעצמם את הדברים הללו? (10, ע' 340).

הנה, לא רק היטלר; חלקים גדולים מהעם הגרמני היו אחוזי תאוות רצח שהייתה חזקה אף יותר מרצון החיים. מול דיבוק בלתי נתפס זה השאלות של גולדהגן הן בעליל רטוריות. ובכל זאת, בעבור הזעם, הפלצות וחוסר האונים, נותר הרצון להבין: למה? מהיכן השנאה האינסופית הזאת, שנאה שאינה תלויה בדבר, ההופכת, במקרים קיצוניים, לתכלית חייו של השונא?

תשובה לשאלה זו אבקש בעמודים הבאים לא בנבכי נפשם של היטלר ועושי דברו, אלא באמצעות תופעה מטרידה מתולדות העם היהודי: התנ"ך מציג את המקרה הראשון בהיסטוריה שבו הוכרז עם שלם – מעצם לידתו, מטבע ברייתו ובאשר יהיה – כבן-מוות. אישית, אשמח מאוד אם תחשוף הארכיאולוגיה באחד הימים עדות קדומה יותר לרעיון הג'נוסייד ובכך תסיר מעל עמי את זכות היוצרים המיותרת הזאת. אבל עד אז, המצווה להשמיד את העם העמלקי היא יצירה ייחודית של עם שהיה בעצמו קורבן לרצח-העם הגדול ביותר בדברי ימי האדם. אחרוני ניצולי השואה הזאת עוד מהלכים בינינו (ויקרים מאוד ללבי), ומדרך הטבע ההשוואה אינה קלה. אבל ההקבלה בין שנאת היהודים לעמלק לבין שנאת הנאצים ליהודים אומרת – נכון יותר, תובעת – דרשני.

התופעה השנייה שבה אעסוק היא יותר קוריוז תרבותי, אפילו קצת משעשע, מאשר בעיה היסטורית כואבת, ועניינה התיעוב שחש היהודי כלפי החזיר. יצור נפוץ למדי, גם אם דוחה מבחינת הרגלי הניקיון שלו, נכלל כבדרך אגב בין החיות האסורות לאכילה במקרא. והנה, מאזכור סתמי זה הלך תיעובם של היהודים כלפי החזיר והתעצם מדור לדור עד שאכילת חזיר הפכה סמל ומשל לכל חטא. עד היום, מכירת בשר חזיר היא עילה נפוצה בישראל לסכסוכים בין דתיים וחילוניים.

לשתי השנאות, שנאת העם ושנאת החיה, מאפיין משותף: אף על פי שהשונא מנדב שפע נימוקים לשנאתו, הם פשוט לא משכנעים. הם אינם לקוחים מהמציאות הקונקרטית אלא ממציאות מטפיזית כלשהי, מעולם הדת והמיסטיקה. ובכל זאת, בשני המקרים, זו שנאה חזקה דיה כדי לדחוף אנשים למעשים קיצוניים מאוד. להלן אשתמש במונח "שנאה מטפיזית" לציון שנאה כזאת. לתופעה זו שייכת הגזענות לצורותיה, וכן ניתן למצוא יסודות של שנאה מטפיזית גם בפשיזם, בפנאטיות הדתית, הפוליטית והאינטלקטואלית, בשוביניזם המיני ובכל צורה של חוסר סובלנות.

בוודאי לא מפתיע יהיה לגלות שהחיפוש אחרי שרשי השנאה המטפיזית מוביל אל היבטים רבים ומגוונים בנפש היחיד ובנפש העם. השאלה למה שנאו היהודים את העמלקים והחזירים או למה שנאו הגרמנים את היהודים מלמדת הרבה על היהודים והגרמנים עצמם. אם לימוד המושאים המקודשים ביותר של קבוצה – כגון האלוהים, המולדת, תשמישי הקדושה – מלמד על נבכי נפשה של קבוצה זו, קל וחומר שלימוד מה ששנוא על אותה חברה – הזר, השונה, האסור והטמא – חושף צדדים לא פחות עמוקים ([12]). לכן לא יהיה מנוס מלהעיר על כמה תופעות של שנאה מטפיזית המוכרות לנו מחיי היום-יום, עם כל אי-הנוחות הכרוכה בדבר.

ואם לא די במספר האנשים שארגיז בכך, בכוונתי גם לסקור כמה עבודות קודמות על גילויי השנאה המטפיזית ולהראות איך אפילו הקהילה האקדמית נתפסת לפעמים לאקרובטיקה אינטלקטואלית מביכה כדי להימנע ממסקנות שאינן politically correct או תואמות צו אופנה אינטלקטואלי זה או אחר ([13], [14]). קיים כלל חשוב בפסיכולוגיה (חשוב לפחות בעיניי כי אני, במקרה, גיליתי אותו) האומר כי בני-אדם יהיו מוכנים אפילו למכור את אמם-הורתם לקרקס נודד ובלבד שלא יצטרכו להודות כי פרויד צדק במשהו. גם אם איש מהמחברים שאבקר לא נקט, ככל הידוע לי, צעד כה קיצוני, הרי ההתפתלויות שלהם מרתקות דיין כדי להצדיק דיון מעמיק.

אל עמלק והחזיר נפנה, אם כן, לנסות לברר מדוע ציוונו אבותינו לתעב אותם, וממה שנמצא שם ננסה להכליל אל יתר גילוייה של השנאה המטפיזית.

לחלק הבא: עמלק פרקים א-ה

א. ברצוני להודות לד"ר שחר ארזי, ד"ר שחר דולב, ד"ר יצחק מנדלסון, אורי חקק, מיכאל פרי ופרופ' אבי שגיא על הערותיהם. תודה לד"ר ינינה ופרופ' קלמן אלטמן על הנסיעה ל"קן הנשרים" באוברזלצבורג, לעומרי בהם על המסע לאושוויץ ועל השיחות במהלכו, לאחי בנימין-זאב על ידיעותיו בחיות המשק ולאחי רפאל על הטיול לאזור מחייתם של חזירי הבר. תודה לתלמידי וידידי הרב יוסף-יצחק קוזעצקי שפתח בפניי פתח לתורת חב"ד, ולהרבה גולשים אלמונים שהעירו הערות רבות-ערך לגרסאות קודמות של מאמר זה באינטרנט. תודה מיוחדת לד"ר יעקב מרגולין, לשעבר הפסיכיאטר המחוזי למחוז תל-אביב, על עזרתו האדיבה בענייני רצח סדרתי.

ב. התחושה הזאת של קפיאה בזמן משתקפת אפילו בעדות הראשונה שמסרה המזכירה אחרי שנים רבות של שתיקה, זמן לא רב לפני מותה. מבעד לניסיונות הפתטיים להכחיש שהקרובים להיטלר ידעו על השואה, נדמה לי שיש משהו אותנטי בדבריה על מה שחשה כשהכתיב לה את הצוואה: "אני חושבת – כן, חשבתי כך אז – כמה לא מכובד היה כל זה. בדיוק אותם ביטויים, באותו קול שקט, ואז, בסוף, אותן מילים איומות על היהודים. אחרי כל הייאוש, כל הסבל, אף לא מילה של צער, של חמלה. אני זוכרת שחשבתי: הוא השאיר אותנו עם כלום. פשוט כלום". (גרטרוד יונגה, ראיון טלוויזיוני, 2001).

ג. כמוהו כאחד מקודמיו, נירון קיסר, שייבב "איזה אמן מאבד העולם!" לפני שהתאבד.

[1]שיירר, ו. ל. (1985) עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. תל-אביב: שוקן.

[2]פלמינג, ג'. (1987) היטלר ו"הפתרון הסופי". ירושלים: יד ושם.

[3]קרשו, א. (2003) היטלר. א: היבריס: 1889-1936. תל-אביב: עם עובד.

[4]פסט, י. (1986) היטלר: דיוקנו של לא-איש. ירושלים: כתר.

[5]פרידלנדר, ש. (1997) גרמניה הנאצית והיהודים. תל-אביב: עם עובד.

[6]ג'ורדאנו, ר. (1991) אילו ניצח היטלר במלחמה. תל-אביב: מטר.

[7]נוימן, ב. (2002) ראיית העולם הנאצית: מרחב-גוף-שפה. חיפה ותל-אביב: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/מעריב.

[8]ראושנינג, ה. (1941) שיחות עם היטלר. תל-אביב: מסדה ומוסד ביאליק.

[9]הלל, מ. (1978) ילדי הס.ס.: "בשם הגזע." ירושלים: משכל.

[10]גולדהגן, ד. י. (1998) תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה. תל-אביב: ידיעות אחרונות.

[11]אליצור, א., ועומר, ח. (1999) מה תאמר לאדם שעל הגג? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת. נפש, א: 11-19.

[12]אליצור, א. (2001) אבל אשמים אנחנו על אחינו: על ה"אחר" בספר בראשית. מתוך: האחר: בין אדם לעצמו ולזולתו. עורכים: ח. דויטש ומ. בן-ששון. עמ' 307-341. תל-אביב: ידיעות אחרונות.

[13] אליצור, א. (2004) על שמונה הבלים פוסט-מודרניסטיים.

[14] אליצור, א. (2004) על תלאותיו של שם האב: עיון ביקורתי בתיאוריה של לקאן. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, 15-16: 10-29.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור