אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיח השנאה / אנדרה גלוקסמן


התמונה של דן לחמן

אנדרה גלוקסמן, הוגה דעות צרפתי השתתף בזמנו במרד הסטודנטים של 1968 בפריז. שלא כמו חלק ממנהיגי המרד ואחרים, עליו המאורעות השפיעו עמוקות ובעיקר על דרך מחשבתו. הוא איננו מחלק את העולם לשמאל וימין. הוא רואה את עצמו כמחויב לזכויות האדם ומלחמה בשלטונות רודניים. הוא יכול לכתוב נגד קסטרו באותו להט כמו נגד פינושה. נגד ברז'ניב ונגד פוטין. נגד חומיני כמו נגד מאו בסין. הוא בעד העם הטיבטי ובעד החרמת אולימפיאדת בייג'ין. בצרפת הוא נחשב לאיש מאתגר ולא שיגרתי. הרס טרויה. מלחמת העולם הראשונה, השנייה. הירושימה. הפיגוע בתאומים. ועוד מעשי הרס של בני האדם אלו כנגד אלו. מה מחבר ביניהם? פוליטיקה גרועה?

אנדרה גלוקסמן חושב שמאחרי כל פעילות מהסוג הזה עומד מרכיב רגשי עמוק הקיים רק אצל בני האדם. השנאה.ב11 לספטמבר נפלו מגדלי התאומים לעיניהם של מיליוני יורקים מופתעים. אלפים נהרגו רק מפני שכבר היו שם בבניינים. הבנקאי ופועלת הניקיון גילו במאוחר שהם משמשים כצעצועים בידי הרצון להרוג.תוך ימים אחדים גילו כל האמריקאים שלא כל העולם מגלה הבנה וחמלה. היו כאלה שהריעו בפומבי, ורבים שלא הביעו צער.אחרי שלוש שנים גילו האמריקאים שאמריקאים אחרים ביבשת אחרת, בעירק מבצעים מעשים שלא יעשו. לא המלחמה, אלא המעשים שנעשו אחרי המלחמה. ההתעללויות. צילום של חיילת גוררת גבר עירום וסימן הניצחון בידה זעזע רבים, שוב, לא את כל האמריקאים. חיילי מרינס שיצאו למלחמה בשם ארצם הפכו לסוהרים אכזריים בשמם הם. זיהום השנאה לא נעלם. הוא עשוי להתעורר בכל רגע נתון בכל אחד מאתנו.הטרוריסט בימינו יכול להכניע אך לא לשכנע. בסוף המאה התשע עשרה פיגועי האנרכיסטים בפריז נועדו "לשגע את הבורגנים" מאז רעיונות הפיגועים השתנו לחלוטין. הצעירים של שנות החמישים - שישים שהפגינו נגד הנשק הגרעיני אחרי הירושימה מגלים היום שיש נשק הרבה יותר מסוכן. הפצצה האנושית. הגרעין היה בידיה של מעצמה אחת, אחר כך שתיים והצעירים הרגישו שחיי העולם בסכנה. היום מדברים על שבע מדינת גרעין בתקווה שהשליטים שם נורמאליים. כל אחד מאיתנו יכול בעזרת סכין יפני לחטוף מטוס ולפוצץ אותו על הפנטגון. סוף העולם שהיה בעבר נחלתם של האלם עבר לידיהם של מספר קטן של אנשים ממונים והיום כולנו צריכים לשנות את דרך החשיבה שלנו. אחרי הירושימה כתב סארטר:"הקהילה ששמה עצמה שומרת על פצצת האטום נמצאת מעל ממלכת הטבע והיא אחראית לחייה ולמותה. היא תיאלץ מדי יום ביומו, מד דקה בדקה, להסכים לחיות" ובמקום אחר אמר:"אין עוד מין אנושי.. אחרי מותו של אלוהים יש המבשרים את מות האדם" מה שהיה "מלחמה קרה" בין שני הגושים הפך להיות מתונה. הפצצה אטומית אינה עומדת לרשותו של כל אחד וכדי שתהיה מסוכנת צריך שתיפול לידי מטורף כמו היטלר, אמר סארטר. ופתאום הוודאות מתנפצת מול סכין יפני ופצצה אנושית. הטרור מחנך אותנו מחדש. אי אפשר לחנך את הטרור.

האירוע של אחת עשקה בספטמבר הוא האחרון רק עד לרגע זה.אירועים מתפרצים כרעם ביום בהיר. קשה לבטא את ההידרדרות של 1914. הכרזת המלחמה, הגיוס העליז מכל עבר. כל אלו שינו תבניות חומריות כלכליות וחברתיות של יבשת שלמה. פרויד מאתר את הזעם העיוור" שתרבותנו מאוכלסת בו וממנו יצא אל דחף המוות. אחרי ארבע שנים נחתם הסכם השלום. דבר לא בא על תיקונו. הגלוי ירד אל מתחת לפני השטח כדי להתפרץ מחדש אחרי עשרים שנה.מרלו פונטי אחד משני העורכים של זמנים מודרניים ( השני- סארטר) כתה ב1945:"הזמינו אותנו למצור מחדש את הרגע שבו עדיין מלחמת טרויה הייתה יכולה שלא להתרחש..... ידענו על קיומם של מחנות הריכוז, ידענו שיהודים נרדפו, אך הידע השתייך למחוזות המחשבה. עדיין לא חיינו לנוכח האכזריות והמוות. מעולם לא הועמדנו בפני החלופה שמשמעה היה לסבול ולהתמודד אתם"סארטר כותב באותו גיליון:"האמנו שהשלום הוא המצב הטבעי של האדם. טעינו. סוף המלחמה הוא רק סופה של המלחמה הזאת"בדרך כלל טבוע באדם יסוד כבד, מגעיל. לממונים על אושוויץ היו פה ונחיריים והם יכלו להתייחד ולהוליד ילדים. תמונת האדם החדשה היא בלתי נפרדת יותר מתאי הגזים.ז'ורז' בטאי אמר - במשך 200 שנה התיימרה האוניברסיטה להשיב על השאלה בעזרת הנאורות, מה עוד צריך לדעת. מה אפשר לעשות. אחרי 1945 רעיון האדם נעשה מפוקפק. השאלה החדשה היא, מה באשר ליסוד הבלתי אנושי שבאדם? ממה עלינו להתייאש?. אלו השאלות הראשוניות החדשות. הטרור החדשהטרור של סוף המאה העשרים שינה את כיוונו ומטרותיו. אם פעם מטרתו הייתה להפחיד קבוצה מסוימת היום מטרתו לעבור מעל לראש הקבוצה ולהגיע ישירות לשליטים. שידור ישיר בטלוויזיה של כריתת ראש של חטוף כבר איננה הטלת מורא לא על החטוף ולא על קבוצה מוגדרת. מטרתה שונה לחלוטין. הגדרת הטרוריסט תלויה במגדיר. "פעולות טרוריסטיות הן כל פעולותיה של מלחמה לא סדירה המנוהלת על ידי לוחמים ללא מדים נגד לוחמים אחרים הלובשים מדים" זו הייתה הגדרתו של נפוליון.לנאצים הייתה הגדרה דומה כשדיברו על כל המחתרות ונגד פעולות הפרטיזנים בארצות הכבושות. גלוקסמן מגדיר טרור תקיפה המכוונת שמנהלים אנשים מזוינים נגד אוכלוסיה חסרת נשק. התקפת טרור היא התקפה המתוכננת נגד אזרחים באשר הם אזרחים. חטיפת בית ספר שלם על כל ילדיו או אולם תיאטרון כבר מזמן עברו את מרכיב הגדרת הטרור הישן. הכוונה המידית היא לחסל. כל אדם. הפצצה האנושית יורשת מהטרוריזם הישן את היומרה להכות בכל מקום, בכל דרך, ובכל עת. היא פורשת את האיום שלה על פני כל העולם.

מהותו של הטרוריסט היא זריעת פחד. כך אמן לנין, רב אמן בטרור. הירייה בראשו של עיתונאי מול עדשת המצלמה שינתה לחלוטין את המהות.אנטיגונה אינה מוחה נגד הקרבות. היא מקבלת את עובדת המלחמה. אך משני הניצים היא דורשת שהמלחמה תיפסק ושני המתים יזכו לאותו יחס. קבורה נאותה. קריאון אומר לה שאויב נשאר אויב גם אחרי המוות. הטרגדיה העתיקה מזהירה מפני השנאה הזו. זאת המביאה הרס ומחלת דבר בעקבותיה. המלחמה המסורתית פראית ככל שתהייה מסתיימת. הטרור איננו מסתיים. הזעם חסר הגבולות אינו יודע מהי הפסקת אש.המנהיגים החדשים נוסח פוטין או בוש מכריזים על עצמם כמנהלי ריאל פוליטיק. והעולם נעמד במקום של "הבה לא נרגיז את רוסיה" פוטין יודע איך לטפל באפגנים או בצ'צ'נים שלו. האמריקאים בעיראק. אני יפה נפש, מעיד על עצמו גלוקסמן. נאבקתי בפשיזם האדום הירוק והשחור. בעד סולז'ניצין כשנרדף. בעד הסרבים אך גם עבור סרייבו בזמן המתאים. לועגים היום ליפי נפש בלי להבין יותר את חשיבות הנפש.

על סף הולדת המאה העשרים ואחת יש חשש שנתגעגע למאה העשרים למרות אושוויץ והירושימה. המעצמות החזקות ניהלו מלחמה קרה. עודדו את השנאה האחת נגד השנייה, אך המנהיגות הצליחה לשמר גבולות של שקט. הטרוריזם הגלובלי מוחק את הגבולות. משמעותה של הירושימה הייתה הפגנת האפשרות הטכנית בהבאת המדבר למקור חיים. אושוויץ הייתה התגלמות המניע הזדוני של השמדה טוטאלית. הצירוף של הרצונות הללו מפעפע עכשיו במקומות אחרים. השנאה המודרנית מביאה רצון ליצור חורים שחורים הבולעים כל.הפצצה האנושית מונעת בדלק השנאה. לא צריך להאמין לכל פרשני הפסי ( פסיכולוגים, פסיכולוגים קלינים – פסיכיאטרים) אין להם הסבר אמיתי. לא הבערות, לא כל המושפלים, הנעלבים, הדלפונים והמסוממים מפוצצים את עצמם בתחבורה ציבורית כדי לשלוח לעולם הבא כמה שיותר קרבנות. ההסברים מתעלמים מן היוזמה האישית, הנחרצות, והרציונאליות של זה המדליק את חגורת הנפץ שלו בפומבי. הם אינם מריונטות מסוממות. ייתכן שהם מסוכסכים נפשית אך לפצצה המהלכת יש עולם של מחשבות משלה וחיים פנימיים.השנאה האנושית מוכרת מאז ומעולם. לא צריך את התיאוריות החדשות מספיק לחזור אל יפי הנפש של העבר. הם כבר הבינו הכל ניתחו והסבירו הכל. אם להתחיל בהומרוס המספר על איאס הנעלב על שלא הוכר לגיבור הראשי אחרי מות אכילס ויצא בליל שנאה להרוג ולטבוח את מחנהו של אודיסאוס על שזה זכה בכבוד. גל השנאה הביא אותו לעיוורון עד שלא ראה שהוא שוחט עדר בהמות במקום בני אדם. אגממנון מקריב את בתו לאלים, קליטימנסטרה הורגת אותו כעונש אך גם היא מומתת על ידי ילדיה. פרויד העלה את דחף המוות ומדבר על כוח ההרס השוכם תמיד בתרבות המערבית. יש זמנים שמנסים להדחיק את היצר אך הוא צף ועולה מחדש בזמנים שונים.השנאה איננה חדשה. לא צריך פסיכולוגים ועובדים סוציאליים.

צריך לחזור למקורות ולקרוא בזהירות. מדיאה שורפת את אשתו החדשה של יאסון ואחר כך גם את ילדיה שלה בשם השנאה והנקמה. אין כמו שנאתה של אישה שנזנחה. והשנאה מעולם לא הייתה נחלתם של הבודדים. לא אישה אחת ולא גבר אחד.המוות מתוק יותר כשאינו מות בודדים, אמר סנקה הרומי. השנאה אינה חייבת לאיש. הגיונה עצמאי. היא נולדת מתוך כעס. התבונה רוצה להחליט מה צודק. הכעס דוחה שי]פוט של אחרים. הוא פסקני. השנאה נבנית על יסודות הכעס. אין כל סיכוי להחדיר ספק בלב השונא.את הפצצה האנושית צריך לזהות לפני שאידיאולוגים ואנשי דת יעטפו אותו בהצדקות וקישוטים תיאורטיים. השנאה היא שימור ופיטום הכעס. מאביסים אותו בסיפורי זוועה כדי לשמר את הלהבה.אירוע ה11 לספטמבר הביא סוג חדש של שנאה. יוזמיו לא דרשו דבר. לא פנו לאיד. אין שום הודעה נלווית. רק המעשה המזעזע בפני עצמו. רק אחרי שבועות בין לאדן פרסם את שמו כאחראי. ככל שהשקט סביבי האירוע נמשך יותר כך גבר הזעזוע העולמי. הסתמיות חסרת הרחמים גרמה לסוג של הלם עולמי מול אפשרות חדשה.ב1891 פקדה את רוסיה בצורת קשה. סטודנטים בעידודם של טולסטוי ו-צ'כוב ארגנו סיוע והכריחו את הצאר להתערב במבצע הומאני. רק עורך דין צעיר ולאדימיר איליץ אוליאנוב אמר "לעזאזל החמלה. מוטב שהאיכרים ייפרדו מאשליותיהם. יתייאשו מאלוהים ומן הצאר. מוטב שיראו את משפחותיהם במותם. מוטב שיתפגרו". לימים יוכר הצעיר הזה בשם לנין. ב1971 רוצחת קבוצת ספטמבר השחור את הספורטאים הישראלים במינכן. ז'אן ז'נה הסופר הצרפתי מתפעל. כך חוגג הטרוריזם ומעביר את מלחמתו לאדמת אירופה שתמכה בהקמת מדינת ישראל. כי הרי את ניו יורק אינם יכולים להפציץ.מזה עשרות שנים הפכה הטלוויזיה את הפלסטינים למשתתפים בסדרה אלימה. ילדים זורקים אבנים על טנקים בתים קורסים. פצצות. אך הסדרה מרגיעה את הצופה המרוחק. יש סדרות אלימות הרבה יותר. לכן הפעולות צריכות להתגבר. מספר הנהרגים בפלסטין קטן בהרבה מאלו שנרצחו באפריקה למשל, וגם מזה התרגשו מעט מאוד צופים. לצילומי התקריות נוסף מימד חדש כעת כולם מצטלמים למען הסדרה ולא רק בשם הרעיון.השנאה צועדת הלאה.

היא איננה זקוקה לעובדות אלא רק לפרשנויות מתאימות. כל שינוי זעיר במציאות מתורגם מיד לאיזו קנוניה. התחושה המתלווה היא שהשנאה עושה מעט מדי.מכאן עובר גלוקסמן להסביר את שנאת היהודי. האנטישמיות בצרפת ובאשר היא. אני מדלג על הפרקים הללו כי לתחושתי נאמר די הרבה גם בארץ ומוטיב השנאה מוכר לנו די טוב. ובראי ששם גלוקסמן מול פני הצרפתים אנחנו לא צריכים להסתכל כרגע.בפרק העוסק בשנאת אמריקה הוא מתחיל ביום שחרור אירופה בסוף המלחמה. אמריקה לא כבשה את גרמניה. היא שחררה את רוב אירופה מלבחור בין שתי אופציות מחרידות, פשיזם או סטליניזם. אמריקה הגדולה והנדיבה מתוות הדרך. שוטר העולם. ובעיקר אחרי נפילה מוחלטת של רוסיה הקומוניסטית. כמו ילדים שונאי משמעת החלה לבצבץ השנאה נגד אמריקה. אירופה הפשרנית התקרבה לכוחות אחרים מסיבות שונות, ולא הבינה את בנות הטיפוחים החדשות.את השנאות הפוליטיות אפשר להבין. אך הן אינן השנאות היחידות. השנאה הגדולה ביותר, זו המתקיימת באופן עיוור בכל העולם היא שנאת האישה. שנאה המוסתרת כה עמוק עד שצריך לחפור ולהבין אותה באמת.ישנם מאות אלפי ספרים על אהבה, כמעט ואין על שנאה. האם זה אומר שהשנאה איננה. זה אומר שאנו לא רוצים להסתכל בעיני השנאה. מבקשים לא לזהות אותה ולתת לה להתקיים במעמקים. כשחומיני השתלט על השלטון הפרסי אחד הצווים הראשונים היה זה שהכריח את כל הנשים ללבוש צ'אדור. לכסות ולהסתיר את עצמן. באפגניסטן עשו אותו דבר הטאליבן. הבדים השחורים הללו הפכו למדים שאינם נופלים ממדי פלוגות הסער הגרמניות.מי שמכתיב את לבישת הרעלה מעניק לעצמו, בכיכר הציבורית, את זכות המלה האחרונה. מאחורי חומיני צריך לזהות את סאד.הלנה היפה הבוגדנית היא האישה הראשונה המוכרת לנו שבעטיה התחילה מלחמת ציוויליזציות. אין שום משפט בספרות העומד לצדה. פנדורה מוגדרת כ"רוע היפה" זו שהביאה אתה את כל הסבל לעולם הגברים.הנאצים ניגשו לטהר מיד את ברלין מכל אותן נשות שעשועים. האישה לבית ולבעלה, הכריזו. הדיקטטורה הסטליניסטית רוממה את דמותו של הגבר. נשים נזכרו רק כשפכו להיות דומות לגבר. עובדות כמוהו, גיבורות כמוהו. הליגות לטוהר המידות רודפות את זכות הנשים על עצמן. אין שום צורך בשחרור הן אומרות. הבאתי רק מעט מכיווני המחשבה של גלוקסמן כפילוסוף ואיש תרבות הוא מנתח תופעות וחוזר ומוצא את ראשיתן בתחילת ההיסטוריה במיתוסים ובתרבות העתיקה. כל מה שהבאתי בשורה אחת הוא מרחיב ומעמיק. ואם בגללי הספר עשוי להראות שטחי הרי שזו אשמתי.לא נכנסתי לעומק הכיוונים הפוליטיים של היום. כמו כולם, ולא חשוב מה דעתם כלל, כל אחד חושב שהוא יודע ומזהה את התרחשות המציאות ויש לו פרשנות צודקת משלו. נטייתי הטבעית הייתה ללכת עם גלוקסמן אל העבר, אל ההתחלות אותן הוא מחפש. אלו המתעניינים באמת יצטרכו להטריח את עצמם אל הספר העמוק הזה. ספר שקל לקרוא אותו. גלוקסמן איננו מתחבא מאחרי שפה גבוהה מדי, אקדמית ומלאת מלים לא מובנות. הוא מדבר אלינו בני האדם הרגילים, ויש לו מה להגיד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן