ביוגרפיה דרך ניתוח צילומים. (ניתוח סמיוטי של כמה צילומים לאורך חייו של היידגר).

חלק א', האיש והגותו: 

מרטין היידיגר

וראשית כמה מילים על האיש. מרטין היידיגר היה הוגה דעות חשוב, שהגותו קראה תגר על החשיבה הפילוסופית טרם זמנו. הוא גם היווה את הבסיס וההשראה לדקונסטרוקציה של דרידה, ולפוסט מודרניזם – שתי גישות מרדניות ונונקונפורמיסטיות, (שבגלל חולשת הערכים וחוסר בגלעין הגותי בסיסי בתרבות של היום – נקלטו כמו כל מוצר שנכנס לסופרמרקט גדול שהאלוהים שלו היא הצריכה והפופולאריות אך אם בודקים בשלוש גישות אלו היטב, הן קורעות את תרבות החשיבה הקיימת לגזרים).

בקווים כלליים, הגותו של היידגר עוסקת באופני הקיום הממשיים של האדם. היידגר תופס את האדם כיחיד קיומי שמושלך למצב בו חלות עליו השפעות רבות פנים, ואז קיימת לגביו הסכנה שמרוב השפעות חיצוניות הוא יאבד את הקשר עם ישותו הוא. (על מושג הישות, בהרחבה, בחלק השני של מאמר זה). וכך היידגר לוקח את עצמו את גלימת הנביא ויוצא נגד מה שהוא קורא: 'שכחת הישות'. כדי להגיע לסוד הישות הוא משתמש הרבה בניתוח השפה.  (ושוב, על נושא הישות, בהרחבה, בחלק ב').  והוא כאמור לא מפחד לצאת כנגד כל ההוגים שקדמו לו (מזמן הפרה-סוקרטים ועד זמנו) בגין שכחה בלתי נסלחת זו.

הגותו החשובה ביותר התפרסמה ב1927 בספרו: "הוויה וזמן".

 הספר נפתח בהצהרה: "אנחנו שכחנו את שאלת הוויה (ישות)". מטרת הספר היא להחזיר את השאלה למקומה הראוי.

בקריאה ראשונה זה נראה תמוה כי נראה פילוסופיות עוסקות בזאת ממילא, אז מה משמע?

ובכן, מה שהיידגר אומר בזה הוא שהפילוסופיה נעשתה טכנוקרטית; ומכאן גם התרחקה מן המהות והצידוק הבסיסי לקיומה. הוא מתכוון לכך שהשאלה –בהגותם של פילוסופים אחרים – לא נשמעת כלל כשאלה, אלא כחיטוט וניקור ריק. זה הפך לסוג של השטחה. לא רואים שיש כאן שאלה בכלל. לטענתו הפילוסופיה עומדת רדומה נוכח השאלה הבסיסית ביותר עבורה. (השאלה האונטולוגית, שאלת הישות).

גישה זו היא גישה של מרידה תהומית במסורת הפילוסופית. וכדי להבין עד כמה היה היידגר מורד, יש להבין כי היידגר כלל לא ראה את הפילוסופיה כתולדה של קידמה, אלא כתולדה של שיכחה! כלומר, פעם הייתה הפילוסופיה (הפרה סוקרטית כנראה) פתוחה לאמת במציאות חיינו ועתה נתרחקנו מפתיחות זו ואילו הפילוסופיה הפוסט סוקרטית יותר מתעדת התרחקות זו מאשר מנסה לחזור אליה.

הוא תוקף בחריפות את המחשבה ההגותית המערבית בכך שהוא טוען שהמחשבה המערבית מתייחסת להוויה דרך חפצים ודברים עד שהיא הפכה מנוכרת להוויה (ישות), איבדה את האינטימיות עימה, והיא עצמה הפכה ל'דבר', ל'חפץ', ל'משהו'. והגישה הסובייקטיבית, האינטימית החוויתית  -לעצם הקיומיות ולהוויה (ישות) של עצמנו בקיום הזה – הלכה לה לאיבוד.

הגותו משמשת כאנטיתזה לגישה המדעית הקשיחה שבוחנת את הקיום באופן אובייקטיבי קר ואנאליטי, כמו פרויד שרצה דווקא להבין את האני באופן שכלתני ומרוחק. הוא (כמו ר. ד. ליאנג) מחזיר למרכז הדיון את האני הסובייקטיבי.

הוא לא השתייך לשום אסכולה; הוא היה פנומנולוג (תלמיד של הוסרל) ומורה של אקזיסטנציאליסטים כסארטר, ומרלו פונטי, אך הוא עצמו כל הזמן יצא מגדר הגדרה, הוא לא אהב שום תווית, וחלק נכבד בהגותו בכלל נושק בתיאולוגיה ומיסטיקה (לא במפורש). לאחר מלחמת העולם השניה הוא גם מרד בציפיות שיצא נגד הנאציזם בו תמך בשנות המלחמה.

חלק ב':  ניתוח צילומים 

בדרך כלל אנו מנסים ללמוד אודות אישים דגולים דרך ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, כתבים, עדויות של מכרים. ברצוני, כאן, (בהמשך יבואו ניתוחים נוספים של צילומי אישים). ללמוד אודותם ועליהם דרך ניתוח סמיוטי של צילומיהם.

הצילום יכול להגיד רבות אם מבינים את שפת הדמויות בצילום.

אמנם התמונה מנציחה רגע שנקלט בעין המצלמה - אך גם בתמונה עצמה ישנו פשט ודרש. גלוי ונסתר. יש את מה שרצה המצולם להראות ויש את מה שהוא חושף באופן לא מודע באמצעות שפת גופו. שפת התצלום היא לא שפת הפוסטרים והפרסומות, שם זה ענק ומהמם ומרגש ומסיח את הדעת מן הקטן, הצנוע, החבוי המרמז. ודווקא אולי בכיפוף אצבע אחת של אדם המצולם עם משפחתו, או בהרמה קלה של הסנטר שמופנה לכיוונו של אדם מסוים בתצלום - חבוי יותר מאשר מלים רבות, או עשרות שעות בחברת פסיכותרפיסט.

אותה תמונה בעיתון יכולה לעבור מול עינינו מבלי להותיר רושם, אבל עין מיומנת ובוחנת יכולה לגלות בה רזי - רזין הנחשפים באמצעות מסרים לא מילוליים, כמו זווית הושטת היד בלחיצת יד רשמית, מרחקים בין שני ראשי מדינות לאחרת ועידה מוצלחת, ואפילו ההבדל בין מספר הכפתורים הרכוסים בז'קטים של שניהם, לפני ואחרי השיחה ביניהם. הכול הוא מידע, הכול בתמונה מדבר, למי שיודע את השפה.

במלים, אולי שני המדינאים יגידו כל מיני דברים, אך הגוף לא יודע לשקר, והאמת האנושית תדלוף ממנו החוצה, בצורה זו או אחרת.

אופן ארגון אברי הגוף ומיצוב האדם בפריים של הצלם, אינו מקרי או סתמי כפי שזה עשוי אולי להיתפס בראיה ראשונית ושטחית; המערך הנפשי של האדם בזמן הנתון מכוון את אברי הגוף השונים, את היציבה, המבט, הבעת הפנים, כמו שמכוון מפעיל של מריונטה, את הבובה הנעה מול עיניהם של הילדים בתיאטרון הבובות.

אפשר להתבונן באותה תמונה כמה וכמה פעמים, בכל פעם הוא ימצא בה משהו נוסף.

התבוננות בתצלום שנושאו בני אדם - דרך הפריזמה הלא מילולית, היא כמו המשחק ששיחקנו בילדותנו, כתבנו בעט מיוחד כתב בלתי נראה על דף נייר, ואז כשהוספנו מיץ לימון, לפתע הפך הכתב לברור. כך גם לגבי המדיום הלא מילולי בתצלום, ללא הידע בשפת הגוף ('מיץ הלימון') לא רואים כלום, מלבד הפוזה. אך כשמוסיפים את 'מיץ הלימון', לפתע צפה ועולה שפה, מתרחש כתב, ומשהו משדר לנו שדר.

כך שהסיבה העיקרית להביט בתצלום שבו מצולמים בני אדם הבטה פרשנית היא כדי להבין את הכתב הבלתי נראה של הנפש. פשוט הבנה! בלי סיבה ומניע. ההבנה אינה כלי למשהו, אלא היא מטרה לעצמה. לחדור אל מעבר למעטה החיצוני המנצנץ (או לא) אל החיים הפנימיים של המצולמים. מעין מסע שיחזור כדי לגאול, אם תרצו, את הנשמה הכלואה של המצולמים מן המוזיאון הקר של התצלום. להבין כדי להבין. להבין כדי להגיע פנימה, להבין כדי להרחיב את גבולות המודעות.

בהמשך המאמר מובאות תמונות שגרתיות מן האלבום המשפחתי של מרטין היידגר, על מנת לבחון אותו במקומות שגרתיים; בחופשה, בעבודה, בבית, עם ידידים, עם אישתו, עם ידיד על מנת לנסות להיכנס קצת לרמת הדרש, והכוונה לדרש של אישיותו, גישתו, מצב רוחו וכו'.

ואם הצלחתי, בדרך זו, להטיל מעט אור על אישיותו של הענק שכתב את 'הישות והזמן', דייני.

**

חלק ג', הפרשנות

מרטין הקטן בבית הספר היסודי

 הנס גיאורג גאדמר, לשעבר תלמיד ומקורב של היידגר (הוגה דעות גרמני דגול)  בא, לאחר שנים,  לבקר בבית הספר של מרטין. הוא שאל את אחד המבוגרים שם, איך היה מרטין כילד. ומישהו שהכיר אותו אמר שהוא היה ילד קטן וחלש אך כולם פחדו ממנו והייתה לו כריזמה אדירה.

והנה בתמונה זו רואים אותו עומד במרכז, (שורה עליונה) דוחף עצמו מעט קדימה, לפני השורה שלו. והמבט שהוא נועץ בצלם... חזק, ישיר ועמוק. כבר אז יש לו עיניים שקועות עמוק, כמו באו מבפנים וחודרות פנימה. רציני מאוד. ולמרות שהוא נמוך מרוב הילדים בשורה שלו הנוכחות שלו מורגשת. הבעות פני האחרים בשורה שלו מטושטשות משהו, אבל הבעת פניו ממוקדת. אבל כולם עומדים בשורה אחת ומרטין הקטן עומד חצי צעד קדימה, לפני כולם. כמו ניצב בראש חץ כלשהו. כלומר הוא עומד בשורה העליונה, במרכז, כשהוא דוחף עצמו מעט קדימה.

זה מזכיר תמונה אחרת, של מישהו בגרמניה, פחות או יותר באותה שכבת גיל, וגם הוא הצטלם יחד עם הכיתה שלו.

כן, מי שעומד בשורה העליונה במרכז הוא לא אחר מאשר אדולף היטלר בן השש. (ואנו נפגוש את הדמיון בינו לבין אדולף, שוב, בעוד צילום אחד).

מרטין ילד מתבגר

שוב במרכז התמונה, כל אחד פונה לכיוון אחר, אך הוא פונה ישר  קדימה. הנערה שלצידו הימני אף היא פונה ישירות למצלמה, אך ידיה לצדדים, כמו הוא עומדת דום לפני הצלם. לא מרטין הקטן, הוא משלב שתי ידיו לאחור, בתנוחה של סמכותיות שקטה שהייתה הסמל שלו בצילומים רבים יותר מאוחר. (בצעדות היומיות שלו הוא היה מהלך כשידיו מאחורי גבו).

היידגר עלם צעיר

כאן מתגלה פאן נוסף. כאן רואים את נפש ההוגה המביט למרחק ורואה את שאחרים לא רואים (ואולי לא יראו לעולם) ואכן זה אחד ההוגים בעלי הראיה מרחיקת הלכת שהיו קיימים במאה ועשרים. אך הוא גם היה אדם כוחני מאוד. הוא לא היסס להדיח את קודמו ( הוסרל) להלשין על יהודים באוניברסיטה שלו, ולקבל את משרת הרקטור, במקום יהודי שלא קיבל אותה בשל יהדותו. הוא היה חבר המפלגה הנאצית. רקטור מטעמה במשך כל המלחמה, ולאחריה אף פעם לא התנער מחברתו בה.

היסודות הכוחניים באישיותו, באים לביטוי במצב הידיים; היד השמאלית מונפת באויר עם אגרוף קפוץ בעוד ידו הימנית מונחת על מותנו בתנוחה של כוחנות וקריאת תגר.

גבר צעיר

בשני צילומים אלו רואים כי כאן מתחילה להתגבש הגישה הרצינית המהורהרת, המבט הפקוח לחלוטין, כמו לא רוצה לפספס שום דבר. הראש מוטה מעט הצידה, ויחד עם העיניים, נותן תחושה שלא אדם כהיידגר יתן למישהו להתבונן בו, הוא מתבונן קודם כל, ועשה הרבה כדי לראות. ועתה לפרט מעניין לגבי המשך התבגרותו של מרטין; השפם, ובכן פעם ראשונה שהוא מפציע, וזהו שפם רגיל, קטן צנוע, אך בהמשך השפם מתעצב, לצורה מסויימת...

היידגר עם אישתו

אישתו בראש מורכן ('אני מקבלת את מרותך, אפילו אם תבגוד בי בהמשך [חנה ארדנט] עם יותר מאישה אחת'). ומעניין שאזור האיחוד ביניהם הוא אזור המצח, זוהי ברית אינטלקטואלית, או היקסמות שלה מן הכוח הרוחני והמחשבתי של האיש. הוא 'חוסם' אותה עם צד פניו. היא פונה אליו בראש מורכן, הוא פונה ממנה והלאה, כלפי המצלמה, בראש מאוזן.

מרטין היידגר עם הנס גיאורג גאדמר

היידגר כלפי המצלמה, גאדמר כלפי היידגר. פתוח כלפיו לחלוטין, אך לא מתעלם אף הוא מן המצלמה.

מה שמעניין בתמונה זו ובתמונה הקודמת עם אשתו, שבשתיהן שני אנשים קרובים אליו  פונים כול כולם כלפיו. לגמרי. הפניה כלפיו עם הגוף, מסמלת כמובן פתיחות נפשית רבה כלפי האדם כלפיו פונים.

המצלמה, כלפיה פונה היידגר (וגאדמר בראשו) מייצגת את דעת הקהל, את העולם. היכן מרכז הכובד של האיש המצולם? במשהו מחוץ לפריים? באיש אחר בתמונה או בצלם? כאן אנו מוצאים שלושה מצבים; היידגר מעוניין יותר בדעת הקהל מאשר בשני האנשים הקרובים אליו. אישתו מעוניינת רק בו, וגאדמר בו ובעולם.

מעניין לציין כי כל הבעותיו של היידגר הן רציניות ביותר, אין כאן קלילות, הומור, או שמחת חיים. הפנים רציניות ביותר, המבט עמוק. יש כאן עסק עם אדם שלוקח את עצמו והחיים מאוד ברצינות.

וכאן אנו מגיעים לפרק הנאצי בחייו של היידגר, כתם אפל ונורא. 

כרטיס חבר במפלגה הנאצית

היידגר היה חבר המפלגה הנאצית במשך שנים רבות, וכאמור, מונה מטעמה לרקטור אוניברסיטה, במקום יהודי שהודח. היידגר הלשין על חברים קולגות, ומעולם לא חזר בו מחברותו זו במפלגה.

הנה תמונה שמדברת בעד עצמה.

אך לא מדובר רק על חברות במפלגה הנאצית, כנראה שהוא הזדהה עמוקות לא רק עם הדרך הפוליטית אלא גם עם המנהיג,  מעניין הדימיון בינו ובין אדולף. ראשית השפם המתקצר. אך זו בעיקר  הבעת פנים שנעה בין טירוף לזעם אדיר.:

היידגר בפוזה נאצית

והאבטיפוס

ולאחר שתמה ההרפתקה הנאצית -השפם מתארך שוב...

והוא חזר לממדי השפם הרגילים.

וכאן היידגר בזיקנותו

 בשתי תמונות אלו אסיים. יש משהו קורא תגר בהבעתו בתמונה הגדולה. היא מביט במבט שאומר שהוא יודע משהו שאנו לא יודעים, ואם אנו חושבים שאנו יודעים הוא מאתגר אותנו להראות זאת. יש כאן גם מסתורין, במבט הצידי. וגם עוצמה ונחישות המתגלמים בסנטר, השפתיים והמבט העוצמתי.  

בתמונה הקטנה הוא מהורהר, שקוע עמוק בתוך משהו, מנותק מכאן ועכשיו. ועל כן אולי, הבעתו רכה יותר. אבל ישנה עוצמה גדולה בעיניים שכמו מנסות להבקיע מחוז בתודעתו. וגם השפתיים לחוצות בהבעה של נחישות. ומעניין, שבצעירותו ראינו אותו מהורהר, מרחף מעט, רציני, מהורהר. ואילו כאן זקנתו לא ביישה את צעירותו. בסוף ימיו. הוא הגיע, הוא ישנו. הוא מלא נוכחות. שקוע במה שממלא אותו ומאתגר אל כל שלא שייך להשקפת עולמו.

זהו אדם שהתחזק במהלך חייו, שהגותו הבשילה את אישיות וגרמה לה להיות מוצקה וחד משמעית. זו לא זיקנה של רפיסות, השלמה ופיוס. זו זקנה של לוחם עז נפש, שממשיך בה, למרות החלשות הגוף.  גבריאל רעם, 17.9.2005

בחלקו השני של המאמר, הרחבה של נושא הישות. נושא שהיווה את הליבה בהגותו של היידגר.

רוב ניתוחי הצילומים שכאן לקוחים מספר בכתובים (עדיין לא יצא לאור) בשם: "פוטואנליסיס; ניתוח סמיוטי של צילומי בני אדם".

פרטים נוספים על נושא הפוטואנלסיס, וניתוח סמיוטי של תמונות לרוב