השואה כתוצאה של תופעה קוסמולוגית של חידוש הצמצום האלוהי
על ספרו החדש של פרופ' דוד הלבני "שבירת הלוחות – תיאולוגיה יהודית לאחר השואה"
על מה היהודים צריכים להתפלל לאחר השואה? מדוע אין להבין את השואה כעונש? מה בין התגלות האל בסיני להיעדרו באושוויץ? ספר חדש מאת פרופ' דוד (וייס) הלבני "שבירת הלוחות – תיאולוגיה יהודית לאחר השואה" (הוצאת טובי, 2010) עוסק בשאלות אלה.
פרופ' הלבני, חתן פרס ישראל לתלמוד הוא חוקר בעל שם. בנערותו נשלח לעבודות כפייה במחנות אושוויץ, גרוס-רוזן ומטהאוזן והוא היחיד מבני משפחתו ששרד. הלבני היגר לארצות הברית, שם שימש בתפקידי הוראה שונים בבית המדרש לרבנים במחלקה לדתות באוניברסיטת קולומביה והנהיג את קהילת "אורח אליעזר" שבצפון-מערב מנהטן. בשנת 2005 עלה לישראל ומאז הוא מלמד בחוג לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. בשנת 2008 זכה בפרס ישראל לתלמוד. מחקרו המונומנטאלי על התלמוד, "מקורות ומסורות" החל לראות אור בשנת 1968 ונמצא בעיצומו.
"שני אירועים תיאולוגיים מרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית. ה'התגלות' בסיני וההתגלות באושויץ. באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה היעדרותו של האל", פותח פרופ' הלבני את ספרו התיאולוגי המבקש להתמודד עם הבלתי נתפס, עם השואה. לאחר שנים של מחקר תלמודי והישגים אקדמיים חוזר הלבני לתקופה הקשה בחייו ומבקש להציב תפיסה תיאולוגית שתיתן משמעות קוסמית לאימי השואה, משמעות שאינה מסירה את האחריות מן האדם ואינה עושה שימוש בטרמינולוגיה של שכר ועונש, שממנה הוא סולד.
הספר של הלבני מתייחס בעקיפין גם לשאלה שמאמינים אינם פוסקים לשאול: מדוע בתקופת השואה לא התערב האל להציל את ישראל מכיליון כשם שהציל אותם בימים קדמוניים? המענה של הספר לשאלה כבד משקל זו טמון במסר העולה מכל דפיו: כאשר האל התערב בחייו הרוחניים של עם ישראל, נתן לו את התורה ואף ציווה עליו ציווים, הוא התערב גם בחייו הפיזיים, שמר עליו ואף ביטל לעיתים את הבחירה החופשית של מדכאיו ולא נתן להם להפיק את זממם (הקשיית לבו של פרעה וביטול הבחירה החופשית שלו הם דוגמה – גם אם בכיוון הפוך – להתערבות מעין זו). אולם מנגד, בעידן של התערבות אלוהית, הבחירה החופשית של עם ישראל עצמו אינה שלמה. כאשר אלוהים בעצמו מצווה, הרי שאי ציות לו אינו ברירה אמיתית.
הפרק הראשון, החשוב לטעמי, "על השואה ועל תפילתה" שוזר את הקשר בין הביוגרפיה האישית של הלבני לבין השואה. הוא פותח את הספר בייחודה של התפילה היהודית במחנות, בזרם הפנימי שגורף את המתפלל להתעוררות ולרגשות חדשים וביצר היצירה ש"נדם אל מול האימה והפחד ששררו שם" (עמ' 18). הוא ממשיך לשאלת היסוד של התיאולוגיה לאחר השואה: האם יש לתלות את השואה בחטא?
השואה – לא תוצאה של חטא היהודים
הוא מתמודד עם השאלה הזו בחריפות תוך כתיבה המבהירה את עמדתו. לטענתו "הקדוש ברוך הוא הבטיח לישראל שגם בהיותם בארץ אויביהם לא יכלה אותם ולא יהרוס את הכוחות הפוטנציאליים הדרושים כדי לקום מחדש ולשוב לארצם ואף הבטיח שמישובו לארצם, ישבור את עול הגויים מעל צוואריהם ויצליחו להשתקם" (עמ' 20). לטענתו, בשואה נהרס כליל רוב בניינה של היהדות, ללא תקומה ובאכזריות שלא היתה כמותה בהיסטוריה האנושית. לפיכך כל מי שתולה את הקטסטרופה הגדולה הזאת בחטאי הנספים יוצר משוואה שאינה כתובה בתורה בין חטא לבין כיליון ומכחיש את ההבטחה שהבטיח האל לישראל. בהמשך הוא אף מבקש שלא לדמות את השמדת שארית יהודה למה שאירע בדורנו. לדבריו, "הקדושים שנספו בשואה היו רוב בניינו של העם היהודי ואף כי לא כולם היו מאמינים, כולם כפרו בעבודה זרה" (עמ' 24).
מן התזה שבמרכזה הבטחה שהבטיח אלוהים לירמיה שלא ינקה את ישראל בשל חטאים ("ונקה לא אנקך") הוא מסיק שלא בשל חטאים אירע מה שאירע בשואה. לדבריו, "לא בשל חטאים נחנקו עוללים ויונקים בתאי הגזים. הם נחנקו בשל רעת האדם שהגיעה לשיאה בימינו" (עמ' 29 – 30).
הלבני גם מבדיל בין כל האירועים האחרים שאירעו לעם היהודי. לדבריו, למשל בגזרות ת"ח ות"ט הרוצחים סברו שהם מעלים את נשמות היהודים לדרגה גבוהה יותר, שמה שהם עושים להם הוא לטובתם כדי לחסוך מהם ייסורים כבדים יותר בעולם הבא. כלומר, היתה זו שנאה נגד דתם ולא כפי שארע בשואה. בשואה, לעומת זאת, לא היה ליהודים שום מוצא. מי שנולד יהודי או שהיה מצאצאי יהודים נידון למוות בלי יוצא מן הכלל ושום דבר לא היה מועיל לו להימלט. זאת ועוד: ההבדל הכמותי היה עצום. אומדנים שונים מדברים על כך שבשבוע אחד נהרגו באושוויץ במיתות משונות יותר יהודים מסך כל היהודים שמתו בכל הגזרות והפוגרומים גם יחד.
לדברי הלבני, "הכמות הבלתי נתפסת משנה אפוא את המהות [...] החורבן והשממה שבאים בעקבות הרג רב שכזה הורסים ומשמידים את החיים הציבוריים ואת המבנים החברתיים עד היסוד. אין זה דומה להרג – רב ככל שיהיה – שמשאיר על תלם את החיים הציבוריים הכלליים, או לפחות מותיר תקווה ואפשרות לשיקומם. הדבר דומה לניתוח בגוף האדם. אם הניתוח הוא קטן, הגוף מתאושש. אם הוא גדול מדי, הגוף קורס. ההבדל הכמותי הוא הבדל בין חיים למוות" (עמ' 31).
הלבני פוסל את ההשוואה בין השואה ובין חורבן בתי המקדש הראשון והשני. השואה עולה על אסון החורבן באכזריות, בשנאה, בהיקף ובמידת הכיליון, הוא קובע, הבבלים, כמו הרומאים לא היו גזענים ולא גזרו כליה על עם שלם, אנשים, נשים וטף רק בגלל השתייכותם לגזע שהחשיבו כנחות. הם אמנם היו אכזריים כלפי אנשי ההנהגה ונהגו בהם בברוטאליות מסמרת שיער כולל בבני משפחותיהם אולם בפשוטי העם הם כנראה לא נגעו.
אז היכן היה אלוהים בשואה?
מכאן עובר הלבני לנתח את הסיבות התיאולוגיות לשאלה היכן היה אלוהים בעת השואה. הוא דוחה, כאמור, את התפיסה שהשואה היתה תולדה של חטא אבל מתקשה להבין מדוע בדורנו אלוהים היה לכאורה אדיש ובחר שלא להתערב. הוא מקשה: "למה למשל הוא התערב במצרים – כאשר הביא על המצרים מכות שלא כדרך הטבע ובתקופת אחשוורוש והמון כדרך הטבע אך לא התערב באושוויץ? למה דווקא באושוויץ הוא נתן לרשעותו של האדם לשלוט בלי מצרים ולחולל שמה ואבדון?" (עמ' 34).
הלבני מכבד את אלה הטוענים שכדי שאדם יהיה אחראי למעשיו עליו להיות חופשי באופן מוחלט בלי מחסומים ובלי השפעות חיצוניות ולכן בהמשך לטענה זו ייתכן מצב שבו אלוהים יעמוד מרחוק שעה שרע גמור מתרחש בעולם, לא יתערב ולא יגיב כדי שלא לפגוע בחירותו של מבצע הפשע ולא להקטין את אחריותו. הוא אף מסביר כי ייתכן שברוח זו נאמרו גם הדרשות הידועות על הפסוק מתהלים צג, טו: "עמו אנוכי בצרה". כלומר, האל מצטער בצערם של ישראל. מצטער בצרה אבל לא מבטלהּ משום שאינו רוצה להתערב בחירותו של האדם לעשות רע.
אולי "הסתרת פנים"?
מכאן עובר הלבני לדון בסוגיות "הסתרת פנים" הרווחת למדי בספרות התיאולוגית של השואה. הוא טוען "אם אקבל את הרעיון שבזמן השואה היתה הסתרת פנים, הרי שאני תולה את השואה בחטא – רעיון שדחיתי מכל וכל. ועם זאת איני סבור שרעיון זה אינו מתיישב עם דבריי. אלוהים, במסגרת סדרי הנהגתו, ריסן כביכול את עצמו מלקיחת חלק פעיל בעולם ובכך השאיר לבני האדם בקעה רחבה להתגדר בה, לטוב או לרע. לאסוננו, בדורנו היה זה לרע – רע שאין דוגמתו" (עמ' 35).
אבל הלבני שואל מדוע דווקא בדורנו בחר האל שלא להתערב בשעה שבדורות קודמים התערב ואף הציל את ישראל מכליה? למה דווקא בדור הזה הקפיד שלא לפגוע בחירותם ובחופשיותם המוסרית של מבצעי הרע?
בדרך לתשובתו מבקש הלבני להתעכב על הקבלה הלוריאנית (ראו למשל: חיים ויטאל בהקדמתו לספרו "עץ החיים") שמלמדת שלפני יצירת האדם, אלוהים צמצם כביכול את נוכחותו ו"כיווץ" את עצמו כדי לאפשר את עצמאותה של הבריאה ושל האדם. לדבריו, החלל שנוצר בעקבות הצמצום לא יכול היה להיות פנוי לחלוטין מנוכחות אלוהית. נותר "רשימו" – רושם אלוהי שנותר בחלל העולם לאחר הבריאה, שעיצב את עולמנו כעולם שיש בו השפעה אלוהית על מעשי ידי האדם, קירבה ואף דיבור אלוהי ישיר. נוכחות זו הלכה וגברה ולפיכך נוכחותו של האלוהים בעולמנו כרסמה כביכול ב"צמצום" האלוהי המקורי ועל כן הסיגה את גבולו של האדם כיצור בעל חופש בחירה ופגעה בחירותו. התערבותו של האלוהים בהיסטוריה, ובהיסטוריה של ישראל במיוחד, היא אחד הביטויים הבולטים של תופעה זו.
ההסבר: תופעה קוסמולוגית - התחדשות הצמצום האלוהי
לפיכך מגיע הלבני למסקנתו. אדם שאינו מאמין – אך גם מאמין – יכול לחלוק עליה. ועם זאת, היא מעניינת ומעוררת חשיבה. לדבריו התהליך שתיאר הביא למצב קיצוני שבו נוצר צורך לאפס כביכול – כדבריו – את הצמצום ולהשיב לאדם את שלטונו על העולם, כמתחייב מרעיון הבריאה. תופעה זו – כלומר אותו מצב קיצוני שתואר במשפט הקודם – מתרחשת לעיתים רחוקות מאד ואין לה, לדבריו, אח ורע בהיסטוריה הידועה לנו. "זהו בעצם שחזור של הבריאה או חידוש מעשה בראשית, שבו מקבל האדם בחזרה את מלוא האחריות על מעשיו. משמעות הדבר היא שבתקופה זו חירותו של האדם נמצאת בשיאה והוא יכול לפיכך לנצלה לטוב ולרע" (עמ' 36).
הלבני טוען כי השואה התרחשה בדיוק בתקופה נדירה זו. על פי המטפורה הזו, הנספים בשואה היו קורבנות של תופעה קוסמית הנמצאת מחוץ להיסטוריה המוכרת לנו. "חייהם היו תלויים באנשים שניצלו לרעה את בחירתם החופשית הנרחבת, שהתאפשרה עקב מה שכינה "התחדשות הצמצום" והחזרתו לרמה שהיתה בעת בריאת האדם. הקורבנות לפיכך נותרו בלי מגן ובלי מחסה ואף בלי התערבות שתגן ממעל. "הם סבלו ומתו ללא סיבה התלויה בהם. הסיבה היתה קוסמולוגית".
הלבני מציע לקבל את המטפורה החדשה בדבר מקור הרוע של השואה אבל ממשיך את הסברו וקובע כי למטפורה זו משמעות כלפי העתיד. מכאן הוא ממשיך וקובע כי לאחר שהאדם זוכה מחדש בבחירה חופשית מוחלטת עקב חידוש הצמצום מתחיל מהלך הפוך שבו אלוהים שב ומתערב בבריאה עד שמתרחש איזון מסוים בין חירותו המוגבלת של האדם לבין עצמאותו המוחלטת של האלוהים. התערבות האלוהים בהיסטוריה חוזרת להיות קרובה למה שהיתה בתקופת התנ"ך וזהו ההסבר האפשרי שלו להקמת מדינת ישראל. מסקנתו לפיכך היא בעלת מרכיב אופטימי ועיקרה הצורך לאזן שוב את הצמצום ישוב ויתעורר במשך הזמן וחוזר חלילה.
חשיבות התפילה לקיצוץ הצמצום האלוהי
את הרעיון המטפורי שלו, שכאמור עלול אף להכעיס אנשים חילוניים, הוא שוזר בחשיבות התפילה. לאור אותו רעיון שהציע הוא קובע כי ראוי לראות בתפילה המבקשת מאלוהים לקצץ בבחירה החופשית הרחבה שניתנה לאדם בעקבות חידוש הצמצום את התפילה הראויה. תפילה זו מבקשת מאלוהים לשוב ולקחת את רסן השליטה חזרה לידיו. תפילה זו היא "אלוהינו ואלוהי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך" הנאמרת בעמידה של ראש השנה. לדברי הלבני במחנות הריכוז ועבודות הכפייה קיבלה תפילה מיוחדת זו משמעות נוספת ומכריעה. האסירים ראו לנגד עיניהם כיצד מקור הרשע מגיע לממדים מפלצתיים. הם חוו על בשרם ממש כיצד ויתר האל על השליטה במעשי ידיו, כיצד מסר את הרסן לידיים אכזריות והפקירם ולכן שבו אל אותה תפילה.
חיים באר כותב בהקדמה לספר הנוכחי כי ספרו האוטוביוגרפי של דוד הלבני "עלה לא נידף" (שנדפס באנגלית ב-1996 ובעברית ב-1999) קרע בפנינו הקוראים צוהר הצצה אל אשר התרחש בנפשם המיוסרת של בני תורה בעצם התרחשותם של ימי השואה. ואולם הספר האישי ההוא של הלבני הותיר בלב הקורא צרור שאלות לא פתורות ובהן תיאולוגיות מייסרות. באר כותב כי הספר האמיץ והחכם שלפנינו "מותח באופן בהיר, פשוט וחד את מסלולה הפתלתול ורב התהיות של התיאולוגיה בין שתי תחנות – בין סיני לאושוויץ, בין מרומי ההוויה לתהומות הקיום, בין הפסגה הנושקת לשמיים לבורות המוות הנוגעים בתהום רבה, בין המלאות שאין להכילה לריק ולאין שאין משלם בתבל. בכך הוא מעניק לנו נקודת אחיזה אמיתית שייאוש אין סופי ותקווה זהירה אך ודאית משמשים בה יחד".
הפסיק ´לשמור´ מצוות.
וכל יהדותו הפכה חוליה בשלשלת היסטורית.
והוא לא התעניין בדברי הוגים פרשנים ומסבירים.
ארץ ישראל הייתה לגביו נחלת אבות. מקום מלכויות מקום מפלט אחרון
לנרדפים בגלל יהדותם.
המרכסיסיטת האיתאסית
מוצא צורך אז לחבר בין שני העולמות וכי גם בימים טרופים אילה שלא היתה
לנו בארצינו ממשלה יציבה מאז רצח רוה"מ ז"ל יצחק רבין
ואירגוני הרצח תופסים תעוזה חסרת תקדים שעוד תגבר פלאים לי לישלים
האיוב האירני את מזימתו והעתיד לוט בערפל
מובן שאין להיסתמך על ניסים אבל אני מקווה שהמלומד צודק בתזה שלו
לעולם לא עוד
זה.לדעתי אי אפשר לחפש תירוצים לשואה.
עם ישראל שרד אלפיים שנה בזכות שמירת התורה ומצוותיה.גם חילוני כמוני
וכמו רבים אחרים יודע שזו זכות גדולה להיוולד יהודי ולדעת כי לא חשובה
התוצאה של טוב או רע,כי מושג זה התעוות עם התהוותה במשך השנים של
הנצרות שעיוותה את היהדות לצרכיה.הטוב והרע הוא מושג ולא קשור לשמירתה
של התורה היהודית.
בזכות שמירת התורה נשאר העם היהודי.
עם זאת בתקופת המרידות ברומאים בין השנים 65-135- המרד הגדול, המרד היהודי
בתפוצות , מרד בר כוכבא, הושמד למעלה מחצי העם בחרב ברעב ובמחלות והמונים
נמכרו בשווקים כעבדים ושפחות.
היכן היה אלוהים ? לא היה באושוויץ ולא היה בירושלים ולא היה בביתר ולא
היה בעוד הרבה אסונות .
למעשה רק בסיפורי המעשיות של התנך הוא נוכח. מיתולוגיה ולא יותר מזה.
"סתם אחד" ידידי: שכחתה שדבריךטעונים הוכחה ד. ל.
היא ההתגלות החדשה. אמירתו זו של פרימו לוי היא נכס צאן ברזל בהשקפת
עולמי הקיומית- יהודית. אך, לעניות דעתי התפיסה המיתולוגית של החכם דויד
לבנה, היא בלתי מוסרית. היא נותנת לאדם לגיטימציה לבריחה מאחריות.
השואה היא מאורע אדיר, מוות ענקי כמחולל משמעות פרטית ולאומית. לקחה
הקיומי : אדם! קח אחריות!. ובעיקר אחריות פוליטית, מוסרית, במעורבות
פעילה במשטר הדמוקרטי, המחייבת חינוך עצמי מתמיד. על כן, איני יכול
לקבל תפילה לטרנסדנציה אלוהית שתשחרר את האדם מאחריותו.
עתה אפנה לקריאת הספר עצמו, בהנחת מוצא שדבריו של דויד לבנה הם לקחו
האקזיסטנציאלי האישי , של מי ששרא עם אין אל, במעבר יבוק.
בהוקרה.
קובי
מצרף מדרש שיר ברוח דברי למעלה , למזמור תהילים קכ"א
קובי וינר
מזמור תהילים ומדרש שירה,
לשלום בני אדם וחווה,
ולחיי חיילי ישראל .
א. שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי:
ב עֶזְרִי מֵעִם יְהֹוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
ג אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל-יָנוּם שֹׁמְרֶךָ:
ד הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל:
ה יְהֹוָה שֹׁמְרֶךָ יְהֹוָה צִלְּךָ עַל-יַד יְמִינֶךָ:
ו יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה:
ז יְהֹוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע יִשְׁמֹר אֶת-נַפְשֶׁךָ:
ח יְהֹוָה יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם:
(תהילים , קכ"א)
שִׁיר לָאָדָם בָּצָּר לוֹ.
אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים
מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?
עֶזְרִי מִמְךָ אָדָם
חוֹבֵש כִּפַּת שָׁמַיִם
יָחֵף עַלֵי אָרֶץ.
אַל תִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ.
לֹא תָּנוּם
ולא תִישָׁן, אַתָּה
שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.
רֵעֲךָ שֹׁמְרֶךָ וְאַתָּה שֹׁמְרֶהוּ
כְּצִלְּךָ עַל-יַד יְמִינֶךָ:
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה,
שְׁמֹר רֵעָךָ מִכָּל-רָע,
שְׁמֹר נַפְשֶׁך שְׁמֹר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ,
מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם!
אַתָּה אָדָם!
קובי וינר
רַב אֱנוֹשׁ מעמק יזרעאל
עורך טקסי חיים יהודיים חילוניים וחגי השנה היהודית, במשפחות ובקהילות.
http://www.tkasim.org.il/49949/קובי-וינר
משורר http://mizra.org.il/kobi_viner
אני קורא דוגרינט, ואת/ה?
www.dugrinet.co.il
www.shaked-wiener.co.il אתר זיכרון לבני שקד
052-7950082
נראה שראוי להביא כאן מה שכתבתי בספרי "בשבילים נעלמים בדרך
למולדת".
מי שעברה עליו השואה באימתו הממשית, הפיזית הפיזית והנפשית
הרוחנית יכול היה להגיב באחד משני אופנים. הוא יכול היה להגיע
להכחשת קיומו של אלוקים מזה, אך מצד אחר יכול היה להתעורר לאמונה או
להעמיק את אמונתו עשרת מונים. מכל מקום גם אחרי השואה חיב להיות
ברור לכל מי שניכן באורח חשיבה לוגית, כי הקומפלקס הסבוך והאינסופי
כמעט של המיקרוקוסמוס האנושי, קיים לפנינו יותר מתמיד, ובלי
אלוקים קשה מאוד לתת לו הסבר. אותו דבר עצמו נכון גם לגבי
קיומו המתגלה יום יום יותר ויותר של המקרוקוסמוס המהוה את היקום.
הסברי המדע תלויים על בלימה עד כדי כך, שאפילו הוקינג בספרו על
הזמן, בורח , אם אני זוכר בדיוק שלושים ושבע פעם אל מאחורי גבו של
אלוקים, ואפילו אינו בוש לקרא לו בשמו. אפילו האסון של השואה לא
הצליח לקעקע את ההכרח הלוגי של הימצאות האלוקים מאחורי הפרגוד.
דבר זה מסביר את העובדה שגם היהדות בזקנתה, בשברה ואף באסונה
הגדול מכל האסונות, לא ביישה כלל וכלל את נעוריה. היא התגלתה בשואה
השטנית הנוראה כעם של גיבורים אמיתיים, הן גבורה פיזית והן גבורה
רוחנית, עם שאמונתו גברה על כל הקשיים, עד שנוכל רק לשאול: "ומי
גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת...." (דברים ד 8).
עוד דבר רב ערך למדנו מן המסופר בספרים הרבים על השואה, והלא הוא כבר
נאמר במדרש בראשית רבה:
נאמר בתורה על חוה אמנו לאמור: ... ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה
ויאכל (בראשית ג 6). על הפסוק הזה נאמר במדרש: גם ריבוי. האכילה את
הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול. הדא הוא
דכתיב: "וכחול ארבה ימים" (איוב כט,יח). דבי רבי ינאי אמרי: אלף שנה הוא
חי ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקינו ושורפתו, ומשייר בו כביצה וחוזר ומגדל
איברים וחי (מדרש בראשית רבה י"ט, ט´).
גורלם של קורבנות השואה כופה עלינו להעמיק בהבטים אלה של
בעיתנו.
רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה (תהלים ג´ 3). לאחר שובנו
מן המחנות שמענו יום יום את הטענה: כיצד אפשר? ואיפה היה האלוקים
שקיווינו לו כל הימים? וכי אפשר עוד להאמין אחר אושוויץ? פרושו של הספרא
על הפסוק "וידום אהרן" (ויקרא י´ 3), האומר "צידק עליו את הדין" לא
הרגיעה את הנפשות. וכי אפשר להצדיק את הדין על שישה מיליון קדושים?
הלבבות נטו יותר לפרושו של האברבנאל על אתר, שאמר כי אהרן הכהן, אחרי
מות שני בנים צדיקים, פשוט "לא היה בו הדיבר עוד". התגובה האפשרית
היחידה לשואה היא השתיקה והאלם. ואולם עם השנים, כשגברו שאלות הבנים,
שוב לא היה מקום אף לא לאלם. ניתנו פתרונות רבים, ובכולם אין פותר את
חזיון האימה לבני הדור. ואולי דוקא הספר הזה הולם אותו לעשות נסיון כדי
להציע היבט נוסף.
א. אם זכרון כל האמור על קרבנות ימי הזעם ועל ניצוליו, וכן זיכרון כל
המשפחות של הניצולים המועטים, יעורר בליבנו שאלות נוקבות וקשות, דומה
שלא נוכל להשיב דבר, מפני שיש שאלות שאין עליהן תשובה.
ואולם יש לזכור היום, שישים שנה אחרי הזוועות, כי ה´ שב את שבית איוב
בהתפללו בעד רעהו ויוסף ה´ את כל אשר לאיוב למשנה (איוב מב 10). נראה
שאין לנו פתחון פה וכל אחד מאתנו יוכל לומר רק הן קלתי מה אשיבך, ידי
שמתי למו- פי (שם מ 3). מכל מקום מן הראוי לספר על דברי ימי אבותנו בעבר
ובהווה, כי השוואת סיפורים אלה זה לזה מעידה על מקומה של התורה בחיי
אבותינו בימים עברו, ועל תקומתה בימינו שבעתיים. כך קרה לנו באשר לתורה
וכך קרה גם במה שנוגע לחומר. לעולם לא נוכל להבין את הניסיון של איוב,
ולעולם לא נבין את הניסיון שעברנו אנו, לא אותו ולא את סיבותיו. נותר
לנו רק להספיד את אבותינו הקדושים ולהשתדל להבטיח עתיד טוב לצאצאינו.
מצאנו בגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי
לקוברו בחייו". ואחר כך נאמר עוד: "אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים" (שבת ק"ה ע"ב). ואין לנו
לתמוה על הדברים, שהרי כל מי שאינו מכבד כראוי את חכמת הדורות שעברו,
קיומו תלוש משרשיו, וודאי שהוא תלוש מן העולם הרוחני שנוהגים לספר בשבחו
בהספד. חשוב אם כן שנאריך דברים בתולדות משפחותינו, שהיו בהן עשרות רבות
של תלמידי חכמים גדולים, שלא פסק גרסא מפומיהו, ולמדו תורה מעוני.
ראויים הם שנזכור אותם ואף נלמד ממעשיהם וממנהגיהם, ונקיים בעצמנו "מעשי
אבות סימן לבנים".
ומצאנו במסכת מועד קטן: א. והתניא חכם שמת הכל קרוביו. הכל קרוביו סלקא
דעתך? אלא הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו. ב. כי נח נפשיה דרב ספרא לא
קרעו רבנן עליה, אמרו לא גמרינן מיניה. אמר להו אביי: מי תניא הרב שמת?
חכם שמת תניא, ועוד, כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא (מועד קטן כ"ה
ע"א). משמע מן הדברים, שכל בני הדורות הקודמים לנו, שעל דבריהם ועל
הסיפורים עליהם ניזונו כל המשפחות זה רבות בשנים, ללא ספק ראויים הם
שנספר לדורות הבאים את כל הידוע לנו עליהם. והנה יש לסיפור על הדורות
חשיבות נוספת. מסיפורם אנו לומדים כי ויסף ה´ את כל-אשר לאיוב למשנה.
הואיל ועל רוב בני הדור האחרון באירופה עלה הכורת האכזר ימשוש"ז, באנו
להעיד בספר זה כי לא ...לנצח תאכל חרב, ולא אלמן ישראל, והקב"ה יקיים
בריתו עם עמו עד עולם. הנה עינינו הרואות כי מן האודים המוצלים מן האש
הגדולה ששרף ה´ שרדו ניצוצות שהבעירו לפידים והעמידו מדורה גדולה של
תלמידי חכמים צעירים, שהלכו בעקבות אבותיהם, והקימו דור חדש של אוהבי
תורה, לומדיה ומביניה. והנה עשה עם ישראל, מה שלא נעשה בידי עם מן העמים
מעולם, והקים בשישים שנה בית לעשר פעמים שישים ריבוא. בית אשר לא היה
לנו שכמותו מאז ימי שלמה המלך. בית ושדות, ובתי סדנאות לכל חרושת ולכל
מעשה מחשבת מן המעולים שבעולם. והקים גם בתי אולפנא ששמם הולך לפניהם.
וכן נתן לנו צעירים לומדי תורה, ורבים מצעירים אלה אף רתמו לעגלת תורתם
את חכמת העמים ואת מדעיהם שישמשו כרקחים וכטבחים המסייעים בלימוד התורה
ובהבנתה. יתן ה´ שתכניתם תצלח בידם, ועם ישראל יחליף כוח ויקום לתחיה
שלמה ואמיתית כאותו עוף החול, תחיה גשמית ורוחנית להגדיל תורה ולהאדירה.
מי יתן וישמש הספר הזה עדות לעצמנו ברפיון כוחנו, שגם אם הועמדנו
בניסיון אבסורדי, שהוא למעלה מכוחנו ומבינתנו, נעמוד בנסיון ויאמר
לנו כי סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי-זה כל-האדם
(קהלת יב 13). מי יתן ונבין מקורותיו של איוב ומקורותיהן של משפחות בית
ישראל בשנות הזעם, לפניו ולאחריו, כי בסוף היגון והדמעות נצח ישראל לא
ישקר (ש"א טו 29).
וכן ישמש הספר הזה עדות והוכחה נגד טענות כל שונאי ישראל, שנטפלו לעם ה´
עם קדושים בנכליהם. יכירו וידעו כולם, שלעולם לא יעלה בידם אמרם: לכו
ונכחידם מגוי, ואף על פי שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, הקב"ה
מצילנו מידם. אחר כל צרה וצרה שבאה על ישראל משונאיהם, קמים ישראל מאפרם
והיו כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר
יעשה יצליח (תהלים א´ 3) אכי"ר.
ב. ועם כל זה ובלי קשר ישיר אל השואה, אפשר אולי לומר מה שאמר ר´ יצחק
עראמה בעל "עקדת יצחק" על המבול, שבא ככורח המציאות של ימיהם. אדם
הראשון ראה את העולם יום יום כפלא. בוקר בוקר השמש זורחת מחדש, העצים
מלבלבים, המים מפכים והרוח נושבת, והאדם קם משנתו בכוחות מחודשים, והוא
מלא התפעלות מפלאי הבריאה ומגדולת הבורא. בעשרת הדורות מאדם עד נח התרגל
האדם לעולמו של הקב"ה, והכל הפך לשגרה ולמובן מאליו, עד ששוב אין האדם
רואה בו כל פליאה. ואם אין פליאה אין יראה, ואם אין יראה אין גם יראת
אלוקים, והחמס משתלט על העולם. רק המבול המוחק את כל היקום היה מסוגל
להחזיר את האדם למצב של פליאה חדשה מחידוש פלאי העולם. בלי התפעמות זו
מן העולם, יתרון האדם מן הבהמה אין והכל הבל. כך אמר גם אברהם אבינו על
בית אבימלך בבראשית י"ז 11: כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה,
והרגוני…
וכך אמר שלמה בקהלת ב´ 13: וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות,
כיתרון האור מן החושך. לכאורה לא מובן: מה יש לו למלך שלמה להתפאר כאן
בתבונתו ולומר וראיתי אני. וכי זקוקים אנו לחכמת שלמה כדי לדעת שיש
יתרון לחכמה מן הסכלות או לאור מן החושך? ואולם פתרון הדברים יתגלה אם
נדייק באופן מעמיק יותר בדברים. אילולא החושך האם היינו יודעים את יתרון
האור על החושך? מנין אנו יודעים על יתרון האור? הוה אומר מן החושך,
ובלעדיו לא היינו יודעים כלל על יתרון האור. לכן אמר שלמה כי יש יתרון
לאור מן החושך. יתרונו של האור בא לו מן העובדה שיש קיום גם לחושך. כך
הוא גם עם הסכלות והחכמה.
וכך יש יתרון לעולם שבו האדם מלא התפעמות מפלאי הבורא המחדש עלינו בטובו
כל יום מעשה בראשית, על פני עולם שבו טוב ה´ נתפס כמובן מאליו, והשגרה
תופסת את מקום הפלא. בימים שלפני השואה, בתקופה שבה ישראל נהנו מן
השגשוג הכלכלי ומן השלווה והבטחון שהעניקה להם מלכות החסד של הקיר"ה,
השלוה וכל הטוב נתפסו כשגרה וכדבר המובן מאליו. אלא שיש הבדל גדול בין
ימי המבול לימי השואה. בימי המבול לא זו בלבד שההתפעמות הדתית התעמעמה,
אלא שהאנושות הגיעה ממש למצב שבו ותמלא הארץ חמס (בראשית ו´ 11). לעומת
זה התרחשה השואה בעת שבה האדישות ותחושת השגרה טרם השחיתה לחלוטין את
היהדות.
ואולם לעומת זה את עמי אירופה כבר הספיקו חיי השגרה הללו להשחית.
נתקיימו בהם דברי אברהם אבינו ע"ה שלפיהם במקום שאין יראת אלוקים שם
הרצח, ואנו התקיים בנו מה שאמר אבינו הזקן והרגו אם על בנים. מצד אחר
חייבים אנו לדעת כי אילו נמשכו ימי השגרה עד אין קץ, אלמלא התעורר עם
ישראל מתרדמתו השלוה על-ידי טלטלה חזקה, אי אפשר היה לזכות לא בחיי אומה
ולא בארץ ישראל. זה מה שאמרי אינשי, שאין מולדת נכבשת אלא בדם, ואולם
כמות הדם שהעניקה לנו את ארץ ישראל בימינו, אין לה אח ורע בהיסטוריה
האנושית. אינני כותב דברים אלה חלילה כהסבר לתופעה הבלתי נתפסת של
השואה. אני כותב מתוך דאגה עמוקה לגורל המצפה לעם ישראל, שכאן בארץ
ישראל שוב נפלה עליו תרדמה, ושוב אין הוא רואה בעינים מלאות התפעמות את
פלא העולם ואת פלא ארץ ישראל. שוב נפלנו בשלוות השגרה ומי יתן שהאדישות
הלאומית הנוראה לא תביא עלינו אסון שאין לו תקנה.
ג. כתב הנביא ישעיהו: והיה אמונת עיתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ה´
היא אוצרו (ישעיהו ל"ג 6), ואמרו בגמרא: אמונת היא סדר זרעים (שבת ל"א
ע"א), ואנו נשאל: מדוע נקשרה האמונה לסדר זרעים דוקא? רש"י על הגמרא
דבור המתחיל "סדר זרעים" אומר, שעל אמונת האדם הוא סומך, להפריש
מעשרותיו כראוי. ומשמע שאין בסדר זרעים הוראות כיצד לפקח על הפרשת
המעשרות, והכל תלוי כאן במידת אמונתו של האדם. התוספות בדיבור
המתחיל "אמונת" פותרים באופן אחר, ואומרים לפי הירושלמי כי מאמין בחי
העולמים וזורע, ומשמע כמו שראינו בפסוק על ארץ ישראל, שנאמר: כי הארץ
אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את
זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים
ובקעות למטר השמים תשתה מים. (דברים י"א 10-11). שלא כמו במצרים, בארץ
ישראל המים אינם מובטחים, ועל האדם לתלות עיניו בשמים באמונה גדולה,
שבלעדיה לא יזרע. וזה מה שאומרים התוספות: ד"ה "אמונת": " מאמין בחי
העולמים וזורע".
ואולם נראה כי ההתמודדות עם השואה דורשת אמונה גדולה עוד יותר מכל מה
שהראנו עד כאן, אך מכל מקום אף אמונה זו קשורה בסדר זרעים. אמרו בפרק
קנין תורה על דוד המלך שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. לכאורה קשה
לשם מה באים כאן כל המיעוטים. מדוע לא אמרו פשוט שדוד למד מאחיתופל שני
דברים. ומהי ההדגשה ש"לא למד אלא", ולשם מה ההדגשה הנוספת של "בלבד".
ונראה שלימודו של אחיתופל היה לימוד שטוח. התלמידים למדו אצלו רק מה
שלימד במפורש. זה ולא יותר. הם למדו אצלו אמונה סטטית שלא טפחה, לא
התרחבה ולא גדלה בהתאם לשינויים שהתרחשו במציאות. דבר זה היה כמובן
בניגוד למה שאנו יכולים ללמוד מסדר זרעים. שמעתי בשם הקוצקר שאמר, כי
האמונה לפי סדר זרעים נוהגת בהתאם למנהג הזרע הנקלט בקרקע. זרע שנקלט
ומקבל מים לא נשאר כהוויתו, אלא הוא מתחיל לטפוח. הזרע טופח ומגדל
גבעול, והגבעול מעלה עשרות זרעים חדשים וטופח עשרות מונים. החיסרון של
טפיחה זו היה חסרונו של אחיתופל. האמונה, במיוחד כאשר מדובר בשואה,
חייבת להיות כסדר זרעים, לטפוח, להתרחב ולהרחיק מבט למרחקי ההוויה,
ולכלול בעצמה את כל הפרדוקסים ואפילו את האבסורד. האמונה בשעת שואה שהיא
עקדת מיליונים, צריכה להיות לפחות כאמונתו של אברהם אבינו.
העובדות מלמדות ששני סוגי בני אדם שרדו אחרי השואה. האחד עבר את כל הסבל
ואבדה לו אמונתו, והאחר היה כ- סנה בוער באש והסנה איננו אוכל (שמות ג´
2) ואף כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א´ 12), ואמונתו צמחה
וגדלה וטפחה כסדר זרעים על אף ייסוריו, ואולי אף בגינם. מי שמבטו קצר
היה ומצומצם וראה רק מה שממש לפניו, רק את הסבל ורק את הייסורים – הוא
כמובן אבדה לו אמונתו. לעומת זה מי שמסוגל היה לראות את כל ההיקף, את
הצמיחה החדשה שבתוך השרפה, את התקוה לתקומה בתוך החורבן והיאוש, רק אצלו
יכלה האמונה לטפוח ולגדול אפילו במעמקי השאול. האמת היא שאף הסבר זה
אינו מסיר את סימני השאלה הגדולים שהשואה הציבה לפנינו. ועם זה ברור לפי
דברינו, כי כשם שחייבים אנו להבין את ההמונים שאבדה אמונתם בשואה, כך
חייבים אנו להבין גם את התופעה ההפוכה של התעצמות האמונה אצל רבים מאוד
מבני שארית הפליטה. יש לזכור תמיד כי בצד אלה שראו כל הזמן את הסבל ואת
המות בלבד, היו תמיד רבים אחרים שהביטו למרחוק וראו את הניסים הקטנים
והגדולים הרבים שקרו לנו יום יום, ובתוך הייאוש הכללי האופף כמעט הכל,
היה מבטם ממוקד בתקוה לצמיחת חיים חדשים בעתיד.
הלוחות של האמונה האורתודוכסית. לפיכך, הוא מדבר בשם ´האלוהים
המסורתי´ ויוצר תיאולוגיה חדשה של אי-רצון אלוהי להתערב
וקוסמולוגיה חדשה. בבחינה הגיונית תיאולוגיה זאת אינה מקובלת עלי.
למשל, לו אני אב לילד שרץ לכביש, לא אכבוש את רצוני להגן עליו.
אלוהים שלא מנע ואינו מגן על בני האדם בכל מלחמותיהם המיותרות וכל
יתר עוונותיהם הינו או מחשבה מיתולוגית כנאמר לעיל, או אל מרושע,
או אל שאינו כל יכול.
ברצוני להציע גישה קבלית לנושא ההשגחה: אנו הגדרנו את האל ככח כל
יכול. הגיעה העת לסגת מהגדרה זו. למעשה כבר האר"י הקדוש, בעקבות
חורבן גלות ספרד, הכריז על תהליכי שבירה באלוהות. משמע, תהליכים
שהאל לא יכול היה למונעם. [ רק עקב השימוש בשפה, מיוחסת לאל מגמה
רצונית.] המעבר מתודעה אלוהית אינ-סופית לעולם של חומר, כרוך
בשברו של הטוב המושלם. התודעה האלוהית התפצלה ומתקיימת בכל בעל חי
כתודעה. לפיכך, כל בעל חיים פועל כמיטב יכולתו הדלה מתוך תודעתו.
האדם עשוי להגיע למעלה גבוהה בהכירו כי כל התודעות מקורן בתודעה
אחת. במצב זה תשכך האלימות כנגד הזולת. ועד אז, מן הראוי לקבל את
עצתו של קובי ויינר, ולפחות להתייחס בכבוד עמוק לכל אדם ואדם,
ולפעול לתיקונה של החברה.
מה שניתן להסביר הוא בגדר נסיון, מה שנשגב מבינתנו הוא בגדר נס.
הנאציזם הוא הוכחה למימדי הרוע האנושי, לקצה המפלצתי והכביכול לא אנושי שלו
אבל למעשה קיים בכל אדם אדם ובפרט בכל זכר וזכר
וצריך ללמוד מהשואה וללמד את השואה
העניין הוא לא בהכרח האמונה בנוכחות האלוהית אלא בקיום העולם הבא
ההעדרות כהכשרה לעולם הבא.
אם תרצו עברנו משלב האיד לשלב האגו ואנחנו לפני עידן האני העליון
שאם כלל האנושות הפנימה משהו מהשואה הרי שיחיד שרואה עצמו עליון על אחר
יביא לקטסטרופה, רק ראיית האנושות כגוף אחד, אני אנושי מאוחד, יוביל לנצחון הרוח
וקשר ישיר יותר לנוכחות האלוהית כאן ועכשיו.
מה שעברנו עם פרעה במצרים עובר היום על האנושות כולה המשועבדת לאגו הגברי
שמנציח פערים ונמצא בפער עצום מעוצמת הרכות הנשית כמו גם מהנשגב האלוהי.
טרם קראתי את הספר, המאמר בהחלט הותיר בי רשימו מרתק.
[%sig%]