אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עומדים עלינו לכלותינו


אצל רובנו זה לוקח בערך שנתיים, אלא אם אתם שייכים לזן באמת באמת מיוחד של ישראלים.

איך אני יכול להסביר את זה בלי להישמע מחנך? איך אפשר להסביר שכששומרים מרחק, אף אחד לא צריך לבלום בפתאומיות, לקלל ולצעוק? שכשהצומת פנויה, לא נוצר פקק? שמסלולים הולכים וצרים הם לא מלחמת התשה עם הנהג השני, אלא חוק תנועה פשוט שמצייתים לו ועוברים לפי הסדר? שכשמחייכים להולך הרגל ונותנים לו לעבור, כשאף אחד לא מצפצף לך, צועק לך, מקלל אותך וכשנותנים זה לזה לנשום ולחיות על הכביש, התנועה הופכת מחויכת יותר, רגועה יותר, שלווה יותר?

השיר הראשון במצעד ההתפכחות, השיר שמככב בצמרת מצעד הפזמונים של ששת החודשים הראשונים, הוא שיר ה"עוד לא". השיחות הבינאטלנטיות עם הקרובים והחברים לכל אורך אותה התקופה מאופיינות בזעקות שוד ושבר מוכרות עד כאב. "מה, עוד לא מצאת עבודה?!...מה, עוד לא מצאת דירה?!...מה, עוד אין לך אוטו?!" שתמיד, אבל תמיד מסתיימות באותה ספק-קריאה ספק-שאלה הנפערת לאוזנייך כתהום שחורה, ישראלית ומוכרת – "מה יהיה?" (יהיה בסדר. בחיי. תמיד בסדר כאן).

בששת החודשים שאחר כך, לאחר שאפילו הישראלי הוותיק והמתורגל ביותר מבין שיש מצב שבאמת הכול בסדר גם במקום רחוק, מוזר ולא מוכר כל כך כמו ישימון הבוש האוסטרלי, מתחלף הפזמון להמנון ישראלי מוכר ושגור לא פחות מאותו "מה יהיה" נצחי. זהו, כמובן, שיר ה"לא נמאס לך".

"נו, עוד לא נמאס לך לשתות בירה כל היום? (לא ממש מת על בירה גם ככה. ג'וני וג'ק הם החברים שלי)...מה, עוד לא נמאס לך מבלונדיניות? (חברה שלי יפנית)...מה, עוד לא נמאס לך מהאוכל המגעיל הזה? (...טוב, מה שנכון נכון. אבל חומוס כבר יש, אפילו אצלנו).

מיד לאחר מכן, וכמעט ללא יוצאים מן הכלל, באה חצי השנה הפולנית, גם אצל החבר המרוקאי מכולם. זו חצי השנה שבה אתה המאניאק העשיר שמעבר לים, שפשוט שכח מקיומם של כל מכריו, מוקיריו ואוהביו. זו חצי השנה שבה מודיעים לך רשמית ש"זהו, שכחת שאנחנו קיימים. בגלל זה אתה לא בא לבקר יותר. מה אתה צריך אותנו בכלל כשיש לך את החיים הנפלאים שלך שם"...(האמת, מת לבקר, אבל בין סוכני הגירה לסוכני מס, חייהם של מהגרים הם לא ממש גן עדן כספי, בלשון המעטה. שלא לדבר על זה שביקור בישראל כרוך בסיכוי סביר פלוס לכפיית תרגילי התחמקות משירות מילואים על הדרך, תשלומי חובות דרקוניים בגין ביטוחים לאומיים ברברס ושאר ירקות שהמבקר נאלץ להתמודד איתם).

ואז, איזה חצי שנה מאוחר יותר, כשהאסימון באמת יורד והם חוסכים קצת כסף, זה קורה. מישהו מגיע לבקר. זה יכול להיות כל אחד ואחת מאיתנו. זה יכול להיות אני לפני שנתיים, האח או החבר הכי יקר. פתאום, אחרי תקופה ארוכה כל כך של גמילה מעצמי וממה שגדלתי עליו, כמו כולנו, אני מניח, כשעברנו לכאן, אני קולט את מה שאי אפשר לקלוט בלי לחיות כאן תקופה. דברים לא נתפסים כמעט, לא ברורים ולפעמים ברורים יותר, במפגש הזה בין התרבויות, בשוני הזה שעובר עלינו כשאנחנו מתחילים לחשוב בשפה של המקום שאנו חיים בו, של הדברים שאנחנו עושים.

"שמאלה ברמזור הבא."

אנחנו מתקרבים, רמזור אחד לפני, אבל הנהג הישראלי שלי לא מראה סימני הבנה. אנחנו עדיין במסלול הימני. לשמאלנו סבתא אוסטרלית חביבה באוטו ישן נושן ועוד מסלול אחד לעבור לפני שנוכל להגיע למסלול שממנו נפנה או-טו-טו. האור אדום. ואז ירוק. בחריקת בלמים קטנה של הרכב השכור שלו אנחנו גורמים לסבתא לשבץ מוחי קל, מקבלים שני צפצופים משליח על טוסטוס שכמעט והורדנו בדרך, ופונים שמאלה ברמזור. נוהל תל-אביבי, חיפאי או ירושלמי שגור שאי אפשר שלא לנקוט בו, במקרים רבים, כדי לפנות בארץ. הניווט בפקקי התנועה ובעורקים הצפופים והמלאים שבערים הגדולות, בישראל שחיינו בה רוב חיינו, כך נדמה לנו, מחייב נהיגה כזו, כי כולם נוהגים כך סביבך. כשאתה שומר מרחק, משתחלות שתי מכוניות אל הרווח שהותרת. אם לא נתת גז מיידית בצהוב שלפני הירוק, ברמזור עמוס (כאן אין חיה כזו בכלל, צהוב לפני ירוק), אתה חולמן מעכב תנועה שזוכה לצפירות מאחור, במקרה הטוב. במקרה הרע נכנסים בך מאותו הכיוון.אבל כאן, זה מכניס אנשים להלם מערכות. זה כמעט ולא קורה. אני מנסה להסביר.

"כן, שמתי לב." צוחק הנהג שלי. "חנונים רציניים".

איך אני יכול להסביר את זה בלי להישמע מחנך? איך אפשר להסביר שכששומרים מרחק, אף אחד לא צריך לבלום בפתאומיות, לקלל ולצעוק? שכשהצומת פנויה, לא נוצר פקק? שמסלולים הולכים וצרים הם לא מלחמת התשה עם הנהג השני, אלא חוק תנועה פשוט שמצייתים לו ועוברים לפי הסדר? שכשמחייכים להולך הרגל ונותנים לו לעבור, כשאף אחד לא מצפצף לך, צועק לך, מקלל אותך וכשנותנים זה לזה לנשום ולחיות על הכביש, התנועה הופכת מחויכת יותר, רגועה יותר, שלווה יותר? אני מנסה להסביר את כל זה בכל זאת. הנהג שלי שותק. מביט בי בדממה, ללא מילים. אולי משהו מהמסר עבר?

"נדפקה לך הקופסה לגמרי כאן, אה?"

כן. נדפקה. עד העצם.

בחנות, הלם תרבותי נוסף. אני זוכר את זה. זה קרה גם לי.

"תקשיבי, אהבתי את הדיל שלכם. אני לוקח שניים כאלה, תעשי לי מחיר."

המוכרת ממצמצת. היא חושבת שהיא לא שמעה טוב. היא מבהירה שוב שהמחיר שמופיע על המוצר הוא המחיר הסופי. גם כשקונים שניים. גם כשקונים שלושה. זה לא היא, באמת, ככה זה. אף אחד לא עובד עליך. לא צריך להתווכח עם אף אחד. לא צריך להיות יותר חכם מהמוכר. אין כאן משחק של תן וקח. יש את המוצר, המחיר והשירות שעד לרכישה. זה הכול. לא משחקי כוחות, לא מנצח ומפסיד, פשוט תקשורת פשוטה בין לקוח וספק. ובכל זאת, זה עובד, ואף אחד לא מרגיש פראייר בתהליך. לוקח זמן להתרגל לזה, אבל זה הרבה יותר כיף ככה.

גם כשכולם עומדים בתור בלי לעקוף, לשמור לחבר, להידחף ולריב, החיים נראים אחרת. יציאה לקולנוע או לקופת החולים היא לא יציאה לקרב. כבוד הדדי, המושג הזה של החנונים, מאפשר לאנשים לחייך במשך רוב שעות היממה. אולי זה סוד החיוך האוסטרלי, אולי נובע ממנו. ביצה ותרנגולת. מה שבטוח, זה שונה לחלוטין מכל מה שמוכר לנו כשאנו מגיעים לכאן לראשונה, וקשה כשאול היא ההסתגלות.

אחרי שבועיים וחשיפת יתר קלה למשיכות כתף ומבטי קרח אוסטרלים, אפילו האורח הישראלי שלי נטה להסכים, אבל הדרך כואבת, לכל אחד ואחד מאיתנו שעובר לחיות כאן. כואבת וקשה, כי למעט בודדים, אנחנו מגיעים, כולנו, מסביבה שמחנכת אותנו לחיות בקרב בלתי פוסק. מתקופת חומה ומגדל, מתקופתו של דניאל בגוב האריות, מעטים נגד רבים, אחד נגד כולם, החיים הם מאבק, ולא רק בשכנים, בגויים, במרצחים ובקנאים. המאבק חלחל פנימה. אנחנו נלחמים זה בזה - בנהג בכביש, במוכר בחנות, בשכן לתור ולבניין, בשוטר ובשר האוצר, בפקיד מס ההכנסה ובשותפינו לחיים ולעסקים.

אבל החדשות הטובות הן, שלא צריך הלם תרבות כדי לצאת מזה. צריך רק הבנה, שלא מדובר ב"לצאת פראייר", אלא מדובר פשוט בלדאוג לעצמנו ולסובבים אותנו.

כי כשמשחקים לפי החוקים, כששומרים על כבודו של האחר, כשמפסיקים להתייחס אל האדם שברחוב כאל יריב ומתחילים לראות בו שותף לדרך, כשהולכים רק על הקווים, החיים נראים אחרת. יש מקום לזוז פתאום, קצת יותר אוויר לנשימה. מחייכים אחד לשני ברחוב ואומרים שלום (טוב, אולי לא בסידני). עברית היא אולי לא השפה היחידה שיש בה מילה ל"פרגון", אבל היא בהחלט שפה שזקוקה לה. גם אם אין מילה כזו באנגלית, באוסטרליה, לפחות, מכירים אותה היטב, ואני מאמין שלא רק כאן. (קראתי איפה שהוא שזו מילה גרמנית בכלל, אומרת ידידתי הגרמנייה, והיא בטח שלא מאפיינת את רוב הגרמנים שאני מכירה). יהודים לא אוהבים שאומרים שיש להם דברים משותפים עם הגרמנים, אני יודע, אבל בינינו, אם זה טוב בגרמנית, זה טוב גם ביידיש, ואולי במקרה של הפרגון מדובר במילה ששווה להכיר. זו פעולה שעושים זה עם זה, כמו סקס טוב, אבל בניגוד לסקס, (למעט בתל-אביב) את הפרגון עושים גם עם האדם השני, הזר, שברחוב. מבלי להתייאש, מבלי להתייחס לקריאות הבוז של ההמון, מתוך אמונה ובטחון בצדקת הדרך, כמו דת שכזו, רק בלי כיסוי ראש. כמו הפוסטרים המצחיקים ההם שהגננת המיואשת תלתה למולנו בגן וכולנו לועגים להם לאורך כל תקופתנו תחת שבטו של משרד החינוך - "כולנו אומרים – תודה, בבקשה, סליחה". שלוש מילים פשוטות, אבל מאחורי כל אחת מהן פילוסופיה שלמה של התנהגות חברתית. ויישומה לאורך זמן מוציא אותנו, מבחינות מסוימות, כמו נס חג הפסח, רק בלי עשר המכות, מעבדות לחירות. לא כולם עומדים עלינו לכלותנו. ברוב המקרים הם אנשים, בדיוק כמונו, וככל שנחייך יותר, כך גם רב הסיכוי שהם יחייכו אלינו בחזרה.

חג שמח.

פינת הדובדבן

"יא חומוס! יא זעתר!" - בחור אחד בשם דניאל התקשר לשר הבריאות, מר טוני אבוט, כולו נרגש ונרעש, והודיע לו רשמית שהוא-הוא ולא אחר בנו הביולוגי האבוד, אותו מסר כבוד השר לאימוץ עם לידתו, לפני כעשרים ושבע שנים. "תודה שהבאת אותי לעולם", היו מילותיו הראשונות והמתועדות בקפידה של הבן האבוד לאביו, בעוד הם משודרים, מוקלטים ומדווחים בכל כלי התקשורת ברחבי אוסטרליה. השניים התייצבו, דומעים, אל מול המצלמות וסיפרו בהתרגשות שמזה שלוש שנים הם עובדים באותו הבניין מבלי שידעו זה על קיומו של זה. דניאל, טכנאי ועורך קול, אפילו הקליט את אבוט באינספור ראיונות מבלי לדעת שאת אביו מולידו הוא מקליט. הכתבים, הצופים, הקוראים והמאזינים בכו כולם והתרגשו יחד עם בני המשפחה המאוחדת, ואף טרחו לציין את ההבדלים המפתיעים באופיים ומראם של השניים. ההבדלים הסתברו כהרבה פחות מפתיעים כשבוע לאחר מכן, כשבדיקת ד.נ.א גילתה שלא בנים ולא יער, אין שום קשר בין השניים – מסתבר שהאם היא אכן חברתו לשעבר של אבוט מאותה התקופה, אבל האבא, איך לומר, הוא לא בדיוק מי שהיא חשבה שהוא. אבוט, מצידו, מסר עם סיום הפרשה ש"קאתי היא בחורה נהדרת...היינו חברים טובים אז ואנו חברים טובים עד עצם היום הזה...(מסתבר שהיא הייתה חברה טובה של עוד כמה מהחבר'ה)...כולנו היינו די פרועים באותם הימים, כך שאין ממקומי להעביר ביקורת". (אבירי מאד מצידו, אתם חייבים להודות, אבל בכל זאת, כשר הבריאות, יש אולי מקום לשחרר איזו הצהרה קטנה בדבר הסכנות שבמין ללא הכרה ואמצעי הגנה?)

יש תג, אין אלוהים – משטרת ניו-סאות' וויילס שוב עולה על המוקד, והפעם בחקירה פנימית, ראשונה מסוגה מחוץ לסידני, הבודקת חשדות לפיהם שוטרים ממחוז וואגה וואגה (wagga wagga) שעצרו את אלן פרדריק הת'וואי, תושב מקומי, בעקבות עבירת תנועה, הכו אותו עד שכמעט נפח את נשמתו, גירשו ממקום האירוע את צוות האמבולנס שהגיע לטפל בפצעיו, שיקרו בבית המשפט באשר לנסיבות מעצרו ואם זה לא מספיק, גם שתלו על גופו סכין, ככל הנראה כדי לספק לעצמם תירוץ מוצלח להתעללות. אין מילים, פשוט אין.

במה שיוכתר ככל הנראה כתזמון הגרוע של המאה, נעצרו תשעה בני אדם, מתוכם ארבעה אוסטרלים, בבאלי, אינדונזיה, כשלגופם חגורות בטן ובהן כמות נכבדת ביותר של הירואין. למה תזמון גרוע? כי אחד מן הנושאים הרגישים והכאובים ביותר כיום באוסטרליה ובבאלי כאחד הוא משפטה של שאפל קורבי, יפהפייה מקומית מחוף הזהב, קווינסלנד, שעומדת בפני גזר דין מוות או מאסר עולם באם תמצא אשמה בהברחת ארבעת קילוגרמי המריחואנה שנמצאו בתיקה לפני כחודשיים, בשדה התעופה שבבאלי. קורבי, שטוענת (בגיבויו של אסיר מוויקטוריה שעל פניו אין לו כל קשר אליה ואל מעשיה) כי נפלה קורבן לפשעם של חבורת מבריחים אכזריים המאכסנים את הסמים בהם הם סוחרים בחפציהם של "שליחים" שאינם יודעים דבר וחצי דבר על העניין. הדמעות זורמות כמים, הן מעיניה של קורבי והן מעינינו שלנו, הצופים בבית המקווים לשלומה, אבל קשה מאד להאמין שבמצב כזה ובתזמון כזה מישהו יתייחס בחיוב לתשעת המוסקטרים ולהירואין שלהם (בינינו, כשהחגורות קשורות לבטן קצת קשה לטעון לחוסר ידיעה). בנוסף, הדבר וודאי שאינו משפר את סיכוייה של קורבי לזכות בהתחשבות כלשהי במשפטה הנוכחי, הנמצא כעת בשיאו, שלא לדבר על זיכויה, כשהרושם שנוצר מסמיכות האירועים הוא שבאלי מהווה גן עדן לסוחרי ומבריחי סמים אוסטרלים. כל הכבוד לכם, אהבלים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן