אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אינטימיות כדיאלוג


בעידן הרשת, כאשר חיפוש אחר האינטימיות הופך לעיתים למוטיב הכרחי בחיים. כאשר ניתן להתחבר עם בני אדם אנונימיים וליצור כביכול אינטימיות הכוללת גילוי לב ואפילו רגשות חמים, אובד המאפיין החשוב ביותר של האינטימיות והיא הופכת למוצר נרכש ברשת וביחסי אינסטנט. במסה זו אנסה להראות שאי אפשר להשיג אינטימיות בקלות של לחיצת כפתור. וגם קשה להבחין בין אינטימיות ליחסים קרובים שאינם אינטימיים.
 
למילה "אינטימיות" אין מקבילה בעברית. המילה הקרובה לה ביותר היא "קרבה" אך אין בה די כדי לאפיין את החוויה האינטימית. האינטימיות היא יצירת חיבור רגשי  בין בני אדם. חיבור של דיאלוג כן וגלוי ושל מעורבות ופתיחות. הווידוי למשל, עם היותו חלק משמעותי של האינטימיות אינו מהווה כשלעצמו תנאי מספיק עבורה. הווידוי משרת אותנו כפורקן וכדרך להבנה עצמית. בעוד אינטימיות היא מסע אל תוך נפשנו בלוויית אדם אחר. את האדם הזה אנו בוחרים בעזרת חוש המאפשר לנו לזהות את מידת היכולת שלו להגיע ליחסי אינטימיות. פעמים רבות אנו מתקשרים עם בני אדם שיש להם  מכנה משותף עמנו, כמו: דמיון בתפיסת עולם וסיפור חיים, אלו מהווים קרקע נוחה יותר ליחסי קרבה. אך בד בבד עם זאת, קיימים יחסים אינטימיים עם בני אדם שונים מאוד מאתנו דרך הגילוי עד כמה שפתנו משותפת למרות השוני.  אונדטייה בספר ´הפצוע האנגלי´ (1997, עמ´ 91) כותב:

" מי שדמך לא זורם בעורקיו יכול להתנפץ על הרגשות שלך יותר ממי שדמך כן זורם בעורקיו. כאילו בכך שאתה נופל לזרועותיו של זר, אתה מגלה את הראי של בחירתך ".

פעם ביקרתי בגלריה ברומא בתערוכה של ציירת דנית. גיליתי שם דיוקן של אתי הילסום שנספתה בשואה ויומנה ´חיים כרותים´ פורסם. כשהציירת שאלה אותי אם אני מכירה את אתי הילסום. עניתי לה שהיא החברה הכי טובה שלי. זאת משום שאני אוהבת ומתחברת כל כך אל היומן שלה. כלומר, די להזכיר חוויה, או אהבה במקרה זה, משותפת, שכל אחד עבר בנפרד ומיד מתגבש לו חוט מחבר בין השותפים. זהו גילוי של השפה הפרטית בה אנו מדברים עם עצמנו. שפה שמצד אחד היא לקונית משום שהיא מבוססת על היכרות רבת שנים, ומן הצד האחר היא מורכבת, ותהליך התרגום שלה יכול להיות משותף.
 
חלק מהותי מהאינטימיות הוא הדיאלוג. דיבור ומגע הם תנאי להעברת זרם האינטימיות. אך כדי לקיים דיאלוג כזה, אין די בשיתוף וחשיפה ברמת היומיומית הקונקרטית המשמשים להעברת מידע ולמילוי צרכים חברתיים גרידא.

בובר (1962) דיבר על הזיקה בין "אני" ל"אתה" ועל דו-שיח אמיתי. הוא מאציל לדיאלוג כוח הקיים כשלעצמו. אפשר לומר שזו הגדרה של אידיאת האינטימיות כדיאלוג ייחודי המשאיר את חותמו על בני השיח. בובר כותב  ב"פני אדם" (1962, עמ’ 111):

" השיחה האמיתית, (היינו, זו שלא נקבע בה מראש חלקו של כל אחד מן המשיחים אלא זו הנובעת כולה מתוכה, שבה מדבר כל אחד דיבור – מישרים אל חברו ומוליד בו תשובה שלא נצפתה מראש),... המהותי שבכל אלה מתרחש לא בזה ולא בזה מבין המשתתפים בהם, ולא בעולם ניטרלי המקיף ומכיל את שניהם ואת כל הדברים כאחד, אלא מתרחש בפועל ממש ביניהם, כביכול בממד המיוחד -  המשותף רק להם בלבד. ואולם כשאני וחברי נקרים זה לקראת זה, ´קורים´ זה את זה, הסך הכול לא ניתן לחלוקה מדויקת: נשאר עודף, אי שם במקום שנגמרת הנפש והעולם לא התחיל עדיין, ועודף זה הוא העיקר, המהותי.. ."

 

בובר. הגדרה של אידיאת האינטימיות כדיאלוג ייחודי המשאיר את חותמו על בני השיח.

 

אינטימיות מותירה ערך מוסף מעין משקע הנותר גם לאחר שהמפגש האינטימי הסתיים. משקע הגורם לאדוות שלאחר נחשול המביאות לשינוי של חשיבה, של רגשות ושל היכרות עצמית. הוא יוצר מעורבות בחיי הזולת גם כאשר הוא כבר אינו נוכח בפנינו. הוא מוסיף התחשבות ורגשות כלפי הזולת בנוסף להיכרות עם עצמי. הוא יוצר מעין בועה שבתוכה מתחוללת הרגשה של "אני ואתה מול או נגד העולם". בינינו נוצר משהו מיוחד שאין דומה לו ואין לו תחליף מחוץ לחיבור בינינו.

בדיאלוג כזה המאזין אינו פסיבי, הוא מביא את עצמו אל תוך האירוע המסופר ומערב בו את רגשותיו. המעורבות הרגשית מעלה פרטים משתלבים, הפותחים את היריעה ומאירים מן הצד פינות נסתרות. המאזין האינטימי מגיב לדברי האחר מתוך הקשבה עמוקה, אך בלא לבטל את אישיותו שלו. הוא גם מתבונן אל תוך עצמו תוך כדי ההקשבה בעוד הוא מפנה מקום בנפשו כדי להכיל את הזולת.

דיאלוג אינטימי כזה יוצר זיקה להמשכיות אל העתיד, הוא מעורר בנו אמון שהקשר לא יופסק בפתאומיות. בד בבד עם הפתיחות כלפי העתיד, האינטימיות היא גם פתיחות כלפי העבר. העבר משוקע בנו ומלווה אותנו יומיום. בנייה הדדית של היבטי הילדות וההתבגרות ואירועי חיינו והעיצוב מחדש שלהם בשיתוף עם בן הזוג לדיאלוג, יוצרים את האינטימיות.

יותר מכך,  האינטימיות היא מעין זרם של הווה רצוף וספונטני מתמשך של דיאלוג. היא גורמת לנו להיות נוכחים בפני עצמנו בעת חווית החשיפה משום שהיא מגבירה את המודעות העצמית. רבים נרתעים מן האינטימיות משום שהמודעות והחשיפה הכרוכות בה איננה מאפשרת להסתתר מאחורי מסכה. יחסים אינטימיים אינם מתקיימים או מתפוגגים לפעמים, כי אנשים מרגישים מאוימים כשהם נדרשים להיחשף בפני עצמם ובפני הזולת ולהיות אותנטיים זמן רב. קל יותר להתרכז בחיי היומיום מאשר במהות היחסים עם החיים הממשיים העלולים להתערער עקב הנוכחות בפני עצמנו. האותנטיות של היחסים האינטימיים מנוגדת לחיים אוטומטיים, מעשיים ומכניים. חיים אשר מקלים עלינו ומספקים לנו תשובות מן המוכן ומנוגדים לפיכך לספונטניות האינטימית. כלומר, כל מה שאנו עושים ואומרים מתוך דפוסים והרגלים, אינו מלבה אינטימיות, שהיא תמיד יצירה חדשה של יחסים.
 
לילדותו של האדם יש השפעה רבה על היכולת שלו ליצור אינטימיות. הזוגיות של ההורים והיחס אל ילדם קובעים במידה רבה את יכולתו להגיע לאינטימיות כאדם בוגר. כלומר, לא כל אחד מסוגל ליצור יחסים אינטימיים אמיתיים. בחברות חסרות טכנולוגיה כאשר הילד צמוד לאמו, המגע הממושך אתה מפתח כלים לאינטימיות ולתחושה שלעולם לא יינטש. בעולם המודרני המצב שונה – התרבות שלנו העניקה את השליטה בחינוך ובדאגה לילד לאינטלקט במקום לרגש, ואין לצפות מהאינטלקט שידע מה צריך הפעוט באמת (לידלוף, 1998). ההתפתחות האנושית היא קודם כול רגשית ולרגש ישנה יכולת לזהות את הצרכים והמצוקה של הצאצא ולהגיב אליו בהתאם, וללא רגישות כלפי עצמנו וכלפי הזולת אין מה לדבר על אינטימיות.

 

לכאורה, אינטימיות היא חיבור המסלק את הבדידות. בדידות הופכת את האדם לבלתי חדיר לסביבתו האנושית. היא כרוכה ברוב המקרים בהסתגרות רגשית ובחוסר יכולת ליצור קשרים רגשיים. ייתכן שדווקא כדי להשיג אינטימיות יש להיות בודד על מנת שלאדם תהייה אפשרות להכיר את עצמו בנפרד מהסביבה. רק אז יוכל ליצור קשר אינטימי עם זולתו. באותה מידה קיים גם קשר אמביוולנטי בין היכולת של האדם ליצור קשרים אינטימיים לבין היותו עצמאי או תלותי. אורטגה אי-גאסט בספרו "מסות על אהבה" הגדיר אהבת אמת כהקסמות וכניעה. "הידיד נכנע לידידו מתוך החלטתו הברורה של כוח - הרצון שלו." (שם, 1989 עמ´ 123) אורטגה ראה את הכניעה שבאהבה כמנוגדת לתלות. הכניעה לאהבה היא התמסרות מתוך בחירה חופשית, נכונות להתמסר בלא קשר להתמסרות מן הצד האחר. התמסרות כזו הופכת  לשיתוף העצמי והרחבתו ולא להקרבה עצמית.

בן זאב ב"ישר מהלב " (1998, עמ’ 49) טוען שאינטימיות ועצמאות הם שני קטבים מנוגדים בקשרים החברתיים. ואינטימיות היא מצב בו חל צמצום של הבדלים בין אנשים ואילו במצב של עצמאות הם נבדלים זה מזה ומתחרים זה בזה. א ך אינטימיות אינה צמצום ההבדלים בין האנשים, נהפוך הוא, אינטימיות היא פירוש ובחינה של ההבדלים והיא אינה מנוגדת לעצמאות אלא דווקא כרוכה בה. דרושה נפש עצמאית ובלתי תלויה כדי להתחבר לזולת בחשיפה הדדית בלא להיטמע זה בזה.

לעיתים יחסים מתפתחים באינטימיות ובפתיחות רבה יותר דווקא בשל הידיעה שהם אינם מחייבים, ושהחופש להתרחק ולהתנתק קיים תמיד. יחסים אינטימיים אם כך, טומנים בחובם גם חוסר ביטחון, אפילו כאשר הם כוללים אמון, משום שעצם החופש המאפיין אותם גורם לאי ודאות. לכן דרוש אומץ לקבל שינויים והטלת ספק בקשר, כביטוי לאינטימיות. אינטימיות גם עלולה להיות מסוכנת, משום שהגבולות פרוצים לפגיעות גבוהה. הנכונות להיחשף ולשתף פותחת את הגדר בין שניים ומאפשרת גם חדירה של יסודות הרסניים לקשר. כמו אבדן אמון, כמו הטלת ספק וכמו אכזבות.
  
אינטימיות היא הרחבת הרגישות כלפי האחר. רגישות היא אופן של הבחנה בפרטים רגשיים ותגובה אליהם, אצל האדם, בזולת ובסביבה. רגישות היא מעין מחוש נוסף אל הסביבה המתפרשת במונחים רגשיים. (גונן, ,2003 עמ´ 74) זו יכולת לחוות לעומק את העושר של העולם הפנימי של האדם ושל זולתו, ועל ידי כך להרחיב את העצמי יחד עם השותף במסע אל האינטימיות. אדם שאינו ספונטני ורגיש יקצה לזולת ולקשר עמו מקום מוגבל ותחום, כדי שלא יגלוש אל מעבר לגדר האוטונומיה. הוא ישתמש באינטימיות כדי להשיג מטרות ובכך ישמיט את הקרקע מתחתיה. אין אפשרות לקשר אינטימי עם מי שאינו שותף לידיעה שמתקיימים יחסים אינטימיים. מי שאין לו עניין באחר, או שאינו מסוגל להתבונן בעולם דרך הרגשות לא יחפש אינטימיות  ולא ישיג אותה.
 
אורניש בספר "אהבה והישרדות" (1999), סבור שאי אפשר ליצור אינטימיות בלא היכולת של האדם להיות בודד, ולהכיר את עצמו, עם ביקורת וגם עם השלמה עם מה שאינו ניתן לשינוי. אורניש טוען שאהבה ואינטימיות הם הגורם לנטייה של האדם להיות חולה או בריא, עצוב או שמח, סובל או נרפא. הוא קושר בין מסגרת השתייכות משפחתית לבין האהבה ואינטימיות. בניגוד לטענותיו, אפשר לקבל אהבה ותמיכה משפחתית בלא שייווצר קשר אינטימי. אינטימיות לא בהכרח קיימת בתוך חברה ומשפחה מסורתית ותומכת.

 

בעקבות אורניש ניתן להבחין בין אהדה לבין אהבה. אהבה היא ייחודית בעוד אהדה היא כללית וכרוכה בתפקיד. לאהדה יש ערך חברתי והיא משמשת לתמיכה, אך האדם המעניק אותה אינו מייחד אותה כלפי אדם מסוים בשל סיבות ותכונות ייחודיות אלא בשל מערכת יחסים במסגרת התפקיד ולכן האינטימיות אינה מרכיב הכרחי בה. כך גם ניתן לראות ביחסים אותם רוכשים ברשת, כממלאים תפקיד של חברות, ופחות חשובה הייחודיות של האדם הנמצא אי-שם ומתקשר על ידי חשיפה. החשיפה הופכת להרגל שאינו מזעזע ואינו מניד את הנפש.

 

אהבה אינה כרוכה בהכרח באינטימיות, משום שבין אם היא נובעת מתוך הצורך בסיפוק צרכים חברתיים, משפחתיים ומיניים, ובין אם היא נובעת מרכושנות, היא אינה מחייבת קשר של דיאלוג הפותח את שני בני השיח אחד בפני עולמו של השני. גם באהבה וגם באינטימיות קיימת התלהבות וסקרנות, בהן הולכים לקראת הזולת, אך באינטימיות לא קיים משחק בין כוחות של משא ומתן על משאבי הקשר. [1] יחד עם זאת, אינטימיות היא תנאי לאהבה אמיתית. אורטגה אי-גאסט ב"מסות על אהבה" כותב:

" בהעדפותינו הארוטיות מתגלה האופי האינטימי ביותר שלנו." (,1989 עמ’ 126) "צריך אדם להיות מעוניין עניין חיוני באנושות, וביתר ממשות ביחיד כשלמות חיה." "האיש החלש אינו מסוגל כלל לאותה תשומת לב חסרת פניות אל מה שמחוץ לעצמו, ועל פי רוב איש חלש כזה הוא הרמטי ומסוגר עד כדי כך שאין לו כל עניין ממשי בזולת ." (עמ’ 130).

כדי לאהוב על פי אמות המידה של אורטגה אי- גאסט דרושה עצמיות מלאה וספונטנית הבוחרת מתוך חופש, הבאה לידי ביטוי באינטימיות ובאהבה שמסוגלים לחוש ולהעניק.  מריאס בספר ´לב לבן כל כך´ (1998, עמ’ 123) כותב:  

" בין שני אנשים החולקים כרית אין סודות לא בגלל שכך החליטו – מה חמור מספיק כדי להיות סוד ומה אינו חמור מספיק, כשאינו נאמר – אלא שאי אפשר להפסיק לספר, לפרט, להעיר ולהביע, כאילו הייתה זו הפעילות הראשונית של זוגות... לא זו בלבד שעם הראש על הכרית נזכרים בעבר ואפילו בילדות ועולים בזיכרון ובלשון הדברים המרוחקים ביותר וחסרי החשיבות ומקבלים כולם ערך ונראים ראויים להיזכר בהם בקול, ושאנו מוכנים לספר את כל חיינו כולם למי שגם ראשו נח על הכרית שלנו כאילו אנו זקוקים לכך שאותו אדם יוכל לראות אותנו מההתחלה, כלומר מהילדות, ויוכל להיות נוכח דרך הסיפור בכל אותן שנים בהן לא הכרנו ושעכשיו נדמה לנו שהעברנו בציפייה." "טוב לומר שזוגיות מורכבת במידה רבה מחשיבה בקול רם, כלומר, מלחשוב הכול פעמיים במקום פעם אחת ."

מריאס מתאר ברגישות את מהות האינטימיות. לחיות כביכול שני חיים, שלנו ושל זולתנו. הנכונות לפתוח את הלב כלפי העבר של השותפים מכפילה את ההווה דרך החייאת העבר המתהווה מחדש מול ההווה האינטימי.

היכולת להבין את האהוב אינה על דרך הדמיון או ההשוואה אלא על ידי היכולת להיכנס לעולם שלו, כמו לעולם ספרותי בו מתגלות אפשרויות חיים נוספות שיש להן  סיפור משלהן המובן מתוך עצמו. אינטימיות כזו היא פרישה של גשר הפותח אותנו כלפי האהוב בדרך דו צדדית, חופשית וחסרת גבולות, מתן רשות כניסה לחדרי הלב של כל אחד מהאוהבים. 
 
ביבליוגרפיה 
 
אונדטייה, מ´ (1997) הפצוע האנגלי. תל-אביב: ידיעות אחרונות.
אורטגה אי גאסט, ח´ (1989). מסות על אהבה. ירושלים: כתר.   
אורניש, ד´ (1999). אהבה והישרדות. תל-אביב: מטר.
בובר, מ´ (1962). פני אדם. ירושלים: מוסד ביאליק.
בן-זאב, א´ (1998). ישר מהלב: רגשות בחיי יומיום. תל-אביב: זמורה ביתן.
גונן, ס´ (2003). לדעת רגש. תל-אביב: מכון מופת.
לידלוף, ג´ (1998). עקרון הרצף. תל-אביב: אלטרנטיבות.
מריאס, ח´ (1998). לב לבן כל כך. תל-אביב: בבל.

[1] בספר ´לדעת רגש´ ישנו פרק על אהבה בו נידונות הגדרות אלו.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת סמדר גונן