אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין תיאולוגיה לפוליטיקה


מפעם לפעם מופצים מנשרים הסברתיים בארץ המציגים את עמדתו של הקוראן בעניין הזיקה הבלעדית של העם היהודי לארץ ישראל. מצוטטות סורות מהקוראן המבטאות במפורש את ההבטחה האלוקית של ארץ ישראל לעם היהודי, את יחסו של הקוראן לתנ"ך כאל אורים ותומים, כמו כן מצויינת העובדה שירושלים אינה מוזכרת כלל בקוראן. מתוך כך מתחייבת המסקנה שהקוראן מקבל את המסר המקראי בדבר משמעותה של ירושלים כמרכזו הרוחני של העם היהודי, וכן את העקרון המכונן שקדושת העיר נובעת מעצם מעמדה כמרכזו הרוחני הבלעדי של העם היהודי.לנוכח עובדות המציאות, ברור שיש יותר מקורטוב של תמימות בניסיון להציג בפני המוסלמים את המובאות מהקוראן בדבר זכותם הקדושה של היהודים על ארצם. שכן, לא מדובר באיסלם האותנטי עצמו, אלא בפוליטיקה של האיסלם. הפוליטיקה האיסלמית תוכיח קבל עם ועולם באותות ובמופתים מפולפלים את ההיפכא מסתברא, ואת ההקשר המפריך לכאורה את המובאות מהקוראן.בעולם הנוצרי המצב הוא הרבה יותר אבסורדי. מאז קיבלה הנצרות לגיטימציה שלטונית מהקיסר קונסטנטינוס במאה הרביעית לספירה, וביססה את מקומה כדת רשמית של הקיסרות הרומית, הפכה מתנועת רוחנית של "יהודים חדשים" כפי שכונתה עד אז, למימסד פוליטי רודף יהודים. כל מעשי הזוועה של הנצרות, שלעומתם מתגמדת אכזריותו של האיסלם, עמדו בניגוד משווע לרוח החסד שקרנה מהברית החדשה. במשך מאות שנים רדפה הנצרות את היהודים באופן שיטתי בשם הסגידה לאדם יהודי בשם ישוע. אבותיי בספרד ובפורטוגל התענו תחת שוט הדמים השטני של האינקוויזיטורים הסדיסטיים, שליחיה הרשמיים של הנצרות "החסודה". פשעיה של הנצרות לכל אורך ההיסטוריה הנוצרית, בעיקר נגד יהודים אך לא רק נגדם, הם בפירוש כתם בל יימחה של קלון מוסרי.כפי שאין שום טעם הגיוני ליישב את הסתירה התהומית שבין בשורת החסד המוקרנת מהברית החדשה לבין פשעיה הסדרתיים של הנצרות בשם אותה רוח של בשורה רוחנית חדשה כביכול, כך אין כל טעם מעשי להציג בפני המוסלמים מובאות מהקוראן בדבר זכות היהודים על ארצם. אם אנחנו כבר מחליטים ליטול על עצמנו את תפקיד המוכיחים בשער נגד הסתירות המוסריות הגלומות בהתנהלותן של הדתות המונותיאיסטיות שצמחו מן היהדות, מוטב לנו כבר להדגיש את המכנה הייחודי המשותף בין היהדות לאיסלם בתפישה הרוחנית של המהות האלוקית.אינטלקטואלים נוצרים רבים, שאינם בוחרים בדרך הקלה של בגידה ביושרתם המוסרית על מנת להקל על יישוב סתירות לוגיות באמונתם, אכן מודעים לכך ששאול התרסי (פאולוס), שהיה יהודי פרושי הלניסטי, הוא זה שעיצב את הנצרות כדת חדשה מנותקת ממקורותיה היהודיים. זאת בניגוד למסר של ישוע ותלמידיו שהתמקדו בתיקון מידות בקרב העם היהודי על רקע ההתפוררות המוסרית שעשתה שמות ביהודים באותה תקופה. כמי שהיה מעורב בתרבות היוונית והרומאית, הבין שאול התרסי את רזי רוחניותו של האדם האירופאי שמעצם טבעו התקשה לתפוש מהות אלוקית אבסטרקטית המצויה מעבר לתפישה החושית והשכלית האנושית. מה עוד שבני עמו שלו, היהודים, שכבר היו אמורים להפנים את תפישת האלוהות המופשטת לאחר מאות שנים של רוחניות יהודית, היו נכשלים בה שוב ושוב ומתפתים למצוא נחמה פורתא בפולחנים האליליים המוחשים. כך שהפתרון הפשוט והמתבקש מאליו התגלם בדמותו של ישוע כהתגלות אלוקית בדמות אדם. מעבר להשלכות התיאולוגיות הסבוכות המתעוררות סביב טענת אלוהותו של ישוע, עד היום מתמקדת הנצרות בסוגיה שולית לחלוטין, שאין כל דרך מדעית להוכיחה או להפריכה, והופכת אותה לקודש הקודשים של הדוקטרינה הנוצרית - הסגידה לישוע היהודי כהתגלמות אלוקית בדמות אדם. בכך מסגירה הנצרות את היסוד הרוחני הפגאני שלה, דהיינו בעצם חתירתה האידיאולוגית הבלתי נלאית לשכנע את עצמה ואת האנושות כולה, שלפני כאלפיים שנה התגלה האל לאנושות בדמות אדם. ללא רעיון אלוהותו של ישוע, הנצרות מתפוררת מאליה. בניגוד לאדם האירופאי ונגזרותיו בעולם, שנזקקים לאל בדמות אדם על מנת לספק את צרכיהם הרוחניים המטפיזיים, מסתבר שהעמים השמיים (יהודים וערבים) ניחנו בפוטנציאל רוחני של תפישת מהות אלוקית מופשטת. אכן, פרט ליהודים הדבקים באמונתם, המוסלמים הם אלה שמקפידים לא לזהות את המהות האלוקית עם צלם אלילי כלשהו. כך שהמכנה הרוחני המשותף בין היהדות לאיסלם מאחד אותן בתפישה מופשטת של הכוח המטפיזי המניע את העולם. כוחן של אידיאולוגיות מתבטא במישור המעשי ועד כמה המשנה הרעיונית שלהן היא בת יישום. כך שהמרחק בין כתבי הקודש של הדתות המונותיאיסטיות לבין הפוליטיקה הנובעת מהן מהווה אינדיקציה לאמת הגלומה בהן. מאז הופעתה של הנצרות על בימת ההיסטוריה לא חסכה הפוליטיקה הנוצרית שום מאמץ על מנת להרחיק את עצמה מכתבי הקודש הנוצריים עד כדי נתק מוחלט מהמסר הרוחני הגלום בהם וביסוס אופייה כדוקטרינה פגאנית כוחנית ונגועת תחלואים פוליטיים. גם הפוליטיקה האיסלמית הולכת בעקבותיה ומתנכרת לכתבי הקודש האיסלמיים, לדאבון ליבם של הדבקים בקוראן ככתבו וכלשונו.אלא שכאמור, בניגוד לנצרות שעומדת על דעתה לנפנף בדגל הפגאני של האנשת האל, האיסלם על כל רבדיו דבק בתפישה הרוחנית היהודית של האל כמהות מופשטת בספירות מטפיזיות אשר מעבר למגבלותיה הטבעיות של האנושות. הגישה החיובית מחייבת את הדגשת המכנה המשותף בין היהדות לאיסלם, שבו דבקה עדיין גם הפוליטיקה האיסלמית. אך קריטריון האמת אינו פוסח על היהדות. שכן, גם המרחק בין המציאות היהודית לבין כתבי הקודש היהודיים מלמד על האמת הגלומה בתפישת העולם היהודית. המציאות הישראלית, שהייתה אמורה להתנהל על פי הקודים הרוחניים היהודיים, לא רק מנותקת מהם אלא אף מנוכרת לנכסי צאן ברזל של רוחניות יהודית. כשם שאנו דורשים מהנוצרים ומהמוסלמים בצדק הגינות אינטלקטואלית, יושרה מוסרית ותובנה רוחנית, כך עלינו לדרוש אותם מעצמנו, אפילו במידת יתר של חומרה. על רקע המציאות הישראלית האומללה, אין שום טעם להוכיח לנוצרים ולמוסלמים על הסתירה בין עמדותיהם הפוליטיות לבין משנתם הרוחנית כל עוד אנחנו איננו מסוגלים לשמש להם דוגמה מכוננת. יהודה צורף

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יהודה צורף