אמת אובייקטיבית, צורה ותוכן

אמת אובייקטיבית תהיה אמת ש"כפויה" באותו האופן על כל היצורים החיים במציאות שלנו. דוגמא פשוטה וקלאסית לאמת שכזו היא המתמטיקה או אפילו אפשר לומר, החשבון הפשוט. המשוואה המתמטית הבסיסית 2+2=4 הינה בבחינת אמת אובייקטיבית. פלפולים שמנסים להוכיח את ההפך בדרך כלל מסתכמים בהבלים שנובעים מחוסר הבנת המשוואה. אין הספרות מהוות את החשוב ואת העיקר, הן יכולות בהחלט להשתנות מתרבות לתרבות ומזמן לזמן, אלא המשמעות היא הדבר החשוב, הדבר אותו הספרות מייצגות. גם שמעתי אנשים אומרים "אבל מה אם בזמן שאתה מחבר שתיים ועוד שתיים, מתוך אחד העצמים בקע עצם נוסף? ככה התשובה היא חמש". זה כמובן קשקוש, כי במצב כזה לא באמת חיברת 2+2, אלא 2+3.

בכל מקום במציאות שלנו, בכל זמן ובכל תקופה ובכל תרבות ועל כל פלנטה, אם יש בידך שני עצמים ואתה מוסיף לידך עוד שני עצמים - ושני עצמים בלבד - הרי שיש בידך ארבעה עצמים.

יתרה מכך, המשמעות של המשפט המתמטי איננה תלויה במציאות. גם אם המציאות שלנו קורסת ונעלמת, גם אם כל היקום נבלע בריק מוחלט ואיננו קיים עוד, הרי שהמשוואה הזו עדיין נכונה כיוון שאז ניתן לומר שאילו היו שני עצמים והיינו מוסיפים להם שני עצמים היו לנו ארבעה עצמים. עצם זה שאין בנמצא אדם שיאמר זאת או יחשוב זאת או יכתוב זאת בתסריט האפוקליפטי ההיפותטי שנתנו, לא משנה כהוא זה את נכונותה של המשוואה. הבנת הנקודה הזו היא קריטית להבנת כל נושא האמת האובייקטיבית. פעמים רבות מסקנותיהם השגויות של פילוסופים והוגים פוסט מודרניסטיים נובעות מכשל בהבנת נושא זה עליו הם כותבים.

הסיבה לכך שהמתמטיקה היא אמת סטאטית ומוחלטת שכזו, היא מפני שהמתמטיקה מהווה צורה.

המציאות נחלקת בין תוכן וצורה. על קיומה של הצורה אנו יודעים רק מהתבוננותינו בתוכן. השניים מקושרים זה לזה ואינם ניתנים להפרדה. לא ניתן לתפוס צורה ללא תוכן ולא ניתן לתפוס תוכן ללא צורה, אך יחד עם זאת הצורה תמיד "נכונה", תמיד "אפשרית" מבחינה פוטנציאלית, גם אם התוכן לא קיים.

הצורה היא הפוטנציאלים השונים של התוכן, אפשרויות ההתממשות שלו. לשם המחשת הכוונה אפשר לקחת זאת למקום המאוד מילולי ולדבר על צורות הנדסיות בטבע. דף נייר פשוט מכיל בכל רגע נתון את כל הצורות ההנדסיות שהמציאות מאפשרת, בכל מיני גדלים וזוויות שונים. יש בו משולשים ומרובעים ומעוינים ומשושים וטרפזים וכוכבים ומעגלים וכל צורה שניתן לעלות על הדעת. בכל רגע נתון הפוטנציאל לכל הצורות הללו גלום בדף – בו זמנית באותו המקום ובאותו הזמן. ברגע שאני לוקח עט ומצייר עיגול, הפוטנציאל לעיגול הספציפי שציירתי מתממש. אפשר להסתכל על זה כאילו דומה הדבר לחתול של שרדינגר הידוע מתורת הקוואנטים. חתול סגור בתוך ארגז ואיננו רואים אותו. כל עוד הוא לא נראה לנו הוא גם חי וגם מת בו-זמנית. מצב זה נקרא "סופר-פוזיציה". כשאנו פותחים את הארגז ומביטים בחתול, הסופר-פוזיציה "קורסת" אל אחת מהאפשרויות: החתול חי או החתול מת. כעת משציירתי עיגול על דף הנייר שלי, כל האפשרויות הפוטנציאליות "קרסו" וביטאו עצמן באפשרות האחת שהיא העיגול, אך עדיין כמובן ברחבי הדף ובתוך העיגול שלי קיימות עוד אופציות אינספור, עוד כמעט אינסוף פוטנציאליים אחרים, שכן הם עדיין חבויים ולכן עדיין מצויים באותו מצב "סופר-פוזיציה".

את צורת העיגול אני לא באמת רואה, אני לא באמת תופס אותה בחושי, המסוגלים לתפוס רק דברים חומריים, כלומר, רק תוכן. מתפיסתי את התוכן אני מסיק מהי הצורה. אין באמת כזה דבר "צורה ריקה", גם כשמדברים על צורות הנדסיות. מכיוון שבכל רגע נתון, גם אם הצורה שקופה, הרי שהיא "מלאה" ברקע שעליו היא ניצבת, במקרה זה בצבע הלבן של הנייר. שנית, קווי המתאר של הצורה, שבלעדיהם היא בלתי נראית לי, גם הם חלק מהתוכן ולא מהצורה. קווי המתאר יכולים להשתנות, הם יכולים להיות עבים, צבעוניים, מחוספסים, חלקים, ישרים, עקומים. כל אלו הן תכונות של חומר, אלו הן תכונות של גשמיות. צורה היא איננה דבר גשמי, היא הרעיון של דבר גשמי, היא המטא-פיזיקה של דבר גשמי, תכנית העבודה.

תוכן הוא משהו דינמי שיכול להופיע במגוון כמעט בלתי מוגבל של דרכים ואפשרויות, זהו משהו זורם ומשתנה כל הזמן, התוכן נמצא כל הזמן בתנועה. הצורה לעומת זאת היא דוממת, סטטית, מוחלטת ובלתי משתנה. כשאנו מחפשים, אם כן, לתאר את המציאות האובייקטיבית, את האמת האחת, אנחנו מחפשים לתאר בראש ובראשונה את הצורה ורק אז את החומר שמהווה את מגוון האפשרויות שבהן הצורה יכולה להופיע לפנינו, זאת למרות שאנו מגיעים אל הצורה רק באופן משני מהתבוננות בחומר, כפי שהתוודעתי לצורת העיגול על ידי הקווים שציירתי.

את כל הדברים הנ"ל אפשר להוציא מעולמם המילולי וההנדסי וליישם על כל דבר במציאות שלנו. למשל חוקי הטבע הם צורה, התנהגות החומר ביקום על פיהם מלמדת אותנו את צורותיהם. כדי להבין זאת עלינו לתקן טעות ראשונית בהבנתנו את התנהגות התוכן ביחס לצורה. אין זה נכון לטעון שהחומר ביקום "מושפע" מחוקי הטבע."השפעה" היא פעולה אקטיבית והצורה היא דבר דומם, סטאטי, ההפך הגמור מאקטיבי. החומר איננו "מושפע" מחוקי הטבע, כי אם "נוהג" על פיהם. יש הבדל תהומי בין השניים.

אם אני שם נוזל בכלי קיבול, הנוזל יקבל את צורתו של הכלי. באופן אלגורי הכלי יוצר מסגרת בה הנוזל מתקיים. אותו הדבר מתרחש בין החומר וחוקי הטבע. הם אינם משפיעים על חומר, רק מהווים את מסגרת האפשרויות הפוטנציאליות.

כוח המשיכה הוא דוגמא טובה לעניין, שכן אנו נוהגים לחשוב שכוח המשיכה "משפיע" על כל הדברים ביקום. טענה זו נובעת מכשל בהבנת הכוונה במילה "כוח" במקרה הזה. אנחנו מקבלים בראשינו תמונה של יד ענקית שאוחזת בנו ומושכת אותנו כשאנו שומעים את המילים "כוח המשיכה", וזה לא המצב. התופעה שאנו מכנים כוח המשיכה היא תוצאה של התנהגות המרחב בו אנחנו חיים. עצמים כבדים מעקמים את המרחב כך שעצמים קלים מהם עשויים ליפול אל אותו עיקום. זהו כוח המשיכה. עיקרון זה הוא מוחלט, הוא אובייקטיבי, הוא איננו משתנה. כמו המתמטיקה הוא תמיד יהיה נכון (וכפילוסוף שקדן אני חייב לסייג ולומר שהוא תמיד יהיה נכון, בהנחה ואיינשטיין באמת צדק והצליח לתאר את התופעה כראוי, דבר שעבור איש מדע אמיתי תמיד מוטל בספק). זוהי צורה, אלו הם התכונות של צורה. אני לא "נמשך" לכדור הארץ כי כוח המשיכה "משפיע" עלי, אני פשוט נופל לעיקום במרחב שהמסה של כדור הארץ יוצרת. במילים אחרות, גופי נוהג על פי התוואי שמופיע במציאות – על פי הצורה – ממש כמו המים בכלי הקיבול!

כעת ניתן לראות למה הכוונה כשאני אומר שהמציאות האובייקטיבית "כפויה" עלינו. חברה כלשהי שתבסס את ההנדסה שלה על אמונה ש2+2=5, לא תצליח לבנות אפילו בניין של קלפים. כדי להצליח ליצור צורות ישרות ולחשב את החישובים שדרושים כדי שבניין יישאר עומד על תילו, יהיה עליהם להסכים ש2+2=4. אין שום דרך "למרוד" באמת הזו. היא לא סתם מתארת את המציאות – היא המציאות עצמה, או לפחות חלק ממנה.

הפילוסופיה המודרנית שמתחילה ברנה דקארט ומסתיימת במשנתו של עמנואל קאנט, עסקה בעיקר בקיומה וטיבה של המציאות הפיזית. זוהי הפילוסופיה שאנו מכנים "אפיסטמולוגית" או פילוסופיה של התפיסה. האם העולם אכן קיים כפי שהאדם תופס אותו, או שמא מדובר באשליה? דקארט ביסס את כל המתודה הספקנית שלו, על פיה הוא מטיל ספק בקיומו של כל דבר במציאות מלבד הוא עצמו, על כך שהתחוור לו שחושינו לעיתים משקרים לנו. מה שאנו רואים הוא לא תמיד מה שבאמת. לדוגמא כשאני רואה עצם רחוק ממני הוא נראה לי קטן, אך אני לא באמת מקבל מידע אמיתי על גודלו. אם אינני יכול לסמוך על חושי, איזו ערבות יש לי שמשהו אכן קיים בעולם באופן אובייקטיבי? אחרי דקארט המשיכו הפילוסופים להתפלפל על כך ונוצרו כל מיני זרמים, בין היתר האידיאליסטים שהלכו רחוק יותר מכולם וטענו שאין בנמצא בכלל עולם, זוהי אשליה של המוח האנושי וכל מה שיש זה מחשבות אנושיות.

כל הפילוסופיה המודרנית למעט זו של עמנואל קאנט, מושתת על אותה טעות פטאלית בהבנת המשוואה 2+2=4. דקארט וחבריו לא הצליחו להבין שגם "האשליה" של החושים או "הטעות" שלהם, היא חלק בלתי נפרד מהמציאות האובייקטיבית. במה דברים אמורים?

ניקח לדוגמא אגס. אנו מביטים באגס ויש לו צורה וצבע. אנו נוגסים בו ויש לו מרקם וטעם. אנו מריחים אותו ויש לו ריח. אך האם באמת צבעו של האגס ירוק? ויותר מכך, האם הצבע הירוק הוא חלק מהותי מהאגס? האם יש צורך בתיאור צבעו כדי לתפוס את מהותו האמיתית והאובייקטיבית של האגס, כלומר הכפויה?
פילוסופים רבים חשבו שהתשובה היא שלילית. הצבע הירוק איננו חלק מהותי מהאגס, אחרי הכל הצבע הירוק הוא "אידיאה" שקיימת במוחי גם לפני שראיתי את האגס. מלבד זאת אני גם יכול לדמיין במוחי אגס שאיננו ירוק ועדיין להתייחס לזה כ"אגס". אני אפילו לא צריך לדמיין, אני יכול לצבוע אותו, או בימינו אנו לשנות את המבנה הגנטי שלו וליצור אגס כחלחל או ורדרד או אפילו אדום. אם כן הצבע הירוק איננו חלק מהותי בתכונות האגס. אבל את זה ניתן לומר גם על כל התכונות האחרות שלו, שגם הן ניתנות לשינוי.
כשמפשיטים את האגס לתכונותיו ומוצאים שכל תכונותיו אינן אלא "אידאות" במוחי וכולן ברות שינוי, קל מאוד להגיע למסקנה שאין כלל אגס. כל מה שיש זהו בליל של "אידיאות" שמאוחסנות במוחי ושמוחי חיבר יחדיו ליצירת העצם שאני מכנה "אגס".

האם בכך ניתן לחתום את הגולל על קיומה של אמת אובייקטיבית וכפויה? כלל וכלל לא. הפילוסופים המודרניים לא הבינו זאת, אך הם כלל לא עסקו במציאות האובייקטיבית של האגס, שכן הם עסקו בתוכן ולא בצורה. רק הצורה יכולה להיות אובייקטיבית, התוכן לעד יכול להשתנות.

תכונותיו של האגס אינן מהותיות לו – אך הפוטנציאל לתכונות אלו כן. המילה "אגס" מתארת צביר של חלקיקים שמסודרים באופן שכזה שכל יצור שלו איברי חישה זהים לשלי ומוח שמעבד את נתוני החישה באופן זהה לשלי, ויבוא במגע עם הצביר הזה בדיוק תחת אותם תנאים פיזיקליים המתקיימים בעת מגעי שלי איתו, יחווה את האגס בדיוק באותו אופן בו אני חווה אותו: צבעו יהיה ירוק, צורתו מעוגלת, טעמו מתוק (אם מדובר באגס איכותי...).

דבר זה הוא מוחלט וכפוי עלי ועל כל מקרה בו ארבעת התנאים הללו יתממשו: אותם איברי חישה, אותו עיבוד מוחי של הקלט, אותם תנאים פיזיקליים ואותו העצם הנצפה. זוהי המציאות האובייקטיבית של האגס, ואלו הן התכונות המהותיות לו באמת.

נחדד את הנקודה עוד יותר; יבוא יצור ממאדים שעיניו ומוחו אינם דומים לשלי ובעיניו צבעו של האגס וצורתו יהיו שונים בעליל מהאופן בו אני תופס אותו. האם בכך הפרכנו את האמת האובייקטיבית של האגס? ודאי שלא. זהו רק עוד פן שלה. הפסוק שוב חוזר על עצמו: כל יצור שאיברי החישה שלו יהיו זהים לאלו של היצור ממאדים, ואופן העיבוד של הקלט במוחו יהיה זהה לאופן העיבוד של מוחו של היצור ממאדים, ויביט באותו אגס ובאותם תנאים פיזיקליים – יראה את האגס באופן זהה לזה של היצור ממאדים. אז נכון שהתוכן בין תפיסתי ותפיסתו של היצור ממאדים שונה, אבל זה רק בגלל שהתוכן השתנה, במקרה זה התוכן שהשתנה הוא תוכנו של הצופה ולא של האובייקט הנצפה, אך הצורה נותרה כשהייתה.

המציאות האובייקטיבית היא למעשה הפוטנציאל התוכני של הצורה הנתונה לכל מצב נתון. ופוטנציאל תוכני זה תחת צורות נתונות ובמצבים נתונים הינו מוחלט, בלתי משתנה, נצחי. זהו איננו תיאור של המציאות – כי אם המציאות עצמה, ממש כמו 2+2=4!

חוקי הטבע הם סוג נוסף של אמת אובייקטיבית כפויה. ערבוב של חמצן ומימן יוצר מים. שום אדם לא יחבר חמצן עם מימן ויקבל קולה... עצמים קלים יחסית נופלים לעיקום במרחב שיוצרים עצמים בעלי מסה גדולה מהם. עצם העובדה שבמהלך ההיסטוריה ועד ימינו אנו היו ויכוחים על טיבו של כוח זה – כוח המשיכה – כלל לא משנה. עובדת קיומו כפויה על כולנו ועלינו להתחשב בכך כמעט בכל דבר שאנחנו עושים, כשאנו הולכים, כשאנו קופצים וכשאנו מתכננים מטוסים.

ולא, בניגוד להבלים שמופיעים במקורות כאלה ואחרים, חוקי הטבע לא התחילו להתקיים ברגע שבני אדם "חשבו עליהם". בדיוק כמו ש2+2=4 לא נכון רק כי גילינו אותו (זוכרים? המשפט הזה ממשיך להיות נכון גם אם אנחנו כלל לא קיימים!).

רז קולר - אתר הבית