אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חלומות: תת מציאות מוגבלת מידע - האור הפנימי חלק ד


רמי נוידרפר's picture

לקריאת החלק הראשון, החלק השני והחלק השלישי.

המתנה הגדולה ביותר שקיבלה האנושות היא הבחירה החופשית – אמת היא שאנו מוגבלים בבחירותינו, אולם מעט הבחירה החופשית שבידינו היא מתנה כה גדולה ושווה כל כך הרבה, שרק בשבילה כדאי לחיות. (יצחק בשביס זינגר, 1968).

בדרך כלל, אנחנו לא עושים את מה שאנו רוצים, אלא רוצים את מה שאנו עושים. (מדע המוח המודרני).

הכל צפוי והרשות נתונה. (רבי עקיבא, פרקי אבות).

בפרק הרביעי נצעד צעד גדול קדימה לקראת הפיתרון המוצע לבעיית הגוף והנפש על פי תיאורית האור הפנימי. נביא עדויות מן המחקר המדעי, המאששות אותו, ונפתח פתח למאמרים נוספים בעתיד...

מכונת המציאות הפנימית במוח

בפרקים הקודמים סיפרנו לכם סיפורי מעשיות ועלילות מדע בדיוני ואף הפלגנו בדמיוננו אל הגאון המרושע של דקארט. ישאל הקורא ובצדק – מה עניין שמיטה אצל כלי מיטה? ובכן בפסקה זו נטען טענה חזקה כי נפש האדם, התודעה שלו וה-mind שלו לכודים בתוך מציאות פנימית, או בהגדרתנו המלאה תת-מציאות מוגבלת מידע. טענה זו חיונית לקראת התיזה שלנו על מהות הנפש.

נפש האדם, התודעה שלו וה-mind שלו לכודים בתוך מציאות פנימית, או בהגדרתנו המלאה תת-מציאות מוגבלת מידע. ציור מאת חואן מירו

כדי לאשש טענה זו נביא מספר דוגמאות שלדעתי ישכנעו את הקורא בטענה החזקה לעיל.

ונתחיל – בחלומות

נניח שאת, הקוראת, יושבת כרגע לשפת הים, תחת עץ קוקוס. מלצר שחום עור וצחור מדים מגיש לך קוקטייל מרגריטה קפואה. את טועמת אותו, מגלגלת את הקרירות הנעימה על לשונך ושואפת את הניחוח המענג, כמה נפלאה היא התחושה. ואז, את מתעוררת, זה לא היה אלא חלום.

לפני שהתעוררת היו העץ, המלצר והקוקטייל מרכיבים אמיתיים של המציאות שלך. אולם עכשיו, משהתעוררת, את מייד יודעת שהכל היה פרי דמיונך, "מציאות מדומה". כלומר – עולם החלומות הוא "מציאות פנימית" או "תת-מציאות מוגבלת מידע". בניגוד לדוגמאות מהפרקים הקודמים (הגאון המרושע של דקארט, המוח בצנצנת והאפיזודה הטלוויזיונית), שהן תרגילים מחשבתיים, הרי החלומות קיימים!!

חלום, ציור של הנרי רוסו

כדי להרחיב מעט, נציין את העובדה הידועה (הן מהרגשתנו הסובייקטיבית והן ממחקרים מדעיים) שפעילות המוח מתחלקת למודע וללא מודע. הלא מודע הם תהליכים שאינך יודע על קיומם אולם מוכרחים לקרות במוחך, כאשר מראים לך הקורא, תמונה, תדע כנראה "מייד" כי אתה רואה בתמונה את מנחם בגין ואת משה דיין, ואולם המיידיות אינה אלא אשליה. ברור שתהליך הזיהוי, שאיננו מודעים לאופן בו הוא מתרחש, לוקח זמן ולראיה, אולי ייקח לכם זמן נוסף לדעת שהאדם השלישי בתמונה הוא... ושהיא צולמה ב... בשעת הדיון על... בשנת... – נכון.

בחיי היום יום אנו לוקחים את הפעילויות הלא-מודעות כמובנות מאליהן. רק אם אנחנו חוקרי מוח או מדעני מחשב, המנסים להבין או לחקות את פעילויות הזיהוי המיידיות הללו, אנו רואים עד כמה הן מורכבות. האמת ניתנת להיאמר, כי רוב פעילות המוח מתרחשת באופן אוטומטי בלא מודע ורק לחלק זעיר אנו מודעים.

החלומות מלמדים אותנו את הלקח העיקרי הרביעי בתיאורית האור הפנימי:

לקח עיקרי מספר 4: מכונת המציאות במוח

חלקו הלא מודע של המוח יכול להציב את תודעתנו בתוך תת-מציאות מוגבלת מידע או מציאות מדומה. הדבר קורה לנו כמעט כל לילה, בחלום, היכולת לעשות זאת קיימת בכל מוח אנושי.

השלב הבא בבחינת המציאות הפנימית הזו הינו בחינה עד כמה ה"מציאות" הזו היא מציאותית, או עד כמה מעורבים בה באמת כל החושים שלנו.

כדי לדון בשאלה זו נתבונן בתופעה המדהימה הנקראת חלומות צלולים. אם אינכם מכירים את המושג ואת היכולת של האדם לשלוט, במידה לא מועטה, בחלומותיו, קראו נא את השורות הבאות, המבוססות על אתר המלמד את הקוראים טכניקות שיאפשרו להם לחלום חלומות כאלה.

חלום צלול (lucid dream) הינו כינוי לאחת התופעות המדהימות והמרתקות ביותר הקשורות לתחום החלומות. חלום צלול הוא חלום יוצא דופן שבמהלכו מבין החולם לפתע כי הוא בעצם חולם. כאשר קרה הדבר, פעמים ספורות, לכותב שורות אלה, החלטתי, במודע, בתוך החלום, להתעורר. אולם, מסתבר שלחלק מן האנשים, באמצעות שיטות תרגול ולימוד המפורטות בספרים ובאתר אינטרנט, יש יכולת להמשיך ולשלוט בתכניו של החלום. ובמילותיו של המחבר: "זה הרגע בו הקסם מתרחש - לפתע תמצא את עצמך מודע וערני לגמרי בתוך עולם קסום ומציאותי לחלוטין, חי ושופע בדיוק כמו העולם הזה, בו תוכל להסתובב ולדבר עם אנשים, לבחון, לגעת ולמשש חפצים ודברים אותם תראה, לאכול, לשתות, לרוץ, לשחות... ואפילו לעוף! כל זאת עם תחושה מציאותית לחלוטין בזמן שאתה ער ומודע לגמרי בתוך החלום. אנשים ודמויות אותן תפגוש בזמן חלום צלול, רוח הנושבת על פניך, מקומות, מראות ונופים אותם תראה, כל אלו יהיו מציאותיים לחלוטין עבורך, ממש כמו בחיים האמיתיים והרבה מעבר לכך".

אין כמעט גבול לחוויות אותן ניתן לחוות בזמן חלום צלול, הגבול הוא רק הדמיון. מדובר במצב של מודעות מלאה בזמן חלום וחוויה של כל האירועים המתרחשים סביבך עם מודעות מלאה לכך שאתה בעצם חולם! אלה שהתנסו בכך מתארים את חלומותיהם הצלולים כחוויה המדהימה וה"מחשמלת" ביותר שהם אי פעם התנסו בה. בזמן חלום צלול הכל נראה אמיתי ומציאותי ממש כמו בחיים האמיתיים, כולל הפעלה מלאה של כל חושיך - ראיה, טעם, מישוש, ריח ושמיעה. אך למרות זאת אתה יודע כי הכל פרי דמיונך ולכן שום גורם בחלום ושום פעולה אותה תבצע לא יוכלו לפגוע בך או לגרום לך נזק פיסי או משפטי. הדבר דומה למשחק מחשב אינטראקטיבי אשר אתה הגיבור הראשי בו והתפאורה אמיתית ומציאותית לחלוטין, זוהי "המציאות המדומה" האולטימטיבית.

רוצה לקבל שמץ של מושג על התחושה בזמן חלום צלול? הבט סביבך, הבט בחדר בו אתה נמצא, בחפצים שבו, הקשב לקולות, הרח את הריחות, משש את בגדיך, משש את הכיסא עליו אתה יושב, הבט באנשים ובבעלי החיים העוברים בחוץ, במכוניות שחוצות את הכביש, שים לב כמה הכל אמיתי וצלול. עכשיו דמיין שכתוצאה מבדיקה מסוימת אותה תבצע תבין לפתע שאתה בעצם חולם ושכל זה הוא בעצם פרי דמיונך... זה בדיוק מה שמתרחש בזמן חלום צלול!

הטכניקה המרכזית בה משתמשים כדי להגיע למצב של חלום צלול נקראת בדיקות מציאות ובצורה פשטנית, משהו בסגנון "לצבוט את עצמך כדי להיווכח שאינך חולם" (השיטה הזו ספציפית לא עובדת כי גם בחלום תכאב לך הצביטה). כלומר – ביצוע פעולות שונות המאפשרות לך לדעת שאתה חולם ולא נמצא במציאות. עיון באתרים הרבים בנושא ילמד אתכם כיצד לעשות זאת. אחת הטכניקות הפשוטות הינה להסתכל בטקסט כתוב, להסיר את מבטך ולחזור ולקרוא אותו. מסתבר שבמצב של חלום, הטקסט ישתנה במהירות רבה ביותר.

כותב שורות אלה לא חווה חוויות כאלה באופן מלא אולם, כן הצליח, מספר פעמים, לרחף מעל גגות עיר דמיונית. תאמינו לי – תחושה נפלאה, והיות ומדובר בחלום, אני נמצא כאן כדי לספר לכם עליה.

העובדה שישנם אנשים המסוגלים לשלוט בחלומותיהם, גרמה לתופעת החלומות הצלולים להיות נושא למחקרים מרתקים בנושא בעיית הגוף והנפש. גם כאן תוכלו למצוא ביבליוגרפיה עשירה של מחקרים וניסויים בחלומות צלולים. לדוגמה, החולם יכול לבצע ניסויים מסוימים תוך כדי החלום, ולדווח עליהם לאחר שהוא מתעורר. החולמים מבצעים מטלות כגון קריאת טקסטים, ביצוע פעולות חשבוניות או ניסיון לשלוט במרכיבי ה"מציאות". ומכך ניתן היה ללמוד הרבה על ההבדלים הניכרים בין ה"מציאות הממשית" לבין "מציאות החלום". באופן מוגבל, יכולים חלק מהחולמים לתקשר עם עולם המציאות תוך כדי חלומם ולדווח על מה שהם חווים. לדוגמה, ישנם חולמים המאומנים ללחוץ על כפתור כאשר הם קוראים, רצים, או מבצעים פעילות אחרת בחלום, והדיווח הזה סייע למדענים לבחון את הפעילות העצבית של מוחו של הנבדק בשעת החלום.

בניסוי אחד מפורסם התבקש החולם להזיז את עיניו פעם אחת בשנייה, בזמן החלום, זאת כדי לבחון את האפשרות כי "זמן החלום" יכול לנוע הרבה יותר מהר או הרבה יותר לאט מן "הזמן האמיתי". התוצאה (הסותרת את מהלך הפרק הבדיוני של האור הפנימי) הייתה שהעיניים זזו בקצב של תזוזה אחת לשנייה, מה שהוכיח כי זמן החלום הוא בעל קצב זהה לזמן האמיתי.

ממצאים נוספים הראו כי חלקים מסוימים במוח אינם פועלים באופן מלא בזמן חלום. כך לדוגמה היכולות האריתמטיות ויכולת הקריאה והכתיבה מאוד מוגבלות בזמן חלום, כמו גם הזיכרון לטווח ארוך. יחד עם זאת, מהרבה בחינות אחרות (תנועה, ריח, ראיה ושמיעה) "מציאות החלום" נתפסת אמיתית כמו ה"מציאות האמיתית".

תהליכים בחלק הלא מודע במוח הם אלה שגורמים לחלומות להתרחש, והם אלה שגורמים לך, החולמת, לחוות את הקוקטייל הצונן על טעמיו וריחו המשכר, כאילו היה אמיתי. נשאלת השאלה – מדוע פיתח מוחנו את היכולת לחלום ולחוות חוויות חושיות מדומות, כאילו היו אמיתיות? המענה לשאלה זו יהיה צעד גדול קדימה בתיאורית האור הפנימי.

הטענה הבסיסית של תיאוריית האור הפנימי

ראינו כי בעת שאנו חולמים, יוצרים התהליכים הלא מודעים במוח "מציאות מדומה" שבה חווה החולם תחושות, קולות ומראות שכולם נוצרים אך ורק "במוחו הקודח". כל אדם חולם מספר פעמים בלילה, ומחקרים מראים כי כל החושים משתתפים ביצירת המציאות המדומה בעת החלום (תת מציאות מוגבלת מידע, במונחים שהשתמשנו בהם קודם – ממש כמו בתרגיל המוח בצנצנת).

בעת שאנו חולמים, יוצרים התהליכים הלא מודעים במוח "מציאות מדומה" שבה חווה החולם תחושות, קולות ומראות שכולם נוצרים אך ורק "במוחו הקודח".

וכאן אנו מגיעים לטענה המרכזית של התיאוריה שלנו. הטענה היא כזו:

ה"מציאות המדומה" – לא מופעלת על ידי הלא מודע רק בחלום!!! – גם בשעה שאנו ערים נוצרת במוחנו, על ידי התהליכים הלא מודעים שבמוח, תת מציאות מוגבלת מידע.

את הטענה המוזרה הזו נאושש בדוגמאות ובהסברים.

ראשית נקדים ונאמר כי איננו באים לטעון שהעולם הפיזיקאלי אינו קיים. נהפוך הוא! אם אנו מתעוררים בבוקר ושותים כוס מיץ, יש לנו את כל הסיבות לחשוב כי אמנם יש שם משהו. הטענה היא שאנו איננו חווים את העולם הפיזיקאלי כפי שהוא, ואיננו יכולים לחוות את העולם הזה, והמקסימום שאנחנו מסוגלים לעשות זה ליצור במוחנו מציאות מדומה הנותנת לנו רמזים על העולם האמיתי, באופן שמאפשר לאורגניזם שלנו לשרוד.

כפי שכבר ראינו, בעולם הממשי קיימים רק חלקיקים אלמנטאריים, המתחברים לאטומים ולמולקולות וכוחות בסיסיים (והמדע המודרני, כגון תורת המיתרים, כופר אף בקיומם של אלה). כשאנו "נוגעים" בתפוח, לדוגמה, לא מתרחשת בעולם המעשי שום "נגיעה". מה שקורה הוא שאטומים מסוימים מתקרבים לאטומים אחרים כך שהכוח האלקטרומגנטי בין אטומים ב"אצבע" ואטומים ב"תפוח" יוצר דחייה חשמלית. בעולם האמיתי אין לתפוח "צבע" אדום, אלא פוטונים בעלי אורך גל מסוים שפוגעים בתאי עצב ברשתית ויוצרים תגובה חשמלית במוח. באופן דומה ישנם תהליכים חשמליים המתרגמים ל"ריח" במוח, אחרים ל"טעם" ועוד אחרים לקולות הלעיסה. כל אלה – אינם קיימים במציאות האובייקטיבית אלא כולם חלק מתת-המציאות מוגבלת המידע שהתהליכים הלא מודעים יוצרים במוח.

כל דבר שאנו "מודעים" לו – כל ריח, טעם, קול, חום, עונג מיני, או צבע – אינו קיים בעולם האמיתי אלא נוצר על ידי מכונת המציאות המדומה בתת הכרתנו.

אנחנו - ה"נפש", ה"אני", ה"מודעות", לא קיימים בעולם האמיתי, אלא אך ורק בתת המציאות המדומה המשקפת אותו (זהו עדיין לא הפיתרון המיוחל לבעיית הגוף והנפש, אולם זוהי מסקנה חיונית לקראת הפיתרון).

מהי אפוא הסיבה לכך שאין הבדל בין התפוח שאנו אוכלים בחלום לתפוח שאנו אוכלים ב"מציאות"? אין הבדל, כי זהו בדיוק אותו "תפוח" - שניהם קיימים במוחנו בלבד.

כדי להדגים עד כמה מוזרה המציאות המדומה הנוצרת במוחנו נביא עוד מספר דוגמאות מפליאות.

מכיוון שאין לחתום מטה חשק רב לסיים את סדרת המאמרים, ומכיוון שאני מעוניין להשאיר אתכם, קוראי הנאמנים, במתח, ואף לשעשע אתכם בו זמנית, ארחיב כאן מעט בתיאורים של האופנים המוזרים בו תופס המוח את המציאות, במיוחד בתחום הוויזואלי, אולם נתחיל בניסוי פשוט, ישן ומוכר אותו תוכלו לעשות במו אצבעותיכם.

כולכם חושבים שאתם מסוגלים בנגיעת אצבע, לדעת אם חפץ מסוים הוא חם או קר? אין הדבר כך – טבלו את אצבע ידכם הימנית במי קרח ואת השמאלית במים חמים מאוד. אחר כך העבירו בבת אחת את שתי האצבעות לצלוחית עם מים פושרים. יד ימין תחוש את המים כחמים ויד שמאל כקרים.

ועכשיו נתאר לכם, וגם קצת נדגים, מספר עובדות מרתקות מתחום התפיסה הוויזואלית:

ובכן, מה שאנו רואים בתמונה שנראית לכם כמו המונה ליזה עם מספר קווים עכבישיים מוזרים משורבטים עליה. זה, בערך, מה שהעין שלנו רואה. על גבי הרשתית ישנם אזורים עיוורים שהעין אינה רואה אותם, אולם אנו איננו מודעים לקיומם. אם תרצו להיווכח במו עיניכם בקיומו של האזור העיוור בעין (ניסוי שכל אחד כמעט עושה בילדותו) גשו נא לכאן ועקבו אחר הוראות הניסוי.

איך ייתכן שאנו איננו מודעים בכלל לקיומו של האזור הזה? שמה שהיינו מצפים שתהיה תמונה המוכרת ביותר לנו, אינו נראה על ידינו בכלל? ובכן הניסויים מוכיחים כי חלק גדול ממה שאנו רואים, או לא רואים, נוצר על ידי המוח שלנו, וכי מה שנדמה לנו כשדה ויזואלי רציף, אינו כזה.

לפני שנסביר את התופעה ואת הרלבנטיות שלה לעניינו נעשה עוד מספר ניסויים.

ראשית משפט הבהרה: על מנת לצאת למסע הזה, שיארך כמה דקות בלבד, עליכם לשחק על פי הכללים. הכללים, אגב, פשוטים מאד וכל מה שאתם צריכים זו טיפה של משמעת עצמית. אין כאן מישהו שישגיח עליכם. המגרש רק שלכם. (הטקסט רשום בלשון זכר מטעמי נוחיות בלבד).

זה הכול. מוכנים?

כניסה לכתובת שתופיע למטה תביא אתכם (בהנחה שיישומי הג'אווה עובדים בדפדפן שלכם) לדף עם מסך וידיאו קטן וחץ ירוק בתחתיתו, עליו תצטרכו ללחוץ כדי להריץ את הסרט. בסרט הקצר תראו חבורה של נערות ונערים לבושים בחולצות שחורות או לבנות, המשחקים בשני כדורים.

המשימה שלכם היא לספור כמה פעמים מוסרים את הכדור בעלי החולצות הלבנות. זה לא מסובך. רק זכרו! ספרו רק את המסירות של המוסרים הלבנים.

כשהסרט ייגמר זכרו את המספר ובשום אופן אל תריצו את הסרט יותר מפעם אחת (שומרים על הכללים, זוכרים?)

קדימה! צאו לדרך. עם סיום הסרט רשמו את המספר שספרתם, חזרו לעמוד הזה והמשיכו הלאה על ידי לחיצה כאן.

כל תגובה בעמוד זה שתיתן רמז למה שקורה - תימחק מייד!!

קרדיטים: סרט הוידיאו daniel j. simons ורסיה באנגלית כאן

חזרתם אלי? יפה!!! איך היה?

ובכן, כדי לא לקלקל את הניסוי, לא אפרט מה היה צריך לקרות כאן, אולם אציין כי כותב המאמר הזה ורובם הגדול של מי שהוא ביקש להשתתף בניסוי, לא ראו את מה שצריך היה לכאורה לראות.

ועוד ניסוי:

גשו נא לכאן – ואל תציצו בהמשך הכתבה. התבוננו בתמונה במשך מספר דקות ושאלו את עצמכם אם יש בה משהו חריג.

ובכן, לרוב בני האדם, לוקח זמן לא מבוטל, עשרות שניות ולפעמים דקות, להבחין במה שלכאורה צריך היה להבחין בו מייד.

בפרק הבא של מאמרנו נסביר ונוכיח כיצד יוצר המוח באופן לא מודע ומיידי תחושות שאינן קיימות בכלל במציאות – לדוגמה – הצבע הצהוב.

אם נשווה את היקום האמיתי – יקום נטול רגש, של חלקיקים אלמנטאריים הנעים במרחב מתפשט הכולל שדות כוח, זמן, אל עולם החלומות שלנו, אין מנוס מלהגיע למסקנה כי ה"עולם" בו אנו חיים קרוב הרבה יותר לעולם החלומות מאשר לעולם המציאות וכי הוא בעצם מציאות מדומה הנוצרת במוחנו.

לפני שניגש לניסיון להסביר את קיומה של ה"נפש" או התודעה, נתאר עוד ניסויים מפתיעים שנעשו בנושא.

האם התודעה היא סיבתית?

בנג'מין ליבט (נוירופיסיולוג מבית ספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנציסקו)

רבות הן העדויות המדעיות הגורמות למדענים להטיל ספק רב בקיומו של ה"רצון החופשי" ובכך שה"תודעה שלנו היא סיבתית".

אילו הייתה העצמיות המודעת שלנו אחידה לחלוטין, היינו יכולים להצדיק את המסקנה כי המוח, למרות כל הניגודים בין חלקיו, הוא אכן מערכת אחידה לחלוטין. אבל תחת זאת אנו מגלים כי תחושת האחדות האישית שלנו ושליטתנו במוח אינה אלא אשליה לא מושלמת. מהותם של דברים מציצים ללא הרף מאחורי פרגוד סמוי, ומגלים שכל אחד מאיתנו עשוי, בדומה ליקום הרחב, מישויות רבות ושונות. העובדה הפשוטה הזו, שנפשו של האדם אינה שולטת ברוב הדברים המתרחשים במוח ואף אינה מבינה את רובם - בא על ביטויו המובהק בתוצאותיהם של ניסויים שנערכו בשנים האחרונות.

בניסוי ידוע, שהחל ב-1973, ביקש החוקר בנג'מין ליבט (נוירופיסיולוג מבית ספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנציסקו) מהנבדקים פשוט לכופף אצבע אחת. הפעולה נראית רצונית לחלוטין, לכאורה: הנפש המודעת מצווה ושאר מערכת העצבים מבצעת. אבל תוצאות הניסוי העלו שלא כך הדבר. לא אכנס להסבר מעמיק ומעייף של הניסוי, אבל אביא את תוצאותיו והמסקנות הנלוות.

מה שמצא ליבט היה שבכל המקרים התחולל שטף של ירי נוירונים במוח שבריר שנייה לפני שנתנה הנפש המודעת את ה"פקודה" לכפיפת האצבע. במילים אחרות, הנוירונים נורו שליש שנייה לפני שהיו מודעים בכלל לרצונם לפעול, ומכאן מובן שהמוח החל להתכונן לפעולה זמן רב לפני ש"החליטה" הנפש לעשות משהו. אשליית השליטה המודעת מתקיימת הודות למנגנון אחר במוח העוקב אחר תחושת האצבע הנעה, כך שהנפש המודעת ממשיכה לחשוב שהיא ציוותה תחילה לפעול, ורק אחר כך הרגישה את השרירים פועלים.

למעשה, בשעה שהנפש המודעת מצווה כביכול על האצבע להתכופף, הדפקים העצביים כבר נמצאים בדרכם. כל מה שנותר לנפש הוא רק הזדמנות של הרגע האחרון להטיל וטו על ההחלטה (וזה מה שקורה כאשר אנו שולחים את ידינו בצלחת חמה ובולמים את עצמנו כשאנו נזכרים שהיא חמה, ולמאותגרים רוחבית בינינו, זה מה שקורה כשאנו שולחים את ידנו, באופן לא מודע לחלוטין, אל צלחת הפיצוחים, אולם, אם היא מספיק רחוקה מאיתנו, מספיקה ה"הכרה" להתערב ו"להחליט" לא לאכול...).

מכאן נוכל להבין כיצד המוח מתעתע בנפש, ודרכה בנו, ומאפשר לה להחזיק באשליה המחמיאה כאילו היא השולטת במשחק, אבל בפועל היא רק מנסה להדביק אותו. האם יש קושי לנחש מדוע פיתחנו את האמונה המשמחת, ואם גם הבדויה, כאילו אנו שולטים במוח? לדעתי ולהבנתי לא קשה לנחש. המהסס עתיד להפסיד, ואני יכול לפעול ביתר מהירות והחלטיות אם אני מדמה לעצמי ש"אני" - כלומר הנפש - מנהל את העסק.

תירוצים, תירוצים, תירוצים

בין הניסויים שהאירו על הכיצד היו גם ניסויים שנערכו על נבדקים בעלי "מוח מפוצל", כפי שמכנים זאת (ראה תיאור בפרק קודם). נראה כאן לקחים מרתקים על אשליית ה"נפש" שנלמדו מניסויים אלה. מאחר והקשר הישיר בין שני חצאי המוח נותק, ערכו ניסוי עם בעלי מוח מפוצל אשר חצאי הכדור הימני שלהם היו מחוננים ביכולת לשונית מספקת להבנת פקודות פשוטות (למשל, אנשים איטרים מעבירים חלק מהעיבוד הלשוני לחצי הכדור הימני). כשהובזקה הפקודה "לך!" לפני המוח הימני של אדם כזה הוא קם ופנה לצאת מהחדר. הדבר המפליא היה שכאשר נשאל "לאן אתה הולך?" היה משיב משהו כמו "אה, אני יוצא לשתות קולה". כלומר, האדם חייב היה להמציא תירוץ רציונאלי לפעולה סתמית. בצורה זו הגיבו כל הנבדקים אשר שני חצאי הכדור אצלם מנותקים. מחמת נתק זה בתקשורת בין החצי הימני שקיבל את הפקודה, לבין חצי השמאלי הנדרש להסביר את מעשיו. כל הנבדקים האלה מצאו הסבר נוח להתנהגותם וברור היה כשמש שהם מאמינים באותו הסבר, אם כי עורך הניסוי ידע שהוא מצוץ מהאצבע.

הדגמה מניסויי היפנוזה: מה שהודגם בניסויי המוח המפוצל דומה לפקודה היפנוטית לבצע פעולה לא הגיונית כאשר סימן כלשהו ניתן על ידי המהפנט. למשל, כאשר מהפנט ואדם אשר פקודה היפנוטית הושתלה בו יושבים לשיחה רגילה והמהפנט מבצע תנועה אשר תפקידה להפעיל את הפקודה ההיפנוטית השתולה, יקום האדם ויבדוק למשל את המרצפות שברצפה. לשאלה מה הוא עושה, הוא עונה משהו כמו "מרצפות מאוד יפות, כדאי היה שאחליף לכאלה גם בביתי".

מהסבר זה ברור שיש במוח תוכנית שתפקידה להציג בפני הנפש הסברים סבירים למעשים, והתוכנית הזאת פועלת בלי עכבות מצפון כביכול בבואה להסביר כלאחר יד דברים שאין היא יודעת עליהם מאומה. תוכנית "הכזבים" הזו כונתה לפעמים בשם המתורגמנית ופעולתה קשורה ישירות לעובדה שכל אחד מאיתנו מוצא עצמו לעיתים במצב של אמירת משהו כוזב בעליל.

מתוך הכרה זו שהנפש בנויה במתכונת מודולארית עולה שחלק נכבד מאוד מהתנהגותנו אינו נובע כלל "מתהליך החשיבה המודעת שלנו". לדוגמה, לגמרי במקרה אנו אוכלים רגלי צפרדעים בפעם הראשונה (טעים ביותר, מעודן יותר מבשר תרנגולת, ממליץ בכל לב) אף שהמתורגמנית אינה יודעת מנין נכנסה בנו הרוח לזלול רגלי צפרדעים, היא עשויה לשער "מפני שאני רוצה להכיר טוב יותר את המטבח הצרפתי". מי מאיתנו לא השמיע איזה תירוץ צולע מטופש ושאל את עצמו מאין בא התירוץ הזה? אז עכשיו אתם יודעים, זהו תפקידה של המתורגמנית שלכם.

כאשר גבר מעוניין מינית באשה בדרך כלל הוא מתחיל לספר לה עד כמה הוא מתאהב בה. לאחר שסיפק את תאוותו המינית שוב אינו מעוניין לפגוש בה. מאחר וחלק ניכר מהתנהגותו אינו כפוף ממילא לשליטתה של הנפש המודעת, נדרשת התוכנית המתורגמנית לעיתים קרובות להציג באור יפה התנהגות זו, ולשם כך היא מציגה בפני הנפש המודעת תירוץ צדקני למה שכבר נעשה.

מבדיקת ניסויית מתברר שתוכנית מתורגמנית זו ממוקמת בחצי הכדור השמאלי של המוח הגדול, ליד מרכז הדיבור. זה הגיוני, משום שהלשון היא הכלי הראשי להסברה - ואם גם מעושה - של מניעי האדם ומעשיו. במאה הקודמת ראינו מספיק והותר כיצד מסבירים פעולות לא-רציונאליות ועקומות לחלוטין של פשעי מלחמה כנגד האנושות, כמו "העבודה משחררת" מעל שערי מחנות ההשמדה, וכלה בדובר הצבאי האמריקני שהמציא את המונח "תגובה מקדימה" לתיאור הפצצתן של ערים וייטנאמיות.

מכל זה ניתן להבין (מי שירצה להבין כמובן) שתחושת האחדות והשליטה שמציגה הנפש בפני כל אדם שפוי אינה אלא אשליה. (במובן זה, המשוגע השומע המולת קולות המתמודדים בתוך נפשו, שפוי יותר מכולנו, בדיוק כפי שטוענים המשוררים זה מאות בשנים). המוח אינו אחיד, כשם שהנפש אינה שולטת בו; זה רק נראה כך, הודות למנגנון הלא-מודע העובד שעות נוספות על מנת לגרום לנו להאמין שהנפש היא השולטת במוח.

המוח הוא כמו מחשב אשר נמצאים בו ספריות ותתי ספריות. חלק מספריות אלה חסומות על ידי סיסמא. רק שאנו שכחנו את הסיסמא, וכתוצאה, נמנעת מאיתנו גישה אל החומר הנמצא והממשיך להיאגר באופן אוטומטי בספריות אלה. זהו החומר הגורם לנו לחשוב שתגובותינו על מצב כלשהו הן רציונאליות, וכמובן שהסבר הגיוני מופיע מייד לאחר פעולה לא-רציונאלית. המוח ממשיך להזין את הנפש במידע אשלייתי שהיא היא השולטת במצב, כאשר בעצם היא הופכת לנגררת מרומה. והרמאי הגדול ביותר הוא חלק המוח הנקרא מוחון (צרבלום). ואל נא תאשימו חלק זה בפשעים כאלה או אחרים, הוא ממלא את תפקידו נאמנה, הוא בא לשמר את הישרדותנו מתוך התנסויות מאז הקיום הראשוני. אבל לצערנו, הבנתו את הנעשה בממשות היום יומית מתורגמת על בסיס של גירוי-תגובה וללא כל הגיון רציונאלי למתרחש באמת.

סיכום עד כאן

בפרק זה הוכחנו כי במוח האדם מתקיימת "תת מציאות מדומה", ממש כמו בניסוי המוח בצנצנת. הראנו כי זו מתקיימת בעולם החלומות, הדומה דמיון רב ביותר ל"מציאות" בה נדמה לנו שאנו חיים, אך רחוק מרחק רב מן היקום הממשי.

הבאנו את הטענה כי ה"נפש" או ה"מודעות" שלנו מתגוררת דווקא במציאות המדומה בעוד שאינה קיימת בעולם האמיתי.

הראנו ניסויים המטילים ספק בסיבתיות של אותה נפש ובקיומו של רצון חופשי.

מה שנותר לנו לעשות בדרכנו אל סיום סדרת המאמרים הוא להראות מהי אותה "נפש", מהן תכונותיה, מדוע היא קיימת, ולתת, סוף סוף, את הסברה של התיאוריה לבעיית הגוף והנפש.

ועל כך, חברים, נשוחח בפרק הבא.

החלק הרביעי, החלק החמישי, החלק הששי, החלק השביעי

פורסם לראשונה באתר קולמוסנט

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר