אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרב אשלג מול קרל מרקס: בין הקבלה למרקסיזם


קרל מרקס
קרל מרקס

במאמר זה אבקש לסקור בקצרה מספר נקודות דמיון בין ההוגה היהודי בן המאה העשרים ומחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, הרב יהודה אשלג (1954-1884), לבין קרל מרקס, ולו בגלל העניין הרב הטמון באפשרותה של השוואה מעין זו. עם זאת, בפתח דברי עלי להסתייג ולומר כי מאמר זה מהווה אך דיון השוואתי קצר ומינימליסטי שנגזר מתוך עבודה רחבה בהרבה. מפאת קוצר היריעה, לא אוכל להציגו כאן, אלא אסתפק באתגר האנטלקטואלי שדיון בסוגיה זו יכול לספק לקורא המשכיל. סוציאליזם מעשי לאחרונה ראו אור הכתבים החברתיים שהותיר על שולחן עבודתו בערוב ימיו הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש "הסולם" על ספר הזוהר. בכתבים מרתקים אלה, ניכר העניין הרב שרכש אשלג לעקרונות המארקסיסטיים. יתר על כן, במקומות לא מעטים מציג אשלג את משנתו החברתית בשם "קומוניזם אלטרואיסטי" או לחלופין בשם "סוציאליזם מעשי". דבריו אלה צדו את עינו וגרמו לי להתחקות אחר מאמריו המרכזיים, בהם הוא שוטח את טיעוניו. אחד מאותם מאמרים ואולי המרכזי שבהם הוא מאמרו "ביקורת למרכסיזם לאור המציאות החדשה ופתרון לבעיית איחוד האומה על זרמיה".[1] במאמרו זה, משווה אשלג בין שיטתו לבין זו של מארקס וקובע כי הלה סיפק את הבסיס לשלב הראשון של הקומוניזם – המכונה בפי אשלג "סוציאליזם ארגוני", ואילו אשלג עצמו מספק את הבסיס האידאולוגי לשלב השני של הקומוניזם – "סוציאליזם מעשי".[2] הכיצד?בבסיס הדיאלקטיקה המארקסיסטית ניצב תיאורו של מארקס את "דברי הימים של ההיסטוריה כולה עד כה" כ"דברי ימיהן של מלחמות המעמדות".[3]

לשיטתו של מארקס, התהליך הדיאלקטי מתאפשר הודות לניגוד האינטרסים בין המעמדות אשר מוביל למהפכה, אותה מכנה מארקס "המנוע של ההיסטוריה".[4] סבורני, כי בהשפעת הרוחות המארקסיסטים שנשבו באותה התקופה החליט אשלג להמיר כמה מהאלמנטים המרכזיים בשיטת מארקס – המהפכה, כוחות הבניין וכוחות ההרס שמקדמים את האנושות – בכוח המושך והכוח הדוחה, או אם תרצו הכוח האלטרואיסטי והכוח האגואיסטי. במה דברים אמורים? הכוח המושך והכוח הדוחהבכתביו, מציג אשלג את ההתפתחות האנושית כהשתלמות הולכת וגוברת שבמהלכה מטפסת האנושות כולה במעלה הסולם המוביל לשלמות. אולם, לשיטתו של אשלג, התפתחות זו אינה מסתכמת רק בהיסטוריה, אלא מקיפה את הבריאה בכללה ועליה מושתתות כל מערכות הטבע, האורגניות והמלאכותיות כאחד.[5] בבסיס תיאורו של אשלג עומדת הקביעה כי כל התפתחות נובעת ממאבק בין שני כוחות: הכוח החיובי – הבונה, והכוח השלילי – ההורס. באמצעות המלחמה המתמדת בין שני הכוחות, נוצרת ונשלמת המציאות בכללה וכל פרט ופרט שבה. ברשימותיו האישיות, מנסח אשלג כלל זה על דרך הדיאלקטיקה של הגל:"שכל הויה יש בתוכה גנוז ההעדר וקיום ההויה כל עוד שלא נגלה ההעדר שבה, וכשיתגלה ויתפתח האנטיתעזיס הוא מחריב את התעזיס, ומביא במקומה הויה היותר מושלמת מהראשונה, להיותה כוללת התיקון של האנטיתעזיס הקודמה. (כי כל העדר הוא קודם להויה) וע"כ מכונה הויה השניה בשם "סינתזיס", כלומר שהיא כוללת ונולדת משניהם, שהם הויה והעדרה שקודמו אל הויה זו החדשה. ועד"ז הולכת האמיתיות ומושלמת תמיד ע"י ה"דרך יסורין" שהם הויה והעדר, טעזיס ואנטיתעזיס, ומולידים תמיד סינתעזיס יותר אמיתיים עד שמגלה הסינתזה השלמה."כפי שכבר ציין ד"ר בועז הוס במאמרו "קומוניזם אלטרואיסטי", תהליך זה מקפל בתוכו גם את השתלמותו ההדרגתית של האדם.[6] אליבא דאשלג, הדבקות באל, קרי הפיכת הרצון לקבל (האגואיזם) שמוטבע באדם מעת לידתו, לרצון להשפיע (האלטרואיזם), היא היא הסינטזה האחרונה של ההוויה: "העקרון: השפעה לזולתו, ההנהגה: משטר חובה: למינימום חיים ומעשי מצוות לרמת חיים להחברה. התכלית והמטרה: דבקותו ית'. זהו לדעתי הסינתעזיס האחרון שאין ההעדר גנוז בתוכו עוד."[7]בדומה למארקס, רואה הרב אשלג את מצבה האידיאלי של החברה האנושית כחברה סוציאליסטית. הוא אף מצטט את מארקס באומרו כי התנאי לקיומה של חברה סוציאליסטית מוסרית הינו העלמת הניגוד שבין העבודה הגופנית לעבודה הרוחנית וקובע, בדומה למארקס, כי על העבודה להפוך לצורך חיוני ולא להיתפס כאמצעי פרנסה.[8] לשון אחר, שכרו האמיתי של האדם צריך להיות היכולת לשרת את החברה, כלומר העבודה עצמה, ולא הרווח שהוא מיחל להפיק מתוכה. אף זאת, פעמים רבות מהרב אשלג מעלה על נס את חשיבות ביטול הקניין בחברה מתוקנת מעין זו ועומד על כך שכדי לבנות חברה מתוקנת שתעמיד בראש מעייניה את הדאגה לטובת כלל הציבור, יש ליצור שווין גם ברמת הרכוש.עם זאת טוען אשלג כי דרוש דור מפותח מאוד כדי לממש את הכלל המוסרי "מכל אחד לפי כישרונו ולכל אחד כפי צרכיו", ודורו רחוק עדיין מאותה דרגה מוסרית. לעומת מארקס קובע אשלג כי בימיו האנושות עודנה נמצאת באמצעו של הסולם, והכוח האגואיסטי – המזיק שבה, גדול מהכוח האלטרואיסטי – המועיל שבה, לכן השלב הסמוך לחורבן הבורגנות הוא דווקא הנאציזם או הפשיזם.[9]כהוכחה לטענתו, מביא הרב אשלג את ההתרחשיות בימיו עת מוחלף המשטר הדמוקרטי-בורגני בגרמניה במשטר נאצי[10] וכן את דוגמתה ההיסטורית של רוסיה, אשר השליטה משטר שיתופי ללא בסיס מוסרי מתאים, משטר שהפך עד מהרה לאחד הגרועים בעולם. ניסיונה של רוסיה לכפות על תושביה חיים על בסיס עיקרון אלטרואיסטי, עיקרון שאותו לא היו בשלים דיים לקיים דמה לחטאו של אדם הראשון. האומה הרוסית התאוותה לפירות בטרם בשלותם, דבר שהביא לבסוף לקריסתה.ממשיכו של מארקס

בעיתון הפוליטי, האומה, נוקט אשלג בגישה מעניינת. בדומה לממשיכיו של ליאון טרוצקי, אשר טענו לסילוף של תורת מארקס על ידי ממשיכים אחרים, בוחר אשלג לבקר דווקא את פרשני מארקס השונים.[11] לדברי הרב אשלג, פרשנים אלה לא השכילו להמשיך ולפתח את שיטתו של מארקס, כפי שמארקס עצמו ציפה שיקרה. לדברי הרב אשלג, בהתחקותו אחר ההתפתחות האנושית בחר מארקס לנתח רק את תוצאות הכוחות המנוגדים שמניעים את הבריאה, כוחות הבניין וההרס החברתי, ולא את מקורם הנעלם – כוח האגואיזם וכוח האלטרואיזם. על כן, טוען אשלג, בחברה הנוכחית אין מקום למונח "חלוקה צודקת" אותו תבע מארקס. זאת, משום שלצורך מימושו חייב להתקיים משטר שיתופי אלטרואיסטי – דבר המנוגד לחברה האגואיסטית הנוכחית, בה שואף כל אדם לנצל את זולתו, בניגוד לערכי הצדק והשיוויון.[12] אליבא דאשלג, הניסיון ליישם חלוקה צודקת בחברה אגואיסטית יביא לפערים חברתיים בלתי ניתנים לאיחוי, הן בחלוקת התוצר והן בזמן העבודה המושקע על ידי כל מעמד. זאת משום שלעולם עבודת הזריזים משתלמת יותר מעבודת הנחשלים[13] בעוד שהחזק צריך תמיד לקבל פחות מהנזקק. הוא הדין לגבי משך העבודה, היות והזריז מסיים את עבודתו הרבה לפני שעושה זאת הנחשל. הדרך היחידה לאחות קרעים אלו, העתידים לפורר את החברה, כדוגמת מקרה רוסיה הסובייטית, הוא באמצעות משטר שבו תשרור אהבה מופרזת בקרב הציבור כדוגמת האהבה החברתי-הדדית הנוהגת בין בני משפחה.[14] מדבריו של הרב אשלג נובע אם כן, כי אהבה חברתית-הדדית, חלוקה שווה וצודקת וכן עבודה ההופכת מאמצעי פרנסה לצורך חיוני היינו הך הם.התכסיס המארקסיסטי, לעומת זאת, פעל בכיוון ההפוך. הוא טיפח שנאה כלפי המעמד הנגדי, והניח מכשולים והרס בפני המשטר הבורגני.

טיפוח תחושת הקיפוח בלב הפרולטריון והגדלת שנאתם כלפי מנצליהם הביא לגידול הכוח האגואיסטי בפרולטריון ועקר בכך כל נטייה אלטרואיסטית. אי לכך, קבע אשלג, הוא נידון לכישלון.[15]יש לזכור כי ביקורתו של אשלג מופנית, כאמור, כלפי מיישמי המרקסיזם ולא כלפי מארקס עצמו. לטענת אשלג, לא ניתן להניח שהוגה השיטה המארקסיסטית – האיש שקבע כי אין תקנה לחברה שיתופית מטרם שתעלם ההיררכיה הגסה בחלוקת העבודה, וכן הניגודים שבין עבודה גופנית לעבודה רוחנית – התעלם מכשל לוגי כה עמוק וברור במשנתו. נהפוך הוא, מארקס הכיר את הגורם האלטרואיסטי המחוייב לחברה וכלל לא התכוון להציע פרוצדורה תכליתית. כל שרצה מארקס היה למהר את קץ המשטר הנוכחי הבלתי צודק ולארגן את הפרולטריון הבינלאומי ככוח המוכן לעת בו ייקרא לדגל. אליבא דאשלג, מארקס הכין את הפרולטריון לעיתוי בו יגסוס המשטר הבורגני ועל הפרולטריון יוטל לבחור האם ברצונו להניח לנאצים ולפאשיסטים להחזיק במשטר או שמא למצוא תכסיס אחר כדי ליטול את השלטון ולקיים משטר חלוקה צודקת על ידי טיפוח הכוח האלטרואיסטי. את התכסיס הזה לא עלה בידי מארקס להמציא, מכיוון שבשלב זה אלטרואיזם מופרז עלול היה להביא להסכמת הפרולטריון עם מצב הדיכוי. ואילו מארקס כיוון להתארגנות מהירה של התנועה הבינ"ל ולחיסול מהיר של משטר המנצלים, מהלך אשר יגביר בהכרח את הכוח השלילי המנוגד לכוח החיובי האלטרואיסטי. מכאן מסיק אשלג כי את התכסיס הזה השאיר מארקס לממשיכי דרכו, "שכן לא נברא עוד ממציא בעולם, שלא יניח את גמר השכלול לבאים אחריו".[16] לדברי אשלג, ממשיך זה, עליו הוטל לפתח את השלב הבא בתוכנית הסוציאליסטית, קרי "מימוש הסוציאליזם המעשי", הוא לא אחר מאשר הוא עצמו.[17] הפרוליטריון האמיתיבסיום מאמרו "ביקורת למרכסיזם", לוקח אשלג את שרביטו של מארקס ומציע דרך לזירוז תחלופת המשטרים הטבעית – תעמולה המבוססת על המדע ועל דוגמאות מעשיות. באמצעות תעמולה נכונה ניתן יהיה להשריש בדעת הציבור את ההבנה כי חבר שאינו מצטיין במידת האלטרואיזם הינו כחיה טורפת וכי אין הוא ראוי לחיים בחברה אנושית. תעמולה חברתית מעין זו תגרום לאגואיסט להרגיש עצמו כרוצח וגזלן במידה ולא יתקן מידותיו. כהוכחה ליכולתה של תעמולה מתוכננת בקפידה לשנות את סדרי החברה, מציג אשלג את התעמולה הנאצית בגרמניה. אולם דיונו אינו מסתכם בכך. בניגוד גמור למארקס קובע אשלג, כי הציבור הראשון שצריך ליישם את שיטתו הוא דווקא זה היהודי.בעוד מארקס קובע כי האמנציפציה מהיהדות היא האמנציפציה של דורו היות ובבסיסה של הדת היהודית ניצב הצורך המעשי והאנוכיות וכי הממון הוא אלהי היהודים,[18] קובע אשלג כי דווקא העם היהודי הינו הפרוליטריון האמיתי ולכן הוא ולא אחר המוכשר להוביל את העולם אל המשטר החברתי הראוי.

לשיטתו, סבלם הרב של היהודים מהעריצות האנושית והסגולה המוטבעת בו, חברו יחדיו כדי להכשיר את הקרקע לקיום משטר אלטרואיסטי קומוניסטי דווקא באומה זו. אליבא דאשלג, כינון השלב השני של הסוציאליזם הוא שמסוגל לאחד את האומה הישראלית סביב רעיון לאומי-אידיאולוגי משותף:"והנה בשיטתי זו מונח הפתרון של אחוד לאומי, שאנו צמאים בעת הזו כל כך. כי יש להניח, שההיסטוריה עצמה כבר הרסה הרבה מהמחיצות המפלגתיות שבתוכנו; כי עתה אין עוד כדי להבדיל בין בלתי ציונים, ציונים רוחניים, ציונים מדיניים, טירוטוריליסטים וכדומה, שהרי כעת, אחר שנתבדו כל התקוות לנשום אויר חפשי מחוץ לארצנו, הרי אפילו הבלתי ציונים המושבעים ואפילו הקיצונים ביותר, כבר נעשו, מתוך הכרח, ציונים מעשיים גמורים. הרי שמבחינה עקרונית כבר נתרפאו רוב הבקיעות שבנו."[19]התייחסותו המפורטת של אשלג למארקסיזם על רקע הקהילה שמתוכה הוא צמח, מעניינת מאין כמוה. קשה למצוא הוגים חרדיים אשר בחרו לצדד בצורה כה ברורה בתורה המארקסיסטית, אם כי ניתן להצביע בנקל על המקורות במשנתו הקבלית לדברים שכתב. ניתוח פילולוגי של עיתון האומה יצבע על כך שהלה בחר לתרגם את רעיונותיו הקבליים לשפה חילונית ומחייבת פחות, כזו שתתקבל על ידי הקורא החילוני לו היה מיועד העיתון. ניתן לשער כי הוא עשה זאת מחשש, שמא סגנון כתיבה תורני-קבלי עשוי לעורר בקרב ציבור הקוראים החילוני דעות קדומות שימנעו ממנו להתייחס לרעיונותיו.[20]לדעתי, קיים יסוד סביר להניח כי האסטרטגיה שבה נוקט כאן אשלג דומה במידת מה לזו בה נקטו ראשי תנועת העבודה, כפי שמבין זאת זאב שטרנהל.[21] עם זאת ובאותה נשימה, עלי להסתייג ולומר כי המתח בין הלאומיות לאוניברסאליות במשנתו של הרב מורכב בהרבה וכי לא נוכל לפתור את עצמנו בהנחה זו בלבד.[22] במה דברים אמורים? לדברי שטרנהל, מיישמי הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, קרי ראשי ההסתדרות, השתמשו ברטוריקה האוניברסאלית של הסוציאליזם כדי לקדם את המטרה הפרטיקולרית של הלאום. במקרה זה ניתן לייחס מהלך דומה לרב אשלג. ביקורותו המארקסיסטית נכתבה, לדעתי, בראש ובראשונה מתוך כוונה להביא את הקורא למסקנתו האופרטיבית – על בני האומה להתאחד סביב ציונות מעשית ברוח הסוציאליזם. אף על פי כן, קשה לומר כי טיעוניו של אשלג בדבר המרקסיזם נכתבו מן השפה ולחוץ. סקירה של רשימותיו האישיות שראו אור בשנים האחרונות תצביע על כך שללא ספק הייתה למארקס השפעה כזו או אחרת על הגותו החברתית של הרב אשלג.[23] על כן, סבור אני כי בדיונו בחר אפוא אשלג להשתמש בשיח המארקסיסטי-אוניברסאלי, הן מפני שראה במרקסיזם "המתוקן" משטר יאה למדינה שבדרך, והן מפני שראה בו מצע מתאים להצגת משנתו הלאומיות-רוחניות. [1] אשלג, עיתון האומה, עמ' 14-6.[2] "ומבקש אני שתשימו לב תיכף ומיד לשיטתי זו החדשה שהצעתי, שאני מכנה אותה בשם "סוציאליזם מעשי". כי עד עתה לא היה תפקיד הסוציאליזם, לדעתי, אלא "סוציאליזם ארגוני" בלבד...". האומה, עמ' 13. [3] קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, מ. דורמן (עורך), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"י (1950), תל-אביב, עמ' 52. וכן בהמשך.[4] קרל מרקס, האידיאולוגיה הגרמנית, בתוך: כתבי שחרות, בעריכת שלמה אבינרי, ספרית פועלים, ת"א 1977. עמ' 243.[5] "ויש לדעת, שהחוק הזה הוא חוק מקיף לכל הבריאה כולה. ועליו נבנו כל מערכות הטבע כולה, הן הבלתי אורגנים, והן האורגנים, עד למין האנושי בכל תכונותיו האידיאליים כמו החומריים." אשלג, האומה, עמ' 8.[6] ראו: הוס, קומוניזם אלטרואיסטי, עמ' 129.[7] לייטמן, כתבי הדור האחרון, עמ' 356. ראייתו הדיאלקטית והמודרניסטית של הרב אשלג מקבלת ביטוי נוסף בדרך הצגתו הייחודית את התפתחות כדור הארץ כפועל יוצא ממאבק בין הכוחות השליליים לבין הכוחות החיוביים. בסופו של המאבק עיקש בין שני הכוחות הושגה הרמוניה מוחלטת המאפשרת קיום של חיים על פני האדמה. (אומה, עמ' 8)

הוא הדין, גם לגבי התפתחותו של כל בעל חי, מטיפת נוזל לברייה שלמה. יוצא מהכלל הוא האדם אשר כדי להגיע לשלמותו הסופית נדרש, פרט להתפתחותו האינדיבידואלית, גם להתפתחותם של כל הפרטים בחברה הסובבת אותו. [8] "לאחר שהעבודה לא תהיה רק אמצעי למחיה, אלא תיעשה היא גופה צורך החיים הראשון [...] רק אז אפשר יהיה לחרוג כליל מאופקיו הצרים של חוק המשפט הבורגני והחברה תוכל לחרות על דגלה: מכל אדם לפי כשרונותיו, לכל אדם לפי צרכיו!". קרל מרקס ופרידריך אנגלס, כתבים נבחרים, כרך ב', הוצאת מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1959-1955. עמ' 16. והשווה: אשלג, האומה, עמ' 10-9. [9] "גם מרקס עצמו אומר אותם הדברים: הוא מודה, - אשר, 'באסטדיא הראשונה של החמרה אין להימלט מחסרונות" אלא שמבטיח - "שבסטדיא הגבוהה של החברה השיתופית, אחר שתעלם ההיררכיה הגסה של האנשים בחלוקת העבודה, ואתה יחד הניגוד שבין עבודה גופנית ועבודה רוחנית; כשהעבודה עצמה תהפך לצורך חיוני ולא לאמצעי פרנסה; בשעה שיחד עם התפתחותה הכל-צדדית של האישיות יצמחו כחות יצור, וכל מעייני אושר החברה יפכו בשפע רב, אז יעזוב לגמרי המבט הבורגני הצר, והחברה תכתוב על דגלה: מכל אחד לפי כשרונו – ולכל אחד לפי צרכיו. הרי, שגם הוא (מרקס) מודה, שאין לקוות על שטר צודק לגמרי מטרם שהאנושות תשיגה את האסטדיא הגבוהה: מטרם שהעבודה עצמה תהפך לצורך חיוני כלומר, לפרינציפ של החיים, ולא לצורך פרנסה. אלא שהוא מחליט, שעוד בעת שהחברה היא באסטדיא נמוכה ראויה גם כן להתנהג על ידי משטר השיתופי עם כל החסרונות שבה. אבל כאמור לעיל, בנקודה זו כרוך הרפיון שבשיטתו; וכבר הוכיחה לנו רוסיה הסוביטת, אשר לחברה בלתי מפותחת כל צרכה, תהפך אצלה המשטר השיתופי להיות משטר היותר גרוע שבעולם. ועוד יותר מזה שגם, במה שהעריך, שהשלב הסמוך אחר חורבן המשטר של היום הוא משלב של משטר הפרוליטריון; והמציאות מראה לנו, אשר השלב שיבא אחר המשטר של היום הוא המשטר הנאציסטי או הפשיסטי'". אשלג, עיתון האומה, עמ' 9.[10] אמנם היו אלה ימים בהם דרסו גייסותיו של היטלר את הולנד, בלגיה ולוכסמבורג, רגע לפני כניעתה של צרפת, טען אשלג כי גם אם ייכשלו איטליה וגרמניה בטווח הקצר, וודאי יצליחו בטווח הארוך, עת ידעך המשטר הבורגני לחלוטין.[11] מעניין ציין כי גישה זו הפכה פופולארית ביותר, בעיקר בין ממשיכיו של ליאון טרוצקי, אשר טענו לסילוף של תורת מארקס על ידי ממשיכיו.[12] אולי זהו המקום לציין כי אליבא דאשלג, טבעו של האדם הוא האגואיזם.

כל משנתו של הלה הוקדשה לבירור הדרך שבה יוכל האדם בעולמנו לצאת מטבעו האנוכי ולעבור לטבע של אהבת לזולת, ובכך להידמות לבוראו.[13] ראה הגדרותיו של אשלג את הפרוליטריון והבורגנים כנחשלים וחרוצים ראה הערה 188 לעיל.[14] לשיטתו של אשלג, במשטר מעין זה ישרור "אלטרואיזם מופרז" – העובדים "הרוחניים" יוותרו מחלקם לטובת חבריהם הנזקקים כשם שמוותר האח המוצלח לאחיו המטופלים. ראו: האומה, עמ' 13. [15] בדומה לרב אשלג, גם הרב קוק טוען כי האומה הישראלית יכולה להישמר מהגזענות והלאומנות רק באמצעות היסוד המוסרי – רוחני של אהבת הזולת והכלל המוטבעת בטבע האומה הישראלית. וזאת משום ששורשן של הגזענות והלאומנות נטוע באהבה העצמית של האומה וברצונה לנצל את יתר האומות לטובתה. ראה דבריו באוצרות הראי"ה: "לאומיותנו ברוח התורה נשמרת היא מטמטום המוח שתוכל לגרום מהומה של הנאציונאליזמוס (לאומיות), כשהיא יוצאת מדרך הישרה. הלאומיות, שאין לה רגש יותר נעלה ממנה עצמה לשאוב ממנו חיים ואורה, יכולה בנקל להתהפך לאהבה עצמית במדה גסה וכעורה. אבל לאומיותנו בנויה היא על היסוד היותר נשגב שבתורת המוסר היותר גבוה, הוא יסוד הכרת טובה. רגש הכרת טובה כשהוא ער בלב האדם, אז רוח נכון בקרבו, אז יכיר מה רבו הטובות שהיחיד מקבל מן הכלל, הטובות שאין להם ערך". הראי"ה קוק, אוצרות הראי"ה, ב, עמ' 728.[16] עיתון האומה, עמ' 12.[17] יש לציין כי ניתוח זה מאפשר לאשלג לנער כל אשמה בכישלון הרוסי מן המרקסיזם, שכן, לשיטתו, המשטר קומוניסטי האגואיסטי טמן בחובו, בפוטנציאל, את המשטר הקומוניסטי אלטרואיסטי. תפקיד המשטר שהציע מארקס היה לארגן את הפרולטריון הבינלאומי ולסתום את הגולל על המשטר הבורגני. בשלב השני רוסיה צריכה הייתה לקחת את שיטתו של מארקס צעד קדימה ולטפח את האלטרואיזם המופרז בחברה על מנת להביא ליציאתה של הסינטיזה הסופית, קרי מימוש הקומוניזם האלטרואיסטי. בנקודה זו כשל המרקסיזם ברוסיה.[18] קרל מרקס, מבחר כתבים פוליטיים, עמ' 117, 119.[19] אשלג, האומה, עמ' 13.[20] מעניין להשוות את דרך התנסחותו של אשלג בעיתונו האומה, לניסוחים דומים המופיעים במאמר "השלום" שהוציא אשלג לאור בשנת 1933 וכן בכתבים החברתיים שהותיר על שולחן עבודתו בערוב ימיו. במאמרים אלה מציג אשלג רעיונות זהים, אם כי השיח שבו הוא בוחר דתי בהרבה. בדיוק כפי עשה ב"ביקורת למרקסיזם" כותב אשלג כי הקומוניזם האטרואיסטי יכול להיות מונהג רק בחברה הבשלה לדבר. עם זאת, "בשלות", מפורשת כאן במובן שונה למדי. רק כאשר רוב הציבור יקבל כמסגרת חברתית את הקומוניזם במטרה לדבוק במידותיו של הבורא, קרי להיות משפיעים כמוהו או במילים אחרות לחזור למבנה המתוקן של נשמת אדה"ר עליו לימד האר"י, תהא העת מוכשרת להנהגתו.

כל עוד שאין זה כך, חל איסור מוחלט להנהיג את הקומוניזם כחוק כלל עולמי. עובד שרמתו המוסרית אינה תואמת את הכלל האמור, או במילים אחרות, כל עוד טבעו אגואיסטי, לא יהיה בכוחו לעבוד לטובת הזולת לאורך זמן מבלי לקבל שכר הולם בתמורה. (את שורשיה של תפיסה זו ניתן למצוא עוד בתהליך הבריאה, בתהליך היווצרותה של המלכות, היא הרצון לקבל). השכר היחיד שיכול לספק סוג עבודה מעין זה הינו "שכר מן השמים", שכר המושג רק לאחר שהאדם משנה את טבעו מהאגואיזם לאלטרואיזם ועובד לשם השוואת הצורה לבורא ולא לשם טובתו האישית. (לייטמן, כתבי הדור האחרון, עמ' 311-301). במקרה זה, הופכת העבודה עצמה לשכר רוחני, היות ובמהלכה מממש העובד הלכה למעשה את העיקרון ההשפעה לזולת. עוד בשנת 1933 הזהיר אשלג כי משטר שיכפה על האדם לעבוד לטובת הכלל מטרם שזה מוכן לכך, יוצא כנגד חוק ההתפתחות הדיאלקטי העומד, כאמור, בבסיס כל מערכות הטבע, ועל כן סופו להיענש על ידי הטבע ללא רחמים (ראה מאמר השלום, בתוך: ספר מתן תורה, עמ' צב-צד). מחד, מעניין לראות כיצד, על פני טווח זמן בן עשרים שנים, שהינו גם טווח הזמן שבו כתב אשלג את כל כל חיבוריו, מצליח הרב להישאר עקבי בדעותיו. אך הדבר המעניין באמת הוא הדרך שבה נוקט אשלג כדי לתרגם את משנתו הקבלית-חברתית לקהל יעדו. אין לנו דרך לדעת למי כתב אשלג את כתבי "הדור האחרון" היות והם לא ראו אור בחייו, לעומת זאת, את מאמרו "השלום" הוציא אשלג לכלל הציבור, בדגש על הציבור הדתי דווקא (מאמרים נוספים שראו אור בקונטרס זה היו מאמר "מתן תורה" ומאמר "הערבות" שהיו בעלי אופי דתי מובהק). בניגוד גמור לכך, אין כל ספק כי בעיתונו האומה, ביקש אשלג לפנות לקהלים החילוניים-ציוניים. ולראיה, השמטתם כליל של המונחים "דת", "תורה" ו"מצוות" מעל לכל דפי העיתון וכן הז'ארגון הציוני-מארקסיסטי הכה לא אופייני לתנועה הציונית-דתי, שבו השתמש הרב אשלג (במאמרו דיבר אשלג על החייאת שריריה הלאומיים של האומה, דימה אותה לאורגניזם חי וייעד תפקיד מפתח לבניין האומה הישראלית).[21] ראו: זאב שטרנהל, בנין אומה או תיקון חברה: לאומיות וסוציאליזם בתנועת העבודה הישראלית 1940-1904, הוצ' עם עובד, תל אביב תשנ"ה (1995). [22] מורכבותה של סוגיה זו עולה מהדברים שכתב יונתן גארב בסיכום דיון קצר, אך עדיין המקיף ביותר שנערך עד כה בתפיסתו הלאומית-פוליטית של אשלג. לדבריו, הכיוון שבו נוקט הרב "הוא הרבה פחות לאומי והרבה יותר אוניברסאלי". ראו: גארב, יחידי הסגולות, עמ' 108. וכן: שם, עמ' 110-99. לכיוון זה הצטרף במידה מסוימת בועז הוס, כשקבע כי אשלג הינו הוגה קבלי-קומוניסטי מקורי. לעומתם, טען לאחרונה יוסקה אחיטוב כי אשלג הוא הוגה ציוני דתי מהשורה הראשונה (הרב אשלג ולוינס על המחויבות לזולת) ואף גארב בעצמו ציין, במקום אחר, כי יש להיזהר מתיאור גורף של השיח האשלגיאני כשיח סוציאליסטי. לעניין זה ראו: שם, הערה 50 בעמ' 107. והשוו להוס, החולק על דברי גארב: הוס, סוציאליזם אלטרואיסטי, עמ' 112, הערה 55. כמו כן ראו הערה 188 לעיל.[23] ראו: כתבי אשלג שפורסמו בספרו של לייטמן, כתבי הדור האחרון, עמ' 396-297.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי וינוקור