אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השיחה, בין שתיקה לדיאלוג


"כולם מדברים, אבל לא כולם מתקשרים. ואלה שמתקשרים לא תמיד משוחחים".*"to be" is to be related”. krishnamurti

“a dialogue is a dance with the unknown.” david bohm

חלק א': דיבור, שיחה ודיאלוג

כל בני האדם מדברים. אך האם הם משוחחים?

דיבור אינו בהכרח שיחה, כפי ששמיעה רחוקה מאוד מהאזנה (או הקשבה). וכפי שבהסתכלות לא רואים ולא מבחינים במקצת מן הדברים להם ניתן לשים לב בהתבוננות.

חלק ניכר מן ההנאה והסיפוק מן החיים, הם ביכולת לעבור מן השמיעה, ההסתכלות והדיבור - אל הממד הנפשי, הרוחני. זה שצריך עבורו מאמץ תודעתי כלשהו.

הבעיה אולי מתחילה בכך שרובנו משוכנעים שאנו אכן משוחחים. למרות שעם רוב בני האדם עמם אנו 'משוחחים' - אין לנו על מה לדבר . ועל מה שאנו באמת רוצים לדבר - אין בדיוק עם מי...

דיבור הוא אקט תיקשורתי חיצוני, הבא ליצור דימוי של מפגש בין שני אנשים על ידי המדיום של החלפת מלים. ברב המקרים זו החלפה סתמית ומנוכרת, כשלהג ופטפוט היא הרמה הנמוכה שלו, והחלפת מידע היא רמתו הגבוהה. בשיחה המצב אחר; המלים משמשות לשם הידברות, הבנה של הצד השני, זרימה וסינכרון פנימי בין שתי עמדות נפש נפרדות. היא שונה מאוד מן הדיבור הנוטה למונולוגים (מתחלפים או מקובעים). בשיחה שהיא שיחה של ממש קיימת הדדיות וסינרגיה.

וכפי שיש הבדל בין דיבור לשיחה, כך קיים הבדל של רמה נוספת, זו שבין השיחה לדיאלוג; אם הדיבור מייצג את הרמה הגופנית והשיחה את הרמה הנפשית, הרי שהדיאלוג מייצג את הרמה הרוחנית.

הדיאלוג הוא התלקחות של המאטריה השיחתית לכלל מצב בעל תודעה עודפת, שבו שני המשוחחים מבינים זה זה, אך גם חווים חוויה של מודעות נרחבת ועמוקה יותר באשר לדברים עליהם הם מדברים. כך שדיאלוג הוא גולת הכותרת של השיח האנושי.

בשיחה - עדיין יכולים להתרחש מאבקי כוחות והתרברבות. והיא אף מאכלסת, לרב, מסרים סותרים וסמויים. אך במצב דיאלוגי – זה לא קיים, כי אותם 'דמונים תת קרקעיים' כבר עברו התמרה וגיוס בשירות המטרה המשותפת. בשיחה עדיין קיים האגו, בדיאלוג הסיסמא היא: win win, הניצחון שלך הוא הניצחון שלי.

דיוויד בוהם, שהיה פיסיקאי קוואנטים ידוע, ובערוב ימיו התעניין מאוד ברוחניות ובדיאלוג ואף ניהל שיחות רבות עם קרישנמורטי, - אומר כי עצם המילה דיאלוג - שבאה מיוונית עתיקה - כבר אומרת לנו כי המדובר על מעבר דרך משהו, dia, והדבר שעוברים דרכו כאן היא משמעות. louge בא מן המילה לוגוס; משמעות. על כן דיאלוג היא הדרך אל המשמעות, הטאו של הלוגוס.

בדיאלוג מתקיים מסע מן הכאוס אל הלוגוס. מחוסר המשמעות והזרות של שני אנשים שלא מכירים זה את זה – אל האיחוד הפנימי המושג דרך המשמעות המשותפת. הדיאלוג הוא תהליך אמנותי. והמשותף לשניהם הוא שגם באמנות וגם בתהליך הדיאלוגי, חומרי הגלם מצויים במרחק רב מן התוצאה המעובדת, התוצאה שעברה תהליך. באמנות לוקחים חומרים לא מעובדים, כאבן ומתכת - בפיסול, גוף האדם – במחול, בד ומכחול – בציור, תוף או מיתרים – במוסיקה – ומפיקים מהם תוצרים אמנותיים מופלאים. כך גם בדיאלוג; ניתן לקחת את חומרי השיחה 'הלא מאולפים' (זרות, סתמיות, חשדנות, בדידות, כמיהה, זרות, חיבה, עוינות וכו') - ועל ידי בגרות, אינטליגנציה, ערנות, קשב, רגישות ואמפטיה – להתמירם לאמנות דיאלוגית. עם זאת ההבדל בין האמנות לדיאלוג הוא בכך שבאמנות בדרך כלל האמן הוא השולט הבלעדי, או לפחות נותן הטון העיקרי בעוד שבדיאלוג שני המשוחחים פעילים, שניהם שווים, שניהם עובדים בסינרגיה.

חלק ב': דיאלוג, כדרך אל הרוח.

מרטין בובר

מי שהקדיש מחשבה וכתיבה מרובה לנושא הדיאלוג היה הפילוסוף היהודי הנפלא מרטין בובר.

בובר שדגל ברוחניות אקזיסטנציאלית, היה אחד הפילוסופים שהקדישו חלק נכבד מן הפילוסופיה שלהם לשיחה , בעיקר בספרו "אני אתה" שיצא בשנת 1923. ובספר: "חיי הדו שיח" שיצא ב1948 - בהם הוא עושה הפרדה בין שיח של 'אני הוא', לשיח של 'אני אתה'.

השיח 'אני הוא' הוא שיח מנוכר, זר, שבו המשוחח מתייחס לבן שיחו כאל חפץ. בעוד ששיח ה'אני אתה' הוא שיח אישי, אינטימי, מתייחס לזולת בחום, מזכה אותו במלוא תשומת הלב. נוטה אל הדיאלוג.

בובר, ניתן להגיד, קידש את הדיאלוג לא רק בין בני אדם, אלא גם כדרך גישה כמעט לכל דבר בחיים, למשל בפסיכולוגיה; לדעתו אי אפשר לו לפסיכולוג להכיר את האדם הנמצא אצלו בטיפול מבלי שיכניס באופן מודע את כל כולו לתוך הסובייקטיביות של הזולת. הוא מדבר על 'כניסה מדעת לתוך מעשה הזיקה השלמותי', להיכנס מדעת לזיקת 'אני אתה' שנעשית מתוך חסד, ולא מתוך מאמץ.

ובכלל, בשנים האחרונות מתרבים אנשים הרוח והגישות הפסיכולוגיות הדוגלות בגישה של אינטימיות וסובייטקיביות – כדרך אל האמת.

בובר דיבר על כך בתחילת המאה ועשרים כשכתב על גישה של חוויה סובייקטיבית ויצא נגד הניתוק לשם התבוננות. הוא אפילו עוד מרחיק לכת וטוען כי "רק על –ידי הבנת אחרים אפשרית ההכרה ואפשרית הידיעה בכלל" ("פני אדם עמ' 70).

גישתו זו ל- חשיבות האולטימטיבית של מפגש של אמת בין אדם אחד לאחר-חשובה במיוחד על רקע הגישה המנוכרת שמציג המדע בכלל ואבי הפסיכואנליזה בפרט – שדרך לימוד קר ואובייקטיבי ניתן להבין את האדם. בובר מדבר כאן על מהפכה שלמה, הוא אומר כי רק דרך הליכה לאיבוד באחר, נוכל לגלות אותו ולהבין אותו, וכי כל ניסיון להבינו באופן קר ומושכל יפספס את החלק האמיתי שבו, את הליבה שלו; את עצמיותו, כי את זו ניתן רק להבין על ידי פגישה בלתי אמצעית, על ידי החוויה של שניים שמתאחדים במפגש הדיאלוגי.

בובר ראה ביכולת לקיים דיאלוג משהו שמבדיל ומציין את האדם מכל היצורים האחרים. משהו שמדגיש את האנוש שבו. "מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך, שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו" (פני אדם, עמ' 17). הוא רואה בפגישה בין שני בני אדם נוכחות של הדדיות, שעד שלא נתממשה – האדם עצמו לא בא לידי מימוש.

הוגה נוסף שעסק בשיחה היה מרטין היידיגר. היידגר היה פילוסוף ידוע, שיש כאלה שטוענים שבבסיס הגותו היה יותר תיאולוג מאשר פילוסוף.

מרטין היידיגר

היידיגר מבחין ומבדיל בין הדיבור המקשר, החושף את מהות הדברים שכאן נקרא לו: דיאלוג. ובין הדיבור השכיח, זה שנקרא פטפוט, פטפוט עקר, שהוא בעצם שיחה בטלה, לא אותנטית. זו מסתירה בדרך כלל ואינה חושפת את מהות הדברים.

היידיגר רואה בשיחה ובעיקר בדיאלוג דרך להגיע לישות, לפנים, למהות של הדברים. וזאת בניגוד לפטפוט המעצים את השינה לגבי המציאות האמיתית של הדברים.

היידיגר רואה קשר סיבתי ישיר בין היכולת לשוחח וליצור דיאלוג - ובין היכולת לחשוף את הקיום הגלעיני החבוי מאחורי פני הדברים החיצונית, מאחורי הפאסאדה והמסכה. הוא כמובן מתייחס לדיבור הראשוני ולא לגלות בה הוא נמצא כיום – גלות הפטפוט והלהג.

ישנן גישות שמאמינות שכדי להגיע למפגש עם אמת פנימית או רוחנית יש צורך להתנתק מתקשורת ולעשות מדיטציה לבד. הוא סובר אחרת, לדעתו רק באמצעות השיחה והדיאלוג - הופכים הדברים לנוכחים.

מבחינה זו היידיגר דומה לסוקרטס ושונה מהוגים רבים אחרים שאומרים שהקיום האמיתי של הדברים לא רק שהוא חבוי מן העין וקיים אולי במצב תודעה אחר, אלא שמה שאופייני לו הוא שלא ניתן להביעו במלים. היידיגר –לעומתם – אומר בדיוק ההפך, הוא אומר דווקא שהמהות האמיתית היא ברת קומוניקציה וזה גם מה שמאפיין אותה! עם זאת, יש כאן שאלה של רמה; המהות לא תעבור דרך הרמה הנמוכה של השיחה השגורה, הפטפוט והלהג. אלה אינם 'כלי הרכב' הנכונים לה למהות, אלא דרך הרמה הגבוהה, שבה מתקיים סוג של דיבור, שחושף, סוג אחר של שיח; שיח דיאלוגי.

כך אנו רואים כי הדיבור הוא (בעת ובעונה אחת) גם הדרך אל הישות (השיח הדיאלוגי) וגם מה שמסתיר אותה (הפטפוט). כפי שמפתח בחור המנעול הוא גם זה שמסתיר את הנעשה בחדר- אם מציצים דרך חור המנעול (פטפוט) אך הוא גם יכול לסובב את המנעול ולפתוח את הדלת (השיחה ודיאלוג).

ולא רק שהדרך אל הישות היא דרך השיחה, אלא גם ההפך הוא הנכון; שפה היא בעצם אוסף של מלים שהן בעלות משמעות רק כשהן מבטאות את הגלעין, המהות הרוחנית והתוכן הפנימי של מה שאנו קולטים בתודעתנו הרגילה.

בדיבור היום יומי אמנם משתמשים בשפה – אך בדרך כלל אין בה קומוניקציה אותנטית. היידיגר אינו אומר שפטפוט עקר הוא שלילי בשיחה וכי יש לעקרו לחלוטין, אלא שהוא אמור להוות בסיס לדיבור האותנטי. הפטפוט העקר בעצם הכרחי בכדי לנהל חיי יום יום, אך כשרוצים לחשוף את העולם כמות שהוא, או להגיע לרמות היותר גבוהות ורוחניות שלו – לא רק שאין בו די, אלא שהוא אף עשוי לחסום ולהטעות. כי הדיבור העקר נוטע תחושה שהוא הוא העולם האמיתי.

הפטפוט העקר נתפס כדבר עצמו ולא כמכסה ועטיפה שמאחוריהם נמצאת מציאות יותר מורכבת, יותר רוחנית. וכאן הבעיה בכך שהוא חוסם את הישות, בולם את הרוחניות. ולא בעצם קיומו (של הפטפוט העקר).

אז מהו זה שמאפיין את הדיבור האותנטי, והמפרידו מן הפטפוט העקר? ובכן, היידיגר מוצא בדיבור האותנטי - שני רכיבים חיוניים; ההקשבה והשתיקה. שני אלה מביאים לתוצר שלא קיים בדיבור העקר והכוונה להבנה. כי דרך ההקשבה והשתיקה ניתן להגיע להבנה.

הקשבה היא ביכולת לשמוע במובן הקיומי והראשוני. היידיגר לא רואה בהקשבה משהו מנוגד לדיבור אלא חלק ממנו. ההקשבה פותחת פתח לקיום משותף, זה המוביל להבנה של הזולת בשיחה.

no one really listens to anyone else, and if you try it for a while you will see why. mignon mclaughlin

"אדם שאל את מורה הזן איקקיו (משורר, פרחח, אמן של דרך התה, אוהב נשים מן המאה החמש עשרה ביפן),,מורי, האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של החוכמה העליונה?,מייד נטל איקקיו את המכחול וכתב, "קשב""זה הכל? שאל האיש, "לא תוכל להוסיף משהו"?איקקיו הוסיף עוד פעמיים, "קשב, קשב".האיש היה מוטרד. "מההה! אני לא מוצא עומק או דקות מיוחדת במה שכתבת."איקקיו כתב מיד, "קשב".האיש כעס. "מה פירוש המילה 'קשב'?"ואיקקיו ענה בעדינות, "קשב פירושו קשב".

מתוך ,שיחות מטורפות" יעקב רז, הוצאת מודן 1995 עמוד 8

"פי לא נועד לאוזניים אלו. וכי הכרח הוא לקטום את אוזניהם כדי שילמדו לשמוע בעיניהם? וכי חייב אדם לקרקש כמו תופים ומוכיחים בשער?". ניטשה

ועם זאת קיים הבדל בין השניים; הקשבה חיונית כדי לתת מקום לזולת, לאפשר חלל מפרגן ותומך שבו הזולת יוכל למקם עצמו, למצוא עצמו ולתת לעצמו ביטוי. אך השתיקה חיונית כדי לאפשר לפן החבוי, לממד הרוחני – מקום. ההקשבה היא בקשר לזולת, השתיקה היא בקשר למה שרוצה לבטא עצמו דרכם אך האגו שלהם חוסם.

על ההקשבה נכתב רבות, כאן ברצוני להתמקד בפן הרוחני, בשתיקה. ומה אומר היידיגר על השתיקה? ובכן אחד ממאפייני הלהג הוא העדר נחרץ של שתיקות. כפי שרכילות היא אויב השיח הפורמלי הממסדי, המקובל - כך שתיקות הן אויב הלהג הסתמי. הלהג הסתמי תמיד קצר נשימה, סותם שתיקות. ומדוע? כי דרך השתיקה השיחה האמיתית נושמת, לוקחת אויר, מקבלת חמצן, שואפת פנימה אויר רוחני ומנסה להגיע לרמה הבאה.

בשיחה הנושקת לממד הרוחני – השתיקה היא בת בית, אורחת רצויה. דרכה - הישות חודרת פנימה. בלהג - השתיקה מראה את הערווה של השיחה הריקה, ואת העובדה שמאחורי הלהג אין בעצם כלום. שהכל בלוף, שהמלך עירום.

(וכך, יש לברך על השתיקה, בכל שיחה; כי אם זה בלהג, אז רואים כי המודבר במשהו סתמי שלא מוביל שלום מקום, ואם ישנו פונטציאל שיחתי אמיתי, אזי השתיקה תוביל אליו).

המחזאות הבריטית ידועה כמשובחת. הדיאלוגים לא רק שנונים, אלא גם עמוקים ולמרות שהם המציאו את ה'סמול טוק', את השיחה הבטלה – הם יודעים גם לשתוק. מעניין לנסוע באוטובוס באנגליה ולשבת ולשתוק עם כולם; אין ריקנות באוויר, כל אחד עם עצמו, וכל אחד אומר משהו בשתיקה שלו. יש שם נוכחות, זה לא מעיק. שתיקה של נוכחות – יש בה שלווה וזרימה פנימית.

ישראלים – לא יודעים כל כך לשתוק, באוטובוס – השתיקה מעיקה. ומי שכבר מדבר – 'גואל' אותנו מן השתיקה שמאחוריה מציצה ריקנות.

ולא רק שכדי להגיע לרמה גבוהה צריך לשתוק, גם ההפך הוא הנכון; על מנת שהאדם יהיה מסוגל לשתוק, (את השתיקה הדיאלוגית) מן ההכרח שיהיה לו מה לומר…

כלומר, אדם שתקן עשוי לתרום יותר להבנה מאשר אדם שמדבר הרבה, כי המלהג והמפטפט עשוי לעטוף את הגלעין של הדברים בכיסוי אשלייתי של בהירות ובכך להפוך אותם לנדושים. אך, כאמור, יש להבהיר שוב שלא כל שתיקה היא שתיקה שחושפת את גלעין הדברים; אין ספק שישנן שתיקות שהן שליליות בתכלית. השתיקה שהיידיגר מדבר עליה היא שתיקה של סירוב לדבר מתוך מתן אופציה לזולת – להשמיע.

ובמלותיו של היידיגר עצמו: "כצורה של דיבור - השתיקה מבטאת את הבנתו של הקיים כאן בצורה כה מקורית, עד שהיא מולידה את כושר הקשבה האותנטי וההיות עם האחר במלוא שקיפותו" כאן הוא אומר משהו מאוד יפה, הוא אומר שרק מישהו שיש לו מה לומר, באופן אותנטי, יכול לשתוק אותו. וכי דווקא אלה שאין להם דבר מה אותנטי להגיד – אינם יכולים לשתוק.

ניתן להגיד שבניגוד לסברה המקובלת הרואה בדיבור הגלוי, ביכולת הביטוי – את מבעי השיחה החשובים, היידיגר מתייחס לא למה שנאמר אלא למה שקשה לו לצאת יותר לאויר העולם, לפן הנסתר והעלום והבלתי מוחש, והוא מתייחס אליו כאל הדבר החשוב והמניע (בעל המוטיבציה החזקה) בשיחה. מה שהוא בעצם אומר הוא שדווקא החלל השיחה, המרחב, המרווח – הם הדברים שמאפשרים זרימה וטעינה חשמליים.

וזה נשמע נכון, כי האנרגיה זורמת בחלל ולא דרך דברים בעלי נפח או דרך חפצים מוצקים. שם היא רק נבלמת או מאוכסנת. אז זרימה ודינמיקה רק מתרחשות בחלל ריק. ובשיחה, ככל שיש יותר חלל ואפשור – כך לשיחה יש יותר זרימה ודינמיקה פנימית, ואלה מתאפשרות על ידי ההקשבה (במישור הבינאישי) והשתיקה (במישור הרוחני).

"איש כתב שיר מוות כששכב על ערש דווי, הוא קרא לחכם זן והראה לו את השיר, אמר לו החכם, "בשעה זו, במקום לפטפט, שא את סבלך ומות!"למשמע הדברים, חייך האיש ומת". אמרת זן

"אדם משעמם הוא אדם המדבר שעה שאתה חפץ שיאזין".אמברוז בירס

חלק ג': זן ואמנות השתיקה הדיאלוגית

מה משותף לחיים ולשיחה? בשניהם התוכן חייב לעבור דרך האין, דרך הריק, דרך הלא ידוע.

דיאלוג יכול להתרחש רק בחלל ריק (שתיקה, הקשבה). ורק בתוכו החיפוש המשותף הזה יכול להתרחש.

כל דבר בטבע צומח לקראת חלל ריק. צמיחה אורגנית אוהבת חללים וריקנות.

אנחנו בני האדם לא כל כך אוהבים חללים. אם החללים הם במבנה - אנו ממלאים אותם ברהיטים ובתמונות, אם זה בטבע - אנחנו ממלאים אותו בבניינים, בתים, כבישים וכו'. ובשיחה אנו מיד ממלאים את החללים והרווחים שבה - במלים.

החלל והשקט מפחידים אותנו. לדעתנו הם שם כדי שימולאו כבר, וכמה שיותר מהר, בחומר. לא משנה איזה.

אנו רואים את החלל והאין כמשהו שבא לטרוף אותנו, לבלוע אותנו, להעלים אותנו - אל תוכו.

החלל והריק נקלטים על ידינו כמשהו שהוא נגדנו; או שהוא בולע אותנו, או שאנו מזדרזים; ממלאים וחוסמים את לועו הענק. מי קודם?

איננו יודעים לעבוד עם החלל, אלא בעיקר נגדו.

צייר, לוקח את החלל שעל הבד ופותח אותו, הולך איתו, לראות לאן יוביל. עבור האמן היוצר - החלל הוא מדריך, הוא דרך, הוא דלת אל הלא נודע, הלא ידוע.

אסור לאמן להתחיל יצירה עם מה שהוא יודע, אלא להיכנע למה שהוא לא יודע - לחוסר הוודאות. לתת למה שהוא לא יודע ולחסר הוודאות להוליך אותו אל מה שמעבר להם, לעולם שמעבר לריק.

וכך גם בשיחה שיש בה ממד רוחני, ממד של מעבר; אמנות השיחה אינה פוחדת מן הריק, לא מחפשת למלא אותו בגבב של מלים. ואז להוסיף עוד מלים ועוד, עד שנסתם החלל ואין עוד מה להגיד. שיחה הנושקת בהוויה הרוחנית של מה שנאמר - מחפשת את השתיקה ומתערסלת בתוכה, מנסה להתיידד עמה, ואז דרכה מחפשת את מה שלא נאמר; מה מאחורי השתיקה, כי שם האמת. הזיוף מצוי לפני השתיקה, מכסה את השתיקה, מסתיר אותה. אך מעבר לשתיקה יש אמת תת הכרתית, משהו שאולי אפילו לא הודנו בו אפילו בפני עצמנו. מעבר לריק-השתיקה מצוי האני הלא ידוע, האני הלא מודע, שכדי להגיע אליו יש צורך לצלוח את אגם האין.

ואגם האין תמיד ניצב בין שני המשוחחים, מפריד ביניהם, אך רק לכאורה. ולמעשה הוא המדריך הסודי של הלא מודע של שניהם. מחכה שיצרו איתו קשר כד שבעזרתו יוכלו להגיע לממד החבוי שבשיחה. ושם יגלו פוטנציאל שיחתי אדיר, שממתין לקחת שליטה ולהתחיל לגלות להם דברים.

וכה מעט שיחות צולחות את אגם האין, את סמבטיון השתיקה הזה. ברוב השיחות בעיקר דוחסים ודוחסים, עוד ועוד מלים, כדי לא לתת לטריטוריה של השתיקה לגדול ולהתרחב. וכל מילה מעגנת את השיחה בידוע, במוכר, בשטחי, בחד ממדי, בהכרתי - בזה שלא מוליך לשום מקום מלבד זה שכבר היינו בו או שכבר לעסנוהו לעייפה.

בכדי לשוחח באופן דיאלוגי צריך לשתוק. ולא סתם לשתוק, לשתוק מתוך ידיעה, מתוך אהבה, מתוך דבקות. להתמסר לשתיקה - כדי להגיע לארץ המובטחת של השיחה.

להתגבר על הפחד (מן האין, שמיוצג על ידי השתיקה) ולדעת ולהאמין שמעבר ללא ידוע מצוי הידוע האמיתי, אם רק ניתן לעצמנו ולזולת את המרווח להגיע לשם.

אך לשם כך עלינו להרפות שליטה, לא להתאמץ כל כך לדבר ולדבר. אלא לדעת לוותר. לתת לעצמנו לצלול לאין המצוי בין שנינו ולאפשר לציפור הגדולה של האמת הפנימית לקחת אותנו למקום אחר, מקום בו שנינו נרגיש האחד עם השני כמי שהגיעו הביתה.--

*המאמר: "השיחה; בין שתיקה - לדיאלוג". מבוסס על פרקים מתוך סיפרו של גבריאל רעם, "אמנות השיחה", ידיעות אחרונות, 2003

** קבוצות דינמיקה דיאלוגית, יפתחו בחודש דצמבר, 2008, פגישה פתוחה: 25.11.2008, באכסניית בני דן, בשעה שבע בערב, אולם סי. לפרטים: ניר: 0523994799.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם