אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האור הפנימי: תיאוריה של המודעות חלק א


התמונה של רמי נוידרפר

אחת הבעיות המעסיקות את התרבות האנושית והפילוסופיה של האדם מזה אלפי שנים היא הבעיה הפסיכופיזית או - בעיית הגוף והנפש. רבים מאיתנו קראו את ספרו הדק אך המאלף של פרופסור ישעיהו לייבוביץ' בשם זה (ישעיהו לייבוביץ', גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיסית, הוצאת משרד הביטחון, בסדרת אוניברסיטה משודרת, 1982), שמציג הן את הבעיה והן את הטענה, שאיננה פתירה, בצורה מאירת עיניים ולכאורה בלתי ניתנת לסתירה.

מאז ומעולם גיליתי עניין רב בשאלה מרתקת זו. בשנים האחרונות ניסיתי ללמוד על הגישות המודרניות בעניין, וגיליתי להפתעתי כי בעשרות השנים האחרונות, ובהסתמך על מחקרים פסיכולוגיים וביולוגיים עדכניים, נוצרו מספר תיאוריות המנסות להסביר את קיומה של המודעות, או ההכרה האנושית, וליישב את הסתירה הקיימת לכאורה בינה לבין הפיזיקה והביולוגיה. במאמר זה, שיהיה אולי ראשון בסדרה, אנסה לתאר את אחת הגישות המרתקות ביותר שנתקלתי בהן, שנראית לי (שוב, כדילטנט גמור) מעניינת ומעוררת מחשבה, תורת האור הפנימי של ההכרה. שוב, כחובבן, אני חייב לציין שהתיאוריה הזו מופיעה כולה ברשת, נגישה לכל אדם ומוסברת בצורה קלה ופשוטה יחסית. אזי – עם המדענים וחוקרי המוח שביניכם הסליחה. מאמר זה אינו מתיימר להוות תיאור מושכל של המחקרים והתיאוריות החדישות בנושא, אלא מהווה הצצה אל נבכי הבעיה ואל גישה מרתקת לפתרונה. המאמר יחולק לשלושה או ארבעה חלקים.

הערה לשונית

ראשית, הערה לשונית: שם הבעיה באנגלית, mind body problem, אינו ניתן לתרגום מדויק לעברית, שכן למילה mimd אין תרגום מדויק לעברית. mind זה לא בדיוק 'נפש' (מילה המצביעה על ישות נבדלת ורוחנית), בוודאי שאינו 'נשמה', אך גם לא 'מודעות' או 'הכרה'. מסיבה זו נפתרת הבעיה הלשונית בעברית על ידי עקיפת הלשון ושימוש במונח 'הבעיה הפסיכופיזית'. בהמשך המאמר אשתמש חליפות במונחים 'נפש', 'מודעות' ו'הכרה', זאת, על פי ההקשר, ועל כך אני מתנצל מראש...

הגדרת הבעיה הקלאסית והדרכים שהוצעו לפתרונה

כדי להציג בקיצור נמרץ את הבעיה ואת הגישות הקלאסיות להתייחסות אליה, נעזר במאמר על הנושא בויקיפדיה. המאמר בויקיפדיה האנגלית בנושא זה מפורט ועדכני קצת יותר, ואילו מבוא מקיף לבעיה, המפרט בצורה שווה לכל נפש דילטנטית, מובא כאן (זהירות – במאמר הזה מובאת גם תיאוריה מעניינת נוספת שלא נתעכב עליה כאן).

הבעיה הפסיכופיזית היא קושי פילוסופי בשאלת יחסי גוף ונפש. בין האמיתות היוצרות אותה:

התהליכים המנטאליים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה.

קשה למצוא קשר ברור בין הצורה הפיזית של המוחלבין התחושה הפנימית הסובייקטיבית שהיא יוצרת.

לעת עתה לא נמצא קשר של אחת לאחת בין כמות ההורמונים והתהליכים הכימיים המעורבים בפעילות המוחית לבין עוצמת החוויה הפנימית הנגרמת על ידיהם. יחד עם זאת, ברור שקשר כזה קיים – למשל, כאשר יוסי מרגיש כאב, ניתן לקשור תחושה זו להפעלה של תאי עצב (נוירונים) במוח.

ההנחה שיש קשר סיבתי, ולפיכך כנראה קשר דטרמיניסטי בין הפיזי לבין הנפשי מעוררת שאלות קשות על משמעות המוסריות ועל בחירה חופשית.

להלן פרדוקס מפורסם הכרוך בחקירת הבעיה הפסיכופיזית בפרט ובמדע המוח בכלל: האיבר שאותו חוקר האדם הוא האיבר המבצע את החקירה עצמה. בניסוח אחר ופופולארי: "אם המוח היה פשוט ויכול היה האדם להבינו, אף על פי כן הוא היה טיפש מכדי להבינו".

ישעיהו לייבוביץ' סבר כי הבעיה הפסיכופיזית היא בלתי ניתנת לפיתרון מטבעה, ואחז בעמדה שמרנית ונוקשה לפיה אין לערבב בשום פנים את הדיון על הרקע הפיזי להתנהגות, בדיון על הנפש עצמה. בפילוסופיה, על כל פנים, נעשה מאמץ מתמיד ליישב את הדיכוטומיה. אין פיתרון מלא ומוסכם לבעיה הפסיכופיזית, אך יש כמה וכמה גישות מקובלות. כפי שנראה בהמשך, חלו בעשור האחרון התפתחויות משמעותיות, המביאות מדענים להציב בפעם הראשונה תיאוריות ליישוב הבעיה.

בפילוסופיה הקלאסית ניתן להבחין בין שלוש גישות עקרוניות לבעיה:

גישות מוניסטיות גישות דואליסטיות גישות אינטראקציה

גישות מוניסטיות

הגישות המוניסטיות טוענות שהנפש והגוף - אחד הם.

הסוליפסיסט או הפנומנליסט יאמר שהנפש היא שקיימת לבדה ואילו כל מה שהיא רואה אינו אלא אשליה. אמונה זו של "אני ואפסי עוד" יכולה להיחשב לסכיזופרנית אם המאמין בה מתייחס אליה ברצינות ופועל לפיה, אולם כפרובוקציה פילוסופית היא עוררה מחשבה מאז ומקדם. דקארט שאל את עצמו: "האם אני קיים" והשיב את התשובה המשכנעת: "אני חושב משמע אני קיים", אך כשתהה האם העולם קיים, נאלץ להוכיח זאת באמצעות התבססות על קיום האלוהים והוכחה זאת נחשבת למוצקה הרבה פחות.

דקארט שאל את עצמו: "האם אני קיים" והשיב את התשובה המשכנעת: "אני חושב משמע אני קיים", אך כשתהה האם העולם קיים, נאלץ להוכיח זאת באמצעות התבססות על קיום האלוהים והוכחה זאת נחשבת למוצקה הרבה פחות.

המטריאליזם הרדיקלי מייצג את הקצה השני של המוניזם. לפיו, הנפש אינה אלא אשליה הנוצרת כתוצאה מהפעילות הפיזית. ההתנהגות האנושית ניתנת להסבר מכני מלא. הפילוסוף דניאל דנט, שסובר שייתכן שיגיע יום שבו יוענקו זכויות אדם למחשב, קרוב לתפיסה זו.

גישות דואליסטיות

גישות דואליסטיות רואות את הנפש כמתקיימת בנפרד מהגוף. מייצגו המפורסם של הדואליזם היה רנה דקארט. קשה לקבל אותו כפשוטו, מכיוון שישנן עדויות רבות לאינספור על השפעות הגוף על הנפש. הפרלליזם הוא תת סוג קיצוני של דואליזם, ולפיו פעילות בנפש אינה נובעת מפעילות בגוף, ופעילות בגוף אינה נובעת מפעילות בנפש. אם אנו מוצאים קשר של התאמה ביניהם, הרי שהוא נובע מ"שען אלוהי" המשפיע על שני סוגי ההוויה במקביל.

גישות אינטראקציה

רווחות גישות אינטראקציה המתארות יחסי גומלין בלתי פוסקים בין נפש וגוף, כאשר מידת הדומיננטיות המיוחסת לחומר הפיזי במערכת זו משתנה לפי טעמו של כל אחד מהאוחזים בהשקפת האינטראקציה.

הדגמת הבעיה

נדגים חלק מהגישות הללו בדוגמה פשוטה (ושוב, סליחה על הפשטת היתר):

ידידנו יוסי "מחליט" ללכת לאורך החדר. על פי הגישה הסוליפסיסטית, החדר, ואף היוסי, וכמובן הצעדים, אינם קיימים, ורק נפשו של "יוסי" קיימת לבדה. ברור שגישה כזו מציבה אינספור בעיות, שכן כל אחד מן הקוראים מאמר זה "יודע" שלא רק נפשו של יוסי קיימת, אלא גם "נפשו" של "הקורא" ואפילו אנוכי, הדילטנט, "מאמין" שאני "כותב" "מאמר" זה בהנחה שישנם, אי שם, מי שיקראו אותו.

הגישה המוניסטית השנייה - המטריאליסטית, טוענת שה"נפש" איננה קיימת. "החלטתו" של יוסי איננה אלא תהליך פיזיקאלי של הפעלת נוירונים במוח, ושכל תהליך מנטאלי אינו אלא תהליך פיזיקאלי. כל "ישותנו" מתקוממת כנגד גישה כזו, שכן היא סותרת את כל מה ש"אנחנו" "יודעים" על "עצמנו". שהרי אם ההחלטה ללכת לאורך החדר היא תהליך פיזיקאלי גרידא, הרי כך היא גם "החלטתי" לכתוב את המאמר הזה, ואם ההחלטה היא תהליך דטרמיניסטי, יוצר הדבר בעיה אדירה של משמעות הרצון החופשי והמוסר.

איך יכול אדם להיות מורשע, למשל, על אונס אכזרי אם ביצועו אינו פרי החלטה ואבחנה בין טוב ורע אלא תהליך דטרמיניסטי שהתחולל במוחו של האנס? ואם לא תהליך פיזיקאלי הוא, אזי מדוע לא נרשיע גם את הנחש על הכשה או את היתוש על עקיצה? אם קיים מותר האדם על החי, איה היא ההוכחה המדעית לקיומו של אותו מותר? המדע הוכיח כי ליונקים עיליים מידה מסוימת של הכרה ומודעות לעצמם ולקיומם. מהי אותה מודעות?

הגישה הדואליסטית בעייתית לא פחות: אם קיימת נפש האומרת ל"גוף" מה לעשות, איך יוצר התהליך ה"נפשי" את התהליך הפיזיקאלי? לכאורה ברור שלא כל תהליך פיזיקאלי בגוף נגרם על ידי תהליך נפשי, ברור לנו, כביכול שה"נפש" לא מורה ללב לפעום או להפסיק ולא מורה לאנזימים בקיבה לעכל. מהם איפה התהליכים שה"נפש" מודעת להם ואיך מתבצעת ההבחנה ביניהם?

הגישות המדעיות לפיתרון

הגישות המודרניות לחקר התודעה התפתחו רק מראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. התפתחות ה-mri, הפונקציונאלי וההתקדמות האדירה בחקר המוח מחד, והתפתחות מדעי המחשב והאינטליגנציה המלאכותית מאידך, מאפשרת לחוקרים למפות ולהבין היכן ואיך מתרחשים תהליכי החשיבה במוח, ואפילו לערוך מיפוי בין תהליכי חשיבה לבין אזורים במוח.

חוקרי המוח, המאמינים רובם ככולם בגישה המטריאליסטית, מנסים למצוא את ההקשר העצבי של ההכרה - ncc (ר"ת של neural correlate of consciousness). חוקרים פיתחו גישות שונות להסבר תהליכי ההכרה המבוססות על מדעי המחשב, הפסיכולוגיה והביולוגיה. בין החוקרים בתחום הזה ניתן למנות את חוקר המוח דייויד צ'אלמרס, חתן פרס נובל ומגלה ה-dna פרנסיס קריק, הפיזיקאי רוג'ר פנרוז (שגישתו השנויה במחלוקת מבוססת על מכניקת הקוואנטים ותיאוריית אי השלמות של גודל), הנוירוביולוג ברנרד באארס ואחרים.

אחד הספרים המעניינים והפשוטים יחסית בנושא, שעליו יבוסס רוב המאמר הנוכחי, הוא תיאוריית האור הפנימי של התודעה של ד"ר סטיבן סמית. ספר זה מציע תובנה מרתקת, לדעתי, להבנת התופעה של התודעה והפער בינה לבין ממצאי המדע.

במאמרים הנוספים בנושא, אעמיק יותר בנושא הסימוכין המדעיים של התיאוריות השונות.

פרדוקס ההכרה ותיאוריית האור הפנימי – למה יש לצפות במאמר...

המדע תופס את ההכרה האנושית, את המודעות ואת תהליכי החשיבה כתהליכים במוח. ליתר דיוק, כתהליכים אלקטרומגנטיים ברשת העצומה והסבוכה של תאי העצב. מן הצד השני, אנו רואים עצמנו כיצורים תבוניים, בעלי מודעות ו"נפש". אנחנו רואים עצמנו כמסוגלים לחשוב, להרגיש ולחוות את העולם הסובב לנו. אנו רואים את סומק הוורד, מריחים את ניחוחו המשכר ומעריכים את יופיו. אנו מהרהרים במשמעות החיים ומחליטים באופן חופשי על מה לחשוב ואיך לפעול. היבטים אלה של התודעה מצביעים כביכול על משהו הנמצא מעבר לעולם הפיזיקאלי, משהו השונה באופן מהותי מפעילותו המכאנית והדטרמיניסטית של המוח. כאן מתעורר הפרדוקס כביכול – כיצד יכולה התודעה להופיע כמשהו אחד מבפנים וכמשהו שונה לחלוטין מבחוץ?

תיאוריית האור הפנימי באה לנסות וליישב פרדוקס לכאורה זה. ראשית נתבונן בשאלה כיצד אנו תופסים את המציאות ומדוע תפיסה זו גורמת לפרדוקס להיות כה מסתורי. ננסה להגדיר את הבעיה, ויותר חשוב, להגדיר מה יחשב לפיתרון שלה. בהמשך נציג מצב היפותטי, שיכול להיות לכאורה קיים בעולמנו, שנקרא לו "תת-מציאות מוגבלת מידע". דוגמה זו תביא אותנו לתכונה חשובה של הדרך בה אנו מתבוננים במציאות, שהוא חיונית להבנת הפיתרון, עיקרון הרדוקציה היחסית. עיקרון זה יוביל אותנו בקלות יחסית לפיתרון המוצע.

לא נימלט מן המסקנות העולות מן הפיתרון – שינוי בדרך בה אנו מתבוננים במציאות ומבינים את עצמנו.

נתבונן גם, אם כי לא בהעמקת יתר, בעדויות המדעיות המאששות (אם כי לא מוכיחות) את התיאוריה היפה הזו.

פורסם לראשונה באתר קולמוסנט

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר