אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דנה פריבך-חפץ ראיון


קטגוריה: 

דנה פריבך-חפץ היא דוקטור לפילוסופיה שספרה הראשון, "חסד חילוני", יצא לאור לפני כחצי שנה. בצד עבודתה הפילוסופית עוסקת פריבך-חפץ בעריכת דין חברתית.

עמיר: דנה, מי את? איך את תופסת את הזהות שלך? דנה: בראש ובראשונה אני בת-אדם, ואחר-כך אני ישראלית ויהודית, לא במובן הדתי אלא במובן של הזדהות עם תרבות יהודית. זהויות נוספות שלי נמצאות במישור הפרטי, זו לצד זו – אימא ובת, תלמידה ומורה ועמיתה, פילוסופית ועורכת דין ועוד. עמיר: איזה ערך או ערכים קשורים להיותך בת-אדם? דנה: להיות בן-אדם או בת-אדם זה לא ערך, זה תנאי. אם אתה רוצה, זה הטרנסצנדנטלי. אם אנחנו לא בני אדם אז אנחנו לא יכולים לדבר, אנחנו לא יכולים לתת פשר לדברים, אנחנו לא יכולים לחפש שום דבר. זו נקודת המוצא שממנה מסתכלים הלאה ומחפשים זהויות וערכים. אבל אם אתה שואל אותי מה הערך הכי חשוב בעיני, אני חושבת שהוא אהבת אדם, שזה שילוב של הגינות וסולידאריות ונדיבות. עמיר: במבוא לספר שלך כתבת כי "בבסיס הספר עומדת ההכרה שמפגש עם הזולת, מפגש שבו מתרחשת נגיעה פתוחה ונדיבה של אדם באדם, הוא צורך אנושי קיומי; כי בני אדם זקוקים לאהבה הדדית..."האם ההכרה הזאת היא שמניעה את הפעילות שלך במישור החברתי?דנה: יש אצלי אבחנה חדה, אפילו חדה מדי לטעמי, בין המישור הפרטי למישור הציבורי. יש בי הרבה כאב ותסכול על מה שקורה במישור החברתי, בארץ בעיקר, אבל כפילוסופית אקזיסטנציאליסטית קשה לי מאד להציע משהו חברתי-פוליטי. בפעילות שלי כעורכת דין חברתית, לעומת זאת, אני לא מתעסקת בשאלה מה ההצדקה או החובה לקדם את מצבן של האוכלוסיות מוחלשות שאני עובדת איתן, אלא בשאלה איך אפשר לעשות זאת באופן מיטבי; בהקשר המעשי-הציבורי הזה ברור לי מאליו שזה "הדבר הנכון" לעשות, גם אם מבחינה פילוסופית אני לא יכולה להצדיק את זה. העיסוק המשפטי-החברתי מאפשר לי קצת יותר צניעות כשאני באה לכתוב אתיקה, ונדמה לי שהוא גם מאפשר כתיבה שיותר קרובה לחיים ופחות מתוככי מגדל שן. עמיר: הגישה שלך למפגש עם הזולת היא קצת לא רגילה, אפשר לומר, אצל מי שקוראת לעצמה פילוסופית אקזיסטנציאליסטית.דנה: אני מבינה למה אתה אומר את זה. באמת, אצל הרוב המכריע של הפילוסופים שנהוג להגדיר כאקזיסטנציאליסטים – בעיקר סארטר והידגר – הזולת הוא בדרך כלל בעיה, אם לא גיהינום ממש. אתה אוטונומי, אתה חופשי, אבל אתה חי חיים קשים ומלאי אימה, וזה בסדר גמור כי העיקר הוא שאתה אותנטי. למעשה, אם אתה לא חי כך אז אתה חשוד, כי אתה בטח בהונאה עצמית. אמנם יש כמה וכמה חריגים לכך, אבל זו הרוח הכללית באקזיסטנציאליזם ובוודאי הדימוי הרווח שלו.אני לא הייתי מסוגלת להישאר בתפיסה האקזיסטנציאליסטית הזאת, שלפיה בני אדם אחרים רק מגבילים את החירות שלי. נקודת המוצא שלי הייתה הכרה בשמחה בעושר ובעונג, ובקצרה: באפשרותם של חיים טובים, מתוך מגע פתוח ונדיב עם בני אדם אחרים, בפוטנציאל האדיר שיש במפגש עם הזולת כדי לאפשר לנו לחרוג מתוך עצמנו ולהרחיב את עולמנו. מתוך החוויה היומיומית של מה שקשרים עם בני אדם אחרים יכולים לתת לנו, הלך והתגבש אצלי הרצון לעצב דרך פילוסופית שתציע ובאותה נשימה גם תפתה בני אדם לאמץ דרך חיים שתממש את הפוטנציאל הזה. עמיר: במבוא לספרך כתבת גם שאת "מכנה אהבה כזו 'חסד חילוני'... משום שהיא מאמצת מודל ידוע, דתי, של חסד". למה היה חשוב לך לקחת מודל דתי ולהכניס אותו להקשר חילוני?דנה: בתמונת העולם הדתית משמש אלוהים כמצפן רוחני שהוא מקור לערכים ולתכנים. כשמדברים על הומניזם חילוני, ובעיקר כשמדברים על הנאורות, האמירה הבסיסית היא "תעשו מה שאתם רוצים כל עוד תכבדו את החירות הזאת גם אצל בני אדם אחרים". – "בסדר," אנחנו אומרים, "אבל מה לעשות?" – "מה זאת אומרת, מה שאתם רוצים!" – "אבל מה, בשם האלוהים?" החופש הזה מאוד קשה לנו. לא בכדי סארטר אמר שאנחנו נידונים לחירות.אני מרגישה שיש צמא לתכנים ולערכים בחברה החילונית, ושחלק גדול ממה שקורה בניו-אייג' היום נובע מרעב רוחני - אנחנו זקוקים לביטוי של הפן הרוחני שלנו, וכיוון שלא מוצעות אפשרויות לכך בחילוניות, אז יש פניה לכיוון הפגאני או הניאו-פגאני.

כך אני מבינה את האמירה של החזון איש לבן-גוריון, שהדתיות היא עגלה מלאה והחילוניות היא עגלה ריקה. אבל אני חושבת שהסיבה לכך היא שהחילוניות היא תופעה חדשה מאד יחסית, ושצריך לעשות עבודה אינטלקטואלית כדי שאפשר יהיה להגדיר אותה בצורה חיובית ולא רק בדרך השלילה. חלק משמעותי מהעבודה הזו יכול לדעתי להיעשות על ידי עיבוד של תכנים שפותחו ועבדו מצוין במשך מאות שנים בתמונת העולם הדתית, ובספר שלי אני מנסה לתרום לכך.עמיר: באיזה עולם או באיזו מין חברה היית רוצה לחיות?דנה: חברה אידיאלית, מבחינתי, תהיה חברה שבה אנשים יתייחסו מרצונם החופשי לבני אדם אחרים באמפטיה, באכפתיות, בנדיבות, בפתיחות ובקבלה, ויראו את הזולת כהזדמנות למפגש מעשיר, מהנה ומרחיב דעת ולב. והזולת פירושו כל זולת, כולל עובדים זרים, פלסטינים, וכל מי שאנחנו תופסים כשונה מאיתנו.להפך, בחברה כזאת תהיה הבנה שככל שבן אדם יותר רחוק ממני כך יש פוטנציאל גדול יותר להעשרה הדדית במפגש בינינו. השוני פה הוא דווקא אחד האלמנטים המשמעותיים לחיוב. עמיר: אלו תהליכים או דינאמיקות חברתיות יכולים להוביל, לדעתך, למצב החברתי האידיאלי הזה?דנה: אני חושבת שקודם כל חשוב שהאפשרות הזאת תהיה בכלל באוויר, כי כרגע לרובנו היא אפילו לא בגדר אפשרות. וצריך לראות דוגמאות לכך, מפני שדוגמאות יכולות לעורר בנו השראה. תראה למשל את גאנדי, שהיה אדם מאד כריזמטי שפיתח ויישם תורה מהפכנית של התנגדות לא-אלימה, וכך יצר מודעות של המונים לאפשרותה של דרך כזו. איך בדיוק קורות מהפכות כאלה אני לא יודעת, אבל ברור לי שזה השלב הראשון. אני מקווה שאם וכאשר יותר אנשים יחיו בצורה כזאת, ויותר אנשים יחשפו אליה, זה עשוי להשפיע ולהעלות את הרצון והנטייה של אנשים לאמץ דרך כזו לחייהם. אני רואה את התהליך הזה עם הסטודנטים שלי למשפטים, כשהם באים לעבוד עם דרי רחוב במרכז על"ם ונמצאים בסביבה שמתאפיינת בנדיבות ובנתינה, זה משפיע עליהם בצורה מאד חזקה. עמיר: מה את יכולה עוד לעשות כדי לקדם את האפשרות הזאת?דנה: כל שאני יכולה לעשות הוא להציע ולהזמין. כשאתה מדבר בשפה של הזמנה, אז הכרחי שתיקח את הסיכון שלא יענו לך. אבל אם אתה לא מזמין אלא כופה או עושה מניפולציות, אז איבדת את זה באותה נשימה. זו המוגבלות אבל גם היופי שברעיון הנתינה והקבלה החופשית. מצד אחד, ברגע שמישהו מקבל את ההזמנה שלך זו מתנה, אבל מצד שני מתנה היא מתנה, ואי אפשר להכריח מישהו או לעשות עליו מניפולציות פולניות בשביל שייתן לך מתנה, כי אז זו לא באמת מתנה.במטאפורה אחרת, אתה יכול להביא לסוס את השוקת ולקשט אותה בפרחים ולהגיד לו "אחלה שיבולת שועל", אבל זה כל מה שאתה יכול לעשות. כי אם אין היענות פנימית של האדם, מתוך בחירה, זה פשוט לא יכול להתקיים. אפילו לגבי אלוהים נאמר שהכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת