אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אבולוציה ותנועה


התמונה של עודד רוט

קדמוניות, קידמה והתקדמות

תורת האבולוציה ההתנהגותית טוענת כי במהלך הדורות מתרחשים בטבע שינויים הדרגתיים, בין השאר כתוצאה מתהליכי ברירה טבעיים המנציחים את קיומם של תכונות המשמרות את כושר ההישרדות בתנאי הסביבה. בעידן המודרני, מאבקי ההישרדות האנושיים מתועלים לפיתוח כושר טכנולוגי, העולה עשרות מונים על הכוח האנושי הפיזי ואפילו על כושר הזיכרון ועיבוד המידע האנושי. הקידמה מעלה את השאלה, מהם יחסי הגומלין בין האבולוציה ההתנהגותית לאבולוציה הטכנולוגית? לשאלה זו השלכות על תחומים מגוונים המשפיעים על הישרדות האדם, ובהם במיוחד, ביטחון חוץ, ביטחון פנים, בריאות, חקלאות ותחבורה.

קיימת זהות בדפוסי תנועתו של האדם הקדמון בסוואנות של אפריקה, או במערות של אירופה עם תנועתו של האדם המודרני

אחד התחומים הטכנולוגיים שפרצו דרכים חדשות במאה וחמישים השנים האחרונות הוא תחום התנועה והתחבורה. חוקרי תחבורה מודרניים גילו כי למרות השינוי העצום בין מכשירי התנועה שעמדו לרשות האדם הקדמון, לבין אלו העומדים לרשותנו, קיימת זהות בדפוסי תנועתו של האדם הקדמון בסוואנות של אפריקה, או במערות של אירופה עם תנועתו של האדם המודרני, וקיים דמיון בין דפוסי תנועתם של בעלי חיים לדפוסי תנועתם של בני אדם. חוקרים שניסו להבין את דפוסי התנועה האנושיים לצורך חיזוי ביקושי תחבורה ובניית מודלים לתכנון עתידי גילו כי דפוסי התנועה הפרימיטיביים עשויים לסייע בחיזוי התנועה בעתיד. תרומה נכבדה בהסבת תשומת הלב לאבולוציה ההתנהגותית של צרכני התחבורה מיוחסת לחוקר ישראלי בשם יעקב זהבי, שערך מחקרי תכנון תחבורה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים עבור מוסדות מחקר של האו"ם ומוסדות אקדמיים בארה"ב.

דפוסי נוודות וטריטוריאליות

מטרתה העיקרית של תנועת בעלי החיים בטבע היא הישרדות. ההישרדות מוגשמת על ידי שני דפוסי תנועה עיקריים - דפוס הנוודות ודפוס הטריטוריאליות. הנוודים נעים על מנת לחפש מים ומזון, או למקומות בהם תנאי מחיתם משתפרים. עדרי צאן ובקר נודדים ממקומות צחיחים לאזורי מרעה, עדרי פילים נעים ללא גבולות באיכון מזון, וציפורים נודדות אלפי קילומטרים לחיפוש מזון ותנאי אקלים נוחים. בניגוד לבעלי החיים הנודדים קיימים בעלי חיים המקיימים דפוסי הישרדות טריטוריאליים. חייהן של ה - "חיות טריטוריאליות" מתרכזים בבסיס מוגן – מחילה, מאורה, או קן - המספקים להן הגנה, ובידוד מפני פגעי מזג אויר, טורפים, מזיקים ומחלות. המעון משמש גם לאגירת אמצעים המבטיחים הישרדות ולטיפוח צאצאים פגיעים ורגישים. החיות הטריטוריאליות מסמנות מרחב מחייה, משייכות אותו ומגנות עליו. מרכז חייהן של החיות הטריטוריאליות הוא מעונם, אך הן נעות ממנו החוצה בחיפוש אחר מקורות מזון ומחייה ושבות אליו כמרחב מוגן. החיות הטריטוריאליות מודדות בזהירות את הזמן שבו הן חושפות את עצמן לסכנות האורבות מחוץ למרחב המוגן בו מרוכזים חייהן. ישנם בעלי חיים המשלבים את דפוס הנוודות עם דפוס הטריטוריאליות - הגורילות לדוגמא, נודדות בטווחים מוגבלים למטרות חיפוש אחר מזון, אך כל לילה הן בונות קני מגורים חדשים במקומות אליהם הן נדדו.

מטרתה העיקרית של תנועת בעלי החיים בטבע היא הישרדות. ההישרדות מוגשמת על ידי שני דפוסי תנועה עיקריים - דפוס הנוודות ודפוס הטריטוריאליות.

בני האדם סיגלו לעצמם את שני דפוסי ההישרדות - רועי צאן ובקר סיגלו את סגנון חייהם לדפוסי נוודות בעקבות מקור פרנסתם, ואילו עובדי האדמה סיגלו סגנון חיים טריטוריאלי. התנועה הקדומה של האדם הטריטוריאלי נעה בין שתי נקודות כובד עיקריות – הבית ומקורות המזון והפרנסה. בימינו, מרבית בני האדם בעולם אינם מנהלים חיי נדודים, אלא אורח חיים טריטוריאלי. כחיות טריטוריאליות, רוב האנשים מבלים את מרבית חייהם בתוך בתיהם, ומוקדי תנועתם הם הבית, מקומות התעסוקה, מוסדות החינוך, המכשירים לחיי תעסוקה, וחנויות מזון. מחקרים מודרניים גילו כי כארבע חמישיות מכל הנסיעות מסתיימות בגבולות שבין הבית, למקומות עבודה ובתי ספר, וכי קרוב ל – 90% מהנסיעות הן נסיעות שהיעד או נקודת המוצא שלהם הם בית המגורים. המעון הוא מרכז הכבידה של הנסיעות, ואנשים היוצאים מביתם בבוקרו של יום יעשו מאמצים רבים וישלמו מחיר גבוה כדי לחזור לקן בערב וללון במעונם. חברת "איירבאס" שבדקה את שוק הטיסות בתוך אירופה, גילתה שבערך 60% מהטיסות הפנימיות באירופה, הן טיסות עסקיות שחוזרות באותו יום. יחס זה מעיד על כך שאנשים מעדיפים לשלם מחיר גבוה כדי שיוכלו לחזור בהקדם לתחום הטריטוריה שלהם.

לשאיפה של החיות הטריטוריאליות לנוע יש היבט נוסף, והוא האינסטינקט לנוע על שטח גדול ככל האפשר וכך להגדיל את הטריטוריה הנשלטת. הביטוי לזיקה בין תנועה לבין שליטה טריטוריאלית מובע היטב בהבטחה שניתנה לאברהם, (בראשית, פרק י"ג, פסוק י"ז), "…קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה כי לך אתננה."

דפוס התנהגות מפתיע שזוהה במחקריו של יעקב זהבי, הוא "תקציב זמן הנסיעה היומי". יעקב זהבי ניהל מחקרים שבדקו, מהו משך הזמן היחסי מתוך היממה, שבו אנשים נמצאים בתנועה. המחקרים כללו אוכלוסייה בוגרת מקיפה במקומות שונים בעולם והעלו תוצאות יציבות שהצביעו על כך שאנשים נוטים בממוצע להקצות כשעה ביממה למטרות נסיעה. מדובר בממוצע ונמצאה שונות מסוימת במקומות שונים, למשל נמצא שבני קליפורניה מקדישים זמן ממושך יותר לנסיעות, אך הם עושים במהלך הנסיעות פעולות נוספות, כולל אכילה. זהבי העלה תיאוריה לפיה "תקציב זמן תנועה יומי" של כשעה אחת הוא דפוס התנהגות עתיק, המוסבר בנטייה של בני האדם להימצא במרחב הטריטוריאלי המוגן שלהם, ולחשוף את עצמם לסכנות חיצוניות למשך זמן סביר בהשוואה ליום עבודה בן 8 שעות. גם אם בעבר הסכנות היו חיות פרא, והיום הסכנות הן נהגי פרא, דפוס ההתנהגות שומר על יציבות.

התיאוריה של "תקציב זמן תנועה" נתנה פרשנות לגיאוגרפיה של התשתיות מימי קדם ועד היום:

- בתקופה שבה בני אדם היו הולכי רגל, שנעו במהירות ממוצעת של כ – 5 קמ"ש, מקומות העבודה נמצאו בתחום רדיוס של 2.5 קילומטר מתחומי המגורים, ששמר על גבולות תקציב זמן הליכה של שעה הלוך וחזור. תא השטח הטריטוריאלי שכוסה על ידי רדיוס של הולך רגל היה כ – 20 קמ"ר. מפות טופוגרפיות שנערכו עד תחילת המאה התשע עשרה, מעידות על סביבות מגורים ועבודה בתאי שטח של כ – 20 קמ"ר סביב תחומי מגורים. לטענת החוקרים, קוטר הערים העתיקות לא עלה על 5 קילומטר עקב מגבלות "תקציב זמן ההליכה." בחינת גבולות חומותיהן וחגורותיהן של ערי ישראל העתיקות, כמו ירושלים, גזר, חצור, דן, מגידו, יפו או עכו, תומך בתיאוריה. דפוסי ההתיישבות בערים אירופאיות עתיקות, כמו וינה, ונציה, ג'נבה או ברלין הולמים אף הם את התיאוריה. בייג'ין העתיקה נמדדה במידות של כ 5 על 10 קילומטרים ונראה היה כאילו היא מפריכה את התיאוריה, אלא שהמבנה של בייג'ין העתיקה מוסבר בכך שהיא הייתה בנויה למעשה משתי ערים סמוכות – אחת סינית והשנייה מונגולית שהופרדו בחומה ושערים.

- בערך עד תחילת המאה התשע עשרה, סוסים שימשו אמצעי תחבורה ששרת בעיקר מלכים ואצילים או צבאות ושירותי דואר מלכותיים. במאה התשע עשרה סוסים החלו לחלחל לשימושי חקלאות ותחבורה אישיים. בתחילת המאה התשע עשרה שבדיה החזיקה כנראה בשיא בעלות בסוסים אישיים לגולגולת, והיה בה סוס לאחד מתוך 6 נפשות. בבריטניה, היחס היה סוס לעשר נפשות. לארצות הברית היה יתרון בשפע יחסי של תבואה זולה, ובערך בשנת 1900 מספר הסוסים לנפש עלה בארה"ב ליחס של כסוס אחד לארבע נפשות. סוס יכול להגיע למהירות של 50 קמ"ש, אך כאשר הוא צריך לנוע ברציפות במשך מספר שעות מהירותו הממוצעת היא כ – 20 קמ"ש. על פי התיאוריה של תקציב זמן נסיעה של שעה ביממה, הסוס הרחיב את המרחק בין בתי המגורים למקומות התעסוקה לרדיוס של כ – 10 קילומטרים, ובעזרתו ניתן לכסות תא שטח טריטוריאלי של כ - 314 קמ"ר. תיאוריית "תקציב זמן הנסיעה", מספקת הסבר לשטחם הגדול יחסית של הטריטוריות שנשלטו על ידי חוואים, בוקרים ואינדיאנים רכובים על סוסים במרחבי ה-"מערב הפרוע" של ארצות הברית.

- בימינו, האדם רכוב על מכונית ממונעת שמהירות נסיעתה בשטח עירוני כ - 30 עד 50 קמ"ש, ומכאן רדיוס של מקומות עבודה סביב מוקדי מגורים של 15 – 25 קילומטרים, בעזרתו ניתן לכסות תא שטח טריטוריאלי בסביבות 700 עד 2,000 קמ"ר. מכאן הסבר לגודלם העצום של ריכוזי הערים המודרניות לעומת הערים העתיקות. סקרים שונים שנערכו בארה"ב מאז שנת 1935, מלמדים כי גם בעידן הרכב הפרטי, האמריקאי הממוצע נוסע כשעה ביום.

אנקדוטה שיכולה לשמש עדות מסייעת לדפוסי ההתנהגות הטריטוריאליים ול-"תקציב זמן נסיעה" מצויה בראיון שנערך סמוך לראש השנה על ידי אחד העיתונים בישראל עם איש עסקים מקומי המחזיק מטוס מנהלים פרטי. כאשר נשאל על הצורך במטוס השיב:

"כשאנחנו נוסעים לישיבה אחת אנחנו חוזרים באותו יום. יש ימים שאני נוסע בבוקר, נמצא בציריך ב – 11.00, במינכן ב – 14.00, ובערב אני בבית….בתור רואה חשבון הייתי נוסע לקריית שמונה למפעלים אזוריים. לקח לי אותו זמן כמו שלוקח לי עכשיו להגיע למינכן, אז מה קרה?! אתה יודע מה? אולי אפילו זה פחות זמן למינכן".

אינסטינקט נוסף המשפיע על התנועה של בני האדם וקשור אף הוא ליצר ההישרדות, הוא התקציב הכלכלי שהם מוכנים להקצות עבור תנועה. יעקב זהבי מדד גם תופעה זו וגילה כי משפחות מוציאות נתח עקבי מהתקציב המשפחתי להוצאות ניידות, ושומרות על יחס הולם בין תקציב התחבורה לצורכי קיום אחרים. מחקרים אחרים טוענים כי קיימים יחסי גומלין בין תקציב זמן התנועה לתקציב כלכלת התנועה, וכי מסגרות הזמן והכסף מחליפות או מפצות זו על חסרונה של זו.

דפוסי עדריות ויחידניות

בעלי חיים מסוימים נוהגים לחיות בעדרים ולנוע יחדיו, ואחרים הם אינדיבידואליים ותנועתם אישית. איילים, כבשים, או עזים נוטים לחיי עדר - המגן ומגבה את החלשים, ואילו טבעם של נמרים או חתולים הוא יחידני. יצורים אחרים, כמו נמלים, טרמיטים, דבורים או צרעות, דרים במושבות, היוצרות טריטוריה של מגורים קהילתיים. בהתנהגות האנושית קיימות תופעות עדר, אך בדרך כלל האדם הוא חיה אינדיבידואלית המקיימת אורח חיים משפחתי או שבטי. באופן ייחודי, בני האדם פיתחו תרבויות חברתיות-קהילתיות ברמה גבוהה, המאפשרת שיתוף פעולה בין פרטים נפרדים, המקיימים אורח חיים אישי ולא עדרי.

דפוס תנועת העדרים משפיע אף הוא על התנועה בת זמננו. מערכות הסעת המונים מניעות נוסעים רבים במקובץ ממקומות מגורים למקומות תעסוקה והשכלה ובחזרה, כמו תנועת עדרים התרים אחר מזון. פרופסור לסוציולוגיה בשם ג'ון פינלי סקוט, שהתמחה בסוציולוגיה של תחבורה, טוען כי מערכות התחבורה עתירות הנוסעים נכשלות בתחרות מול הרכב הפרטי משום שזהו ניסיון ליצור "עדר חתולים", המנוגד לטבעם של חתולים, כמו גם של בני אדם.

דפוסי סקרנות וחופש

בעל חיים יחוש חוסר נחת בתנאי כלא ושבי, גם אם יזכה לקורת גג הולמת ולמזון עשיר ומובטח.

כדי להגדיר אדם הנמצא בחוסר שקט ושואף לחירות אנו משתמשים בדימוי "ארי בסוגר". חיי כלא אינם טבעיים לבעלי חיים, וגם כאשר מספקים להם את צורכי הקיום הם ישאפו לתנועה במרחבים פתוחים. מי שצפה בכלב עירוני המשוחרר לטיולים יומיים מבין כי קיימת שאיפה טבעית לחופש ומרחב, וכי בעל חיים יחוש חוסר נחת בתנאי כלא ושבי, גם אם יזכה לקורת גג הולמת ולמזון עשיר ומובטח.

חלק מתנועת בעלי החיים לא נעשה למטרות תכליתיות מובהקות כמו איסוף מזון, והוא נראה כתנועה לסיפוק יצר הסקרנות. יתכן שמקורם של יצר הסקרנות והיצר לתנועה חופשית הוא ביצר ההישרדות המחייב להתכונן לשינויים ולתור כל העת אחר מקורות מזון חדשים גם כאשר האסמים מלאים. דפוס הסקרנות למטרות הישרדות מומחש במשל המופיע בספרו של ספנסר ג'ונסון "מי הזיז את הגבינה שלי?"

דפוסי הסקרנות והחופש הקדומים פועלים גם להנעת תנועה מודרנית. אנשים נוטים לצאת מספר פעמים בשנה מחוץ לתחומי הטריטוריה שלהם כדי לספק את יצר הסקרנות או לבדוק אפשרויות הישרדות מגוונות. נסיעות סקרנות אינם רק נסיעות של תיור וטיול, במאמר שפורסם בשנת 1999 נטען כי סקרי נסיעות גילו שאנשים נוטים להאריך בנסיעות שונות שלא לצורך ממשי למעט אולי חדוות הנסיעה.

סיכום

התנועה האנושית המודרנית מונעת על ידי יצרים קמאים ששורשם באבולוציה האנושית ולא רק בתרבות מוטורית בת זמננו. התנועה מונעת על ידי יצרים של הישרדות המניעים כוחות מנוגדים של התרחבות והתכווצות, כלשון הפזמון "מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור". תנועה השואפת להתרחב ממרכזים טריטוריאליים כלפי חוץ מונעת על ידי חיפוש מקורות מזון ותעסוקה, רצון להרחיב מרחבי שליטה ויצרים של סקרנות וחופש. מול השאיפה להתפשטות, נעה תנועה נגדית השואפת להתכנס לתוך טריטוריות אישיות ומונעת על ידי שאיפות לקורת גג מוגנת, לאגירת מזון ולגידול צאצאים בתוך קן בטוח. האיזון בין שאיפות ההתפשטות לשאיפות ההתכנסות יוצר דפוסים קבועים כמו "תקציב זמן התנועה" ו-"תקציב כלכלת תנועה".

מקורות

the evolution of transport, by jesse h. ausubel and cesare marchetti,

toward green mobility: the evolution of transport, jesse h. ausubel, cesare marchetti, perrin meyer, program for the human environment, the rockefeller university, new york.

a review and discussion of the literature on travel time and money expenditures, cynthia chen and patricia l. mokhtarian, november 1999.

travel for the fun of it, patricia l. mokhtarian and ilan salomom, access magazine, no. 15, 1999.

המחבר הוא מנהל האתר transportationet.com ומחבר הספר "פרשת דרכים, משפט, תנועה ותחבורה"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עודד רוט