האם אפשר למכור לשטן מחלות נפש?

הפילוסוף אמיל מישל סיוראן כתב שהאנשים הבריאים בחברה המודרנית זקוקים נואשות לחולים, מפני שאותם אינדיבידואלים שנתפסים כחולים, הם הערובה היחידה לבריאות של כל שאר המין האנושי. הרעיון הוא שכדי "להוכיח" שיש הבדל חד וברור בין החולי לבריאות, קל הרבה יותר לסמן את הגבול באמצעות החריגים או המקרים הקיצוניים לכאורה מאשר באמצעות הרוב, או הסימנים שמאפיינים רוב הזמן את רוב בני האדם בהיסטוריה.

מישל פוקו הניח לנו את הספר המפורסם "תולדות השיגעון בעידן התבונה". שם הוא עוסק בהרחבה ומתעמק לאחר מחקר ארוך והכשרה פסיכיאטרית קונבנציונאלית בהיסטוריה של ההתייחסות של החברה המערבית לאוכלוסיית חולי הנפש מאז סוף ימי הביניים. כמו כן, מפורסמת וחשובה ממנו היא הנחת היסוד של זיגמונד פרויד בכבודו ובעצמו: הוא התעקש במקומות רבים שבהם עסק בהפרעות נפשיות או במבנה הפסיכולוגי ה"רגיל", שאין לשיטתו שום הבדל מהותי בין נפש של חולה לנפש של אדם "נורמלי". ההבדל טמון בשיבושים מסויימים בתפקוד ובהבדלים בהתמודדות עם הרקע הנפשי ועם ההיסטוריה המודחקת.
פרויד אפילו ציין בפירוש שהמצב שאנשים נורמטיביים קוראים לו "נורמליות" הוא פיקציה שהחברה המציאה. מפני שאף נפש אינה באמת יציבה ו"נורמלית", אלא רק שמורה קצת יותר טוב מחברתה ואולי ברת מזל ותוצר של היסטוריה נפשית יותר נוחה לעיכול.

אי אפשר לטעון לגבי אף אחד מההוגים שהוזכרו כאן שהם היו חסרי השכלה בנוגע לנפש האדם או שהייתה חסרה להם התנסות מעשית עם אנשים שמוגדרים היום כחולי נפש או סובלים מהפרעות אישיות או בעיות פסיכולוגיות.

למרבה האירוניה, היחס של סיוראן, פוקו ופרויד למחלות נפש (או הפרעות) הפוך מהאבחון שמקובל היום הן בשפה המדוברת של ההדיוטות והן על ידי חלק ניכר מהממסד הפסיכולוגי-פסיכיאטרי. בדומה לדואליזם היהודי-נוצרי של טוב ורע, שפיות או בריאות נפשית נתפסת כמעין ניגוד מוחלט של מחלת נפש.

ניתן להניח שפסיכיאטרים מקצועיים כגון פרויד ופוקו ידעו על כל ההבדלים והסכנות שכרוכים ב"פתולוגיה" נפשית. אבל במקום לבודד את החולה מהחברה, ולהסתכל רק על המחלה שלו בצורה ממסדית ואינטרסנטית, הם הרחיבו את שדה הראייה גם אל הקשרים שבין החולים, המחלות והחברה שעדיין נקראת היום "נורמלית".

סביר להניח שפרויד, פוקו או סיוראן לא היו מופתעים אם היו מספרים להם שיש מקרים מתועדים של חולי נפש שרצחו את הילדים שלהם, את ההורים שלהם או קורבנות שהם לא הכירו או שהם ניסו לרצוח עם שלם או את כל האנושות. אבל השאלה המעניינת היא מה ההבדל בין רצח לרצח, או מה מהי מידת המסוכנות של רוצח לא נורמלי עם עבר פסיכיאטרי לרוצח "נורמלי", שפוי ומאושר?

אין קושי לראות מבחינה מעשית, שדווקא הרוצח ה"נורמלי" הוא הסוג המסוכן יותר וגם כנראה שמבחינה סטטיסטית, אם אנחנו משתמשים בהגדרה המקובלת היום של בריאות נפשית, נראה שרוב מכריע של מפיצי הפשע והאלימות בעולם הם לפי אותה הגדרה, אזרחים נורמלים, ללא עבר אפל של פסיכיאטריה.

היתרון של הפושעים השפויים פסיכיאטרית הוא שהאחים הנורמלים שלהם כבר התרגלו אליהם והחברה תופסת אותם כסוג של רוע, אם לא מחלה כרונית מובחנת מאליה. עד כדי כך שאין אפילו טעם להבחין בה או להעלות אותו לחדשות מעבר למינון הנורמלי של מדור הפלילים המיושן.

פושעים לא נורמלים, חולי נפש, בעלי הפרעות אישיות וכדומה, הם הזדמנות בשביל החברה לחפש פשעים חדשים עם איכויות שלא קיימות לכאורה בהיסטוריה הנורמלית העולמית.

אפשר לומר שיש בחוסר או באובדן שפיות משהו אקזוטי ורומנטי בשביל מוחות שמניחים שהם עשויים מחומרים של עולם טוב יותר.

אז משם הדרך קצרה בשביל לייחס לחולי נפש בלבד התמחות בפשעים המחרידים ביותר. כאלה שהם לכאורה מעבר לסיבולת המוסרית של אדם בריא. מהמרחק של אמצעי התקשורת כל הפנטזיה הזאת נראית הגיונית מאוד.

אבל במציאות החברתית שבנתה את כל ההגדרות וההנחות של בית המשוגעים שבו בבת אחת גם מעמידים לדין וגם גוזלים את כל השפיות, אפשר להפוך את כל הבסיס של מגדלי הקלפים האופנתיים האלה.

אפשר להתחיל מזה שעצם ההגדרה המשפטית של חולה נפש ושל ההשלכות שלה לא ברורה אפילו לבריאי הנפש. נכון שיש הוראות משפטיות-תאולוגיות לברר אם האדם מבחין בין לרע או לא, או האם הוא עבר באופן מספיק חולני הסתכלות פסיכיאטרית וכו' אולם ברור שכל הענין של חופש רצון היא בעיה פילוסופית נצחית ושבכלים המדעיים והחברתיים שלנו אין שום דרך רציונלית (להוציא מעט מקרים מאוד חריגים וחד משמעיים) לקבוע אם לאדם כלשהו יש או אין כך וכך רצון חופשי (הרצון החופשי שייך לתחום בפילוסופיה המטפיזיקה שהוא תאורטי לחלוטין). התוצאה הישרה היא שאנחנו פשוט לא יכולים לדעת עד כמה רצון חופשי של חולה נפש שונה משל נורמלי וכיצד, אבל אנחנו בכל מפעילים בתי משפט ופסיכיאטרים כדי לארגן את החברה ולנקות את מה שאנחנו לא יכולים לדעת.

מעבר לפשטנות המשפטית של הענין, אם מסתכלים על הזיהוי הישיר של החולים בתוך החברה, בפועל, כמעט שאין דרך לזהות את הרוב ובטח שלא את כולם. שוב, על פי ההגדרה שלפיה כל מי שאובחנה אצלה מחלה, הפרעה וכו' או נוטל תרופות מוגדר כחולה נפש, או סובל מבעיות מהסוג הזה. הנפש היא הפשטה ואין לה סימנים חיצוניים ברורים. בדרך כלל חולים שומרים על הנפש שלהם עם חזות נורמלית. קשה לערוך מפקד אוכלוסין או סטטיסטיקה מלאה לאוכלוסיה כזאת. ושלא לדבר על זה שהיא יותר מדי מגוונת ושיש בה שונות גדולה לפחות כמו באוכלוסיה הכללית. אולי נכון יותר לומר שזאת לא אוכלוסיה, אלא מספר רב של יחידים שאין להם מכנה משותף חוץ מהסטיגמה החברתית.

עברו אלפי שנים עד שהפסיכולוגיה והפסיכיאטריה התחילו לאבחן ולהגדיר חולי נפש בצורה שיטתית ואנטי חברתית. אבל אחרי הכל, היכולת לסמן ולפענח כל כך הרבה בזמן קצר היא מוגבלת. ועם כל הקדמה לכאורה, אף אחד עדיין לא יכול לאבחן את רוב הנפשות בחברה, כמו שאי אפשר לאבחן כופר או מכשפה, צדיק או רשע. במציאות אי אפשר להבחין בצורה מדעית ומדוייקת בין בני אדם. וההגדרה המודרנית של מחלות הנפש לא שופכת אור על הבעיה, אלא רק משחיתה אותה עם מדע והופכת רשימה ארוכה נפשות לצלקות של החברה.