אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יתרונות שנלוו למחלת הנפש שלי – חלק א


התמונה של צביאל רופא

תוכן עניינים לחלק א

'1. הקדמה 2. היתרונות שנלוו לפגיעתי א. היתרונות הקשורים להתפתחות המודעות והידע ב. היתרונות הקשורים להשתכללות היכולותג. היתרונות כתוצאה מהיותי בנם של הורים שנפגעו נפשיתד. היתרונות הקשורים להתפתחות הרגישות לסבל1 .הקדמה מאמר זה עוסק ביתרונות מסוימים שבאו לעולם ונלוו לפגיעה הנפשית שבי. כתיבה זו, ודאי שאינה באה לרומם לפאר ולהעלות על נס את המחלה וודאי שלא את הסבל הכרוך בה. כל שהיא מנסה להמחיש, היא עצם העובדה, שבד בבד עם הסבל הממושך והנורא והכאב היוקד, ישנן פינות מלאות אור בין תוצרי החוויה הקשה והייחודית אשר חוויתי מאז שחליתי ב-1975 ועד עצם היום הזה. למעשה, זהו גם ניסיון, כמעט בלתי אפשרי, להשוות בין צביאל הנוכחי, על עברו, כאבו ומצבו כיום, לצביאל ההיפותטי - זה שהיה חי וקיים אילולא קפצה עליו רוגזה של הפסיכופתולוגיה המסיגה אחור. האלמנטים הכואבים והמייסרים הקשורים לחולי הינם טריוויאליים, אך דווקא על הרקע הקשה והדואב הזה נהיר לי, שאי אלו יתרונות אכן קיימים בינות לים הסבל. אלו - הינם ברורים ובולטים לעין הרבה פחות. לפיכך ודווקא משום כך, מבקש אני לשפוך אור על אותם יתרונות "לא הגיוניים ובלתי סבירים" שבמבט שטחי נתפשים כפרדוקסאליים. וברקע, עומדים סבלם ונאקתם של רבבות הפגועים נפשית אשר מאמר זה יהווה ניסיון קטן לנסוך תקווה בלב חבריי בבחינת: ניצוצות שקיימים גם באפילה הרבה העוטפת מסביב.2. היתרונות שנלוו לפגיעתיא. היתרונות הקשורים להתפתחות המודעות והידעכיצד בא הידע לעולם? מן-הסתם מפאת הסקרנות. ואיך זו באה לעולם? מן-הסתם קיימת היא באדם באופן טבעי. אך מה הוא זה המגרה ומפרה אותה לחקור וללמוד? מן-הסתם חסרון הידע! אני נתקלתי בקיר אטום. מטפליי ניסו באופן סיסטמתי להרחיקני מידע מקצועי בתחום בריאות הנפש. לא ידעתי בדיוק למה. אבל ידעתי שכך הוא המצב. בימים ההם, כאשר החולי התרוצץ בעוז בתוכי, לא היה בי כוח להגיע בעצמי לידע בספרות. לא נותר לי אלא לחפש תשובות בכיוון אחד: בתוככי לבי ושכלי! בתוך קרבי המיוסרים ובתוך גלגלתי המוטרפת, ובנפשי החבוטה והשסועה...במובן זה מטפלי עשו מלאכה נאמנה. האינטרוספקציה (הראיה כלפי פנים) שלי הלכה והתעצמה, הלכה ותפחה. שתי וערב ניתחתי את עצמי לנתחים ונתחי נתחים. בהדרגה ידעתי את עצמי. מודעותי הגיעה לרמה נכבדת יחסית, אך תאבוני וסקרנותי לא נעצרו לפוש. ביקשתי לבצע הכללות מעצמי לכלל פגועי הנפש ואף לכלל הגזע האנושי. אף פעם לא ידעתי אם הרעיונות שעולים בי כבר נהגו בראשו של מישהו בעבר. לפעמים אפילו ניסיתי לא לדעת זאת. כי רציתי לחשוב, לנתח, וליצור תיאוריות ללא השפעות והפרעות חיצוניות. הייתי מודע לכך, שיתכן ודרך זו אינה יעילה כלפי המציאות... אך נמשכתי בחוזקה לעבר מסלול עצמאי שכזה.למה הדבר דומה?לצמח שחסמו את דרכו לאור, והוא לאחר ימים רבים, מצא כוחות בתוכו לעקוף בדרך מקורית ויפה את המכשול העצום. אך משהוסר המכשול מסרב הוא לשנות את דרכו האהובה וממשיך הוא להתרפק עליה... כנראה, כאשר ידע לשלב בין צעדיו הבטוחים ובין שבילי האחרים מן-הסתם יהיה בעיצומו.

ב. היתרונות הקשורים להשתכללות היכולות כבר הזכרתי שהסבל בחיי האדם עשוי לשמש כור-היתוך חיובי! במובן זה, הסבל העמוק שינה אותי רבות (ואולי גם לשלילה). כאן אתעכב דווקא על השתכללות היכולת בתחום שיכול להישמע מפתיע.בשנת 1978 צפיתי בסרט "שיגעון המוסיקה" (בכיכובו של ג'ון טרבולטה). הסרט גרם לי האצה של תהליך שכבר היה קיים ופעיל בתוכי: התפתחות מאניה חריפה ומכיוון שאז לא נטלתי תרופות כלשהן, התהליך היה מואץ וחריף במיוחד. אבל בכל זאת, לפני שאושפזתי באופן כפוי בבי"ח "גהה", הספקתי לרקוד כאחוז תזזית בכל דיסקוטק שמצאתי, כמו-גם בחנות תקליטים מרכזית ברמת-גן... דבר שגרם להתקהלות עצומה על המדרכה. העכבות שלי, שניזונו כנראה מעברי הדתי פשוט נעלמו. ביצעתי תנועות שנבעו מתוכי. העידוד הרב והשבחים שקיבלתי האיצו את התפתחות צעדי הראשונים "בשדה המחול". הרגשתי שיש לי כנפיים, שבאמת אני מרחף.ואם מישהו מזלזל, שיגיד לי אם הוא יודע כמה עולים סמים המביאים לחוויה לא חוקית שכזו למשך שעות ספורות. ואני הייתי באופן טבעי במצב זה, במשך מספר שבועות רצופים, במסגרת החוק, חינם אין כסף וללא כל התמכרות פיזית!כי איך לומדים לרקוד? האם יש מנוס מלנסות? האם יש מנוס מלהשתחרר? מלשכוח שאתה עצמך? מלחוש שאתה ציפור דרור נהדרת? ואם אין רוקדים באופן זה - האם לזאת יקרא ריקוד ראוי לשמו?! ואם לא בדרך זאת – האם תוכלו לגעת בשערי השמיים, בשמש הזוהרת, בלבנה או באופל הלילה, באמצעות הריקוד?!ברור לי, שעקב השתחררותו מכבלי הסביבה המבקרת והשופטת, הרוקד מפעיל את גופו אולי לראשונה בדרך שונה ומיוחדת אשר עד לאותו יום הסופר-אגו של האינדיבידום לא הרשה לעצמו. בקבלו תגובה חיובית מהסביבה (אבוי אם לא!) יש לדעתי סיכוי רב שילמד לאמץ, לפחות חלק, מהרפרטואר החדש שכבר נוסה בהצלחה. כך, (ולעתים קרובות באופן תת-מודע) ילמד לרקוד בפועל דרך חוליו הנורא.אך יתירה מזו, באמצעות הריקוד חסר העכבות (שכנראה נשען על כשרוני הטבעי בתחום זה) הפכתי במידה רבה לאדם הבטוח בעצמו. בתחילה רק על רחבת הריקודים ואחר גם בשאר המקומות והתחומים.מה שרק נשאר מעט מוזר... שהחולי הנפשי הביא עלי את הריקוד חסר הרסן, ואחר כך אותו ריקוד חסר גבולות עצמו הוא זה שנסך בי בטחון וסייע להתפתחות חוסן נפשי מבורך שהיה לחוד החנית אל מול אותו חולי עצמו.

עניין אחר שמצאתי עצמי עוסק בו באובססיביות רבה היה "תחום בריאות הנפש" או אולי יש להתנסח ליתר דיוק ולכתוב: "תחום חולי הנפש". במשך שנותיי כ"חולה נפש", ראיתי מול עיני מאות אנשים פגועי נפש, אשר בדרך כלל עוררו חמלה רבה, אשר תמיד הייתה מהולה במידה גדושה של סקרנות שהייתה תמיד מציפה אותי מבפנים. שנים ארוכות התייסרתי, ביכיתי והתאבלתי מרות, בגין מה שאירע לי בחיי. עם זאת המשכתי להתעניין; לקרוא, לבחון ולשאול שאלות בלי סוף, כמו גם ואולי בעיקר, לנסות לסייע למי ככל יכולתי לכל פגוע שרק היה מוכן לקבל סיוע ממני.בשנת 1982, כאשר עברתי במסדרון של מעון היום ברמת-חן, מצאתי את שושנה - אישה מבוגרת אתה הייתי ביחסי ידידות קרובים - שהייתה שרויה במצב של היפר-וונטילציה, בכי ופאניקה שהלכו ונעשו תכופים יותר ויותר. פתאום הבנתי שהקצב של כל התהליך בו היא שרויה מוכתב על ידי קצב הנשימה שלה. אחזתי בידה וניסיתי ליצור איתה קשר עין. שאלתי אם היא רוצה שאסייע בידה להפסיק לבכות. אחרי מספר ניסיונות סרק היא לפתע הסתכלה בעיני ואמרה מתוך בכי: "כן תעזור לי..." אז פקדתי בקול סמכותי: "להתחיל לנשום נשימות עמוקות". היא הייתה כמנותקת והיא לא עשתה שום ניסיון לבצע. פתאום הבליחה בראשי מחשבה שנתתי לה הוראה מורכבת ומסובכת מדי. פעם נוספת ניסיתי לפגוש את עיניה הדומעות ופעם נוספת הוריתי לה: "לנשום נשימה אחת עמוקה". גם הפעם נחלתי כישלון. אבל עתה, כבר היה קשר עין (ואולי אף "קשר לב"), ואני כמעט בלי משים מצאתי עצמי מדגים מולה איך צריכה היא לנשום עמוק. לפתע היא ביצעה ניסיון קטן, עלוב ובלתי אפקטיבי לחלוטין. מיד שיבחתי אותה מאוד. היא המשיכה להתבונן בי מבעד לדמעות הגדולות שלה ועשתה עוד ניסיון מוצלח בהרבה אשר הפסיק לחלקיק שניה את התהליך ההיסטרי המפותח. עכשיו כמובן עודדתי בשנית אבל הוספתי עוד הוראה: "שושנה! את חייבת לנשום עמוק כמה שיותר, בסדירות ולא להפסיק... בסדר?!". היא לא בזבזה אנרגיה להשיב לי. במקום זאת ניסתה בשלישית. אני התחלתי לעודד אותה אחרי כל נשימה בלוויית הדגמות חיות לאופן נטילת הנשימה העמוקה בעלת הקצב האיטי והרוגע. אחרי מספר נשימות עמוקות, שההתקף ניסה לקצרן ולא הצליח, החלה נשימתה מעט להתייצב ולהירגע. עודדתי אותה להמשיך "כי את כבר רגועה ועוד רגע תהי רגועה לחלוטין". השגחתי בפדנטיות רבה שלא תפסיק לרגע לנשום עמוק ולאט, כי הייתה לה נטייה לחזור למערבולת ממנה זה יצאה. היא נרגעה לחלוטין ואפילו חייכה לעברי. ואילו אני - בעבורה, הייתי ברקיע השביעי לפחות. ואז הגיעו שני רופאים שהוזעקו על ידי מאן-דהו...מספר שבועות לאחר מכן, הוזמנו אשתי ואני, ללובי של בית מלון יוקרתי בתל אביב. שם פגשנו את ביתה היפהפייה של שושנה אשר הזמינה אותנו כהכרת תודה לשבת ולטעום ממטעמי הבית.ג. היתרונות כתוצאה מהיותי בנם של הורים שנפגעו שני ההורים שלי הוגדרו בזמנו כחולי נפש. שנים רבות עוד לפני שהתאשפזתי לראשונה הם כבר היו מאושפזים במחלקות סגורות. ושלא יעלה לכם עכשיו אפילו קמצוץ של סטיגמה מחורבנת... הם היו אנשים מדהימים!בכל אופן, כאשר חליתי לראשונה, הם ממש כמעט נהיו חולים בעצמם מרוב צער וכאב... הם ידעו בדיוק בדיוק במה דברים אמורים, אך התמודדו עם כאבם העז, התאוששו וניסו לעזור לי ככל יכולתם לצאת מהבוץ בו הלכתי וטבעתי... ואל תחשבו שלעזור לבנאדם פירושו רק לעשות לו קוצ'י מוצ'י. לפעמים לעזור באמת למישהו, זה גם לראות ולהבין את מצבו המידרדר המוביל לתהום עמוקה ובעיקר לפעול בנחישות על מנת לנסות ולהצילו.בשנת 1978 כבר הייתי אחרי שני אשפוזים פסיכיאטריים ועדיין הכחשתי את היותי "חולה נפש". למעשה, המשכתי לטעון שאני "בריא" אבל כבר הייתי בתוך תהליך חולני, הרסני ואף מסוכן ביותר. הם ידעו זאת כי הכירו היטב על בשרם הכואב את החולי הארור. ואז בשיא ההתקף המאני... הם פנו לפסיכיאטר המחוזי והביאו לכך שאשפזו אותי אשפוז כפוי...

הם לא היו עושים זאת לעולם אילולא הכירו על בשרם את המחלות הנפשיות וידעו שבמצבים קיצוניים חובה לאשפז כי עלולה להיות החרפה במצב ונזקים קשים אם לא תיבלם המחלה. איך אתם חושבים שהרגשתי עם זה באותם ימים? ואיך אתם חושבים שאני מרגיש עם זה היום, אחרי ששני האנשים האוהבים והנהדרים האלה עברו מן העולם... ובכן, דבר אחד בטוח מחלתם הנפשית של שני הורי הפכה ליתרון במצב הנפשי הקריטי בו הייתי נתון. ד. היתרונות הקשורים להתפתחות הרגישות לסבלרבים וטובים תיארו והגדירו את הסבל ככור היתוך. אבל מציאותו של אובייקט מסוים בכור ההיתוך אינה אומרת דבר וחצי דבר אודות גלגולו הסופי: האם יתוקן? האם יעוות? האם ישופר? האם יוקדח?טריוויאלי לדעתי, שניסיון לנבא מראש תשובה לשאלות אלו הנו כמעט בלתי אפשרי! אבל בעניין אחד סבורני שיתכן קונצנזוס מלא ורחב: הסבל העמוק והממושך צפוי לתת את אותותיו הקשים באובייקט. ולשאלה: עד כמה הדבר יבוא לידי ביטוי חיצוני בולט וברור?!כנראה רק לאלוהים הגדול פתרונים...אחד הממדים שהשתנו בי ככל שסבלתי והתייסרתי קשות, הוא תחום הרגישות לזולת הסובל. נכון, רגיש אני במיוחד לסובלים בנפשם ועוד יותר לסובלים שסבלם דומה לשלי ונקל בידי להזדהות עימם. אבל יכול אני להכריז, בביטחון רב, שגם יחסי לסבל בכלל השתנה מן הקצה אל הקצה. האלוהים ציווה לבני ישראל: "זכור כי גר היית בארץ מצרים...". אני באמת לא יכול לשכוח! ולבי נכמר ונפשי יוצאת אל כל סובל הכורע תחת נטל העומס הרגשי. יודע אנוכי, שלא הייתי כה רגיש וכואב דווקא לסבל הנפשי, אילולא לא פסעתי שנים ארוכות עד מאוד, כפוף ועמוס כאב, בוויאה-דולורוזה הנוראית שלי. צביאל רופא,מתמודדים למען מתמודדים

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא