אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מאיר יופה - ראיון


קטגוריה: 

מאיר (מייקה) יפה הוא חבר קיבוץ רמת יוחנן ומנכ"ל עמותת "פנים" להתחדשות יהודית בישראל, ארגון הגג של כלל הארגונים והעמותות העוסקים ביהדות פלורליסטית

.עמיר: מאיר, מה עיצב את תפישת העולם ואת הזהות שלך כפי שהם כיום?מאיר: הפרק המכונן שגיבש ויצר את השקפת עולמי ואת דרכי בחיים, הוא התקופה שהייתי בצבא. התקופה הזאת זימנה התנגשות, שהביא אותי לקרע נפשי קשה, בין החינוך ההומאניסטי שקיבלתי מהבית, שקידש חיי אדם והתנהלות אנושית לא אלימה, לבין מציאות היותי חלק ממערכת שעוסקת ומתמחה בדבר הכי אלים שקיים, בלהרוג ולהיהרג. את זה חוויתי כמשבר מאד קשה בתקופה שהייתי עדיין בסדיר, שכללה את הטלטלה האדירה של מלחמת יום כיפור. לקח לי עוד פרק זמן של כשמונה-תשע שנים עד שזה התגבש אצלי לדרך, להשקפת עולם ולאמונה שמדריכה אותי עד היום.עמיר: אתה מוכן לספר קצת איך זה קרה? מאיר: נקודת המוצא היתה, כמו שאמרתי, השירות הצבאי שלי, שלמרות שבחוויה הפנימית שלי הוא היה מאד משברי, מבחינת הצבא הוא היה סיפור הצלחה. אני התאמתי את עצמי היטב למערכת הצבאית והייתי כנראה חייל ומפקד טוב. בפרק הזה חוויתי כמה חוויות יסוד מכוננות זהות ודרך. אחת מהן הייתה כשחבר שלי נהרג לידי בפעולה בלבנון, בחורף 72'. שאלתי את עצמי, מה אני עושה במקום הזה? מה דבר הזה משרת? מה יכול להצדיק את המוות של הבחור הזה? החוויה הזאת נותרה לגמרי לא מעובדת, ונדחקה הצידה. אחר-כך הגיעה מלחמת יום כיפור, שתפסה אותי כבר כקצין, מפקד על חיילים. למזלי היחידה שלי, למרות שהיא רצה בין החזיתות והיתה בכמה פעולות מאד מאתגרות, גמרה את המלחמה בלי נפגעים אצלי. אבל המחזור שלי הוא זה שבלם את המתקפה הסורית והמצרית, ולפחות עשרים חברים, מקרבה מאד אינטימית, נהרגו.האירוע המכונן הבא היה איפשהו בסוף אפריל 74', בתקופת מלחמת ההתשה עם הסורים, כשאנחנו עמוק בתוך המובלעת, קרוב מאד לדמשק. באותה תקופה, שלושה חודשים לפני שחרורי מהצבא, הולכת ומתגבשת אצלי ההחלטה שאני רוצה לחיות, אני רוצה לאהוב, אני רוצה ליצור, ואם אני מצליח לצלוח חי את הפרק הזה אני אורז תרמיל והולך למקום שלא אוכל את יושביו כמו המקום הזה. ואז הגיע אותו לילה מסוים, בין יום השואה ליום הזיכרון. זה היה לילה מלא כוכבים, אני בשמירה על הצריח של הנגמ"ש, בשעות האחרונות של החשיכה, כשפתאום הייתה לי מעין התגלות. אני כאילו שומע משהו חיצוני לי, שמהדהד גם בתוכי פנימה, אומר לי: "חביבי, אתה שייך לדבר הזה, שההורים שלך באו בגללו למקום הזה, והקימו ובנו ונלחמים עליו. זה המחצב של המשמעות והערך בשבילך, וזה המקום שלך לפעול, גם אם הדבר הזה יהרוג אותך". זאת אומרת, הבנתי שגם אם זה יעלה לי בחיי, נכון מצדי לשלם את המחיר הזה ולהיות חלק מהמפעל האדיר של בניית מדינה לעם היהודי. החוויה הזאת הייתה מאד עוצמתית, וייצרה בעצם החלטה שמנחה אותי עד היום. עמיר: אם אני מבין אותך, אתה מתאר מעין מסר שבא ממקום לא-ידוע לך ועם זאת לא היה לך ספק בנכונותו, ושהיה גם התגלות וגם החלטה. מאיר: כן. אתה יכול להביט על זה דרך כל מיני תיאולוגיות שונות, אבל זה סוג של התאחדות בין משהו חיצוני לך עם משהו פנימי לך. זה היה כאילו הכוכבים בשמיים מצמצו, תקשרו, אמרו משהו, והם היו חלק מהשיח הפנימי שלי. כל אחד יקרא לו איך שירצה, אבל מאז, כשאני קורא את הנביאים בתנ"ך, אין לי שום בעיה לראות איך במציאות הנורמטיבית שלהם, הם פירשו את האמת שפיעמה בהם כציווי מקול אלוהי, שנתן להם תוקף לפעול על פיה. ואני אומר שזה לא משנה אם משהו חיצוני דיבר אלי או לא, השורה התחתונה היא תמורה פנימית.עמיר: האם התמורה הייתה מזהות אוניברסלית לזהות יותר פרטיקולארית?מאיר: אני לא וויתרתי בשום פנים ואופן על הממד ההומאני-אוניברסאלי כתוצאה מהתמורה הזאת. אבל ברור לי שאני כאדם לא אצליח, או שאולי זה בלתי אפשרי, לקפוץ ישר למרחב ההומאני-אוניברסאלי. אני חייב להגיע אליו דרך המימד הפרטיקולארי של השייכות שלי לתרבות, לעם, לשפה, למערכת שלמה. ולמרות שהכמיהה להגיע למקום האוניברסאלי נשארת כל הזמן, יש לי אחריות מאד גדולה להתנהגות שלי מתוך הפרטיקולארי.

עמיר: האם בתפיסת העולם שלך יש ממד או ערכים שאתה מחשיב כמוחלטים, כנצחיים? מאיר: מבחינה פילוסופית אין בעיני ערך מוחלט. זאת אומרת, אני שלם לחלוטין עם זה שבכל מצב נתון, מול כל דילמה שאעמוד בפניה, בסופו של דבר אני אהיה זה שיכריע כיצד לנהוג, מה נכון ומה לא-נכון, איפה הטוב ואיפה הרע. זו תהיה הכרעה שלי. מבחינה זאת אפשר להגיד שאני רלטביסט, למרות שמה שאמרתי לך עכשיו אין בו בעיני שום סתירה להשקפת עולם ולערכים מקודשים, שעליהם אני מוכן להילחם, להרוג ולהיהרג. לצד האמירה הפילוסופית צריך לקחת בחשבון שעד לעשרות או מאות השנים האחרונות, בני אדם לא יכלו לעמוד בהתמודדות חזיתית כזו עם הוויה שבה אני צריך להחליט מה נכון ומה לא נכון. יש פה קושי גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית, ולכן היינו צריכים לייצר לנו מקורות סמכות חיצוניים. אבל זהו האתגר הגדול של דורנו, של האנושות כולה, של הדתות והתרבויות כולן, וגם של העם היהודי: ליצור קיום חברתי משמעותי, בעל עומק, שבו הפרט הוא מקור הסמכות. זה לא שולל בשום פנים ואופן קיומם של דת ושל מבנים שונים של אמונה, עם אלוהות או בלי אלוהות, אבל זה חותר למציאות חברתית שמתעצבת מתוך לקיחת אחריות על ידי הפרטים. אנחנו מדברים כאן על האוטופיה, על קו האופק, ובעיני זה גם חזון עם משמעויות פוליטיות אדירות, מובהקות ומעשיות. עמיר: לא ברור לי איך אחריות וסמכות מלאים של הפרט הולכים ביחד עם אמונה.מאיר: אחת החוויות הבסיסיות של הקיום האנושי היא חווית אי-הידיעה, ולכן האדם הוא במהותו יצור מאמין. הוא יצור מאמין כי במקום שנגמרת הידיעה אנחנו חייבים לייצר אמונה, כדי לגשר או לכסות את המרחב של הבלתי-נתפס על-ידינו. והאמונה יוצרת הנחות או אקסיומות שונות, שעוזרות לנו לשרוד, להתמצא ולתפקד בתוך המרחב של החוסר-ידיעה. אדם לא יכול להתקיים בלי אמונה. ברגע שהוא מפסיק להיות מאמין הוא מפסיק להיות בן-אדם והופך לחיה.אני לוקח את זה עוד צעד קדימה ואומר שאין בן אדם שהוא לא רליגיוזי. רליגיוזי פירושו שהאמונה הזאת מתורגמת לאיזושהי יניקה ממערכת חיצונית, שמחזקת את ההתמודדות הפנימית שלו עם המרחב של חוסר הידיעה. בגלל זה כל תרבות אנושית, ולא משנה באיזו פינה של כדור הארץ היא התפתחה, לקחה את הרגש הקמאי, האנושי הזה, ומיסדה אותו על-ידי שיצרה לעצמה אלוהויות. עמיר: מה תאמר לאדם שטוען "אני רציונאלי לחלוטין ומאמין רק במה שאני רואה"?מאיר: אין דבר כזה. קל לי מאד להוכיח שיש מערכת שלמה של אקסיומות, שמביאות את הרציונאליסט הזה להגיד את מה שהוא אומר, ושהאקסיומות האלה הן לא וודאות. הוא לא יכול להוכיח אותן, והוא פועל על בסיס האמונה שאלה אקסיומות נכונות. אלה הם עיקרי האמונה שלו, ולכן הוא אדם מאמין. מבחינה זאת אתאיסט הוא אדם דתי פעיל מבחינתי, ואני יכול להוכיח את זה מתמטית כמעט. אם הוא עוסק באינותו של האלוהים, אז אלוהים הוא מהות מאד נוכחת בחייו. כשהרמב"ם מגדיר מיהו אלוהים, הוא אומר שאת אלוהים אי אפשר להגדיר באופן פוזיטיבי, אנחנו יודעים רק מה הוא לא. זה בדיוק מה שעושה האתאיסט בעצם. אלוהים, גם כשהוא קורא לו אין-אלוהים, הוא יצור מאד נוכח בחייו. מבחינה זאת הפיצול בין אדם מאמין ללא-מאמין, בין חילוני לדתי, הוא מאד משני בעיני. יש אנשים חילוניים או אתאיסטים שהנוכחות של אלוהים, או של חוויות רליגיוזיות מובהקות, הרבה יותר ברורה להם מאשר לאנשים שנמצאים עמוק בתוך הדת הממוסדת.עמיר: האם האמונה באלוהים היא בעיניך רק מענה על צורך נפשי?מאיר: הצורך של האדם הוא למלא את הייעוד שלו ולהיות בצלם אלוהים, או להתאחד איתו ככל שאפשר. אם אני מזהה איזושהי התפתחות בהיסטוריה האנושית, היא בתחום הדיאלוג של האדם עם אלוהיו, באיכות התקשורת איתו, שהולכת ומתעדנת. האדם כיום מתמודד עם אלוהיו מתוך יכולות הרבה יותר גדולות ומתוך קרבה יותר גדולה אליו מאשר בעבר. אבל למרות הקרבה הזאת, אנחנו כולנו זקוקים עדיין לאלוהים כדי להזכיר לנו שאנחנו לא אלוהים, ולקבל את מידת הענווה והפרספקטיבה שכחגבים נדמינו.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת