אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התעלמות ככלי עוצמה במשברים נפשיים


אדם נתקל במערכתהפסיכולוגית שלו באלמנטים שונים שמאיימים להטילו לדיכאון ולהרוס את הדימויהעצמי שלו. למשל, ספקעצמי, עלבון, רגשי אשם, מחשבות שליליות, מחשבות תבוסתניות, רגשות תבוסה,ייאוש וכו' וכו'.

בדרך כלל כל הרגשותהללו 'מרימים ראש' ומתחילים 'מתקפות טרור מבפנים' - לאחר שמשהו מבחוץ פצעאת 'בעל הבית', פצע רגשי ששולח גלי רטט שכמו מעוררים מרבצם את כל'הדמונים' הללו (ספק עצמי וכו') והם מתחילים לתקוף את האדם מבפנים. בדרךכלל הם כמו גחלת לוחשת, והפגיעה הרגשית מבחוץ היא כמו משב הרוח, או הדלק,או העיתון שמזניק את הלהבות מעלה והמתקפה הרגשית מתחילה.

הנטייה הראשונית של אדםהנתון למתקפה של הרגשות והמחשבות הקשות הללו היא להגיב.

אך איזו מן תגובה היאזו? כששואלים אדם מה הוא עושה עם רגשות האשם או הספק העצמי שכוססות בו,הוא בדרך כלל עונה שהוא מתמודד,נאבק עימם, לא מוותר. ואם אכן מדובר על תגובה של יציאה לקרב אז מדובר עלמלחמה, ואם זו מלחמה אז זו מלחמה קשה, כי כל רגש או מחשבה שליליים שהצליחולחדור או להתבסס במערכת הפסיכולוגית, לא יוותרו בקלות, אפשר להגיד שיש לכלאחד מהם סוג של יצר הישרדות, כמו ה'גן האנוכי' של ריצ'רד דוקינס. והשאלהתמיד מי יותר חזק?

אך האם זו באמתהתמודדות? ובכן ראשית, יש צורך להבהיר כי התמודדות היא מילה מאוד מכובסת,היא עלה תאנה, בדרך כלל, שמסתיר מאחוריו פרפורים של קורבן שסופג מהלומותבזו אחר זו.

מפרפרים מרוב סבל,ולהתפתלות הזו (בתוך מערבולת הסערה הרגשית), פעמים רבות, אנו קוראים:התמודדות. (מציגים זאת לעצמנו ככיווצי שרירים מרוב המאמץ שבהתמודדות... ).

אך גם אם נסכים שאכן ישפה התמודדות ולא רק פרפורי קורבן, גם אם כך, סופנו להפסיד

כי כל שאנו נלחמים בהם יותר כך בתוכנוזה רק מתחזק.

ומדוע כך? ובכן עצם ההתייחסות לרגשולמחשבה השליליים גורפת ושואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה של המערבולתהרגשית, ברגע שמתייחסים (אפילו לא מתעמתים) עם משהו שלילי החי בתוכנו, מידזה מכניס אותנו לעולם בו הואהשולט וששם יש לו את הכוח, העולם שלו. לשון אחר, כל התייחסות לאלמנטשלילי שחדר לתוכנו, סופה כשלון, כי עצםההתייחסות אליו שמה אותנו תחת השפעתו. (המפגש בין האדם לביןהרגש השלילי התוקף אותו, מתרחש בזירה שלו). אז איך זה קורה? מדוע נפילהתחת ההשפעה של היריב גורמת להפסד או מפלה? ובכן האויב רוצה שנשאב לתחוםהשליטה שלו, כי שאיבתו לזירה האישית שלו, מנתקת אותו ממקורות הכוח שלו וגםגורמת לו לפעול תחת החוקים והכללים שעליהם אין לו שליטה. ושהיריב בהם הוא'בעל הבית' השולט.

. כלל ראשון, לא להישאבלזירה של האויב, כי שם, ב'מגרש הביתי שלו', הוא החזק.

עד כה עסקתי בהתמודדותכ'מילה מכובסת', ואז בפרפורי הקורבן, ואחר כך בכך שעצם ההתייחסות לדמוןהמשתולל והמתקיף שבתוכנו - שואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה שלו, ששם הואהחזק. ועתה ברצוני להתייחס לשאלת האנרגיה; כדי שמשהו יהיה חזק הוא צריךכוח, וכדי שיהיה לו כוח הוא צריך אנרגיה. עץ שמחובר בשורשים לאדמה ובעליםלשמש ולאויר - מקבל אנרגיה משני הכיוונים. נחל שמחובר למעיין מקבל אנרגיהמן המעיין. מהיכן יקבלו הדמונים, הרגשות השליליים שמרימים ראש בכל פגיעהרגשית את האנרגיה שלהם? הם בטריטוריה זרה, אינם חלק אורגני מן המערכת, מהמזין אותם? מה מאפשר להם להמשיך ולחיות? והתשובה המזוויעה - שעצם ההתייחסות שלנו אליהם היאשנותנת להם כוח. הם מקבלים מאיתנו אנרגיה על ידי כך שהםשואבים מאיתנו תשומת לב והתייחסות.

וכאן אני מגיע לתובנההראשונה באשר לדרך התמודדות עם משבר ושבר פנימי (שבו הרגשות השליליים שלהאדם פונים נגדו, הדימוי העצמי שלו נהרס והוא בדרך לדיכאון):

הדרך להחליש את האויב וכך להתגברעליו זה לא להזין אותו, לא להתייחס.

הדרך להתמודד עם אויב: זה לאלהתמודד, או יותר נכון, להתמודד על ידי התעלמות.

המילה החזקה כאן היא: התעלמות.

הטקטיקה הזאת שלההתעלמות מומלצת בכל מצב שבו: א. האדם פונה נגד עצמו (נכנס למשבר או מינימשבר), או יש בו מחשבות רעות לגבי חייו. וב. מישהו חיצוני פונה נגד האדם,תוקף אותו, מבקר אותו וכו'.

הבעיה היא שכשאנומותקפים, בין אם מבפנים בין אם מבחוץ, אנו יודעים שתי דרכים בלבד, להתמודדאו להיכנע. שתיהן גרועות, רק דרך הביניים של ההתעלמות היא שתעבוד.

ואיך זה עובד? ובכןכשאדם זורק אבן והאבן פוגעת בקיר קשה, אם הוא זורק ישר לפנים והקיר חלקוישר, רוב הסיכויים שהאבן תחזור חזרה אליו ותפגע בו בכוח המשולב של חסינותוקשיות הקיר והעוצמה שבה הוא זרק את האבן. הקיר הוא ההתעלמות.כשאף אחד לא מגיב, השדר שלך חוזר אליך. ההתעלמות היא כמו קיר, סוג של משחקסקווש, יוצא ממך משהו והוא חוזר אליך באותה עוצמה ונוסף אליה כעת הקשיחותשל הקיר. ככל שהקשיחות שלו גדולה יותר, כך עוצמת החזרה אליך עולה.

אפשר להבין מהדוגמא הזושככל שאדם מנסה חזק יותר כך עוצמת המכה של ההתעלמות מניסיונותיו -תכאביותר.

וכפי שחוסר התייחסותלמשהו בולמת את כניסתו למערכת שלנו, כך ההתייחסות למשהו (פגיעה רגשיתבמקרה זה) מאפשרת לו להיכנס פנימה.

ככל שמשהו יותר גבוה,איכותי או מפותח, כך הוא זקוק ליותר יכולת התעלמות כדי לשרוד בטריטוריהעוינת או שלילית. למשל אישה ברמה גבוהה – היא צריכה כוח גדול מאד להתעלםמגבר ברמה נמוכה שמנסה להציק לה או התחיל איתה.

חוץ מזה שצריך הרבה כוחכדי להתעלם, הרבה יותר קללעשות מאשר לא לעשות. בהיותנו תרבות וחברה זכרית, שמורגלתבעשייה ויוזמה, הקושי הגדול שלנו הוא להימנעמעשייה, עשייה היא אינסטינקטיבית עבורנו כמעט כמו לנשום, לכן כה קשהלהוריד במשקל כי צריך לא לאכול (או לאכול פחות), ואותו כנ"ל בגמילהמהתמכרות; הקושי של 'לא לעשות'.

כדי לעשות כל שהאדםצריך זה להגיב, או להגביר מאמץ או לחץ, כדי לא לעשות יש צורך בשליטהעצמית. ועל כן ההתעלמות היא מכניזם גבוה מן ההתייחסות. הראשונה מודעת,השנייה מכאנית.

וככל שאתה מודע פחותלעצמך, מאומן פחות במיתון וריסון הרגשות - כך קשה יותר להתעלם.

תגובה היא אינסטינקטיבית,זה קורה לרוב, למרותנו, ההימנעות מתגובה היא פרי של עבודה עצמית ופיתוחמודעות ושליטה עצמית.

דברים פוגעים בנו ביחס ישירליכולתם לעורר בנו תגובה.

ודברים כל הזמן מנסיםלעורר בנו תגובה. מנסים למשוך תשומת לבנו, ואלא אם כן האדם עובד על עצמו,הדברים עם כוח הריגוש החזק ביותר הם שיזכו בתשומת הלב שלנו. ומה הם הדבריםבעלי כוח הריגוש הגבוה או החזק ביותר? (ועל כן אלה שיעוררו בנו את התגובההמיידית והחזקה ביותר)? אלה בדרך כלל הגירויים השליליים, דברים שבאיםלפגוע בנו, להוריד מאיתנו, לתקוף אותנו, אלה יזכו למרב ההתייחסות מאיתנו.כך שאם האדם לא מטפח בעצמו את היכולת להתעלם מגורמי ריגוש שליליים, הםתמיד ינצחו אותו בסוף, יחדרו פנימה ויעוררו משנתם את הדמונים הרדומים שלספק עצמי, רגשות אשמה וכו'.

התעלמות היא תגובה לאטבעית אותה יש לטפח. התגובה הראשונית של אגו לפגיעה רגשית היא להגיבבהתפרעות וסערה רגשית. ואז הסערה הרגשית מנסה למשוך תשומת לב מן האדם עצמוכדי לקבל התייחסות ובכך דלק כדי להמשיך ולבעור. אך מה קורה לכוחות האגוהשליליים שהתעוררו מרבצם כשבמקום התייחסות הם מקבלים התעלמות? ובכן התגובההראשונית שלהם היא להגביר את הלהבות, הם מגבירים את הרעש ומנסים ביתר שאתלמשוך תשומת לב. די דומה לתגובה של תינוק או ילד שמתעלמים מתביעותיולתשומת לב. אדם מיומן בהתעלמות צריך דווקאאז להתעלם עוד יותר, עד לנקודת השבירה של הדמונים של האגו.

ככל שהתעלמות יותרממושכת כך הכוח שיוצא מן האגו חוזר אליו ביתר עוצמה ובסוף יגרום לו להיחלשבגלל חוסר באנרגיה ובסוף גם להתאייןבגלל הכוח של השליליות שחוזרת אליו כמו בומרנג.

כשהאגו מקבל את עצמוחזרה הוא מקבל נוקאאוט מן הכוח של עצמו. הוא משמיד את עצמו דרך קירההתעלמות הנוקשה.

אדם צריך לטפח בעצמו חירשותועיוורון לקולות השליליים הבוקעים בו מבפנים.

ושוב, זה הכל מתחילונגמר בשליטה עצמית, כדי להתעלם צריך להיות מסוגל לשלוט בתגובות שלך. אםאתה מגיב לרגש שלילי (בעצמך או מן הזולת כלפיך) באופן מכאני ואוטומטי, אזבסוף תהיה קורבן לאלמנטים של תוקפנות והאשמה שמופנים אליך מן הזולת או/ולרגשות אדם וחוסר אונים שמופנים אליך מבפנים. אצל רוב האנשים התגובה יוצאתמהם ללא מודעות, בקרה או שליטה.

אנחנו מגיבים עוד לפנישאנחנו יודעים שאנחנו מגיבים. (למשל כשאדם רעב הולך למקרר, היד נשלחתלמזון עוד לפני שהאדם החליט מה הוא רוצה לאכול, וזו ביחס ישיר לרמת הגירוישל המוצר שהיד נשלחה אליו).

על האדם לתרגל שליטה עצמית,לתרגל התעלמות. עליו לצפות במאכל המגרה, לסגור את המקרר להתרחק, ורקכשהתגובה האוטומטית שותקה, הוא יכול לחזור למקרר ו להתבונן במוצר המגרה.

רק אם אדם מתחיל לעבודעל עצמו ולפתח מודעות בלתי תלויה בגירויים שליליים מבפנים או מבחוץ – אזאולי יש לו סיכוי להפנות התעלמות, שהיא הנשק היחידי, כלפי מה שמאיים עלשלמותו וריבונותו הפנימיים, מחד, ועל הישרדותו מול כוחות התוקפנותשמאיימים עליו מבחוץ, על ידי גסי הרוח והשתלטנים.

(ריסון עצמי - “איזהוהגיבור הכובש את יצרו").

על האדם לאמן את שריריההתעלמות שלו. זה הנשק היחידי במלחמה עם 'כוחות החושך' (הספקות העצמיים,רגשות האשמה, חוסר האונים וכו') שמאיימים על ריבונותו.

בגדול, קיימים באדםשלוש כוחות להתמודדות אמיתית:

-כוח אלף אומר 'כן'.

-כוח ב', או מר 'לא'.

-כוח גימל לא אומר, הואאינו מתייחס.

-הכוח הראשוןזכרי-נמוך, דוחפני תגובתי, חם ומיידי, יאנגי.

-הכוח השני נקבי גבוה(הנקבי הנמוך הוא כניעה); היכולת להגיד 'לא', למנוע, לבלום להפנות את הגב.כוח יינגי.

-והכוח הגבוה משניהםהוא הכוח הנייטרלי, שמתעלם ולא מתייחס למה שלא נופל בתוך הרמה שלו.

והוא תמיד מנצח כיהקריטריון אינו התייחסות למה שבא להרוס, אלא הרמה הגבוהה ממנה הוא בא.

הכח הנייטרלי אינומעורב ועל כן לא מושפע. שני הראשונים מעורבים ולוקחים חלק במשחק שלהאלמנטים שרוצים להשפיע עליהם ועל כן מושפעים.

-הראשון נבלע בתוךההשפעה השלילית תוך כדי שהוא מחזק אותה.

-השנייה מצליחה לבלוםאותה לפרק זמן, אך גם אמירת ה'לא' מחזקת את הכוחות המערערים, מעצםההתייחסות.

-ורק השלישית מצליחה לאלהיות מושפעת, ועל כן לא להגיב, לא להתייחס, 'לא להיות שם' עבור ההשפעההשלילית, ועל כן, לנצח בנוקאאוט.

( ולסיום, עצה:קוראים רבים ירצו בכל זאת, עצה מעשית לגבי איך להתעלם. ובכן הדרך הטובהביותר להתעלם מדבר אחד זה על ידי התרכזות מוחלטת בדבר אחר. עד שמושאההתעלמות מתאיין. אפשר להתמקד בכל דבר שהוא, אפילו בתפוח ירוק...)?

***

גבריאל רעם

***

מאמרים ומסות נוספות שלגבריאל רעם באתר 'המכון לאימון תודעתי'ובאתר 'הגותבמבט קוואנטי' -

תגובות

התמונה של אביגיל אגלרוב

תיאוריה מסובכת

אבל הרעיון ברור ונכון.

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם