אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רות גולן - ראיון


קטגוריה: 

רות גולן היא פסיכולוגית לאקאניינית ופסיכואנליטיקאית במקצועה, ובשנים האחרונות לומדת ומתרגלת את תורת ההארה האבולוציונית של המורה הרוחני אנדרו כהן. פרסמה מספר ספרי שירה והגות, ולפני כחודש התפרסם ספרה, "נושאי התודעה: כשהפסיכואנליזה פוגשת את התפתחות הרוח". היא חיה, עובדת ומלמדת ביפו.עמיר: רותי, מה הניע אותך לעסוק בפסיכולוגיה, ומשם לעבור ולהתעניין ברוחניות אבולוציונית? רות: אני חושבת שבבסיס זה אותו המניע, ולמרות שאלו מילים גדולות וקצת קלישאה, זה היה החיפוש אחרי משמעות החיים. יש שני ספרים שהשפיעו על הדרך שלי בחיים, האחד הוא "פירוש החלום" של פרויד, שקראתי בגיל 18, והשני הוא "הפסיכולוגיה של האבולוציה האפשרית של האדם" של אוספנסקי, שקראתי בגיל 22.

הם מסמנים את שני הכיוונים שאני הולכת בהם כל חיי, כשהמניע המרכזי הוא למצוא מהי משמעות החיים שלי, או מהי משמעות של החיים בכלל. מה אנחנו עושים פה, האם יש לנו תפקיד, ואם כן אז מהו התפקיד שלנו. עמיר: והחיפוש הזה הביא אותך ללמוד פסיכולוגיה?רות: כן, בהתחלה גם פסיכולוגיה וגם את התורה של גורדייף, וגם בדקתי די לעומק את היהדות במשך מספר שנים. אחר כך שקעתי לגמרי באוקיינוס הפסיכואנליזה, וגיליתי בו עומק עצום ותובנות מדהימות, אבל אחרי לא מעט שנים התעוררה אצלי אי-נחת, וגם איזו אכזבה. לא מהתיאוריה של הפסיכואנליזה אלא מהיכולת שלה לגרום לשינוי מהותי אצל בני אדם. יותר ויותר ראיתי פער בין הקו של הידע, שהוא הקו של דברים שאנחנו יודעים על המציאות ועל העולם, ושל דברים שאנחנו יודעים לעשות, לבין הקו של ההוויה, שהוא הקו של מי שאנחנו, של המניעים שלנו, של המוסר שלנו. תמיד היה לי חשוב שלא יהיה פער גדול בין שניהם, וכשהסתכלתי על עצמי, ועל הפסיכואנליטיקאים האחרים, ועל הארגון הפסיכואנליטי שהייתי חברה בו, ראיתי שזה לא כך. אחרי זה, כשבדקתי גם קבוצות אחרות, ראיתי שגם אצלם זה לא ממש כך. ברוב המקרים הקו של הידע הרבה יותר מפותח מהקו של ההוויה.זה הוביל אותי לחפש דרך לבטל את הפער הזה, אם אפשר ועד כמה שאפשר, והחיפוש הזה הוביל אותי לאנדרו כהן, שבעיני הוא דוגמה לאדם שביטל את הפער הזה, גם בחייו וגם בתורה שלו. ואז הייתי לתלמידה שלו. עמיר: ואי-הנחת התפוגג או שינה צורה? רות: אי-הנחת התחלף בדחף להתפתח, בדחף לפתח את קו ההוויה. אני לא יכולה לומר שעכשיו אין אצלי פער בין קו הידע וקו ההוויה, זה לא יהיה נכון, אבל גם אי אפשר לדבר על אי-נחת או על אכזבה. אפשר לדבר על רצון למיזוג בין שני הקווים האלה. ועכשיו יש לי דרך לעשות את זה, בעוד שקודם לא ידעתי איך עושים את זה. עכשיו אני יודעת איך לעשות זאת ואני עושה את זה, וזה נפלא בעיני וגורם לי הרבה אושר. עמיר: ומה את רואה כיום כמטרה שאליה את מכוונת?רות: המטרה לא השתנתה. המטרה היא חיפוש אחר האמת, והרצון לתת ולהשפיע. להשפיע לא במובן של להטיף, אלא כפועל יוצא של דוגמא אישית ונתינה.

אני רואה את עצמי נותנת משהו לעולם על ידי המשך ההתפתחות שלי עצמי, ולשמחתי נראה לי שהתפתחתי לא מעט בשנים האחרונות ושאני ממשיכה להתפתח.עמיר: איך את מתפתחת?רות: ההתפתחות היא שהחלק הנרקיסיסטי שבי הופך להיות פחות דומיננטי. אני לא אומרת שהוא נעלם, או אפילו שהוא נהיה יותר קטן, אבל הוא נהיה פחות דומיננטי, ואני מרגישה את זה. גם סדר העדיפויות שלי בחיים השתנה. דרך אגב, השפעה אחת של ההתפתחות שלי היא שאני כבר לא כל כך כותבת שירים. הרבה שירים נוצרים כדרך של האמן לפרוק את סבלו, וגם אצלי היה כך, ואני עוד צריכה לגלות איך כותבים שירים לא מתוך סבל נרקיסיסטי. בינתיים, בכל אופן, ואני מאד מקווה שזה לא יימשך, איבדתי את הצורך הבוער לכתוב שירה. אני מוצאת שבגלל שיש לי דרך, ובגלל שאני יותר מאוזנת מבחינה רגשית ויותר טוב לי, השירה קצת נעלמה לי. עמיר: איך את רואה את ההבדל בין התפיסה הפסיכואנליטית לתפיסה של הארה אבולוציונית? רות: התפיסה הפסיכואנליטית של נפש האדם היא מאד עמוקה, אבל עדיין היא מוגבלת לנפש האדם כפי שהיא, כמצב נתון. היא מתארת מה משפיע עלינו מבחינה נפשית, איך ההיסטוריה שלנו והלא-מודע שלנו משפיעים עלינו, מה מניע אותנו וכולי. תורת ההארה האבולוציונית, לעומת זאת, מדברת על נפש האדם כפי שהיא יכולה להיות. לכן אני אומרת שהפסיכואנליזה יכולה להוביל את האדם עד לנקודה מסוימת, אבל היא מתעסקת רק במימד היחסי. התורות שמדברות על אבולוציה רוחנית או תרבותית, לעומת זאת, מכניסות לתמונה את המימד המוחלט. זה ההבדל הכי מהותי, לדעתי, בין שתי הגישות הללו. עמיר: כשאת אומרת שהפסיכולוגיה מתעסקת רק עם הממד היחסי ולא מכירה את הממד המוחלט, למה את מתכוונת? רות: אני מתכוונת לכך שהממד היחסי מותנה על ידי התרבות והתקופה ההיסטורית. המבנים הנפשיים שפרויד גילה הם כנראה מבנים אוניברסאליים, אבל הם עדיין מותנים בתרבות מסוימת, תרבות המדע המערבי, ובתפיסה של האדם כסובייקט נפרד, שזו תפיסה יחסית חדשה שהתחילה מדקראט. עמיר: מה זאת אומרת? לפני כן לא היה לאנשים תסביך אדיפוס? הרי אדיפוס הוא בן בערך אלפיים חמש-מאות שנה.רות: נכון. אבל קיומו של הסיפור על אדיפוס לא מוכיח שהתסביך היה קיים אז. פרויד רק שאל מיתוסים מהתקופה העתיקה כדי להסביר מה קורה בנפש האדם.עמיר: אבל המיתוסים האלה נועדו לתאר תופעות פסיכולוגיות שהיו ידועות כבר אז, לא?רות: אני בספק אם זה כך. בתקופה היוונית-רומית-עברית העתיקה, התפיסה העיקרית של האדם את עצמו היתה תפיסה שבטית-אתנית. עוד לא התחוללה ההתפתחות התרבותית, או האישית, שאיפשרה את האינדבידואציה, את התפיסה של האדם את עצמו כבעל נפש נפרדת, שרק היא איפשרה את לידת הפסיכולוגיה האישית.

כדי שהפסיכואנליזה תוכל להתגלות, או להיות מנוסחת, מה שהיה צריך לקרות בתרבות זה הירידה של הדתות והעלייה של המדע, והתפיסה של האדם את עצמו כנפרד, עם ההבחנה בין המציאות הנפשית והמציאות החיצונית. והדואליזם הזה התחיל רק מדקראט, פחות או יותר.עמיר: ולמה את מתכוונת כשאת מדברת על הממד המוחלט?רות: על הממד המוחלט קשה יותר לדבר, כי המילים שייכות לממד היחסי. אפשר לנסות להצביע עליו, לשים מעגל מסביב ל-, אבל בסופו של דבר מדובר בממד שהוא גם אנחנו וגם מעבר לנו, שהוא גם העולם וגם מעבר לעולם. אני מנסה לעקוף את המילה "אלוהים" אבל לא כל כך מצליח לי.עמיר: "אלוהים" לא ממש מסביר משהו.רות: לא מסביר, אבל לפחות מצביע על ממד שנמצא מעבר לכל הדברים היחסיים – מעבר לזמן, מעבר למקום, מעבר לחיים ולמוות, מעבר לכל תפיסה שלנו. זהו ממד שמתייחסים אליו יותר בדתות המסורתיות, וחשבנו שהצלחנו להרוג אותו ושהוא מת, אבל הוא מסתנן וחוזר כל פעם מחדש. אפילו בתרבות החילונית מאוד שלנו יש איזושהי כמיהה לממד המוחלט. אני רואה את הניו-אייג' כאיזשהו ניסיון להחזיר משהו מהמוחלט לתוך החיים. עמיר: וזהו חלק מהמבנה הנפשי האנושי שהפסיכולוגיה לא מתייחסת אליו? רות: כשמדברים על הממד המוחלט מדברים על ממד שמעבר למבנים הנפשיים הפסיכולוגיים. זהו ממד שקיים בכלל מעבר לנפש האנושית, אבל שמתבטא בה ככמיהה אליו.עמיר: ואיך אנחנו יודעים שהוא קיים? הרי גם את אומרת שכל מה שאנחנו יכולים לדעת בביטחון הוא שיש כמיהה בנפש האנושית לממד המוחלט, אבל האם הכמיהה הזאת היא לדבר ממשי וקיים? זה כבר עניין של אמונה, ועל זה אפשר להתווכח עד סוף הדורות, כמו שאכן עושים. רות: כן. זה נכון. אבל יש בנו גם ידיעה, ולא רק אמונה, שהממד הזה קיים. זו ידיעה ששפינוזה קרא לה "אהבת אלוהים השכלית". זו אמונה שכוללת בחובה ידיעה. עמיר: כשאת מדברת על דחפים ברובד הפסיכולוגי, האם גם אז את מייחסת אותם למציאות שמעבר לאדם? רות: כן. אני תופסת את הליבידו, למשל, כביטוי בנפש האנושית לדחף ההתפתחותי או לדחף החיים, שהוא מעבר לאדם. זה ההקשר הרחב והגדול יותר למודל שפיתח פרויד, ואני טוענת שאי אפשר להמשיך ולפתח את התורה הפסיכואנליטית בלי לתפוס אותה בהקשר הרחב הזה. עמיר: בעצם, כמו שפרויד פרש את הסיפור של אדיפוס, את עכשיו לוקחת את פרויד ומפרשת אותו דרך התפיסה של רוחניות אבולוציונית.רות: כן, ומה שאני אומרת אינו שהאמיתות הפסיכואנליטיות הן שגויות, אלא שחייבים לתת להן הקשר יותר רחב. עמיר: איך את רואה את התרומה שלך, ושל הספר שכתבת, להתפתחות הזאת? רות: הספר שלי הוא בעצם קריאה לפסיכולוגים ולפסיכואנליטיקאים להתעורר להקשר הרחב והאינסופי של הקיום האנושי. כי אני רואה בפסיכולוגים ובפסיכואנליטיקאים את מה שפעם היו הכמרים והרבנים.

יש לנו המון כוח, ואם הסקטור הזה יתחיל להתעורר אז באופן טבעי הרבה אנשים יושפעו. עמיר: מה את חושבת הם הגורמים שמעכבים את ההתעוררות הזאת? רות: במילה אחת אפשר להגיד בורות. כל השקיעה באישי, הנרקיסיזם וההתבוססות בצרכים 'שלי', בתשוקות 'שלי' ובפחדים 'שלי', הם חלק מהבורות. אי הכרה בהקשר הרחב יותר מעבר ליחיד. יש הרבה בורות והרבה פחד לוותר על החיים כפי שאנחנו מכירים אותם, אפילו עם הרע והסבל שבהם, כי הזהות שלנו בנויה על זה. רוב בני האדם פוחדים ללכת אל הלא-ידוע, אל הלא-מוכר. אנחנו מותנים כמעט במאה אחוז על ידי התרבות, וקשה לנו להתעורר ולראות מעבר להתניות האלו. לצעירים זה קצת יותר קל, וכל החבר'ה האלה שנוסעים להודו לשנה, או הולכים למדבר ועושים מסיבות טראנס, אני מאמינה שהם מנסים לצאת מהמעגל אבל לא יודעים איך, ואז זה נופל למקומות מאד שטחיים. אבל הכמיהה הזאת קיימת, וחוסר הנחת והחיפוש אחרי משהו אחר קיימים. עמיר: אז איך אפשר לתעל את החיפוש וחוסר הנחת לכיוון שכן יתרום לשינוי ולהתפתחות? רות: אני לא עד הסוף יודעת איך. צריך לנסות כל מיני דרכים. קודם כל לשנות את עצמי כדי להיות דוגמא, ולהתחבר לאנשים אחרים שההתפתחות של התודעה ושל התרבות חשובה להם. עמיר: וכמה רחוק את אישית מוכנה ללכת בשביל שנפש האדם תתפתח להיות כפי שהיא יכולה להיות?רות: אני מאמינה שעוד הרבה יותר רחוק משהלכתי עד כה, אבל זהו דבר שעוד לא נבחנתי עליו. עד כמה אתה מוכן ללכת אחרי משהו שאתה מאמין בו? על מה אתה מוכן לוותר? המודל שלי בעניין הזה הוא יאנוש קורצ'אק. האם אתה מוכן למות בשביל משהו שאתה מאמין בו? אני רוצה להשאיר את זה עם סימן שאלה. כל הזכויות שמורות לעמיר פריימן © 2009

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת