אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלים ושפה, הרובד הגלוי והרובד הסמוי


חלק א'- שתי שפות

בראשית היה קיים הצורך התקשורתי, להעביר ולקבל מסרים של תחושות, רגשות ומידע אל ומן הזולת. הצורך התקשורתי מגיע עם טכנולוגיה מולדת לקלוט ולשדר מסרים. הטכנולוגיה נקראת שפה. והשפה המקורית הייתה: תקשורת לא וורבלית. עם השנים הומצאה שפה חורגת, שפת המלים. השפה הבלתי מילולית נועדה בעיקר להעביר מידע תחושתי ורגשי, בעוד שהשפה המילולית מעבירה מידע מנטאלי, עובדתי, רעיוני, קוגניטיבי. המידע המילולי שייך לתחום המודע, בעוד שהמידע הלא מילולי בא מ- ומגיע אל- התחום הלא מודע. היחס ביניהם הוא כמו בקרחון, (פרויד); תשע עשיריות לא מודעות, ועשירית מודעת. כללית אנו מתנהלים בשני המישורים, מודע ובלתי מודע. המישור המודע הוא המישור בו אנו מתפקדים, בעוד המישור הבלתי מודע הוא זה שמנהל את חיינו. או לשון אחר: אנו מתייחסים למישור המודע ומגיבים מן ואל הלא מודע. כל עוד האדם מודע ומתקשר רק את הרובד המודע, חייו מועדים לתאונות. משול לאדם במסדרון ששומע את שמו מאחד מן החדרים הרבים מאוד ואז משקלל באופן מודע מהיכן סביר שקראו לו ונכנס לחדר הלא נכון. חיינו האמיתיים, חיי הנפש והמהות שלנו מתנהלים בבלתי מודע. ואם אנו נאחזים תקשורתית רק במודע, אזי אנו מנותקים מחיינו האמיתיים, הן בתוך עצמנו והן מערוצי התקשורת שלנו עם אחרים.

המתודיקה המילולית עובדת באמצעות יחידות דיגיטליות – מלים. אין קשר צורני בין האות או המילה לבין המסר שמבוטא. הבחירה בצליל האות או בצורתה, שרירותי ועובדה שזה שונה ממדינה למדינה. ואילו המתודיקה הלא מילולית עובדת באמצעות יחידות אנלוגיות –סמלים. וברובה הגדול היא אוניברסאלית. כאן יש קשר הדוק בין הצורה שזה מבוטא לבין המשמעות. למשל, כשאדם מדבר ותנועותיו גבוהות זהו מסר אנלוגי על מצב רוח נוסק, התלהבות וכן'. המשל הוא תנועות ידיים גבוהות, הנמשל – מצב רוח מתלהב. גובה הידיים מהווה אנלוגיה ל'גובה' מצב הרוח. ואם התנועות נמוכות הנמשל המטפורי שיש כן נמיכות רוח, דיכאון, חוסר חשק וכו'. השימוש השגור בשפה המילולית הוא שימוש רציונאלי וחד ערכי; אנו מכוונים כלי מודע אל המישור המודע. מילים בשימוש רציונאלי וחד ערכי מייצגים יחידת מידע שמצויה על אותו מישור של מודעות כמו של המילים עצמן. מודע מפנה למודע, למשל: 'בסלון ליד השולחן מצוי השעון שחיפשת'. המילה שנעשה בה שימוש מודע – מפנה את הקולט למישור המודע. דהיינו למה שמדיד, מוחשי וחיצוני. כל עוד זה המצב והמלים לא מתייחסות למישור הלא מודע ולא מכוונות אליו, ישנו נתק בין המישור המודע ללא מודע. נתק, כי בדרך כלל איננו מסבירים במילים את שאנו קולטים דרך שפת הגוף, ושפת הגוף לא מתקשרת מסרים מודעים. אז השאלה היא איך אפשר לקשר בין שתי החטיבות הללו בחיינו, בין המישור המודע לבלתי מודע? וגם ; מדוע בכלל כדאי וצריך לגשר בין שתי החטיבות הללו? ובכן, קודם כל בגלל הסיבה שהוזכרה: חוסר הסנכרון בין המישור המודע ללא מודע יכול להביא לפורענויות. וישנה גם סיבה נוספת: הבלתי מודע אינו רק מחסן חלקים לא רצויים, לשם אנו זורקים כל מיני דברים. ומאכסנים את מה שלא נעים. המחסן הוא החלק הנמוך של הלא מודע והוא יכול להיקרא: תת מודע, ויש בו יצרים ותחושות ומאווים. והחלק הגבוה יכול להיקרא: על מודע, ושם יש אינטליגנציה, משמעות וכו' (אך על כל אלה בהרחבה במודל בחלק ב').

בלא מודע קיים גם הקשר שלנו עם הרבדים הגבוהים, עם הנפש, ועם החלקים הרבים בחיינו אותם אנו לא מבינים. התשובות והסיבות להן מצויות כולן בלא מודע, מנותקות מאיתנו. ואי אפשר להגיע לאותם חלקים דרך שפת הגוף (מבטא את החלק הנמוך של הלא מודע), יש צורך במתקשר אינטליגנטי, שיגיע לרמות הגבוהות של הלא מודע, ל'על מודע'. והמתקשר הזה הוא רק המלים. התשובה: דרך אימוץ הסימבולים כדרך תקשורת. כפי שהאתגר הגדול של השפה הבלתי מילולית זה לתרגם את המסר הלא מילולי למלים. כך האתגר הגדול של השפה המילולית (השואפת לחדור ולמפות את הלא מודע בחיינו) זה לגרום לערוץ המילולי לעבוד לפי המתודיקה של הערוץ הבלתי מילולי – סימבולים ומטפורות. כלומר, להשתמש במילים באופן אנלוגי, להגיד דבר אחד כדי להרחיב את המודעות בקשר לדבר אחר שקיים בבלתי ידוע. ואז תהיה תקשורת בין שני המישורים, המודע והבלתי מודע (העל מודע).

כתבתי מאמרים וספרים רבים על שפת הגוף ובהם 'תרגמתי' מסרים בלתי מילוליים למלים. כאן אתייחס למשהו הפוך, לשים את המסר המילולי בפורמט הלא מילולי: סימבולים ומטפורות. המתודיקה האנלוגית, הסימבולית או המטפורית, יכולה גם להתקיים בערוץ המילולי. אך זה ממשיך להתקיים בעיקר ב'שמורות טבע'. והכוונה לאמנות הגבוהה של מחזאות, שירה, ספרות. וגם למיסטיקה, למשל בספר הזוהר. אנשי הזוהר היו קוראים בתורה והיו מוצאים בזה שער למשהו גבוה יותר. אך בחיי היום יום, שפה מטפורית או סימבולית נעדרת כמעט לגמרי. והיות וכך ישנה החמצה של המישור העל מודע בחייו של האדם ובמישור היחסים בין השניים. מבחינת תשע העשיריות העלומות של יחסינו עם אחרים - אין חשיבות למילה בפני עצמה, אלא רק אם היא מסמנת משהו שהוא מעבר לעצמה. כאצבע שמצביעה לכיוון כלשהו. אפשר להביט באצבע וללמוד אותה דרך איך שהיא נראית ואפשר לראות בה כלי שמצביע על משהו שהוא לא עצמו. והכיוון אליו האצבע מצביעה הוא החשוב, לא האצבע. המילה יכולה להיות אצבע שמרחיבה את תחום המודעות שלנו אל עומקים, מרחבים ושיאים שמצויים מעבר לקליטה הרגילה. אז אנלוגיה אחת לשימוש הסימבולי למלים היא אצבע, אנלוגיה אחרת היא: שגריר; ברמה העובדתית שגריר הוא אדם בגיל מסוים, במצב משפחתי מסוים, שעובד בעבודה מסוימת בארץ מסוימת. אך ברמת הסימבול הוא מייצג משהו, את המדינה שממנה הוא בא. המלה יכולה להיות התחלה וסוף לעצמה (השגריר כאדם פרטי), להיות גם המסמן וגם המסומן, ואז היא מתנהלת ומנהלת את חיינו, במישור שטוח, חד ממדי והמקסימום שהיא יכולה לעשות זה להפנות את הקולט ממישור שטוח אחד למישור שטוח אחר. וזו השיחה הרגילה בין בני האדם. רמה זו נשלטת ע"י האונה השמאלית של המוח – (למילה אין משמעות אחרת מלבד מה שיש במילה עצמה. מכונית אדומה היא מכונית שצבועה באדום, זה הכול. אין לזה משמעות מעבר לזה).

שתי אונתו המוח, השמאלית בכחול בהיר בתוך קוביות והאונה הימנית, כר דשא ירק פורח. ואילו רמת המילה כסימבול נשלטת על ידי האונה הימנית, כאן כל דבר מחבר למשהו אחר שמצוי מחוץ ומעבר לעצמו. למשל כשאדם בוחר מכונית בצבע אדום, ברמת האונה הימנית, הצבע האדום יכול לסמל: עוז רוח, או תשוקה, או אגרסיה, או פזיזות, או נעורים. משהו באשכול התכונות הללו.

 צריך להבין כי תשעים אחוז מבני האדם כיום משתמשים במוח השמאלי, ורק עשרה אחוזים מבני האדם משתמשים במוח הימני. האונה השמאלית היא לוגית, הימנית אינטואיטיבית. אך מה שנאמר כאן הוא שלמרות שטבעה הבסיסי של השפה הוורבלית הינו לוגי, מתודי וליניארי, היא יכולה לפתח ממד עומק ולעבוד על פי סימבולים, אנלוגיות ומטאפורות. אין ספק שהרמה הגבוהה של השפה המדוברת והכתובה היא הרמה המטפורית, ולא רק הרמה הגבוהה, גם רמת העומק. הגובה והעומק הן מקומות או מחוזות אליהן ניתן להגיע רק באמצעות כלי הרכב הממריא של השפה המטפורית. שפה יכולה לכוון את האדם שוב ושוב למה שהוא יודע, או לכוון אותו לתחום הבלתי ידוע. והאמת שוכנת יותר בתחום הלא ידוע מאשר בידוע. תקשורת במקור עובדת על מטאפורות, כל בעלי החיים מתקשרים על ידי מטאפורות, אם כלב מנמיך עצמו לפני כלב אחר, הכלב השני מבין שהוא מוותר על שליטה. כי נמוך זה נשלט וגבוה זה שולט, זו שפה סימבולית. רק אנחנו בני האדם, ויתרנו על השפה המטפורית/סימבולית לטובת שפה דיגיטלית, השפה המטפורית הינה ראשונית אך כשהיא מוטמעת בעולם המלים היא יכולה להגיע למחוזות הגבוהים של העל מודע. השפה אמורה ויכולה לקחת אותנו למישור אחר, נסתר. השפה של היום עובדת מגלוי לגלוי, ולא מגלוי לנסתר.

שפה זה עניין דו כיווני, משדרים וקולטים. אפשר לשדר מסרים עמוקים על ידי שימוש סימבולי בשפה, ואפשר לפענח את המישור הסמוי דרך התייחסות למישור הסימבולי של מה שהאדם אומר. ומבחינה של הבנת הזולת, זה האתגר הגדול של השפה המדוברת, להבין את הנאמר או הכתוב, באופן פרשני. לדעת שהמלים אינם סתמיות, הן צופנות בחובן משמעות סמויה. ישנם קודים סימבוליים בשפה דרכם ניתן לחדור לממד העלום של האמת. האדם בדרך כלל מסתיר אותה כי בדרך כלל היא גורמת לו להרגשה לא טובה. קריאת מה שהאדם אומר דרך הפריזמה הסימבולית תפתח ותפצח את שטמון במלים. מן הסתם, פסיכותרפיסט טוב, קשוב לרובד הלא מודע על ידי ניסיון לפצח את הסימבוליקה של מה שהמטופל אומר לו. גם חבורת הזוהר עוסקים בפרשנות סימבולית, הם לקחו את התורה כמספרת סיפור סמוי. מדברים על דבר אחד ומתכוונים לאחר. מדברים בפעימה ראשונה ומנסים להבין את הפעימה השנייה. והעבודה שלהם היא לגאול את המסר המוצפן דרך פיצוח הסימבוליקה של התורה. לאור הכתוב כאן מעניין לבחון את סיפור הגירוש מגן עדן; מקובל לחשוב כי לאדם וחווה 'נפתחו העיניים' לאחר האכילה מעץ הדעת, וכי אז התחילו לדעת באמת. אך יכול להיות שאמנם הם אמרו לווקטור של הידע, אך זאת כתחליף על כך שזנחו את הווקטור של חיבור ישיר להוויה. לישות, כפי שהיידגר קורא לה. הסבר: לפני האכילה מעץ הדעת תקשרנו ברמה הראשונית והמטפורית. האכילה מעץ הדעת (תהא המשמעות שלה אשר תהא) הורידה אותנו לרמת המידע הטכני המכאני, מידע שאינו מפגיש אותך עם העולמות האמיתיים הנסתרים. אחרי האכילה מעץ הדעת - איבדנו את הקשר עם הישות. עם הלא מודע הקוסמי האישי והבינאישי, אך מצאנו את הידע הטכני השימושי. ברגע שאיבדנו את הקשר עם הרמה התת הכרתית, עם הישות (אפשר לתרגם את המנוח של היידגר גם כ: הוויה) - פתאום מתגלה לעינינו ים של מידע, פתאום אנחנו יודעים את זה וזה וזה... ואנו חושבים את עצמנו למאוד חכמים אבל זה בגלל שפרטנו את הקשר הישיר ללא מודע לפרוטות של ידע מילולי. וריבוי הידע לא רק שלא מקרב, מקרב את האדם למהות החיה והנושמת של הדברים, הוא עוד יותר מרחיק אותו ממנה, כי התחליף הפך לעיקר.

מנקודת מבט זו, האוניברסיטה מתגלה כמוסד שמחזק את הקביים של הידע שחי בעולם משל עצמו, ובכך לא תורם להבנה שורשית ואונטולוגית של החיים, העצמי והתקשורת הבינאישית. אנו רואים את המצאת השפה המילולית כצעד חשוב בהתקדמות ההשכלה וקידום התרבות האנושית. אך אם השפה המילולית חסרה את האספקט המטפורי של התקשורת - היא מוצאת עצמה ואותנו, בעולם מנוכר, חד ממדי, שבו המסתורין, העומק והרב ממדיות של הקיום נסתרים ונעלמים מאיתנו. הדברים כבר לא מדברים אל המהות שלנו מן המהות שלהם, אלא מן האספקט הנגלה שלהם אל האספקט הנגלה שלנו דרך מתווך מכאני מוגבל. לכאורה, העולם מלא במחקרים וכתבים שסוקרים ומנתחים כמעט כל אספקט של חיינו. אך מנקודת המבט שמובאת כאן, הם רק ממשיכים להרחיק אותנו מחיבור מהותי של הבנת הדבר עצמו מן התוך של עצמו. (גישה אונטולוגית). כלומר, לא רק שאכלנו מעץ הדעת ונענשנו על כך, אנו ממשיכים ללא רק להיות מגורשים מגן-עדן, אלא ממשיכים להתרחק ממנו... אנו מצויים במעין וורטיגו - מתרחקים מידיעה אמיתית אודות החיים והקיום (השמיים עבור הטייס), ובטוחים שהקרקע (ידע מכאני וחד ממדי) הוא השמיים. ואל הקרקע הזו אנו קרבים כדי להתרסק עליה. זה יכול להגיד, שאין לנו מושג ירוק אודות מה שקורה באמת (מבחינה אונטולוגית וברמות הלא מודעות של החיים והמציאות), ואנו מפטמים עצמנו בעוד ידע שטוח וטכני, משוכנעים שמה שחסר זה עוד ידע כדי לקבל תובנה וידיעה אודות מה שקורה באמת. המחקרים אודות ההתנהגות האנושית הולכים ומתרבים, אך ההבנה שלנו אודות מה באמת קורה הולכת וקטנה.

כלומר יש כאן מצב אבסורדי שככל שיש יותר ספרים ויותר ידע ומחקרים ככה אנחנו יודעים פחות אודות מה שבאמת קורה. כשאדם נכנס לאוניברסיטה, הוא לא בהכרח יוצא יותר חכם, אבל הוא יוצא עם יותר ידע. חוכמה לא נמדדת בידע - חוכמה נמדדת בהבנה של מה שקיים מעבר למישור הגלוי. אמנם מה שאמורים ללמוד ולחקור באוניברסיטה, זה את מה שהלך לאיבוד בחושך התת תודעתי, אך מחפשים אותו מתחת לפנס של המלים. כדי להבין משהו לעומק - צריך לחפש אותו בחושך, דהיינו, באזור הסמוי, הלא ידוע.מתחת לפנס יש אור, ורואים דברים, אבל מה שקיים תחת הפנס לא מסביר את מה שנמצא בחושך (והחושך הוא הרוב) – כלומר אנו חוקרים רק את מה שנופל בתחום הגלוי, אבל הנתח הנכבד והמשמעותי של המציאות מסתתר בתחום החבוי.ואם לחזור לאנלוגיה המיתית של האכילה מעץ הדעת, הרי מאז שאכלנו מעץ הדעת, so to speak, התחום החבוי הלך ונעשה עלום יותר, ואילו תחום הגלוי נעשה יותר ממופה, צפוף בפרטי מידע טכניים שלא מסבירים מאומה אודות תחום הלא ידוע. ויש כאן מעין אשליה אופטית; מכיוון שבתחום הגלוי יש כעת כ"כ הרבה מידע -נוצרת תחושה שאנו מתקרבים להבין יותר את מה שסמוי מעינינו, ולא היא, תחום הגלוי ממופה יותר, על חשבון הזנחה של התחום הסמוי. והדרך המוצעת כאן היא לא לחזור לתחום הסמוי ולשקוע בו, אלא לנסות ולסנכרן בין התחום הגלוי הממופה , לבין התחום הסמוי הלא ממופה, וזאת באמצעות המתודיקה של הסימבוליקה. הכנסת שימוש סימבולי לשפה הוורבלית.

אך אחת מן הטענות שלעיתים קרובות מעלים תלמידי בהדרכות תקשורת אל מילולית היא, שהעברת מסרים דרך סמלים יוצרת שפה לא מדויקת, שכל אחד יכול כביכול להבין אותה באופן אחר. וזה פשוט לא נכון, השפה הסימבולית (של שפת הגוף במקרה זה) למעשה יותר מדויקת, רק שהיא מכוונת לתת מודע. והתת מודע לא פחות מדויק מהמודע. המודע יותר ממופה, זה לא אומר שהוא פחות מדויק (מבחינת קליטת המסרים והתגובה שלו אליהם). ואכן מחקרים במסרים תת סיפיים מראים שהם נקלטים בצורה יותר מדויקת מאשר מסרים סיפיים, דווקא משום שהם עוברים בצורה לא מודעת. כלומר היא מדויקת יותר, כי אנו לא מפריעים לעבודה התקינה שלה (אין לנו יכולת להתערב ולשים התניות ומחסומים). אך חוסר המודעות למסרים אמנם מאפשרת להם דיוק יתר אך איננו מבינים את שעבר ואין לנו יכולת לתעל ולנתב זאת בהתאם לאיזושהי אינטליגנציה. האדם עצמו מחמיץ את המסר, זה משאיר אותנו מחוץ לתמונה. אם משהו קיים ואינך יודע שהוא קיים, הוא לא קיים. הקיום האמיתי לא מצוי בצרכנות של החוויה אלא ביצירה של הידיעה. מי האדם? לא זה שחווה, כי החוויה מתבזבזת, אלא זה שתרגם את החוויה לידיעה.

האתגר הוא לסנכרן בין המישור המודע ללא מודע. עד שזה לא יעשה שניהם חיים בניתוק האחד מן השני. המודע גווע בצחיחות חד ממדית והבלתי מודע מתפרע בתגובה למסרים לא מודעים, ללא גבולות או מידור או הכוונה של המודע האינטליגנטי.

חלק ב' - המודל

עכשיו, אפשר לשים את כל שנכתב עד כה במודל פשוט. שני צירים ולכל ציר שני קטבים. א. הציר הדיגיטלי (רוחבי). ב. הציר האנלוגי (אורכי). הציר הוורבלי משתרע ממזרח למערב, מימין לשמאל. והוא משוטט בין קוטב האינטלקטואלי-רציונאלי (אונה שמאלית) לבין קוטב של ידע אינטואיטיבי (אונה ימנית) ועוסק בשפה דיגיטלית. הציר האורכי משתרע מצפון לדרום, מלמטה למעלה. והוא משתרע בין על מודע לתת מודע. ועוסק בשפה האנלוגית.

בציר הרוחבי יש לנו אינטלקט ורציונליות בצד הזכרי, ואינטואיציה ויצירה –בצד הנקבי. בדרך כלל הצד הזכרי שולט בתשעים אחוז, אך אם יהיה איזון דינמי בין שני הקטבים הרוחביים, יהיה בניכם נקודת מפגש, אף אחד מהם לא יבלע על ידי האחר (כפי שקורה כיום), ושניהם יפרו האחד את השניה. נקודת המפגש בין שניהם יוצרת סינרגיה. ונקודת מפגש זו היא לידתה של השפה המטפורית שיכולה לשוטט מן הקצה הצפוני ועד המרכז של הציר האורכי. בציר האורכי - הקוטב הדרומי מאכלס את השדרים היותר בסיסיים, שמשותפים לנו ולבעלי החיים: יצרים, תאוות, תחושות, רגשות וכו' (כל זה מעובר דרך שפת הגוף). הקוטב הצפוני מאכלס משמעות, פרשנות, הבנת על והבנת עומק. ועוד.(לשם ניתן להגיע רק דרך מלים מטפוריות). הווקטור האורכי היה הווקטור הבראשיתי, האדם המציא את הווקטור הרוחבי. האדם נולד בלי מלים – מלים זו טכנולוגיה. המלים הומצאו ברגע שהאדם התרחק מחיבור בלתי אמצעי לתת הכרה שלו, של אחרים ושל העולם והיקום. והם הומצאו כעזר תפקודי בעולם הנגלה, המוחשי. עולם של עובדות, מעשים, פעולות והפעלות. ברגע שהתחיל להתנתק מקשר ישיר עם האולם האונטולוגי, הוא המציא טכנולוגיה שתעזור לו בעולם התופעות, בעולם המשני, בעולם שהוא תוצר של המהות של הדברים. כשצנחנו מהרמוניה עם העולם, מלהיות חלק מהתת – המודע, היינו צריכים לפתח טכנולוגיה שתעזור לנו להסתדר בעולם התופעות. והמלים הן מעין קביים שעוזרות לנו להסתדר בעולם כפי שהוא, לאחר שאיבדנו את היכולת לחיות אותו מבפנים (ההזרקות או הגירוש מגן העדן).

האדם התנתק מן הישות והיה צריך את המלים כדי להתמצא ולתפקד בעולם הפונקציונאלי והשימושי. זו הייתה המטרה הראשונית של המילים, להגיד לאדם להרים חפץ זה, להביא חפץ אחר, להעלות את האבן כלפי מעלה, לסגור את השער וכו'. אך לאחר שהומצאו יש בידי האדם טכנולוגיה, לחזור לעולם הישות האבוד, והפעם להגיע לשם עם כוח המודעות. לשחרר ולגאול את הישויות בכוח התודעה. וזאת יעשה במידה וכאמור, יצליח להשיא את המלים המתודיקה של מטפורות ואנלוגיות. כלומר, דווקא הנפילה מחיבור ישיר ולא מודע לישות. יכולה להוות פתח להתפתחות וגאולה של הישות, דרך כוח המשחרר ומתמיר של התודעה. וזאת רק אם המילים יצליחו 'להתחתן' עם המדיום התקשורתי האינהרנטי של השפה הלא מילולית: המטפורות. אם לוקחים את המילים (שהומצאו עבור הווקטור הרוחבי של התמצאות פונקציונאלית ורציונאלית בעולם הנגלה) מתמירים את טבען המקורי על ידי השתלה של גנים מטפוריים ומעבירים זאת לווקטור האורכי – הן מסוגלות לפתח א הצד הגבוה של הווקטור הצפוני. ברגע שמשעתקים את המלים לצורך נסיקה או צלילה למשמעות הנסתרת, יש לנו "כלי על". super tool

אמנם, וכפי שנאמר קודם, ישנן 'שמורות טבע' בשפה הוורבלית שכבר עובדות בצורה כזאת. הדוגמא הטובה ביותר, ללא ספק, זו השירה, שירה מורכבת ממילים שיצאו מהמולדת שלהם בווקטור הרוחבי ועכשיו חיות בווקטור האורכי. אך האתגר הגדול זה להביא את השימוש המטפורי של השפה לתוך הדיאלוג האנושי. אולי לא לשיחת החולין, אלא לדיאלוג של אמת בין שתי נפשות, או שתי תודעות, או בין נפש לתודעה. זה כלי הטיס שיכול לאפשר לדיאלוג האנושי המקורקע – להמריא. לשון אחר, כה חבל שהדיבור המטפורי נשאר באמנות אליטיסטית ולא מתורגם לתחום התקשורת הבינאישית האינטימית והאינטליגנטית. שם הוא יכול לתרום באמת לגאולת הדיאלוג בין נפש לנפש מן השיממון, התקיעות והניכור בו הם מצויים כיום ועד כה. מה שצריך לעשות למלים זו טראנס פוזיציה. לגאול אותן מן התחום הרציונאלי-אינטלקטואלי- טכני- תפקודי, ולמקם אותן מחדש בתחום התקשורתי האינטימי והאינטליגנטי. לשון אחר; היכולת להגיע לרמות תודעה גבוהות ולרמות עומק פסיכולוגיות – יכול להיות מושג על ידי טראנס פוזיציה לתפקוד המקורי של המלים.

חלק ג' – סיכום

המלים יכולות לחיות ברמה גבוהה או נמוכה. בציר הרוחב או ציר האורך. בציר הרוחב הן יכולות להיות כלואות בקוטב האינטלקטואלי, או ללא ביטוי קוהרנטי בקוטב האינטואיטיבי. בציר האורכי הן יכולות לנסוק לקצה הגבוה (הצפוני) של הציר. וזאת בעזרת הזיווג ביניהן לבין מטפורות. מה שמוצע כאן זה במקום להיות כלוא בצד שמאל של המוח, בידע אינטלקטואלי עקר – להפרות אותו עם הצד האינטואיטיבי יצירתי. וכתוצאה מן המפגש בין השניים נקבל שפה מטפורית. שאומר שימוש בינארי וסינרגטי של שתי אונות המח בו זמנית. ואז בנקודת המפגש בין שתי האונות, שני הקטבים הרוחביים, יכולה להתרחש נסיקה לכיוון העל מודע. כי רק מלים מטפוריות יכולות להגיע לעל מודע ולחזור לווקטור הרוחבי, מועשרות על ידי מה שטמון בצד הצפוני של הציר האורכי. החלק הנמוך של הציר האורכי במודל מתוקשר דרך שפת הגוף, אך לחלק הגבוה, התודעתי, לא נוכל להגיע דרך שפת הגוף, רק דרך מילים מותמרות מטפורית.

אמנם אכלנו מעץ הדעת, ויצאנו מן ההרמוניה הבראשיתית של קיום חסר מודעות בווקטור האורכי, אך נותרנו כלואים בצד הימני של הציר, בקוטב האינטלקטואלי. האתגר הוא להחיות את הצד השמאלי של הווקטור הרוחבי, ובנקודת המפגש בין השניים ניתן יהיה להיכנס לווקטור האורכי. ואז לחזור עם שלל שמפרה את הווקטור הרוחבי של חיינו המודעים. בעשותנו את המעבר בין הווקטור הרוחבי לאורכי בעזרת כלי הרכב, או בעצם כלי הטיס, של המטאפורות הוורבליות - אנו מפתחים את האזור הרדום באדם, האזור העליון: התודעה. השימוש המטפורי בשפה פותח בפנינו מערת עלי בבא. כל אוצרות התת מודע יכולים להפרות את המודעות המצומצמת שלנו לרמת של תודעת על.

***

גבריאל רעם

להרחבה:

· על אינטלקט ואינטליגנציה במערכות הלימודים הקיימות:

· שפה דיגיטלית ושפה אנלוגית

תגיות: 

תגובות

מלכודת המלים

מלכודת המלים.

למה
חקרני : מה זה למה ?
ידעני : מלה
חקרני : מה זה מלה ?
ידעני: צירוף של אותיות.
חקרני: מה זה אות ?
ידעני: ציור בעל צורה ייחודית.
חקרני: אות זה ציור, בעל צורה ייחודית ?
ידעני: כן, לציור הזה ל יש צורה ייחודית, רואים את הצורה וזוכרים אותה.
לציור הזה מ יש צורה ייחודית, רואים את הצורה וזוכרים אותה.
לציור הזה ה יש צורה ייחודית, רואים את הצורה וזוכרים אותה.
חקרני: לקשקושי קווים כאלה ל מ ה אתה קורא ציורים ?
ידעני: כן, כל קשקוש כזה הוא ציור בעל צורה ייחודית, וכשרואים אותו זוכרים אותו.
חקרני: אז המלה למה מורכבת מ 3 אותיות, שהן 3 צורות ייחודיות.
ידעני: נכון
חקרני: ובכן , מה זה למה ?
ידעני : מלה בעלת צורה ייחודית , המורכבת מ 3 צורות ייחודיות .
חקרני: לכל מלה יש צורה ייחודית.
ידעני: נכון, ואם תרצה, כל מלה היא ציור ייחודי.
חקרני: ומה יש במלים חוץ מהצורה הציורית החיצונית שלהם
ידעני: כלום
חקרני: כלום ?
ידעני: בוודאי שכלום, כי מה יש בציור חוץ מהציור ?
חקרני: למה היא מלה בעלת משמעות עצומה.
ידעני: לצירוף האותיות מ ש מ ע ו ת יש צורה חיצונית ייחודית, זה הכל.
חקרני: המשמעות היא תוכן פנימי , ולמלה למה, יש תוכן פנימי.
ידעני: אני מביט במלה למה ולא גיליתי כל תוכן פנימי. גיליתי רק צורה חיצונית ייחודית.
חקרני: אני צריך להשתמש בהרבה מלים, כדי להציג בפניך את התוכן הפנימי של למה.
ידעני: אם המלה למה לא מסוגלת למסור את התוכן הפנימי שלה , אז אף מלה לא מסוגלת למסור את התוכן הפנימי שלה. ולכן, אפילו אם תשתמש בכל המלים שבעולם, לעולם לא תוכל למסור לי את התוכן הפנימי של המלה למה.
חקרני: המלה ..שולחן .. מוסרת את התוכן הפנימי שלה מעצמה
ידעני: רק עם מעשים ניתן להגיע לתוכן הפנימי של המלה שולחן.
חקרני: איזה מעשים ?
ידעני: צריך להביט , לנגוע, להזיז, ואז נדע את התוכן הפנימי.
חקרני: מוזר מאוד....למה זה ככה ?
ידעני: ככה זה, זוהי מלכודת המלים, וניתן לעקוף אותה רק באמצעות מעשים.
Aetzbar

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם