אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יתרונות שנלוו למחלת הנפש שלי – חלק ב


התמונה של צביאל רופא

תוכן עניינים לחלק ב'2 . היתרונות שנלוו לפגיעתיה. היתרונות הקשורים להיכרות ונישואין ו. היתרונות הקשורים לראיית העולם ה. היתרונות הקשורים להיכרות ונישואין אפריורית - ברצוני להבהיר מעבר לכל ספק, שאיני בא לטעון שיש יתרון כלשהו למי שפגוע בנפשו בתחום ההיכרות ו/או הנישואין. בדרך-כלל המצב הוא בדיוק הפוך, ואפילו הפוך לגמרי! אלא, שמבקש אני להביא בזה את המקרה הפרטי שלי, כמי שמסלול חייו החולני הביא, יחד עם עוד כמה צרות צרורות, גם כמה מתנות יפות מאוד, שאילולא התנהלותי במסלול החולי, כנראה לא היו באות לעולם. לפחות לא באותה דרך...פרק א'בשנת 1977 הייתי בחור בן 21, עם פרופיל 21. שני אשפוזים פסיכיאטרים קשים היו מאחורי.

זמן מה, אחרי כל אשפוז הרגשתי שאני "בריא" לחלוטין והכחשתי את היותי "חולה נפש". כיוון שכך, ביקשתי להתקדם מהר. כיום אני יודע שהייתי חייב להתקדם לאט, באורך רוח רב ובאופן רצוף ונטול זעזועים מיותרים במסלול שיקום שהוצע לי. אבל במקום זאת, נרשמתי ללימודי חשבונאות בבר-אילן. ואז, "קרה לי פנצ'ר" והתקבלתי מבין רבים מאוד. בסוף 1978, עוד לפני תום השנה הראשונה, כבר הייתי מאושפז בצו אשפוז כפוי בבי"ח גהה. ממש מאגרא רמא לבירא עמיקתא! ובנקודה זו אני שואל אתכם הקוראים: האם יכולים אתם לתאר לעצמכם אדם שלכאורה מצליח, למרות עברו, להתחיל ללמוד בסמסטר א' באוניברסיטה מקצוע מכובד ומכניס מאוד כחשבונאות, ובאמצע סמסטר ב' מוצא עצמו מאושפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש?! אכן, ירידה רצינית בסטאטוס...אך בסופו של דבר, "מעז יצא מתוק". האשפוז ההוא ב"גהה" קיבל אצלי משמעות כבירה! כי בזכות אחת המאושפזות הדיכאוניות במחלקה, שאותה עודדתי מעט בראותי את מצוקתה, הכרתי את אשתי הראשונה. ומעשה שהיה כך היה:אותה דיכאונית ביקשה להכיר לי בחורה. כיוון שזו הייתה שכנתה במקום מגוריה, חשבה זו, שחייבת היא לברוח מבית החולים על מנת ליצור קשר עם המיועדת. במשך מספר ימים שמעתי שנגנבים בגדי נשים במחלקה. אחר-כך התברר שידידתנו הדיכאונית גנבה מכל הבא ליד, התלבשה כגברת, ויצאה לעולם הרחב עם זרם המבקרים.

היא שכנעה את חברתה, לבוא לבקרה בבית החולים, ואחרי שמילאה שליחות זו, חזרה על עקביה כמו ילדה טובה לבית החולים. מיום שחזרה והכניסה אותי בסוד העניין, התחלתי אני לצפות לבואה של חברתה, מתוך אמונה שהיא נועדה לי (כזכור, עוד לפני שדיברתי עמה מטוב ועד רע). ויום אחד היא באה, ולמרות הפיג'מה הכחולה שלי, שלא הייתה בגד הולם ביותר למעמד מעין זה, ולמרות שהמקום "לא היה רומנטי ביותר" בלשון המעטה, ולמרות שאני עדיין הייתי אפוף שרידי חולי, ונתון להשפעות הכימיקלים הקטלניות, נוצר "קליק" ראשוני ומבטיח. המשכנו להיפגש, כאשר יצאתי לחופשות מהמחלקה הסגורה, עד לשחרורי הסופי מבית החולים. אחרי כשנה ומחצה נכנסנו בברית הנישואין ונולדו ארבעה ילדים. שיהיו בריאים!וכתוב במקורותינו: "רבות מחשבות בלב איש...", ובאמת שואל אני את עצמי ואתכם: מי יוכל לצפות את נסתרות העולם ודרכיו הנפתלות? ומי יכול לחשוב, שלפעמים, כדי למצוא זיווג יש להתאשפז בבי"ח פסיכיאטרי תחילה? פרק ב' בשנת 1996 הייתי נתון לטיפול פסיכולוגי קשה. הציעו לי קצת לנוח במעון היום ברמת חן. הקטע הבא מספרי "מישהו מטפל בך" מתאר מה קרה כתוצאה מאשפוז זה (הראל הוא צביאל ואיילת היא דליה):"במעון היום ברמת רחל פגש הראל אישה יפה ושמה איילת. היא שוחררה מהמעון זמן קצר לאחר הגיעו לשם, ובכל זאת נוצרה ביניהם ידידות. היה להם הרבה מן המשותף - גם היא הייתה אינטליגנטית, מלאת חיים ואופטימית וחוותה מנה גדושה של סבל. יום סגרירי אחד מצא את עצמו נוהג ללא מטרה מיוחדת בכבישי תל-אביב. מאז שהוחזר לו רישיון הנהיגה נהג לעתים לשוטט בדרכים ללא מטרה. הוא כבר היה בדרך המובילה אל מחוץ לעיר, כאשר לפתע ביצע סיבוב פרסה וחזר לרחובות הכרך. כאשר זיהה את מחוז חפצו החנה את מכוניתו הקטנה.

הראל טיפס במדרגות, אוחז בידיו עותק של ספרו החדש, שעליו הייתה גאוותו. הוא נקש מעדנות על הדלת הלבנה שעליה התנוסס שלט קטן שהכריז בצניעות רבה על דיירת הבית. איילת (במציאות, אשתי דליה) פתחה את הדלת במאור פנים. הוא פתח ואמר כמה מילים בנאליות ("במקרה הייתי בסביבה, אני מתנצל שלא הודעתי מראש, הבאתי לך את הספר שלי במתנה...") לאחר שהגישה לו קפה, סיפר לה כי הוא עובר תקופה קשה, מאחר שעניין הגירושין הוא סופי ומוחלט ואין עוד דרך חזרה.איילת הופתעה לשמוע את הבשורה על אודות גירושיו הקרבים. אמנם מדי פעם שיתף אותה בקשייו, אבל היא תמיד הביעה תקווה כי יעלה בידו לשקם את נישואיו. היא ביקשה לעודדו בשעתו הקשה, ועל כן פלטה בבדיחות דעת: "אין דבר, לא נורא, אני אהיה אשתך השנייה..." שניהם פרצו בצחוק של מבוכה. בתוך תוכו התרגש מאמירתה, קיווה שתת המודע שלה לא יאכזב. מאוד רצה ביקרה. בסיום ביקורו החטוף נענתה להזמנתו לצאת לרקוד עמו בסוף אותו שבוע. שניהם אהבו לרקוד. במהלך הערב שבו פיזזו על רחבת הריקודים נבטו בקרבם רגשות רומנטיים, והוא שמח למצוא מקלט בין זרועותיה. החודשים חלפו, והרומן עם איילת המשיך להתהדק. בהדרגה אך בהתמדה החל אורה של האהבה לגרש את החושך ואת הזעם שיקד עוד ימים רבים. אט אט נסוגה המארה הרגשית, שאולי לא תיעלם כליל לעולם.מאחר שגם אשתו דאז הייתה מעוניינת בתהליך גירושין קצר שייעשה בהסכמה, נערכו ההליכים לשביעות רצון שני הצדדים. כך מצא עצמו הראל גרוש, וחובותיו וזכויותיו עוגנו בהסכם משפטי, שאותו הקפיד לקיים. השפעתה המבורכת של איילת - שבאה יחד עם הפסקת ההתערבויות הטיפוליות - סייעה בידו לשפר במידה רבה את יחסיו עם ילדיו, אשר כתוצאה ממצוקותיו בשנים האחרונות חוו חסך הורי מצדו.מוחו היגע של הראל החל להירגע. הוא היה מאוהב באיילת ורצה בה כאשתו לעולמי עד. החופה נערכה בשלהי האביב במעמד בני המשפחה הקרובים ביותר.כעת היה הראל מסוגל לטעום גם ממנעמי החיים. עם זה, הוא ידע בבירור כי כל עוד נשמה באפו, לא ישכח את העוולות ולא ירפה מכל פשעי הטיפול הנפשי, שעליהם כיסתה אהבת המטופל. "ו. היתרונות הקשורים לראיית העולםסובר אני שהחוויות העוברות על האדם בחייו משפיעות, במודע או שלא במודע, על ראיית העולם שלו. לפיכך, אדם כמוני שחווה חוויות נפשיות עמוקות וכואבות, בודאי הושפע רבות בעקבותן.למשל, "הרגע" התקדש בעיני! אותו רגע חמקמק שבהווה. עתה אני מסתכל על המציאות כאשר כל מערכותיי, יחסית, שלוות ורגועות. ברגע זה אני שפוי! בו איני מתייסר ייסורי שאול! בו נפשי אינה מרחפת בין שמים וארץ, רדופת אימה וחרדה. בו ה"אני" פנוי להתבונן ולהתמודד ללא הפרעה. הרגע הזה - כל רגע שכזה... קדוש בעיני!אבל, בד בבד גם עברי אינו מרפה: הורי המתאשפזים בילדותי, המחלקות הסגורות, הטיפולים בנזעי חשמל, הזריקות, הגלולות וגרורותיהן תופעות הלוואי. הייאוש, העליבות והבדידות. המכות היבשות, הקשירות הממושכות, והשירותים המטונפים בקביעות. הכלימה, התסכול, רגשות האשמה והנחיתות וכן ההכרה המכה בך שאתה נחשב למעשה "פסולת החברה".

והסטיגמה שבלב וגם זו שבפועל, ואחר-הכל הרגשת הקבס, הבחילה ממך עצמך וממה שנקלעת אליו... ועכשיו, אמרו לי מי המטפל שיתריס בפני: "כאן ועכשיו - התמקד רק בהווה..."והחלומות המקושרים תמיד לעתיד. אלו שמחזיקים אותי. אלו שממלאים את כל הבטריות שלי. אלו שפרנקל הדגול הכניסם למלה קטנה אך עצומה. אלו שהם המשמעות של קיומך ברגע הקדוש ההוא השייך תמיד רק להווה...ראיית העולם של "חולה נפש מתקדם" כמותי, חייבת לקחת בחשבון את העבר על כל מוראותיו, את ההווה על אפשרויותיו, כמו גם את העתיד על כל סכנותיו ותקוותיו הזוהרות כמגדלור על פני המים שכל רגע עומדים לסעור...ראיית עולם שכזו, חייבת להיות יעילה! אחרת - המחלקה הסגורה בפתח! חייבת היא לדחוק מטה, כל אלמנט שאינו משרת, ככל האפשר, את המטרה העליונה - הלא היא בריאות הנפש.אצלי, כבר שנים מספר, כל האלמנטים כגון: כסף, שררה, כבוד ושאר ירקות, נדחקו בכוח רב מטה מטה, במורד סולם העדיפויות הפנימי שלי. רק ההישרדות הפיזית עומדת אצלי במקום מעט גבוה יותר מבריאות נפשי. כי אם לנו אויב גדול וחזק ונורא - האם לא נקצה לו מקום מיוחד בתודעתנו? שהרי אם נזלזל בכוחו הרב - האם לא יבלענו חיים?כי כתוצאה ממה שעברתי מגיל 19 ואילך הפרופורציות שלי השתנו לחלוטין: עניינים שנחשבים חשובים מאוד לאנשים "בריאים", עבורי הם משניים. לא משניים באמת שהרי אני בן אדם כמו כולם, אלא משניים יחסית לשאלת השפיות כרגע, והשפיות מחר בבוקר, והשפיות בחודש ובשנה הבאים עלי.כלומר, אני מודע היטב למתנה שיש לכל אדם בריא בנפשו - שפיות דעתו וכפועל יוצא ממודעות זו גבולותיה של ראיית עולמי רחבים יותר. הם כוללים גם את מחוזות השיגעון. הם משנים את כל היחס שלי ל"חיים הנורמטיביים", שהרי השיגעון הוא כוח רב עוצמה, שבהכרח משפיע, אף על יחסו של הפרט הפגוע בנפשו לחייו הרגילים גם בזמני רמיסיה.עם זאת, גם אצלי יוצאים מהכלל: בסדר העדיפויות שלי, הדאגה לקבוצה - קבוצת פגועי הנפש בישראל, עלתה ב-6/93 למדרגה גבוהה יותר מבריאות נפשי, כאשר למרות הסכנה הרבה שאכנס להתקף (שאכן בא עלי בעוצמה, כפי שחששתי), עמדתי על דעתי, שהתוכנית "קשר משפחתי" בהשתתפותי אכן תשודר בטלוויזיה מפאת חשיבותה לכל הקבוצה הכואבת הזו. כאמור, כאבתי את כאב חברי לסבל, הבנתי את מצוקתם וביקשתי לסייע להם ככל יכולתי. ברם, תמיד גרסתי להתייחס לכל אינדיווידום על-פי דברי חז"ל: כבדהו וחשדהו! מפני שגם בין החולים, לעיתים, ימצאו אלו אשר אימצו לעצמם התנהגות רופסת ותלותית, עצלנית ומשנוררת, פוגעת ואף מרושעת.

למרות שמחד - איני במעמד בו אני רשאי לשפוט מאן-דהו, מאידך - איני רשאי מבחינתי, שלא להבחין ולעתים אף לגנות התנהגות קלוקלת ודוחה, קל וחומר שלא לעודדה. כאשר חוויתי את הסבל, מצד אחד ניסיתי להיות מתוחכם ויעיל אל מול פני המציאות והתחלתי לדרוש מעצמי להתקדם ולהתפתח עוד ועוד. מצד שני, כלפי אחרים וכלפי העולם כולו, הלכתי ונעשיתי מתון והומאני יותר. כזה שמבין וכואב ומבקש את טובת הכלל והפרט כאחד. נעשיתי רגיש במיוחד לטובתם של העלובים מכל: "פגועי הנפש". ואיני מכנה אותם כך מפני שחלו וסבלו, אלא מפני שאינם מאורגנים, ואינם יכולים להיאבק באופן יעיל אל מול חברת ה"בריאים". כי מדינת ישראל של היום מקפחת אותם ופוגעת בזכויות האדם האלמנטאריות שלהם. והם כופפים ראשם וחוטפים ותמיד רק נפגעים ואינם יודעים להחזיר מלחמה שערה, גם כאשר ברור לחלוטין שעוול משווע נעשה להם...וכאשר קראתי בפעם הראשונה שבמוחו של האדם מאה מיליארד תאים! ניסיתי לתרגם זאת, למונחים טכניים ומכאניים. מיד התברר לי שכל המהומה והתכונה והמורכבות שלכאורה מצויות בנאס"א (סוכנות החלל האמריקנית) הנחשבת כיום לפאר התחכום האנושי, הם כגרוטאה ישנה ועלובה ביותר בהשוואה למוחו של כל אימבציל שהוא! שלא לדבר על מוחו של גאון! ואם שם מועסקים טובי המוחות סביב אותן "מכונות פשוטות", הרי שסביב אדם שנפגע בגופו ו/או בנפשו חייבים להיות ולטפל מוחות וכוחות נפש לא פחות מתוחכמים ומעולים! וצריכים להינתן אמצעים רחבים. אבל נראה לי, שבני האדם אינם נותנים חשיבות יתר "לשיפוץ, תיקון ו/או שימור" בני מינם. חשיבות רבה, יתנו לכך, רק אם יגיעו למקומם של האומללים. כי כנראה המכונות הרבה יותר חשובות, אולי כי הדומם יעמוד לעולם... ואילו כל הדור הזה, הן ממילא מות ימות, ולמה לתקן דבר שממילא יתכלה בקרוב... ואם סוברים אתם שפני האדם לגלות את הלא נודע שביקום ולפיכך זקוק הוא למסעות למרחקים אזי מיד אקשה: כלום כבר נסע די לתוך עולמו הפנימי? כלום, כבר מכיר הוא כדבעי את עצמו? וכלום לא מתוך עצמו עשויה לבוא תשועתו האמיתית? תמהני! נראה לי שכיום האנושות כולה חולה בנפשה. היא איבדה את המצפן. בהיותה חסרת משמעות, או לחילופין כאשר המשמעות היא עלובה, שטחית, וחסרת ערך עמוק ונישא. היא אומנם ממשיכה בהתמדה לצמוח מבחינה טכנולוגית, אך יותר ויותר מתברר לכל מי שעיניים לו בראשו, שרוח האדם שבאנושות, המוקפת מיכון משוכלל, נותרה חלושה ופגועה ללא משימה ראויה לציון.אפשר ומותר ואף חשוב! לחפש תשובות מדעיות בחלל החיצון. אי אפשר, ואף מוטעה לחשוב, ששם מצויות התשובות לאיכות החיים בינינו ולמשמעות קיומנו כבני אדם על פני הכדור. אם הייתי מקיש מחיי לחיי האנושות, הייתי אולי מזכיר את התקופה בחיי בה חשבתי שאם אצליח לקבל תעודת מתכנת מחשבים אהיה המאושר באדם. אכן, כעבור מספר חודשים קיבלתי את התעודה המיוחלת! אך כתוצאה מאירוע זה חיי לא השתנו באופן משמעותי. כדי לשנותם באמת, ולו במעט, חייב הייתי לרדת למעמקים גדולים הרבה יותר בתוך תוכי תוך השקעת אנרגיות אדירות מסוג שונה לחלוטין. כי ברצותי שינוי אמיתי, הייתי חייב לצלול לתוך נפשי, ולאפשר לרגע החמקמק בהווה, להחזיק בידו של חלום העתיד, בלא שהעבר ישים למהלך זה רגל. בכל זאת, מתוך זהירות רבה, אני אופטימי ביחס לגורל האנושות. צביאל רופא

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא