אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יש אלוהים? – הטעות של ריצארד דוקינס


יש

יש אלוהים? – האשליה הגדולה של הדת / ריצ'ארד דוקינס

כשהייתי כבן חמש עשרה או שש-עשרה, מתישהו בתחילת כיתה י', התפתח דיון בשיעור תנ"ך על קיומו או היעדר קיומו של אלוהים. כשניתנה לי זכות הדיבור כחכחתי בגרוני בטקסיות והכרזתי כי "אלוהים הוא מושג שהאדם יצר כדי להסביר דברים שהוא לא מסוגל להבין". פרץ של מחיאות כפיים שטף את הכיתה ואני חשתי מוחמא וחכם עד מאוד. מאז מים רבים עברו בירקון, והיום לאחר שלמדתי והחכמתי מעט, ואיבדתי את הצורך למרוד רק כדי למרוד, אני מבין כמה המשפט ההוא היה טיפשי ופשטני. אני לא כועס על עצמי, זהו משפט מתאים בהחלט לילד בן שש-עשרה. זהו גיל שבו כל פרשנותך את העולם היא פשטנית, זהו גיל שבו עוצמת הקול היא הדבר החשוב ולא תוכן הדברים. לכן סביר להניח שכלל לא הייתי כותב מאמר זה אילו על הספר "יש אלוהים? – האשליה הגדולה של הדת" היה חתום ילד כבן שש-עשרה. מה רבות הפתעתי ואכזבתי שביולוג מוערך בשלהי שנות השישים לחייו הוא המקור לתזה כה ירודה. בעבר כבר הגבתי לכתבה באותו נושא מאת ריצ'ארד דוקינס, שפורסמה באתר זה, ומתברר שכתבה זו הייתה רק קדימון, הן מבחינת גודל המאמר, והן מבחינת גודל היהירות ומידת הפשטנות. דוקינס שם לעצמו מטרה שאפתנית ויהירה עד מאוד בספרו זה: הוא רוצה לשנות את העולם. אנחנו אוהבים את הביטוי הזה, "לשנות את העולם", כי אנחנו מניחים שהשינוי המבוקש הוא בהכרח לטובה. אבל לשינויים יכולות להיות תוצאות רבות. השינוי שדוקינס רוצה הוא עולם שבו כולם חושבים כמוהו ומקבלים את הנחות היסוד שלו. דוקינס מכריז שהוא מעוניין שאדם מאמין יקרא את הספר שלו ובסיומו יהפוך לאתיאיסט. הבדיחה הגרועה היא שאם אדם הוא עד כדי כך קל להתניה והשפעה, הרי שגם אם זה יקרה, כשיקרא ספר נוסף שעוסק בפילוסופיה בגרוש מזן אחר, דעתו שוב תשתנה בהתאם. דוקינס טוען שהוא מנסה ליצור תזה מדעית בספר זה. הוא מכריז שאין הוא דומה למטיפים הקיצוניים של הדת, אלא הוא מעמיד תזה שבהחלט יש מקום לנסות ולהפריכה. אך מיד לאחר מכן הוא מעמיד ללעג וקלס את כל דרי העולם שאינם שותפים להשקפותיו, בין אם מאמינים ובין אם אגנוסטיים (גישה הגורסת שקיומו או היעדר קיומו של האל לא ניתנים לפתרון אמיתי, ועל כן אין הם מאמינים אך אינם פוסלים את אפשרות קיומו של האל). השורש לבעיה בחשיבתו של דוקינס נעוץ בחוסר הבנתו את תחומי הפילוסופיה והתיאולוגיה, וחמור מכך, את חוסר הבנתו את גבולות תחומו שלו – המדע. כך למשל בתזה שעל פי דבריו אמורה להיות מדעית, הוא משלב כמות נדיבה מאוד של רטוריקה, דמגוגיה ופופוליסטיות. למעשה אם נשקול את כמות המדע שהספר מכיל אל מול כמות הדמגוגיה, נמצא שאין מקום לקרוא לספר הזה "ספר מדעי" כלל וכלל. זהו מניפסט אידיאולוגי ותו לא. כך למשל פתיחת הספר מוקדשת להצגת מוחות גדולים בהיסטוריה האנושית שהיו – שימו לב גבירותיי ורבותיי – אתיאיסטים, בין היתר – להגדרתו של דוקינס – אלברט איינשטיין. כן, מר דוקינס, אנחנו יודעים. אך היו גם מוחות גדולים בהיסטוריה האנושית שהיו מאמינים אדוקים, אנשים ששינו את פני ההיסטוריה כמו הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, הרמב"ם ואפילו כמה מנהיגים ונשיאים. לא ממש ברור מה הנקודה הזו מוכיחה לכאן או לכאן ומישהו דקדקן עוד עלול לומר שהיא אף כלל לא רלבנטית (ואני ממש מנסה ולא מצליח לא להשתמש שוב במושג "דמגוגי"). במבואו של הספר דוקינס טוען שהוא לא אומר שהדת היא שורש כל רע, אך מיד לאחר מכן מאשים את הדת בכל המלחמות, התקפות הטרור, הרציחות, האלימות והשחיתות האנושית לדורותיה. כמובן שזה נעשה תוך התעלמות מוחלטת מאינספור המלחמות ומעשי הנבלה שנעשו בהיסטוריה האנושית שלא בשם הדת, כגון כל כיבושי האימפריה הרומית, כיבושי גנגס חאן ואטילה ההוני, כיבושי נפוליאון בונפרטה, פשעי המלחמה שביצעו היפנים בסינים, וכמובן הרייך השלישי של היטלר שהייתה מלחמת גזע - לא דת, והרשימה עוד ארוכה. ומה לגבי כל הגנבים, האנסים והרוצחים הסדרתיים? מה היה המניע הדתי של ג'ק המרטש? דיון רציני של מדען רציני שחוקר את שורשי האלימות בהיסטוריה האנושית היה מתחיל מנקודת מבט אובייקטיבית, ולא מגיע עם אקסיומה מוכנה מראש, או עם שעיר לעזאזל שכל מה שנותר זה "להוכיח" שאכן בו האשם. אבל כמובן שדיון רציני הוא לא מטרתו של שום מניפסט אידיאולוגי, פוליטי. מניפסטים כגון אלו מעוניינים בדבר אחד – למכור דעות ואמונות. וזה בדיוק מה שמר דוקינס עושה במניפסט שלו, אף על פי שהוא שוב ושוב טוען שלא כך הדבר. וכך המניפסט נמשך כשדוקינס תוקף את אנשי הדת לדורותיהם – במיוחד אלו של הכנסייה הקתולית – ובכך מנסה להוכיח, כפי הנראה, את אי-קיומו של האל. למשל בעמוד 94 כותב דוקינס שאילו היו מתגלות ראיות שתואמות את ציפיות הכנסייה הקתולית, הרי שאז הכנסייה הייתה מנכסת לעצמה ראיות אלו ומשתמשת בהן כדי להוכיח את צדקתה, זאת בניגוד למה שהם עושים כשמתגלות מכל עבר ראיות שמאששות את האבולוציה. זה הכל טוב ויפה ואין ממש בנינו ויכוח על הדו-פרצופיות של הכנסייה הקתולית ושל כמעט כל ראשי הארגונים הדתיים בעולם, מר דוקינס, אבל מה הקשר? האם בכך אתה מוכיח שאין אלוהים? כי אם ללכת על פי ההיגיון הזה, הרי שאם אדם שקרן אומר שהשמיים כחולים – הם בהכרח לא!הבנתו ותפיסתו של דוקינס את המקרא ואת האל המקראי הינן פשטניות כשל ילד בבית הספר היסודי. האל נתפס לו כגאוותן, כמטהר אתני, כבלתי סלחן ואלים ועוד מיני תיאורים מחמיאים מסוג זה. מאות אלפי מאמרים וספרים נכתבו על המקרא, פרשו אותו וחקרו את דמותו של האל המקראי, פילוסופיות שלמות התהוו על בסיס דמותו של האל המקראי, אבל דוקינס מצליח לצמצם לנו את הכל לכמה כינויי גנאי. הוא כמובן לא ממש מסביר את סיבותיו לכינויים הללו, שלא לדבר על לחשוף בפנינו את הטיעונים הנגדיים לטענותיו. לא, דוקינס הוא פוסט-מודרניסט בלב ובנשמה. מבחינתו אין אמת מלבד האמת האחת שלו, ועל כן ביקורת ודיון עם דעות מנוגדות לשלו הם בבחינת בזבוז זמן. הוא גם לא טורח להביט במקרא בכלים מדעיים, לא טורח לנתח את הזמן שבו המקרא נכתב או את הזמן שעליו הוא נכתב. לא, עבור פוסט-מודרניסט בלב ובנשמה הכל אותו דבר, ויש לבחון את הכל בטווח המוגבל של העיניים המודרניות והערכים הפסדו-הומאניים שהוא עצמו קובע והוא עצמו כופה עלינו. רוב רובו של הספר לא מכיל דעות מדעיות, כי אם תעמולה שאיננה מבוססת על דבר מלבד אמונותיו האישיות של הכותב. כך דוקינס טוען שאין צורך באל כדי להיות מוסריים והראייה לכך – ישנם אנשים מוסריים אתיאיסטיים בעולם. אם אתם מחפשים דיון רציני בתחום המוסר, חקירה מעמיקה של הנטיות הפסיכולוגיות האנושיות, של הגדרת המוסר ושל החקר התיאולוגי שקושר את האל למוסר – הרי שמוטב שתפנו לספר אחר. כאן לא תמצאו דבר מלבד מניפסט שמנסה להוכיח אקסיומה בלתי מבוססת. הספר של דוקינס כתוב כמו הגרועה והנמוכה שבתעמולות הנוצריות מלאות השנאה של ימי האינקוויזיציה. רק שהכל הרבה יותר מודרני, הרבה יותר שנון ומעט מוסווה. תבניות המחשבה שלו זהות לזה של מטיף קיצוני, גם אם התוכן שונה. הספר כתוב בשפה מלאת חימה, מלאה בצדקנות ובכעס. זוהי אינה שפתו של אדם צודק – כי אם שפתו של אדם שרוצה להיות צודק. הוא משתמש בכל התרגילים המלוכלכים הידועים בתורת הרטוריקה, ובמיוחד בזה שאומר שכדי להיתפס כצודק, עליך לגרום ליריבך להיראות מגוחך – ללא שום קשר לדיון. כך למשל בעמוד 89 הוא כותב שכל "בני האדם הנאורים" דוחים את ספרי שמות וויקרא. הערות מסוג אלו נכתבו במיוחד לאותם אנשים נוחים להשפעה שהזכרנו כבר בתחילת המאמר. אנשים שכשיקראו את השורה הזו יחייכו לעצמם חיוך אווילי ויאמרו "כן, הוא צודק. אני נאור. אני דוחה את ספרי שמות וויקרא", מבלי שיש להם כלל מושג מה אותם ספרים מכילים, כמובן. הטיעון הפסדו-מדעיאז מה בעצם אומר לנו מר דוקינס? מה היא התזה המופלאה שעליה עמל זמן כה רב ואותה בחר להטיח בפני העולם? באמצע הספר, בחלק שעושה לנו אתנחתא קלה ביותר מהדמגוגיה והתעמולה, עומדת סקירה מדעית כתובה היטב ודי מעניינת של האבולוציה ושל פרדוקסים, ויכוחים ושאלות שהופיעו בגינה. אבל בסופה עומדת תשובה טיפשית למדי ומאכזבת קשות לכל אלה שטוענים שהאבולוציה מוכיחה את האל, כי האקראיות שלה בלתי אפשרית בהתחשב בכמה שהכל נראה מתוכנן. והתשובה היא: לא, היא לא. האקראיות אפשרית. יופי, נהדר. אם היינו יודעים שזהו היעד בכלל לא היינו יוצאים לדרך. אדם אחד אומר לא, השני אומר כן, אף אחד לא מביא ראיות לטיעוניו ובזה מסתכם הדיון. כאמור, הבעיה של דוקינס היא חוסר הבנתו את התחומים שהוא למעשה פוסל ואת התחום שלו עצמו. הוא לא מבין שאין שום קשר בין האבולוציה לקיומו או היעדר קיומו של האל. זאת מפני שדוקינס הוא מטריאליסט קיצוני מהסוג הגרוע ביותר. הוא מאמין – וכן, הבחירה בפועל הזה איננה מקרית – שלא יתכן שיש עולמות מלבד אלה שהוא מחזיק בכף ידו. הוא כמובן חושב שהוא יודע את זה, אבל מכיוון שאני יודע מה הוא ההבדל בין ידע לאמונה, אני יכול לומר שהוא רק מאמין.

דוקינס פולש לתחום שהוא מאוד חלש בו, הפילוסופיה. הוא לא חמוש לדיון הזה, אבל הוא מנסה להיכנס אליו בכל זאת ובמלוא הצדקנות. כי מה שדוקינס אומר, למעשה מבלי להשתמש במושגים הללו ומבלי להזכיר שמות – זה שהוא פוסל את "הדבר כשהוא לעצמו", אותו קבע הפילוסוף עמנואל קאנט. על קצה המזלג לאלו שאינם בקיאים, קאנט אמר שגבולות ההכרה האנושית מוגבלים ואנחנו יכולים לדבר רק על מה שנמצא בתחום גבולות אלו. אין בכך לקבוע שאין דבר מעבר להם, ואין בכך לקבוע שיש דבר מעבר להם, אנחנו לא יכולים לומר דבר על "הדבר כשהוא לעצמו", אלא רק על מה שאנחנו תופסים בגבולות הכרתנו. דוקינס אומר שקאנט טועה, שאין "דבר כשהוא לעצמו", שכל מה שיש במציאות, בקיום כולו, זה רק מה שאנחנו תופסים בגבולות ההכרה, קרי החומר האמפירי. זה טוב ויפה, אין בזה שום דבר רע, אחרי הכל ניגוד דעות וביקורת זה הדבר שמריץ קדימה כל דיון בכלל ואת הפילוסופיה בפרט. הבעיה במקרה שלנו היא שדוקינס לא נותן רסיס של ראיה או טיעון שיתמוך במסקנתו זו. זוהי למעשה אקסיומה בסיסית של מחשבתו, הנחה מוקדמת לכל הטיעונים שבאים לאחריה. על הנחה מוקדמת זו מתבססת כל עמדתו, שכן אם אכן מקבלים הנחה זו הרי שאין מקום בכלל למושג "אלוהים", מפני שאז יהיה פשוט מדובר לכל היותר ביצור ביולוגי מאוד מתקדם, אבל בטח לא מה שאנחנו מכנים "אל". כשדוקינס מגיב לביקורות על הנחת היסוד הזו, הוא מבטל אותן בזלזול ומכנה את המבקרים בשלל כינויי גנאי, שאהוב עלי מביניהם הוא "פילוסוף חובב". שכן אני מוצא זאת אירוני למדי שכינוי זה מוטח בידי אדם שעל פי כתביו לא ראוי לשאת אפילו את התואר הזה. נקודה אחרת שדוקינס תוקף היא הרעיון של פילוסופים שונים שהאל ברא את חוקי הטבע והפיזיקה. זהו הטיעון שתומך באל טרנסנדנטי, בניגוד לאל המתערב בפועל בתהליכי העולם, המקובל יותר בדרך כלל. דוקינס תוקף את האל הטרנסנדנטי בעזרת עוד טיעון מבריק ומאלף: הוא קורא לו עצלן. בנקודה זו אני חייב לציין שאני מאמין שבהעלבות בחצר הגנון דוקינס בטח היה אלוף...למה האל עצלן לדעתו של דוקינס? כי הוא כביכול ברא תנאים ואז נשען לאחור ונתן לדברים להתרחש מעצמם. איזה מן אל עצלן הוא זה? ואני לא יכול שלא לחשוב על מתכנת של משחק מחשב, שעובד ימים כלילות כדי ליצור עולם שמורכבותו אינה מגיע אפילו למיליונית ממורכבותה של המציאות שלנו – ועדיין יש בה באגים! אכן עצלן האל עד מאוד...אבל אם חשבתם שדוקינס מסתפק בלכנות את האל ואת כל מאמיניו במילות גנאי – טעות בידכם! מטרה נוספת שמתבהרת מתוך דפי המניפסט היא לבטל את הלגיטימיות של כל התחומים האקדמאיים האחרים מלבד תחום המדע המטריאליסטי בסגנונו של דוקינס – ספציפית תחומי הפילוסופיה והתיאולוגיה, אותם הוא מגדיר כ"לא תחומים כלל וכלל"!. והוא עושה זאת תוך חוסר הבנה בסיסי במה עוסקים התחומים הללו, ספציפית התיאולוגיה. כך בעמוד 88 הוא כותב: "איזו מומחיות יכולים תיאולוגים להביא עימם לשאלות קוסמיות מעמיקות, מומחיות שמדענים אינם יכולים להציע?" מזה משתמע שדוקינס בטוח שהתיאולוגיה עוסקת בקוסמולוגיה או בפיזיקה תיאורטית! זה לא מפתיע כשמגלים שדוקינס כלל לא מבין מה פירוש המילה "אמונה". בעמוד 76 הוא מצטט את אוגוסט קונט, אבי תנועת הפוזיטיביזם, שאמר על הכוכבים "לעולם לא נוכל לחקור בשום שיטה את ההרכב הכימי או את המבנה המינרלי שלהם". את הטעות הזו הוא משווה לאמונה באל! אם אומר לו שעובדת קיומם של הכוכבים היה כפויה על האדם מימי קדם ועל כן אנו ידענו מאז ומעולם שהם קיימים, גם אם לא ידענו מה הם, ואילו לקיומו או היעדר קיומו של האל אין שום ראיה וגם לעולם לא נוכל להשיג ראיה כזו ועל כן עלינו נגזר להאמין, הרי שסביר להניח שיגרד בפדחתו ולא יבין את דברי. לכן הוא מעמיד לגיחוך את ההבדלה שאנשים רבים עושים בין שאלות "איך?" הקשורות למדע, לשאלות "למה?" הקשורות לדת, לתיאולוגיה או לפילוסופיה. הוא אף טוען שאין שאלות שהמדע לא יהיה מסוגל לענות עליהם והדת כן. כדוגמא הוא נותן את הקוונטים ואומר שיתכן ואנחנו עומדים להגיע למקום שבו המדע לא יוכל לספק עוד תשובות, אך מי אמר שהדת תוכל? ומי אמר – מר דוקינס – שהדת בכלל עוסקת בקוונטים ובמדע הפיזיקה התיאורטית? עבור דוקינס אין זה משנה. הוא פוסט-מודרניסט, ההבדלה היא שרירותית ורק האמת שלו קיימת. הניסיון לבטל תחומים שלמים כבר נעשה בעבר, ולא בהצלחה יתרה ברוב המקרים. הפילוסופיה, על כל זרמיה וסוגיה, נמצאת כמעט תמיד תחת איום שכזה. אני כתלמיד לפילוסופיה ומדעי היהדות סופג לא אחת גלגולי עיניים והרמת גבות על חוצפתי לעסוק בנושא כה צדדי ולא משמעותי, כה לא רווחי, כה "לא נושא".והיו גם אנשים רבים שחשבו כמוהו מהעבר השני. אנשים שניסו להוכיח את קיומו של האל באמצעים מדעיים. דוקינס זהה במחשבתו לאנשים הללו, אף על פי שנדמה מדבריו שהוא מתעב אותם. הפוסל במומו פוסל, אנחנו בדרך כלל מתרעמים על הדברים שמזכירים לנו את התכונות השליליות שבנו. כאדם שמתרעם לא מעט – אני יכול לערוב לכם שמשפט זה נכון. דוקינס לא רואה בעיה בניסיון להוכיח או להפריך את קיומו של האל באמצעים מדעיים. האל הוא רק יצור ביולוגי ענקי, זוכרים? לכן דוקינס מאמין שאם הוא ימוטט את הניסיונות להוכחת האל, הרי שבהכרח זה תורם לצרכיו שלו, קרי הוכחת אי-קיומו של האל. כל מי שאי פעם בחייו לקח קורס בלוגיקה בוודאי נהיה כעת מסוחרר...ביקורות נוספות

דוקינס ספג ביקורות רבות על דרכיו הפשטניות, עוד משנות השבעים כשפרסם את ספרו "הגן האנוכי". הפילוסוף של המדע דיוויד סטוב (david stove) אמר בעבר שדבריו הם מטאפיזיקה בלתי מאוששת, והאשים את דוקינס בכך שהוא יוצר דת. נדמה שהוא הבין היטב את רוחן הדתית של תבניות המחשבה הדוקינסיות. ההתייחסות של דוקינס לאתיאיזם כקבוצה נפרדת מהאוכלוסייה, נעלה אינטלקטואלית ומוסרית מן האוכלוסייה, נשמעת כמו דוקטרינה של כת דתית קשה. זוכרים שהפוסל במומו פוסל?פילוסופית המוסר הבריטית והמוערכת מרי מיג'לי (mary midgley) היא בת פלוגתא מפורסמת של דוקינס כבר עשורים רבים. היא האשימה אותו בכך שהוא מנסה להשתמש במדע כדי לדבר על נושאים ששייכים לתחומו של המוסר, ובעצם אין להם נגיעה למדע האמפירי ואין הוא יכול לטפל בהם. הביקורת הזו נאמרה בשנות השבעים, אבל תודו שחשבתם לרגע שהיא מדברת על הספר החדש! ברור ונהיר שדוקינס לא ממש הפנים את הביקורת ההיא - ואולי אף לא מסוגל כלל להבינה. ב2007 מיג'לי אמרה בראיון שדעותיו המדעיות של דוקינס מושפעות מהאידיאולוגיות שלו ולוא דווקא מעדויות מדעיות. אם ספרו החדש של דוקינס עושה משהו – זה להוכיח את טענתה זו.פילוסופים רבים ביקרו את הספר החדש על פשטנותו והפופוליסטיות שלו. פילוסוף הדת האמריקאי אלווין פלנטינגה (alvin plantinga) כתב שכל טענתו של דוקינס מבוססת בעצמה על אקסיומה, דעה מוקדמת, שהיא המטריאליזם הקיצוני שלו. הוא הצהיר שהספר לא נותן סיבה אחת טובה להאמין שהאמונה באלוהים היא טעות, שלא לדבר על "הזויה" או "אשלייתית".תיאולוגים ופילוסופים רבים התרעמו על העדר הניסיון של דוקינס בתחומי התיאולוגיה והפילוסופיה. הם שאלו כיצד אדם שאין לו שום ניסיון בתחומים אלו מעז לחדור אליהם, להביע עמדות נחרצות ואפילו לבטל את הלגיטימיות שלהם כתחומים אקדמיים? אך הם כמובן לא מבינים שדוקינס – הפוסט מודרניסט בלב ובנפש – לא רואה בעיה בחוסר הניסיון שלו. הפוסט-מודרניזם לא ממש מעלה על נס דוקטרינות של למידה שיטתית. הכל מותר. ומלבד זאת, הוא מלכתחילה לא רואה את התחומים שלהם הם הקדישו את חייהם – ושלהם הוקדשו עוד עשרות אלפי חיים על פני אלפי שנים – כתחומים לגיטימיים.סיכום והמלצהאני שלעצמי ישן בשקט לאחר שקראתי את הספר "יש אלוהים? – האשליה הגדולה של הדת". זהו לא ספר שישנה את העולם לכאן או לכאן. זהו לא טיעון מאלף שיש בו כדי לכבוש את ההמון, וגם מבחינת הרטוריקה שלו הוא לוקה בחסר. זהו ספר פופ שיהיה אופנתי לכמה חודשים ואז יעלם מהמדפים וימשיך להיות אופנתי רק עבור קבוצת "קאלט" מצומצמת. או אולי גם לזה הוא לא יזכה. אולי הוא ישכח לגמרי מהתודעה כמו שקורה לעיתים לספרות פילוסופיה בגרוש.אבל לסיום אני אפתיע אתכם: המלצתי לכם היא כן לקרוא את הספר. מדוע? מאותה סיבה שאני קניתי וקראתי אותו – ולא, הסיבה איננה לכתוב מאמרים באינטרנט. קודם כל אני לא חושב שאתם צריכים להאמין רק לי. מה אני יודע? צאו ובדקו זאת בעצמכם, אולי תגלו שהספר כן מדבר אליכם ורעיונותיו קוסמים לכם. שנית, אדם מפתח את האינטלקט שלו ומשכלל את דעותיו רק כשהוא מציב אותם אל מול דעות מנוגדות. אם כל מה שניחשף אליו יהיו הדעות שמלכתחילה אנו מסכימים להם, הדיון יקפא והדרך אל האמת לא תתגלה. אז צאו, קראו את הספר הזה או כל ספר שקורא תיגר על אמונותיכם ודעותיכם. רק עשו לעצמכם טובה ואל תעשו חצי עבודה. לאחר שסיימתם את הספר, לכו וחפשו את הביקורות וטענות הנגד, רק כדי שתקבלו תמונה שלמה.

תגיות: 

תגובות

יף

טועךלת

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רז קולר