אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הבעיה הפסיכופיזית גוף ונפש - האור הפנימי חלק ב


התמונה של רמי נוידרפר

האור הפנימי - חלק א'

בחלק הראשון של מאמרנו הצגתי בפניכם את הבעיה הידועה של גוף ונפש, או הבעיה הפסיכופיזית וסקרתי, באופן ממש בסיסי, את הגישות השונות לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה להתמודדות עם הבעיה. ציינתי כי בעשור השנים האחרונות החלו לקום מדענים המנסים להתמודד עם הבעיה המרתקת הזו בכלים מדעיים ולטעון כי יש בידיהם פתרונות אמיתיים ומדעיים ליישוב הסוגיה.

בחלק השני נצעד שני צעדים קדימה, על ידי התבוננות מעמיקה יותר בבעיה וניסיון להגדיר איזה סוג של פיתרון יוכל להיות מספק.

ושוב אציין כי אנו עוסקים באחד הניסיונות, ולאו דווקא המפורסם ביותר, להתמודד עם השאלה, וכי כל המאמר הזה דינו כעין ניסיון מרתק למצוא את המטבע מתחת לפנס, ולא זו בלבד אלא מתחת לאותו פנס שמתחתיו הנחתי את המטבע...

איך אנו תופסים את המציאות?

הצעד הראשון בו נלך לקראת הבנת התיאוריה הוא התבוננות בדרך בה אנו תופסים את המציאות.

המחשבה המדעית מנסה להבין תופעות מורכבות על ידי פירוקן למרכיבים פשוטים יותר והבנת ה"חוקים" והעקרונות השולטים בתופעות הנלמדות. זוהי תכונה בסיסית שלנו ואסטרטגיה בה אנו משתמשים מינקות. ניתוח בעיות בצורה זו נקרא רדוקציהוזוהי השיטה העיקרית בה משתמשים כולם, החל מגדולי המדענים ועד האדם הפשוט, כדי להבין את העולם הסובב אותם ולפעול בתוכו.

כדוגמה, נניח ואנו נתקלים בפעם הראשונה בשעון קיר, ושאנו רוצים להבין ממה הוא מורכב בצורה הטובה ביותר. ראשית, נפרק את השעון לחלקיו, כשאנו מקפידים לרשום כיצד כל חלק מתחבר לחלק אחר. לאחר הפירוק יישארו על שולחן העבודה שלנו כמה מאות חלקים ביחד עם הוראות הרכבה מפורטות המסבירות איך יכולים החלקים להתחבר מחדש לשעון. אם נישאל – "ממה עשוי שעון קיר?" נענה "שעון הקיר מורכב ממאות החלקים הנמצאים על שולחני שניתנים להרכבה על פי ההוראות שכתבנו". ובמילים אחרות, ביצענו רדוקציה של השעון לשני דברים:

קבוצת חלקים קטנים יותר הוראות הרכבה והסברים.

בהיותנו מדענים וחוקרים, אנו מנסים להמשיך ולהבין את פעולתו של כל חלק על ידי פירוקו לחלקים בסיסיים יותר. כך למשל, נתבונן בלוח הספרות ונבחין כי הוא מורכב מלוח מתכת עגול ומשני סוגי צבע, המורכבים באופן שאותו נרשום ברשימותינו. בהמשיכנו את התהליך נגיע חיש מהר לחלקים העשויים כולם מחומר אחד, כגון בורג או הזכוכית על פני השעון. כדי להבין ממה מורכב הבורג נזדקק לאנליזה כימית שתביא אותנו למסקנה כי הבורג עשוי מסגסוגת של מספר מתכות. אם נרצה להבין את תכונות הסגסוגת והמתכות המרכיבות אותה נצטרך להשתמש בעקרונות פיזיקאליים, להבין את מבנה הגביש, המולקולות והאטומים מהם מורכבת הסגסוגת ואת מקור הכוחות המחברים ביניהם, כמו גם תכונות נוספות אותן מכירים הכימאים והפיזיקאים.

ברור שבטכנולוגיה ובידע הקיים הרדוקציה הזו לא ניתנת לביצוע תמיד, אולם באופן תיאורטי היא ניתנת לביצוע עד שמגיעים לחלקים שאינם ניתנים יותר לרדוקציה. אם נפתח ספר פיזיקה מלפני 100 שנה נבחין כי החלקים האלמנטאריים הם אטומים, בספר מלפני 60 שנה נמצא פרוטונים, אלקטרונים ונויטרונים ואילו בספרי הפיזיקה העכשוויים ניתקל בקוורקים ובחלקיקים אלמנטאריים אחרים. מרכיבים אלמנטאריים אחרים יהיו המרחב, הזמן והכוחות המופעלים בטבע: כוח הכבידה, הכוח האלקטרומגנטי, הכוח האטומי החזק והכוח האטומי החלש. המדענים יסבירו לנו כי ממושגים אלה, שאינם ניתנים לרדוקציה, ומהוראות הרכבה, הנעשות מסובכות יותר ויותר, מורכב היקום.

שיטת הרדוקציה מנסה אפוא לתאר ולהבין כל תופעה באמצעות שתי קטגוריות:

המרכיבים שאינם ניתנים לפירוק - להם נקרא מרכיבי מציאות הוראות ההרכבה - להן נקרא מידע

הבעיה הפסיכופיזית – הגדרה

הבה ונעמיק קצת בהגדרת הבעיה, תוך שימוש במונחי הרדוקציה אותם הגדרנו בפסקה הקודמת.

שיטת הרדוקציה פועלת מצוין, אולם בבואנו לנסות ולהשתמש בשיטה לגבי התודעה האנושית אנו נתקלים בבעיה שניתן אף לכנותה סתירה. הדבר נובע משום שאנו יכולים להתבונן בתודעה משתי נקודות מבט שונות: התבוננות בגוף שלישי (מהצד) והתבוננות בגוף ראשון. ההתבוננות מהחוץ היא "אובייקטיבית" ומשתמשת בכלי המחקר של המדע והרפואה, בעוד ההתבוננות בגוף ראשון היא אינטרוספקטיבית ובה האדם מנסה לבחון את תודעתו שלו עצמו.

התודעה האנושית – התבוננות מבחוץ

אחד מתפקידיו העיקריים של המוח הינו כידוע תיווך בין אברי החושים לבין אברי התנועה. המוח מקבל מידע מאברי החושים ונותן פקודות לשרירי הגוף, כמודגם באיור שלהלן:

המוח, שמשקלו כמעט 1.4 ק"ג, הוא רק 2 אחוזים ממשקל הגוף אך צורך כחמישית מזרם הדם וכ-20 אחוזים מאספקת החמצן (בזמן מנוחה). כל פעילויות המוח מבוצעות בתאי עצב המכונים נוירונים. תינוק נולד עם כ-100 ביליון (1014) נוירונים - יותר ממספר הכוכבים בגלקסיית שביל החלב. הנוירונים אינם מתחדשים כמו התאים האחרים בגוף, יתרה מזאת, בכל יום נהרסים עשרות אלפי תאים, תהליך שמואץ ככל שמתבגרים. כל אחד מהנוירונים שבמוח יוצר קשרים (סינפסות) ל-1,000 עד 10,000 תאי עצבים אחרים. הקשרים הם ברמות שונות ומתהווים באמצעות אותות אלקטרו-כימיים. בזמן הלידה ישנם כבר כ-50 טריליון קשרים. בחודשים הראשונים של החיים מספר הקשרים מוכפל. כל תהליך הלמידה של האדם קשור ליצירת קשרים חדשים ואיבוד קשרים ישנים. וככל שהאדם לומד יותר, מספר הקשרים גדל. ההבדל העיקרי בין מוחו של אלברט איינשטיין למוחות של "בני תמותה רגילים", הוא מספר הקשרים הענף שנמצא בו. תהליך יצירת זיכרון ארוך טווח גורם לשינויים במוח, כמתואר בהמשך.

הנוירון עצמו מורכב משלושה חלקים: גוף התא, דנדריטים ואקסון.

גוף התא מכיל את המידע הגנטי, אחראי על התפתחותו של הנוירון והוא יחידת העיבוד של התא שמקבל מידע מהדנדריטים ומחליט בהתאם האם ליצור אות חשמלי באקסון לעבר נוירונים אחרים.

הדנדריטים מקבלים אותות עצביים כימיים מנוירונים אחרים וממירים אותם לפולסים חשמליים והם יחידת הקלט של הנוירון. כך למשל, הנוירונים בעין רגישים לאור ונוירונים באוזן מגיבים לקול. הנוירונים במוח מגיבים רק לפולסים בנוירונים הצמודים אליהם.

האקסון יחידת הפלט של הנוירון. מהווה שלוחה ארוכה של התא שבקצה התפצלויות הקרויות טרמינלים, לאחר שהמיר את האות החשמלי שקיבל מגוף הנוירון, הוא שולח דרכן, לתוך הסינפסות שבין הנוירונים, אותות עצביים בצורת מולקולות מהנוירון לנוירונים אחרים. האותות נקלטים לרוב בדנדריטים של הנוירונים האחרים.

הפולסים העצביים בתוך התא עצמו הם חשמליים, אך העברתם הבין-תאית אינה חשמלית (אלא במקרים חריגים). היא מבוצעת על ידי מולקולות הקרויות מוליכים עצביים. קצב ההולכה, במונחי מחשב הוא איטי מאוד, בעוד שאור מסך המחשב זורם אל המשתמש בו בקצב של 297,600 ק"מ בשנייה, הפולסים העצביים המעבירים את התמונות מהעיניים אל המוח, למשל, נעים להם בנחת בקצב של 400 ק"מ לשעה בלבד.

תפקידם של המוליכים העצביים בפעולת המוח הוא חשוב. חלקם מגרים את העצבים שלידם וחלקם מעכבים אותם. בין המוליכים העצביים הידועים נמצאים אפינפרין, נורפינפרין, סרטונין, אצטילכולין וגאבא.

כדי להבין כיצד משפיעים הקישורים העצביים על פעולת המוח, נסתכל על דוגמה פשטנית המתארת מה קורה כשאנו פוגשים ידיד:

האור המוחזר מפני החבר מועבר דרך האישון ועדשת העין ומרוכז על גבי הרשתית. ברשתית נמצאים נוירונים הרגישים לאור. כך למשל נוירון החשוף לאור חזק משגר 200 פולסים לשנייה בעוד נוירון בחשכה משגר רק חמישה. האקסונים של 10,000 תאים כאלה מרכיבים את עצב הראייה. באופן דומה מגיעים פולסים מעצבי השמיעה, מחוש הריח (כן יש לו אפטר-שייב חדש) ועל פי כוח הפולסים האלה, וללא כל התערבות חיצונית של ישות כגון ה"אני" ה"נפש" או ה"תודעה", מחליט המוח כי זהו עמיש, ידידנו הוותיק.

ידנו מושטת לשלום – הושטת היד היא הפעלה של עצבים בשרירי החזה והיד הנשלחים מהמוח אל עמוד השדרה. המוח שולח פולסים, בתיאום מופלא, אל שרירי השפתיים, מיתרי הקול, הסרעפת והלשון כדי לומר לחברנו "היי עמיש - מה מצב הסינפסות שלך היום?". וזה הכל – הכל, במבט מבחוץ, ממש אוטומטי: גירוי עצבי - זיהוי - תגובה. התגובה כמובן מושפעת מתבניות התמונה והקול המאוחסנות במוח ומקריטריונים רבים נוספים שכולם מידע האגור במוחנו, אולם אין כאן שום דבר מה נוסף.

איך מחליט המוח כיצד להגיב? איך הוא מזהה את פניו של עמיש? איזה שרירים לכווץ ללחיצת יד? איך ליצור את המילים לברכה?

שוב – בהפשטה רבה, הסוד נעוץ במבנה המוח ובסיבוכיות שלו - כל נוירון מחובר בממוצע ל-1,000 שכנים, כך שמספר הסינפסות הוא בערך 100 טריליון (זהו מספר עצום – אם היינו סופרים חיבור אחד בשנה היינו יכולים לספור את כל החיבורים במוח תוך 3 מיליון שנה). הרשת הנוירונית הנוצרת במוח משנה את תכונותיה כל הזמן - כל פעם שאני לומד משהו, ותהיה זו בדיחה חדשה או פנים של חבר חדש, המוח משנה את מבנהו. ישנם נוירונים המחוברים בלולאה לנקודת המוצא של עצמם. גם כמות הכימיקלים המכונים מוליכים עצביים משפיעה על אופן פעולת המוח (כאן אנו נכנסים לתחום המרתק, שאינני מבין בו כלום, של השפעת כימיקלים על תהליכים "נפשיים").

מידת השפעת הנוירונים על הנוירונים השכנים באמצעות המוליכים העצביים נקראת שקלול סינפטי ושינוי הפרמטר הזה הוא האופן העיקרי בו משתנה המוח אצל מבוגרים. כך למשל ידוע כי תהליך הזיכרון לטווח ארוך מתבטא בשינויים בכמות הנוירו-טרנסמיטרים המופרשים בעת הגירוי, ובפעם הבאה שהתהליך קורה, ישנה התאמה בין הגירוי החיצוני לבין הפרשת המוליכים העצביים הפנימית. התאמה זו מתפרשת במוחנו כ"זיהוי" או "הכרה" של הגירוי – ויהיה זה שיר ידוע או ספר שכבר קראנו, או זיהוי כללי של חפץ כ"שולחן". חקר המוח מתקדם במהירות בהבנת התהליכים הללו, אולם לא בפרטים שלהם.

לא נעמוד כאן על כל מבנה המוח, אולם נציין כי המדע יכול היום, באמצעות כלים כגון ה-mri הפונקציונאלי, למפות כל פעילות של המוח לאזור ולתאים בה היא מתבצעת ולהבין באופן כללי את פעילותה.

האיור הבא מדגים את הידוע לנו היום על המיקום בקליפת המוח (או הקורטקס המוחי) שהיא החלק במוחנו האחראי על תהליכי החשיבה העיליים, של התהליכים העיקריים. על אופן הגילוי של התהליכים האלה מרתק לקרוא – אולם כאן נביא רק מעט דוגמאות.

הסיפור העצוב של פיניאס גייג' 

פיניאס גייג'. פושטק הולל, גס רוח ונטול יכולת החלטה

תובנות על מיקום ה"אישיות" במוח החלו עוד במאה ה-19. מעשה באחד, פיניאס גייג', שעבד בבניית מסילות רכבת בוורמונט ב-1864. הפועלים היו קודחים חור בסלעים שהפריעו להם ודוחפים חומר נפץ עם מוט לתוך החור כדי לפוצץ את הסלע. במקרה של פיניאס גייג' הדינמיט התפוצץ בעודו דוחף אותו עם המוט. המוט חדר לראשו באזור העין ויצא מהחלק העליון של הגולגולת, מה שהרס לו את החלק הקדמי של המוח שנקרא האונות הפרונטליות.

למרבה הפלא, גייג' טופל והמשיך לחיות עוד 13 שנים. האינטליגנציה שלו, הראייה ויכולת הקריאה לא נפגעו, אולם הבעיה היא שהוא הפך מאדם אחראי ורציני לפושטק הולל, גס רוח ונטול יכולת החלטה - האישיות שלו נהרסה!! הדבר אפשר להסיק מסקנות לגבי התפקידים של האונות הפרונטליות בתפקוד חברתי.

המעשה הנורא במוח מפוצל

הדוגמה הבאה להשפעת המוח על ה"נפש" או התודעה היא תודעת המוח המפוצל. החלק הימני והחלק השמאלי של המוח הם זהים אולם שונים בתפקידם. החצי הימני של המוח שולט על תנועות החלק השמאלי של הגוף וההפך. הדיבור נשלט על ידי המוח השמאלי. חשיבה מרחבית ויכולת מוזיקלית – בימני. בין שני החלקים מחבר גוף רחב של עצבים הנקרא קורפוס קאלוזום. עד כאן דומה הדבר בכל בני האדם. אולם מה קורה כאשר מנותקים שני חלקי המוח? הדבר קורה לעיתים נדירות בשל תאונה, אולם, בשנות ה-50 החלו רופאים לבצע ניתוח של ניתוק שני חלקי המוח אצל הסובלים ממחלת נפילה קשה. למרבה הפלא חיים המנותחים המנותקים חיים די נורמאליים לאחר הניתוק, אולם, בבחינה מדוקדקת מתגלות תופעות מוזרות.

הניסויים מאפשרים לתקשר רק עם מחצית אחת של המוח. לדוגמה – לשים חפץ כך שייראה רק על ידי עין אחת. הניסויים מראים כי לכל אחד מהחצאים של המוח "נפש" או אישיות נפרדת. ייתכנו מצבים שבהם חצי אחד של המוח זיהה חפץ מסוים בעוד לשני הוא לא היה מוכר, ואפילו מצבים בהם שתי הידיים של הנבדק התקוטטו אחת עם השנייה. כפי שנראה בהמשך – ניסויי המוח המפוצל מאמתים גם חלק מהתובנות שנגיע אליהן בנושא בעיית הגוף והנפש.

לסיכום, והבאתי כאן מחמת קוצר היריעה רק חלק זעיר מן ההוכחות המדעיות הנמצאות בידי חוקרי המוח, הרי שבהתבוננות מהחוץ, הנפש, התודעה והחשיבה אינן אלא פעילויות המוח. פעילויות אלקטרומגנטיות מורכבות בתוך הרשת הסבוכה של תאי העצב. כל הדברים אותם אנו מקשרים ל"נפש", כגון חשיבה, רגשות, או זיכרון, אינן אלא פעילויות ממוכנות, דטרמיניסטיות, בתוך קילו וחצי של רקמת מוח. (רובם הגדול של חוקרי המוח מסכימים עם אבחנה זו אולם כאן יחלוק עלינו, במעט, רוג'ר פנרוז ויערב תהליכים פיזיקאליים קוונטיים לא סיבתיים בפעילות המוח. אך, כפי שציינתי, על השקפתו ההיפותטית, הלא מוכחת והשנויה מאוד במחלוקת נעמוד אולי במאמר אחר בעתיד). הרפואה והמדע לא מוצאים מאומה ולא צריכים יותר כדי להסביר את היכולות המנטאליות של האדם.

מה נותן למוח את היכולות הללו? אנו יודעים כי המוח בנוי מחומרים נפוצים המשולבים באופן מורכב להפליא. במילים אחרות – המוח האנושי וגוש זכוכית, למשל, מורכבים שניהם מאטומים, אלקטרונים, פרוטונים ואותם כוחות פיזיקאליים שולטים בהם. אולם בעוד גוש הזכוכית מפגין בעיקר אי סדר במבנהו, הרי המוח בעל התודעה, מורכב באופן מסובך ביותר מבחינה מכאנית, כימית וביולוגית.

אם נחזור להגדרות הרדוקציה לעיל, ניווכח כי המוח, והתודעה, במונחים שלנו, ומנקודת הראות המדעית – הם "מידע", ולא מרכיב-מציאות.

התודעה האנושית - מבט פנימי

מצד שני, התבוננות האדם בתודעתו העצמית (התבוננות בגוף ראשון) היא משהו שונה לחלוטין. אנו רואים את עצמנו, את תודעתנו, כישות בפני עצמה, כמשהו שאינו ניתן לחלוקה, משהו שהוא נראה לנו כשונה לחלוטין מפעולה של מכונה או מפעילות עצבית. לאספקטים אחרים של תודעתנו אנו מודעים על ידי התבוננות עצמית. אנו חווים קוואלייה(מונח שלא מצאתי לו תרגום נאות לעברית ומציין בערך, את אותן תחושות שאנו חווים באופן סובייקטיבי בתודעתנו ואין להן בהכרח מקור פיזיקאלי מדויק, ושהן נגרמות אצלנו באופן לא רצוני) אנו חשים כאב, אנו מרגישים רעבים, אנו רואים את צבעה האדום של הכלנית, חשים בטעמו המתוק של האגס או בתחושת הבועות של השמפניה, אנו מריחים משהו שרוף. כל אלה הם מרכיבים של העולם שבו, לפי תפישתנו, אנו חיים.

למחשבות שאנו חושבים יש מבנה ומשמעות, גם אם איננו מבטאים אותן במילים. אנו יודעים שיש לנו רצון חופשי, שיש לנו שליטה עצומה (אם כי לא מוחלטת) על גופנו, על תנועתנו ועל מה שאנו עושים, אומרים או חווים. כל אחד מכם, הקורא שורות אלה "יודע" כי הוא יכול בכל עת להפסיק לקרוא ושום קשקשת מדעית לא ממש תשכנע אותו כי באיזשהו אופן דטרמיניסטי מסתורי הוא חייב לקרוא את הכתוב כאן. ואולם – האין זאת מה שאומרת לנו הפיזיקה?

כל המרכיבים הללו הם המגדירים את תפיסת המציאות שלנו, אנו מתייחסים אליהם בחיי היום יום ומשתמשים בהם בשיח עם האחרים. אם נאמר לילד שלנו ש"זה כואב" אנו מצפים שהוא ידע למה אנו מתכוונים.

הבעיה היא שכל אותן תכונות פנימיות אינן ניתנות, בהרבה מקרים, להגדרה אובייקטיבית, וגרוע מכך, מנוגדות במקרים רבים למאגר הידע המדעי.

כך למשל – המדע לא מכיר במושג "אדמומיות", המדע לא מבין מהי "משמעות" של רעיון, וגרוע מזה, המדע לא מכיר בקיום התודעה כישות בלתי ניתנת לחלוקה. מנקודת ראות מדעית, התודעה אינה אלא אינטראקציה של ביליוני תאי עצב, והנורא מכל, אין רצון חופשי!! "רצון חופשי?" טוען המדע "קשקוש במיץ עגבניות". על פי הממצאים המדעיים לא ייתכן קיומו של רצון חופשי ותאי העצב פועלים על פי החוקים הדטרמיניסטיים של הפיזיקה הקלאסית (כן כן, יום אחד נגיע גם לרוג'ר פנרוז ולצורה בה הוא מנסה למצוא כיוונים אחרים, אולם לא שם תימצא הישועה). במילים אחרות, אין לבן אדם יותר "רצון חופשי" מאשר למיץ עגבניות והוא בסך הכול מכונה מורכבת יותר. היש מי מקוראי משפט זה שאיננו מתקומם כנגדו בכל מאודו? (והיש מי מבין קוראינו שומרי המצוות שאינו נזכר ברגע זה בפסוק "הכול צפוי והרשות נתונה"?).

רוג'ר פנרוז. יערב תהליכים פיזיקאליים קוונטיים לא סיבתיים בפעילות המוח

אם נחזור למונחי הרדוקציה שלנו – מבחינת תפיסת עולמנו הפנימית – תודעתנו, המחשבה העצמית שלנו, החוויות החושיות (הקוואלייה) והרצון החופשי הם הם מרכיבי המציאות בה אנו חיים. אלו הם, ורק אלו הם, המאפיינים האמיתיים של מי שאנחנו וקיומם הינו מובן מאליו מתוך התבוננות עצמית. "אני חושב – משמע אני קיים" אמר דקארט ואין אדם שלא יסכים אינטואיטיבית עם הבחנה זו.

אם נסכם את הפרדוקס במונחי הרדוקציה שהגדרנו בראשית פרק זה, הרי שמנקודת הראות החיצונית או המדעית התודעה אינה אלא "אינפורמציה" או מידע על פעילות המוח האנושי, אולם מנקודת הראות האישית של כל אדם לגבי עצמו, התודעה, הנפש, ה"אני" הינם מרכיבי מציאות, ולא סתם מרכיבי מציאות, אלא מרכיבי המציאות המרכזיים (עוד מושג שאינו ניתן לפירוק) והמהותיים ביותר של כל אחד מאיתנו.

זוהי בעיית הגוף והנפש, ובכל מקום בו ניסו הפילוסופים והמדענים ליישב את הסתירה התוצאה הייתה לא מספקת, לא משכנעת או סותרת את תחושתנו ואת ההיגיון שלנו (קחו למשל את הטענה הסוליפסיסטית שהדבר היחידי שקיים הינו הנפש או את הטענה המטריאליסטית שהכול פיזיקאלי..).

הבעיה ניצבת בפנינו בכל שנייה ושנייה של חיינו (או לפחות באותן שניות שבהן אנו "בוחרים" "לחשוב" על ה"בעיה"...). אנו רואים את יופייה של נערה, חשים בריחה, רואים את צבע עיניה – איך יכולים כל אלה להיות רק פעילות חשמלית של תאי עצב?

משהו חסר, עובדה, הסבר, פרשנות או תכונה שיביאו להבנה או איחוד של שתי נקודות המבט. כמובן שבעיית הגוף והנפש איננה הבעיה היחידה שמדע חקר המוח טרם פתר. כך למשל עדיין איננו יודעים כיצד מתרחש תהליך הלמידה וכיצד מתרגמים תהליכים כימיים בסינפסות לזיכרון של מושגים או ללמידת עובדות חדשות אולם, אי ידיעה זו נובעת כולה מבורות והיא כולה כלולה בתוך נקודת המבט החיצונית זו המדעית. בניגוד אליה, בכל הקשור לתודעה אנו יודעים מה אנחנו רואים אולם אנו איננו מסכימים למה שהמדע אומר לנו. לכן אנו ממציאים ישויות כגון ה"נפש" שקל לדבר עליה, אולם איש מעולם לא ראה אותה (ויסלחו לי כאן חובבי המיסטיקה ורואי הנפשות על גבי סרטי הצילום).

איך יכולה התודעה להיתפס כמידע על ידי המתבונן מבחוץ ובה בעת להיתפס כמרכיב מציאות על ידי המתבונן פנימה? זוהי השאלה – זוהי הבעיה ותשובה משכנעת לשאלה הזו היא כל מה שאנו צריכים כדי להגיע אל הפיתרון. בהמשך אנו נראה לכם תשובה כזו.

המוח בצנצנת ותת-המציאות מוגבלת המידע

כדי להמשיך בניסיון לפתור את הבעיה נדון עכשיו בתת-מציאות מוגבלת המידע. נראה שתת-מציאות מוגבלת מידע היא תופעה פיזיקאלית אפשרית, הגיונית, אובייקטיבית, שאת תכונותיה ניתן לתאר. כדי להדגים את המושג המעורפל הזה נשתמש בניסוי המחשבתיהידוע של המוח בצנצנת. על כך נספר לכם, חברים יקרים, בפרק הבא.

פורסם לראשונה באתר קולמוסנט

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר