אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אורה עשהאל: ראיון על סליל החיים -לראות את המשמעות


התמונה של הרצל חקק

הדרך לראות את המשמעותראיון עם אורה עשהאל לרגל צאת ספרה "לראות את המשמעות", הוצאת תלם, 2009.אורה

אורה עשהאל / סליל החיים -לראות את המשמעות, הוצאת תלם, 2009.

ספרה של אורה עשהאל: "סליל החיים או לראות את המשמעות" הוא הזדמנות לדון בשפת האמנות, בדרכי הייצוג של שפת האדם היוצר. המעבר משפת החשיבה השכלתנית והמדע לשפת הרגש והאמנות והמעגלים המשיקים ביניהן – מסקרן מאד. לאורה עשהאל כיוצרת וכאשת מדע, זה עולם מפותל שהיא שסועה בין חלקיו, ניזונה משני העולמות, מנסה לפרות מן המתח הזה.

ספרה של אורה הוא דין וחשבון שלה לעצמה, אך הנושאים הנידונים בו הם ראשי פרקים לדיון בעולם הכתיבה, בעולם הביטוי, להתבוננות ביצירות האמנות לסוגיהן. הדיונים במדיה הכתובה ובמדיה המצוירת מעוררים שאלות לגבי יצירת האמנות בכלל, לשם מה נוצרה, ומה הקשר בין החלקים והמרכיבים החזותיים לבין המשמעות והתוכן של היצירות.

נפגשתי עם אורה עשהאל כדי להבין מה הניע אותה להפוך עבודת מחקר מדעית לספר? האם היותה קרועה בין ספרות לבין מדע הובילה אותה לחשבון נפש? האם חשה חובה לפרוש בפני הקורא את הקושי שלה, את ההיטלטלות שלה בין הקטבים? להלן מבחר מן הריאיון עם אורה עשהאל:

האם אפשר לומר שהמניע המרכזי של מחקרך הוא הניסיון שלך להבין את הקשר בין הראייה שלך כאשת מדע לבין הראייה שלך כיוצרת לירית?

אורה : כאשר אני רואה לפניי את הספר מסתבר לי שאכן, אפילו אם לא היה לי מניע מעין זה, זוהי בהחלט התוצאה שהתקבלה. לגבי המחקר שלי, לתואר השלישי, שעיקרו מובא במאמרים הראשונים ובחלק העברי בספר, זה התחיל מעצם הפעילות שלי כרכזת המדעים בטלוויזיה החינוכית. נתקלתי בבעיה מרתקת, יזמתי מחקר ונשאבתי לקבוצת החוקרים הבינלאומית העוסקת באוריינות חזותית. את הקשר בין שתי דרכי ההסתכלות, המדעית והלירית, ראיתי דווקא עתה כאשר כינסתי פרקים נבחרים מעבודת הדוקטורט שלי בצוותא עם מאמריי.

במבט ממעוף הציפור רואים את ההיקף: מדובר במחקר הנפרש ומקיף מגוון של נושאים, מחקר ומסקנות שהם תוצאה של עבודה לאורך זמן, תוצאה של תהליך מחקרי לאורך כעשור. וכמובן, תוך כדי הכנת המבוא וההקדמה ל"לראות את המשמעות" הגעתי לתובנות חדשות.

אני חייבת להוסיף עוד הערה אישית, משהו מקדים על עבודתי המדעית: התחלתי בפעילותי המחקרית בשנת 1970, הייתי ביולוגית ועסקתי בתחום הפיתופתולוגיה ובהתמקדות במחלה מסוימת של שעורה. זכיתי לקבל הדרכה והכוונה מפרופסור יצחק ואהל, לימים חתן פרס ישראל, במכון לחקר הדגניים באוניברסיטת תל אביב, המתמקד במחלות דגניים ובשיפור תנובתם. רכשתי כלים חשובים לעבודה מחקרית ששמשו לי לאחר מכן בעבודת הדוקטורט שלי, בתחום אחר לחלוטין, חקר התקשורת. נקודת ההתחלה הייתה מתוך היותי בתחום המדעים, ומכאן נשאבתי לעולמות אחרים.

כאשר בדקת לפני שנים רבות את שפת הטלוויזיה ואת המחשבה החזותית, העולם היה שונה, התגובות היו אחרות. מה השתנה בחיינו מאז? מדוע נראינו אחרת?

אורה: כאשר בדקתי את שפת הטלוויזיה, ערכתי מחקר חדשני בהחלט. יחד עם זאת עליי לציין שהמהפכה חלה עוד קודם לכן. לפני עשרים שנה הפעילות סביב המחשב הייתה עובדה קיימת והאינטרנט, אם כי היה ממש בחיתוליו, התפתח בקצב מסחרר. נהגתי להיפגש עם ידידיי מאוניברסיטאות שונות בעולם – ארצות הברית, אירופה, טורקיה, יפן, דרום אמריקה ועוד, ומדובר במפגשים מרתקים בכנסים שנערכו אחת לשנה. הכנסים נערכו באירופה ובעיקר בארצות הברית. פעילותי זו נמשכה לאורך עשור. התפתחות המחשב הייתה בתנופה כזו שניתן היה להבין שהשינויים הדרמטיים עשויים להתחולל בקצב בלתי נתפס. הייתי שותפה ליוזמות חדשניות בהוראת המדעים ובהנחלת תקשוב במערכות החינוך והדבר מובחן במאמריי. השינוי המתמיד המתחולל מאז הוא בהתפתחות והתגוונות אמצעי התקשורת, בעיקר הטלוויזיה, המחשב, אמצעי התקשוב הניידים והתשתיות המתקבלות כתוצאה מהתפתחויות אלה. זהו תהליך המוביל תמורות מהותיות, הדרגתיות, בחברה האנושית תוך כדי שינוי דפוסי ההתפתחות והחשיבה של בני האדם. הטכנולוגיות החדשות והמתחדשות משנות את דרך התקשורת והביטוי והרגלי ם שונים כקריאה וכתיבה מפנים מקום להרגלים אחרים, שאינם גרועים בהכרח , הם שונים.

כאשר גוסטאב מורו שאל את מאטיס, 'מה אתה רואה' בצאתם מהלובר, ענה לו מאטיס בהצביעו לעבר ספינות המעבורת בחוץ – 'משהו אחר ממה שראינו במוזיאון'. איך אנו מצליחים לעבד את התמונות בפנים ובחוץ, מה משתנה בנו?

אורה: מה שרואים במוזיאון היא המציאות שקוראים לה אמנות. זוהי המטפורה. האמן קולט את הגירויים הסביבתיים, בדוגמא שלך את צורת ספינות המעבורת, צבעיהן, תנועתן, הקולות הנשמעים בעת התקדמותן. גירויים אלו מתחברים בפרט אל הזיכרונות האישיים והרב דוריים ויוצרים ביטוי ייחודי בו טבוע חותם היוצר. תהליך קליטת הגירויים ועיבודם בחשיבה ולאחר מכן תהליך היצירה, מביא לתמורות בקרב האדם היוצר. מדובר בתמורות התלויות באופי הגירויים ובמוכנות האישית לקליטה, הטבועה בדפוסי החוויות המוקדמות יותר. נכון הוא, שהמחקר מצביע על כך, שהזכירה שלנו מוטבעת בדימויים. אלה אכן משתנים לאורך חיי האדם ותלויים בחוויותיו. הוכח, שאין דבר הנקרא 'ראייה תמה'. הראייה תלויה במתבונן, היצירה תלויה ביוצר. הידע וההתנסויות המוקדמים של המתבונן משפיעים על אופן הקליטה שלו ומכאן אף על תגובתו ודרך התבטאותו. אנו נמצאים בתהליך שינוי מתמיד, הנובע מהתנסויותינו - וכמובן שגם היצירה מהווה נדבך בתהליך האמור.

האם כאשר בדקת את משדרי ההנפשה, חשבת יותר על הנזק שיגרמו או על העונג. אילו גבולות סימנת לעצמך, ומה היו המסקנות.

אורה: המחקר שלי היה מחקר בלתי תלוי. מפיק הסדרה "החיים" אלבר באריה, עמו נפגשתי בפאריס, נתן לי הרשאה, בכתב, לחקור את השפעת המשדרים על הצופים בהם. מערך הפיקוח על הוראת מדעי הטבע, התנגד נחרצות לשידור הסדרה מתוך חשש להשפעת דמויות ההנפשה (האנימציה) על הבניית המושגים הביולוגיים בקרב הצופים הצעירים. יחד עם זאת היה ברור, שהצפייה מהווה מקור להנאה - ולכן היה צורך לפתח שאלוני מחקר לגבי הבנת המסר המדעי ולגבי ההנעה (מוטיבציה) בקרב הלומדים.

המדריך של עבודת המחקר שלי, פרופסור פנחס תמיר, מהמרכז להוראת המדעים באוניברסיטה העברית בירושלים, נחשב בישראל ובעולם כחוקר 'מספר אחד', כלומר הראשון והמוביל בתחום הוראת המדעים. חרב הפיפיות של התפיסות השגויות ריחפה תדיר על הוראת המדע, ופנחס תמיר היה ידוע כמי שמקפיד ביותר. למחקר הוגדרו מטרות ברורות ולתחנת הטלוויזיה החינוכית לא היה חלק בבנייתו. לא היה כל מקום להטיית תוצאות. נערכה בדיקה סטטיסטית ובדיקה בכלי אחר ואף השוואה בין שתי הבדיקות. התוצאות הראו באופן חד משמעי, שצפייה בתכניות מגבירה את ההנעה ללמידה. לא הייתה העצמה משמעותית של תפיסות שגויות כתוצאה מהצפייה ונרכשו מושגים חדשים.

לעתים יש תחושה, שאת די מפוצלת: את אשת מדע שלשונה פורמאלית ויבשה, ובד בבד את אשת ספרות שלשונה עשירה ומלאת חיים. האם החשיבה המטפורית שלך מושפעת ממהלך החיים, מהשפעות סביבה, מטקסטים שאת קוראת. איך את נעה ומגשרת בין העולמות?

אורה: החשיבה המטפורית של כל יוצר ויוצר מושפעת ממהלך החיים ושל כל כותב מהחומרים שהוא קורא. לאחר שהתמסרתי לספרות העברית, חשתי מצוקה משום שהקדשתי שנים רבות כל כך למחקר ולא המשכתי מלכתחילה את נטייתי הטבעית לעסוק בכתיבה ובספרות היפה.

הייתי בטוחה שהדבר נגדי. חששתי מאד, שלא אוכל להצליח כמו אלו שהתחילו לפרסם כתיבתם בצעירותם. אך במשך הזמן נוצרו אצלי הבחנות לגבי היצירה שלי. אני שייכת לקבוצת היוצרים הספרותיים שהנם מדענים וכותבים בה בעת. יש קבוצה מובחנת של משוררים שהם מדענים, אני כותבת גם סיפורת. איני בטוחה, יש לבדוק את הדבר, אבל ייתכן שאני האישה היחידה בקבוצה זו.

העיסוק בהכנת ספר מאמריי, איפשר לי להתחקות אחר הכלים הייחודיים שלי המשמשים לעבודתי הספרותית. לאחרונה, אני עוסקת בליטוש מחזור שירים העוסק בקשת ובאור. שמתי לב לכך, שגם כאשר השירה נובעת ממה שאנו נוהגים לקרוא בשם 'מעיינות הנפש' - כלומר מהתרגשות, שהיא מצב נפשי נכון לכתיבת שירה, עדיין אני נזקקת, תוך כדי הכתיבה, למונחים ולמושגים המדויקים ביותר על מנת להביע את רעיונותיי וחוויותיי.

השימוש באוצר הידע המדעי לא היה מתאפשר לי ללא הדרך שעברתי. חשוב לציין שהמאמרים המובאים באסופה "לראות את המשמעות" הם מאמרים קלאסיים. עברתי הכשרה לכתיבת מאמרים באנגלית, באוניברסיטה העברית בירושלים. מבנה המאמר האקדמי נוקשה ביותר ולא מאפשר סטיות. לא מדובר ברשימות או כתיבה פובליציסטית אלה בכתיבה פורמאלית נוקשה.

לאחר שהחלטתי להתמסר לכתיבה ספרותית, זנחתי את דרך הביטוי הזו. הדבר אף מובא באסופת המאמרים, כתבתי על כך. את המאמר אודות הסליל החלטתי שלא לפרסם במסגרת האקדמית הנוקשה, למרות שהדבר מתאפשר, אלא באסופה זו. איני מוכנה לשנות, אפילו את המעט, מההתנסויות המובאות בו, על מנת שיופיע במסגרת פרסום אקדמי.

בקטע מסוים של מחקרך – ניכר שקשה להימלט מן הרגש. משינוי תפיסה. את חוזרת על נקודת השבר, שבו הסלע הקדום גרם לך למפנה בהתייחסות? מדוע סלע זה היה ל"סלע קיומך", סלע ההתפכחות וההבנה?

אורה: פגישתי, ב"ברייס קניון" בארה"ב של אמריקה, בציור על הסלע אכן גרמה עבורי לשינויים משמעותיים בהתייחסות לתקשורת האנושית. הדבר סיקרן ומשך אותי ובמשך עשור לפחות נסחפתי לחיפוש אחר כתובות על סלעים, שהותירו תרבויות קדומות, תרבויות שהסימנים, הציורים והכתובות על הסלע היוו עבורן אמצעי תקשורת ושימור הזיכרון. כיום, קשה לי להבין, באופן שכלתני, כיצד סימן על סלע נתן לי להבין שיש מאחוריו כל כך הרבה... עד היום, למרות שהתמונה הפכה להיות שוב במקום מרכזי בתקשורת האנושית, אין נותנים את הדעת במידה מספקת לצורות הביטוי הקדומות, להתפתחות הכתב ולתפקיד החשוב שיש לתמונות וסימנים חזותיים, שאינם כתב, בתקשורת האנושית.

די לנו להציץ בשפה הסינית על מנת להבין שקיימת צורת תקשורת, בכתב, שהיא שונה, וביסודה התמונה.

ושוב אני חוזרת ומדגישה שאיני יכולה להסביר כיצד הבנתי את חשיבות הסימן, מדוע הדבר גרם למפנה בהתייחסותי. הדבר דומה למשורר שכתב שיר ותוך כדי שהוא קורא את השיר שהוא עצמו כתב, מתחוורים לו דברים חדשים. אני בהחלט מבינה שלא כל דבר ניתן ליחס לתובנה ולהסביר בכלים שכלתניים.

שפת התמונות ושפת המלים – שתי שפות נפרדות. אורה, האם בעינייך שפתי השפות הן מדיות מקבילות או שאת מוצאת נקודות השקה?

אורה: האמנות החזותית והאמנות המילולית הן שתי צורות ביטוי שונות. גם כאשר אמנים חזותיים משתמשים במלל, דבר שעושים משה גרשוני, רפי לביא ואחרים עדיין המלל מהווה שפת סמלים ואילו התמונה אינה משתמשת בסמלים האמורים.

ייתכנו קשרים עמוקים, מתחייבים, בין השפה המילולית ושפת התמונה, אולם הם מהווים כלי ביטוי שונים.

כאן חשוב לציין שקיימות תרבויות, שחלקן נכחדו כליל, ששפת התקשורת והתיעוד שלהן היא שפת התמונות. אני עוקבת וחוקרת צורות התבטאות אלו. מדובר בציורים, לא במלל.

חשוב לי לציין, שביקרתי ממש לאחרונה בסין ונחשפתי לאופייה של השפה הסינית, השונה לחלוטין מהשפות הקוויות של המערב. לצערי, למרות שניסיתי לפני כחמש עשרה שנה, בארה"ב, לחוור מספר רעיונות בכיוון זה, עם חוקרת אוריינות חזותית, אמריקאית, ממוצא סיני, טרם עלה בידי להיכנס לעומק ההבנה של שפת הכתב הציורית הזו ולהשוותה לצורות כתב אחרות כגון השפה העברית הקדומה. החוקרת היא פרופסור יָאן מָה , אולם אני הרי החלטתי להתפנות לכתיבה ספרותית.

בעבר נשמעה האמירה, שהציור אילם והטקסט הספרותי עיוור, האם נגזר על אמנויות אלה להישאר נכות, או שמא את מאמינה, שיש דרך למעבר ממדיה למדיה, להשקה בין תחומי יצירה שונים?

אורה: קיימת אפשרות של מעבר ממדיה למדיה. יש יוצרים הבוחרים לעתים להביע רעיון נתון הן במלל והן בציור. לכל אחד מכלי הביטוי האמורים יש גבולות. ביטוי עולם הצבע, באמצעות ציור, הינו דבר שממש לא ניתן, באותה התגוונות, באמצעות מילים. גם דקויות של רישום קווי, לא ממש ניתנות בתיאור הספרותי. אלו עולמות שונים לחלוטין. בשל כך יש פיתוי אדיר להביע במדיום אחד, את אשר כמעט בלתי ניתן בשני. לעתים זה משפיע על יוצרים רבים לעבוד בשתי האומנויות בה בעת.

מאידך גיסא, ברור לנו, שגם בידי השפה יתרונות ויכולות שאינן בנמצא בדרכי הביטוי החזותיות. בידי האמן נתונה ההחלטה אם לעבוד על נושא נתון במדיום אחד בלבד, במדיה אחדים או במולטימדיה. הגורמים להחלטתו הם כל כך רבים עד שללא ספק ניתן ליחס לזמן, למקום ולגורמים נוספים השפעה על ההחלטה של האמן ועל התוצאות של עבודתו.

האם דרך הלימוד והמחקר שלך היא סוג של ניסיון לסמן גבולות? האם מדובר על סוגי מציאות שונים?

אורה: אני בהחלט מסמנת גבולות. עוצרת בעד עצמי מלעסוק בביטוי חזותי שאני נמשכת אליו, הן כחוקרת בתחום החשיבה החזותית והן כאמנית. איני מתפתה לעסוק במולטימדיה ואף איני כותבת מאמרים, למרות שחוקר נשאר תמיד חוקר. בני האדם סקרניים מאוד מטבעם והחיפוש אחר אמיתות חדשות מדרבן אותנו. אני ממשיכה לאסוף ספרות, מקורות וממצאים בתחומי המחקר שלי, ולעקוב אחריהם. הייתי יכולה למלא עיתותי בכתיבת מאמרים, בהשתתפות בכנסים ובחיים האקדמיים בכלל. אולם המציאות שלי כיום הינה המציאות של הסופר. זהו האתגר וזוהי דרך הביטוי מתוכם אני שואבת את ההנאה הגדולה ביותר. הצבת הגבולות מאפשרת לי התמסרות, התמקדות ומיצוי רב יותר של הביטוי באמצעות השפה.

האם כאשר אנו מנסים להבין את המציאות, יש דרך מבט מעמיקה יותר? מה היחס בין פיסת המציאות לבין האני שלנו, כיצד זה מתקשר לדרכי החשיבה השונות הנטועות בנו בצורה מפוצלת?

אורה: אנחנו הרי חושבים, כפי שהמדענים נוטים לומר, בשתי אונות המוח. כאשר האונה השמאלית מתמקדת בשכלתני (רציו) והאונה הימנית מאפשרת חשיבה מרחבית. זוהי אמירה פשטנית מאוד אבל היא מחוורת פחות או יותר את הרעיון הכללי. הבנת המציאות חלה באמצעות הגירויים שאנו מקבלים מהסביבה וגם מהתגובות הנקראות תגובות פנימיות, מהמצב הפנימי. יש גירויים הנובעים מעצמים ואחרים הנובעים מטמפרטורות, מאגר הגירויים הנו אדיר, בעצם אינסופי ולהשפעות הסביבה יש קשר ישיר לתפיסה ולהבנת המציאות. האני שלנו הינו בעצם תוצר, לא רק מהמטען הגנטי שנחנו בו, אלא גם מהשפעות המציאות הפנימית והחיצונית. כלומר האישה שאני כיום מושפעת מהילדה שהייתי פעם, מהיתמות, מהצמיחה ליד ארון הספרים של נחמה ומיכל פוחצ'בסקי.

החשיבה שלנו מתבצעת כך שיש קשר בתהליך עצמו, בין האונות השונות של המוח, ההתרשמות הנקלטת באונה הימנית, מושפעת מהמאגר השכלתני ה'רציונלי' שבאונה השמאלית ונוצרות תגובות לשוניות ואחרות המהוות דרכי ביטוי.

לפני כארבעים, חמישים שנה עדיין דובר ב'שתי תרבויות" - האחת המדעית והשנייה האמנותית. כיום יודעים, שהאחת משלימה את השנייה.

כמו כן - יש כיום הבנה לכך, שיש יותר ממציאות אחת. קיימת מציאות הגופים והיצורים בתוך הסביבה אולם קיימת גם מציאות וירטואלית, שיש לה כיום כוח אדיר והיא מציאות שמחוץ למציאות ה'אמיתית'.

קיימת גם המציאות של התוצרים האמנותיים. קריאה ברומן מפגישה אותנו עם תמונות בדיוניות שיש להן קיום עבור הסופר והקורא ורבות מהן הפכו לנחלת כלל האנשים המשכילים. כך הוא הדבר לא רק לגבי הספרות אלא גם לגבי צורות ביטוי אמנותיות אחרות.

מכאן אפשר להסיק: האני שלנו חי בהחלט ברבדים אחדים במספר 'מציאויות' ואף יש בידו היכולת להכילן ולחבר בין ההתפצלויות השונות.

כיום כאשר את חשה שאת עמוק בתוך תהליך היצירה האמנותי, הכתיבה, הפרוזה, השירה – איך את מגדירה לעצמך את המציאות, את האובייקטים? כיצד זה משפיע על עיצוב תפיסותייך הרוחניות? האידיאיות?

אורה: אני משתדלת לחוות את המציאות כמות שהיא ולתרגם אותה לעצמי בכלי החשיבה שלי. הריני מודעת לכך שהיותי סופרת משפיעה על תפיסת המציאות שלי. הקֶשב שלי דרוך מאוד וכן ההסתכלות. אני קולטת אנשים בבירור רב, שומעת אותם וחווה אותם. מראות טבע הופכים עבורי לישויות מטפוריות. חשתי בכך היטב בנסיעה האחרונה שלי. טיילנו ברחבי סין. הלכתי וכתבתי. אני מקלידה, לעת מצוא, את רישומיי-התרשמויותיי.

הספרות ואמנות נחשבות סובייקטיביות, קשורות לעולם ערכי יותר. כיצד אתה חשה כאשר את בעולם המדע. האם הראייה האובייקטיבית של מצביים אנושיים אינה נזקקת לרגש, לערכים? האם יש מדע נטול ערכים, תמונתיות?

אורה: כל שלושת הדברים שהזכרת – מדע, ספרות ואמנות חזותית, נוצרים ונבנים על ידי בני האדם. כך שיש להדגיש מלכתחילה, שהתפיסה של המוסר והערכים האנושיים, כמו האמונה, מהווים חלק מהאישיות, וכל אדם בוגר, בין אם הוא מדען, אמן חזותי או סופר, הנו בראש וראשונה בעל סולם ערכים ותפיסת עולם הנובעים מחינוכו, סביבתו, לאומיותו , קורותיו וכיוצא באלה.

אני משערת, שכאשר אתה אומר מדע אתה מתייחס למדעי הטבע ולמדעים המדויקים, אם כי הרי ידוע לנו שקיים גם מדע הספרות. כל מדע, באשר הוא משתמש בכלים על מנת להתקרב למה שנקרא בתחום ה'פילוסופיה של המדעים'

האמת המדעית. כאן אנו מתקרבים לשיחה אודות משנותיהם של הפילוסופים קון, פופר וויטגנשטיין ואני מעדיפה שתשובותיי תהיינה יותר פשוטות, אם כי בנויות על הישגי החשיבה המדעית המוכרים לי.

נסכים איפה שהמדעים מהווים דפוסי חקר השואפים להבין את האמיתות, להתקרב להבנת הדברים כמות שהם ולהכירם. כתוצאה מכך יכולה האנושות להשתמש במה שאנו קוראים 'מדעים שימושיים' או תחומים, שמתפתחים באמצעות החקר המדעי. הרי ברור לנו,שהרפואה לא הייתה מתאפשרת ללא המדע.

אני יכולה איפה להפריד בין לימוד תחומים שונים, כמדעי הטבע, תיאולוגיה, פילוסופיה ועוד כהנה, שהם תחומי חקר וידע לבין הביטוי האמנותי האנושי בצליל, אמנות חזותית, אמנות מילולית, ריקוד ומכלול היצירה על גיווניה השונים.

אני מבחינה היטב בין עשייה מדעית לבין התנהגויות אנושיות.

כמדענית העוסקת באוריינות החזותית אני יודעת שהחשיבה שלנו מסתמכת על התמונה ושהמטפורה הינה תוצר המתבקש ממנגנון החשיבה שלנו.

אני בטוחה, כאמור, שכל אדם נורמטיבי באשר הוא, כמו כלת פרס נובל הישראלית, עדה יונת, אישה, אם וסבתא, צנועה וחרוצה, בעלת פרס נובל על חקר הריבוזום, הנו בעל רגשות ורגישויות וכמובן גישה המיוחדת אך לו, לחיים ומכלול ערכים. החשיבה המדעית אינה עומדת בדרכו לתחושות עמוקות, בסיס ערכי, או אמונה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק